סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 22] התקווה האחרונה

קול פסיעות הפר את דממת מסדרונות האבן. עקבותיהם של חמישה זוגות רגליים הפריעו את שכבת האבק בת אלף השנים. מבעד לחורים בקירות, בתקרה וברצפה אפשר היה לראות את סופת הבלהות שהקיפה את המקדש, מהתהום שמתחת ועד לשמיים מעל. הכיתובים העתיקים על הקירות הכריזו שזהו המקדש האחרון, לא מזבח כי אם קבר לאלים.
את החבורה הובילה טארא, לפיד בידה, גלימותיה השחורות מתנחשלות סביב רגליה אך לא מותירות שובל באבק. היא ניווטה את החבורה בין פסלים ואחוזות קבר אדירות אל יעדם, גן הדמעות – ומקום משכנו של יצור מיוחד. אחריה פסעו קהארי, האביר, מנסקו, החלקלק, הינדן המוארת וגרהה-סיי מיער העננים. כולם היו חבולים ועייפים מימי המסע, אך עדיין צעדו בעוז. הם לא יכלו להרשות לעצמם לנוח כשכל כך הרבה מוטל על הכף.
טארא עברה בקשת נמוכה והרימה את לפידה. הוא הטיל יותר צללים מאור על האולם הגדול, והיא הורידה אותו באכזבה. “הינדן,” היא אמרה, “אור?”
הינדן צעדה קדימה וסימנה אות מורכבת באוויר. מידה זרם עשן זורח, והיא נשפה עליו ופיזרה אותו בכל רחבי החדר. המילים העתיקות נראו בבירור כעת, וטארא הנהנה בשביעות רצון. “זה המקום,” היא אמרה ביראה והצביעה אל הדלת היחידה, בקצה השני של האולם. “מעבר לדלת הזו נמצא גן הדמעות - “ היא נשמה נשימה עמוקה - “וחד הקרן.”
היא כיסתה את ידה בשכבה דקה של ערפל שחור וכיבתה את הלפיד שלה. “חכו לי כאן,” היא אמרה. “רק אחד רשאי לחזות בו ולבקש את המשאלה.”
לפתע דבר מה קר הוצמד לצווארה. היא סובבה את ראשה אל קהארי שאחז ביציבות בחרבו הכסופה. כולם קפאו.
“אתה, קהארי?” טארא שאלה לבסוף, אכזבה בקולה. “לא חשבתי שאתה תהיה מי שיבגוד בממלכה בשביל טובתו האישית.”
“לא טובתי האישית,” קהארי אמר, פניו חרושות הקמטים עצובות. “טובת הכלל. אני הולך לבקש מחד הקרן לעצור את המוות.”
“טיפש!” טארא התיזה. “אף אחד, אפילו לא חד הקרן, לא יכול להעניק משאלה כזאת!”
“משאלה יכולה להיות כל דבר.”
“לא דבר כזה! אם אבקש שהאפלה תיעלם, אתה חושב שכך יהיה? ישנם דברים שלא יכולים להיות! עד כמה שאנו שונאים אותם, איננו יכולים להעלים לא את המוות ולא את האפלה. אנו יכולים רק לשלוט בהם למטרות טובות.”
“ומה אם זה אפשרי?” קהארי שאל בקול נשבר. “ראיתי מוות, טארא. יותר מכפי שאוכל לשאת. בשביל הסיכוי הזעיר שאוכל להיפטר ממנו לנצח, עבור כל העולם, אני חייב לנסות.”
“ותבזבז את המשאלה על הבלים! הממלכה צריכה את המלך שלה, קהארי, ואת זה חד הקרן יכול להעניק! אנחנו חייבים להחזיר אותו לחיים! אנחנו...” טארא עצרה וצמצמה את עיניה. “לאן את הולכת, הינדן?”
הינדן כבר עברה את מחצית הדרך אל הדלת, אך עצרה. “את יודעת לאן,” היא אמרה בשקט.
“היכן שבועותיכם?” טארא צעקה בזעם. “היכן כבודכם? אתם נשבעתם להגן על הממלכה הזו, וכשהיא צריכה אתכם יותר מכל אתם מפנים לה את גבכם!”
“ומהי ממלכה?!” הינדן החזירה בכעס. “אנשים ואדמה! לעולם יש מספיק משניהם, ואם דמם של אלה יתערבב בעפרה של זו, האם העולם יעצור מלכת? לא! שנה תחלוף והכל ישכח! המשאלה הזו יכולה לשמש למטרה גבוהה הרבה יותר.”
“מה את זוממת?” טארא אמרה בחשד.
“חיינו זמן רב בלי האל,” הינדן אמרה בקול סדוק. “אנו זקוקים לו שישוב.”
“האל שלך מת, הינדן.”
“האל שלי כלוא!” היא צעקה. “הוא נשלח אל מעבר ללילה, אבל עכשיו כל אל ששטם אותו מת וחתום בקבר-כלא משלו! אנו צריכים אותו, טארא!” ובאור העשן הרך הם יכלו לראות את הדמעות נוצצות בעיניה. היא לחשה: “אנו כל כך אבודים בלעדיו.”
“אם נילחם על המשאלה, נעשה זאת כאנשי כבוד,” טארא אמרה בקור. “כל אשר לא חושק בה, שיעזוב.”
גרהה-סיי לקח צעד אחורה, ועצר. אף אחד אחר לא זז.
“גר?” טארא שאלה בהפתעה.
“אין לי משאלה. אבל אני לא עוזב בלעדייך,” הוא אמר בשקט.
“מנסקו?”
“יש לי משאלה,” הוא אמר בעצב. “אבל איני יכול לחלוק אותה.”
“לא,” טארא אמרה נחרצות. “אם אתה רוצה את המשאלה, אתה חייב לחשוף את ליבך. זה לא דבר שאתה רשאי להסתיר, מנסקו.”
הוא שתק. היא הביטה בו בעיניים קשות. בקול שהדהד עם נהמות שטנים שחורים, היא פקדה עליו: “דבר!”
“אני רוצה לדעת מי היה אבי!” מנסקו התפרץ. הם הביטו בו בהלם. “זה כל מה שחשוב לי,” הוא אמר בכאב. “זה תמיד היה כל מה שחשוב לי.”
“ואתה תקריב את כל הממלכה – את כל האנשים האלה רק בשביל התשובה האחת הזאת?” טארא שאלה בחוסר אמון.
“כן,” מנסקו אמר בנחישות, “בשביל התשובה לחיי, כן.” הוא לא הסיט את מבטו משלה.
“יהי כן,” טארא אמרה וצעדה לפינת האולם. שלושת האחרים הלכו לפינות משלהם, וגרהה-סיי הביט מהפתח.
המתחרים הביטו זה בזה בחשש, חוץ מטארא. היא עצמה את עיניה, וכשפקחה אותן הן היו שחורות.
“אחאאשטאהאן!” היא סיננה בשנאה ומחאה את כפיה אל הינדן. הינדן הקיפה את עצמה בטבעת של אור, אבל הטבעת הצליחה רק בקושי להדוף את גלי החושך שהתנפצו עליה מכל עבר. מנסקו רץ אל טארא, סכיניו בידיו, אבל היא שקעה בתוך צל והופיעה מאחורי הינדן. הינדן ניסתה להדוף את טארא אבל זו שיסעה את מגן האור שלה בלהבים אפלים. נואשת, הינדן שילחה שני חוטי אור שצללו לתוך הסכינים של מנסקו והציתו אותם באש לבנה. הוא החל לפלס את דרכו דרך נחשולי האפלה, קוצץ אותם לחתיכות.
אבל ברגע שבו דעתה של הינדן הוסחה טארא צללה קדימה וניפצה את המגן. היא שלחה יד לתוך ליבה של הינדן והינדן צרחה, צרחה כשעורה הוכתם בשחור ועיניה דיממו. טארא, פניה מעוותות בכעס, שלפה את ידה והינדן צנחה ללא רוח חיים.
מנסקו זינק קדימה, מרקד ומתפתל, סכיניו עדיין מאירים למרות שהינדן נפלה. טארא העיפה בו מבט מזלזל, שקעה שוב לתוך הרצפה והופיעה במרכז החדר. היא החלה להניע את זרועותיה בתנועות מעגליות והחשכה החלה לזרום למערבולת סוחפת שעטפה את כל החדר. מנסקו ניסה להתחמק, לברוח, אבל הוא נתפס בה וטארא ריסקה אותו בכוח אל הקיר. הטיח העתיק התפורר ומנסקו נזרק החוצה. הוא נפל בתוך שברי אבנים ואבק, צועק ביאוש, לתוך התהום שמתחת למקדש. סופת הבלהות קרעה את בשרו מעצמותיו.
בעיניים איומות טארא סרקה את החדר, מחפשת את קהארי, יריבה האחרון.
ומאחוריה הוא שיסף אותה פעם אחת בחרב הכסף שלו.
טארא כשלה קדימה בתדהמה. האפלה שמילאה את החדר נרעדה והחלה להתפורר. קהארי הרים את חרבו ושיקע אותה בגבה, והיא נפלה.
“טארא!” גרהה-סיי צעק באימה ודהר קדימה. תוך כדי ריצה הוא הפנה את עיניו הפעורות לקהארי וגופו השתנה ותפח. קהארי הרים את חרבו בהיכון, אבל כשגרהה-סיי הגיע אליו הוא כבר היה מפלצת איומה. בטפרים גדולים כסכינים הוא קרע את יד החרב של קהארי מגופו ואז תפס אותו וריסק אותו אל הרצפה. רגע אחר כך הוא היה שוב עצמו וכרע ליד טארא, חסר מילים.
היא הביטה מעלה בעיניים פעורות. מפצעיה לא זרם דם אבל היא הייתה מתה, מתה כמו כולם. גרהה-סיי אחז בה ברעד וזעק, אך לא היה מי שישמע את קריאתו. הוא חיבק אותה בזרועותיו ובכה, אך אף אל לא ענה לתפילותיו.
אז הוא נזכר. הוא הרים את מבטו אל הדלת הקטנה, התמימה, שבקצה האולם. טארא תכעס עליו, אבל לפחות היא תהיה. הוא הרים אותה בזרועותיו וכשל אל הדלת.
הדלת הייתה עשויה מאבן, ונפתחה לאט כל כך. גרהה-סיי דחף ודחף עד שהסדק היה רחב מספיק. הוא משך את גופה של טארא פנימה.
עצים אפרוריים צמחו מתוך דשא חיוור ושרכים כהים טיפסו על הכל. פרחים לוהבים זהרו על פני העשב כמו גחלים בתוך האפר. השקט היה מוחלט, ואפילו צלילי סופת הבלהות לא חדרו לתוך הגן. במרכז נחה גולגולת מבריקה, וקרן יחידה מזדקרת ממצחה.
גרהה-סיי נפל על ברכיו והביט בה בחוסר אמון. הוא רצה לבכות, אבל עיניו לא יכלו להזיל עוד דמעות. הוא נפל קדימה, ללא כוח בגופו, והביט פעם אחרונה בגולגולת של חד הקרן. “כמובן,” הוא לחש, ודמם.