הפעם ניסיתי משהו קצת שונה.
האל-אינקאנטאטיו פוטנטיה של ארכיבלד 'בום' בארביטיום
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
האל-אינקאנטאטיו פוטנטיה של ארכיבלד 'בום' בארביטיום
הקוסם הזקן גהר מעל הצעיר המפוחד. “איפה הוא?” הוא לחש בקול מזרה אימים.
הצעיר צחקק בעצבנות. “תראה, לפני הכל, אני רוצה שתדע ש...”
“איפה האל-לחש?”
“אני... אני לא יודע...”
"איבדת אותו?!” הקוסם רעם.
“הנחתי אותו על השולחן שלך, מר ארכיבלד, אני נשבע!”
הקוסם הזדקף והצביע בכעס על השולחן העמוס. “אפילו שוטה כמוך יוכל לראות שהוא כבר לא שם! לאן הוא נעלם?!”
הצעיר התכווץ אפילו יותר ועשה את דרכו אל השולחן. “אני אחפש עוד פעם...”
“אל תטרח,” הקוסם נחר ונפנף בידו. כל החפצים שנערמו על השולחן זינקו לאוויר והחלו לעוף מולו בשורה. הוא בחן אותם בריכוז.
“אולי תוכל להשתמש בלחש איכון בשביל למצוא אותו...”
הקוסם הנחית את החפצים חזרה על השולחן בקול צלצול. “אני רואה שצריך לעבור שוב על אחד השיעורים שלנו,” הוא אמר ברוגע מזויף. “האל-לחש הוא מתקן בו אנו משתמשים כמוצא אחרון במקרה שלחש משתבש. כשדבר כזה קורה, אנחנו מעגנים את הלחש לאל-לחש והופכים את כיוון הזרימה שלו. באופן טבעי, האל-לחש צריך להיות מסוגל לספוג כל קסם שתכוון אליו. ולכן, מה אי אפשר לעשות עם האל-לחש?”
השוליה גמגם: “אי... אי אפשר למצוא אותו עם...”
“אי אפשר למצוא אותו עם לחש איכון!” הקוסם שאג. “דרקונים וסרטנים, ילד, איך אתה מצליח לעשות את זה? כל פעם שאני נותן לך להתאמן על משהו לבדך אתה מצליח להרוס משהו. למה יש לנו עז על הארון?”
“חשבתי שאם אני אקשור אותה למעגל אדמה...”
“לא אכפת לי,” הקוסם נפנף בידו. “תחזיר אותה לחצר.”
השוליה נאנח, זרק עניבת חבל סביב הצוואר של העז ומשך. היא פעתה והחלה ללכת על הקיר.
“בהן צדקי, ילד, אם לא היית מתחשן כל כך טוב, הייתי זורק אותך לפני חודשים,” הקוסם רטן והחל לחטט בארון. הוא זרק מעבר לגבו גולגולת של חד קרן, מטה מפוצל, עציץ דבקון, חרמש כסף, בובת חימר, עוד עציץ דבקון, ירח קטן, גלגל גבינה בקוטר הזרוע שלו, טירת בובות, חצי שולחן, חליפת שריון לנחש, סדן מעץ, ספר בצורת בקבוק ובקבוק בצורת ספר, שלושה כובעים, ארון קטן יותר ושחף.
“תזכיר לי לנקות את הארון הזה בהזדמנות,” הוא נהם לשוליה כשחזר.
“כנאדוני.”
“ושים את זה איפשהו,” הקוסם הוסיף והושיט לו צנצנת הגבוהה שהרים ממעגל על הרצפה.
“כן, אדוני,” השוליה אמר ופנה להניח אותה על שולחן קטן שכוסה בפיסת קלף גדולה.
“לא, לא שם!”
הצנצנת הונחה על הקלף והוא התפוצץ בענן עשן ירוק וסגול. רגע אחר כך התקרה התחילה להמטיר פרחים.
השוליה הביט בקוסם בחשש ואמר: “הייתי צריך לראות שהלחש לא גמור...”
“החוצה!” הקוסם צעק וגירש את השוליה בנפנופי ידיים נרגזים. הוא נעמד במרכז הרצפה והחל לדקלם את מילותיו של לחש הארגון של החדר. כמובן שהלחש ייכשל, מאחר שבחדר היה גם האל-לחש והוא לא נכלל בתכנון הלחש המקורי, אבל! לפחות אז הקוסם יוכל להתחיל לבחון את הדרך בה הלחש נכשל וזה לפחות יתן לו כיוון.
להפתעתו, הלחש הצליח.
החפצים עפו כולם למקום והסתדרו בשורות יפות, שברים וסדקים התאחו והאבק נעלם. הקוסם מצמץ. המשמעות של זה הייתה, כמובן...
“אה, מר ארכיבלד?” השוליה חזר לחדר בחשש, נושא לפניו בועה שחורה קטנה. “אני, אה, מניח שלקחתי אותו איתי כשהלכתי לבדוק אם הארוחה נשרפה ושכחתי אותו במטבח...”
הקוסם פנה אליו בפנים קפואות, לקח את האל-לחש, והפך את השוליה לארנב.
“זה לחש תמורה מוחצן,” הוא אמר בקול חסר רגש. "אם אתה רוצה להפיג אותו, תצטרך לגעת באל-לחש.”
הוא הניח את האל-לחש על הארון.
“בהצלחה.”
הצעיר צחקק בעצבנות. “תראה, לפני הכל, אני רוצה שתדע ש...”
“איפה האל-לחש?”
“אני... אני לא יודע...”
"איבדת אותו?!” הקוסם רעם.
“הנחתי אותו על השולחן שלך, מר ארכיבלד, אני נשבע!”
הקוסם הזדקף והצביע בכעס על השולחן העמוס. “אפילו שוטה כמוך יוכל לראות שהוא כבר לא שם! לאן הוא נעלם?!”
הצעיר התכווץ אפילו יותר ועשה את דרכו אל השולחן. “אני אחפש עוד פעם...”
“אל תטרח,” הקוסם נחר ונפנף בידו. כל החפצים שנערמו על השולחן זינקו לאוויר והחלו לעוף מולו בשורה. הוא בחן אותם בריכוז.
“אולי תוכל להשתמש בלחש איכון בשביל למצוא אותו...”
הקוסם הנחית את החפצים חזרה על השולחן בקול צלצול. “אני רואה שצריך לעבור שוב על אחד השיעורים שלנו,” הוא אמר ברוגע מזויף. “האל-לחש הוא מתקן בו אנו משתמשים כמוצא אחרון במקרה שלחש משתבש. כשדבר כזה קורה, אנחנו מעגנים את הלחש לאל-לחש והופכים את כיוון הזרימה שלו. באופן טבעי, האל-לחש צריך להיות מסוגל לספוג כל קסם שתכוון אליו. ולכן, מה אי אפשר לעשות עם האל-לחש?”
השוליה גמגם: “אי... אי אפשר למצוא אותו עם...”
“אי אפשר למצוא אותו עם לחש איכון!” הקוסם שאג. “דרקונים וסרטנים, ילד, איך אתה מצליח לעשות את זה? כל פעם שאני נותן לך להתאמן על משהו לבדך אתה מצליח להרוס משהו. למה יש לנו עז על הארון?”
“חשבתי שאם אני אקשור אותה למעגל אדמה...”
“לא אכפת לי,” הקוסם נפנף בידו. “תחזיר אותה לחצר.”
השוליה נאנח, זרק עניבת חבל סביב הצוואר של העז ומשך. היא פעתה והחלה ללכת על הקיר.
“בהן צדקי, ילד, אם לא היית מתחשן כל כך טוב, הייתי זורק אותך לפני חודשים,” הקוסם רטן והחל לחטט בארון. הוא זרק מעבר לגבו גולגולת של חד קרן, מטה מפוצל, עציץ דבקון, חרמש כסף, בובת חימר, עוד עציץ דבקון, ירח קטן, גלגל גבינה בקוטר הזרוע שלו, טירת בובות, חצי שולחן, חליפת שריון לנחש, סדן מעץ, ספר בצורת בקבוק ובקבוק בצורת ספר, שלושה כובעים, ארון קטן יותר ושחף.
“תזכיר לי לנקות את הארון הזה בהזדמנות,” הוא נהם לשוליה כשחזר.
“כנאדוני.”
“ושים את זה איפשהו,” הקוסם הוסיף והושיט לו צנצנת הגבוהה שהרים ממעגל על הרצפה.
“כן, אדוני,” השוליה אמר ופנה להניח אותה על שולחן קטן שכוסה בפיסת קלף גדולה.
“לא, לא שם!”
הצנצנת הונחה על הקלף והוא התפוצץ בענן עשן ירוק וסגול. רגע אחר כך התקרה התחילה להמטיר פרחים.
השוליה הביט בקוסם בחשש ואמר: “הייתי צריך לראות שהלחש לא גמור...”
“החוצה!” הקוסם צעק וגירש את השוליה בנפנופי ידיים נרגזים. הוא נעמד במרכז הרצפה והחל לדקלם את מילותיו של לחש הארגון של החדר. כמובן שהלחש ייכשל, מאחר שבחדר היה גם האל-לחש והוא לא נכלל בתכנון הלחש המקורי, אבל! לפחות אז הקוסם יוכל להתחיל לבחון את הדרך בה הלחש נכשל וזה לפחות יתן לו כיוון.
להפתעתו, הלחש הצליח.
החפצים עפו כולם למקום והסתדרו בשורות יפות, שברים וסדקים התאחו והאבק נעלם. הקוסם מצמץ. המשמעות של זה הייתה, כמובן...
“אה, מר ארכיבלד?” השוליה חזר לחדר בחשש, נושא לפניו בועה שחורה קטנה. “אני, אה, מניח שלקחתי אותו איתי כשהלכתי לבדוק אם הארוחה נשרפה ושכחתי אותו במטבח...”
הקוסם פנה אליו בפנים קפואות, לקח את האל-לחש, והפך את השוליה לארנב.
“זה לחש תמורה מוחצן,” הוא אמר בקול חסר רגש. "אם אתה רוצה להפיג אותו, תצטרך לגעת באל-לחש.”
הוא הניח את האל-לחש על הארון.
“בהצלחה.”
