• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

"המחוננים" - אתחול (סופר-גיבורים מודרני) - עץ משחק

SabreRunner

פונדקאי ותיק
זה הוא אתחול של משחק "המחוננים". לאחר פרישה של חלק גדול מהצוות, זה הוא נסיון להזריק דם חדש אל המשחק. הדמויות שנשארו נשארות, הדמויות החדשות מצטרפות, הסיפור הוא סיפור חדש.

הפתיל הקודם נשאר לשמש כרקע של העולם. http://pundak.co.il/forums/viewtopic.php?f=13&t=35313

נא להעביר בהודעה פרטית דמויות אם אתם רוצים להצטרף. שימו דגש על הכוח שמעניין אתכם והמקור שלו.

דמויות נוספות

שם: ארי דימונל
ידוע בתור: שואב חיים
תמונה: נער בן 19, חיוור, לא נראה מאיים מאד, בעל בגדים שחורים או אפורים כהים לרוב, עיניים סגולות עמוקות, שיער שחור.
סיווג: מתמיר חומר. מסוגל לשאוב תאים חיים פשוטים מהסביבה שלו ולשלב אותם בגופו שלו. כרגע מוגבל לבניית כנפי ציפור פשוטות.
חולשות ידועות: מערכת חיסונית חלשה. הפעלת הכוח גורמת לכאב. חילוף חומרים מהיר מהרגיל.
דירוג: גאמא.
שיוך: יחידת צמר"ת, חיל מודיעין, צה"ל. כרגע מאופסן בבונקר עד להודעה חדשה.

איתן (מיכאל) מאיר.
ידוע גם בתור: "ג'אמפר"
תמונה: שיער חום בתספורת קצוצה, עיניים חומות-ירוקות כהות. זקן מלא קצוץ ומסודר בקפידה. לבוש בעיקר בג'ינסים/דגמ"חים, טי-שירט קפוצ'ון ונעלי הרים, "בלנסטון". על ראשו כיפה סרוגה אדומה-כתומה מוחזקת בעזרת שתי סיכות כסופות.
סיווג: מתמיר מרחב. איתן מסוגל לבצע מניפולציות על המרחב כדי לשנות את מיקומו/מיקום דברים אחרים בו. הוא גם מרגיש את החפצים במרחב שהוא מעוות.
דירוג: גאמה
חולשות ידועות: שליטה לא-מושלמת בכוחו, מס' אנשים קרובים. מגלה נטיות פציפיסטיות קלושות שיכולות להשפיע על תפקודו בקרב, דתי אדוק, דבר העשוי להשפיע על שיפוטו.
שיוך: יחידת צמר"ת, חיל מודיעין, צה"ל.
 
בשבועיים הראשונים שלך ביחידת צמר"ת, מה שבעיקר עושים זה לבדוק את גבולות היכולת שלך וכמה אתה מסוגל לשלוט בה. כן, הם מקבלים את הדו"ח מבית הספר למחוננים שממנו הגעת אבל הם עושים גם את הבדיקות של עצמם.

לכן, בבוקרו של היום השני של מארק בבסיס המפקדה של צמר"ת, הוא ישב באחד מאותם חדרים אטומים המכילים רק שני כיסאות פשוטים ושולחן. על הכיסא שמולו ישב בן אדם מבוגר במדים שהציג את עצמו כסגן עמוס ועל השולחן עמד כלב פרוותי וקטן שהביט בשניהם ונפנף בזנבו.
"היום אנחנו רוצים לראות כמה אתה מסוגל לשלוט במוחות אחרים," אמר סגן עמוס. "הנה מטרה יחסית פשוטה. קדימה."

אבל לפני שהספיק לענות, נשמעה המולה מחוץ לדלת ודרך הצוהר הקטן, מארק היה יכול לראות קבוצה של אנשים עוברת מצד אחד לצד שני, ממהרים וסוחבים ושומרים על בן אדם אחד. מארק לא הספיק להינעל על איזה שהוא מוח מסוים אבל הוא כן הרגיש את אווירת הקדרות והכבדות שעברה כמו ענן שחור אחד בודד.

כחמישה אנשים המתינו לו בחדר הכניסה המיוחד, בנוסף לטלפורטר ושני השומרים שליוו אותו בקפיצה. מיד כשהגיע, מיד תפסו אותו והובילו אותו במהירות דרך המסדרונות הארוכים והמעליות המהירות של הבסיס אל המרפאה בקומה 3-. הוא הונח על מיטה ניידת כשהגיע לשם וגולגל אל עמדה ריקה שם חוברו אליו חיישנים ומספר אנשים בחלוקים לבנים החלו בודקים אותו מכל עבר, במיוחד את קצוות אצבעותיו.
"זוזו. תנו לי לעבור," נשמעה נהמה וענן האנשים פינה דרך לגבר גבוה וחסון במדים ודרגות של אלוף משנה. הוא החזיק תיק מסמכים בידו ועיין בו תוך כדי שהביט בעלי. "עלי זונמור, אנחנו מחפשים אותך כבר הרבה זמן. רוצה להסביר לי איפה היית?"

----

"זבור אוחתק אל כחבה ונייקה!" צעק מוביל השיירה אל מול שני ג'יפים הפוכים, משאית אחת שעדיין הייתה עפופה להבות, ולמזלו, עוד סטיישן ישנה ומשאית נוספת שרק חוררו מאוד ועכשיו חלק מהאנשים שנשארו בחיים עבדו להשמיש מחדש. הוא כמעט זרק את הקלאצ'ניקוב על הרצפה אבל נמנע מכך.
"ראיס, ראיס," אחד מהנותרים רץ, נעצר מולו והחל להסביר בערבית. "איבדנו אותם. היה להם טלפורטרים. מה עכשיו?"
"ממשיכים כרגיל. מקדימים את הלו"ז. מוציאים את שני נגב עכשיו."
 
עלי מגמגם "אה.. אנ,ני הייתי בעזה, ובסוריה, והרבה מקומות אחרים!" "הרבה יריות, מחבלים, עושים עלי ניסויים רעים!" הוא מניף את אצבעותיו הקטועות "רואה?" הוא שואל כמעט בתחינה. עלי הוא בגובה ממוצע, ובמשקל מעט נמוך מזה, במקום קצות אצבעות יש לו גושי מתכת, ויש לו שפם דקיק וצללית זיפים קלושה על לחייו.
 
מארק קד בפני עמוס, מאחר שהשיעור התחיל והם מדברים רק במוח, הוא מבקש רשות בדממה לראות מה קרה ולמה כל ההצעות, ואולי בדרך להתאמן בתמרון מוחות בסיסי רמה א'.
 
"אני מבין," אומר הקצין וסוגר את התיק. "אתה עדיין בהלם מכל מה שעבר עלייך. ו..." הוא מביט בגבר ואישה שעומדים בצידה השני של המיטה, מטר מאחורי הרופאים והאחיות. שניהם במדים, בלי דרגות. הוא מלוכלך מכף רגל ועד ראש באבק, סימני חריכה ועפר והיא, חוץ משערה הקצר אך מפוזר, נראית כאילו כרגע שמה מדים חדשים. יחסית לאנשים שליוו את הקפיצה משדה הקרב, זה נראה מאוד משונה שאין להם שום נשק. "אני רואה שהחילוץ לא היה מבצע פשוט," הקצין ממשיך. "אנחנו ניתן לך לנוח ונדבר מחר." הוא מפנה את ראשו בתנועה חדה וקצרה ופונה ללכת. האיש והאישה שליוו את עלי מתחילים לעקוב אחריו.

----

"אנחנו לא יכולים לעצור כל פעם שמשלוח חם מגיע," עמוס אומר בקול רם. "זה קורה לפעמים. צריך לשמור על ריכוז. אבל אני אעשה איתך עסקה, תרשים אותי ונוכל להגיד שהבדיקה הזאת הושלמה." הוא החווה אל הכלב שוב ונשען לאחור בכסאו, משלב את זרועותיו על חזהו.
 
עלי נשען אחורה על המיטה, ומהרהר במה שקרה ההעברה, הקשירה, ולפתע אש, עשן, ובלבול. תוך עשר שניות הוא מוצא את עצמו מובל על ידי שני אנשים מחוץ למשאית, וכל הרצפה מכוסה ב-"לא!" ה=עלי פורץ בצעקה, ואז חוזר לשבת ולהרהר. כדי להסיח את דעתו, הוא מתחיל לנסות לראות צורות בהשתקפויות האור על אצבעות המתכת שלו, וזה מסיח את דעתו עד שהוא נרדם...
 
מארק אומר ברשמיות "תודה"
הוא מורה לכלב, בעדינות, שהוא רוצה בטובתו, ולאט לאט תופס באלגנטיות חלק נרחב יותר ויותר מהשליטה של הכלב על מוחו שלו, תטך כדי ניסיון למקסימום עדינות.ללכת לעמוס ולרקוד מולה ריקודי גשם, כשהואהולך על שתיים ונעזר בכסא, מארק לא מצליח לעשות את זה לאורך זמן, ואחר כך הוא תשוש, אבל הוא מאוד מתאמץ. לאחר הריקוד, הכלב שוב פעם מסתכל על מארק בהתלהבות, לא מבין למה הוא על הרצפה ולא זוכר דבר. "טוב מספיק?" מארק שואל.
 
עמוס עוקב אחר הכלב שקופץ מן השולחן ואז ממשיך לפזז, או לפחות לנסות לפזז, על שתי רגליים לידו. במהלך הריקוד המאולתר, עיניו של הכלב נראות ריקות, כאילו הוא בוהה למרחקים אבל לא רואה כלום. ולאחר שהריקוד נגמר, הכלב עוצר עם רגליו על הכיסא של עמוס ועיניו מתמלאות שוב. הוא מביט לכאן ולכאן ואז מתיישב על הרצפה ומחכה.
"זה בסדר גמור," אומר עמוס, לא מצליח לגמרי להסתיר את חיוכו, ומלטף את הכלב פעם אחת. "ארוחת ערב ב-20:00 כרגיל ואני חושב שצוות הוואיי שלנו הצליח לארגן את מת לחיות 3, במועדון ב-22:00. תשאל מישהו אם אתה לא זוכר איפה זה."
ובזאת, עמוס קם, מרים את הכלבלב הקטן איתו ומחווה למארק אל הדלת.

----

"אה," צועקת האחות חלושות בתגובה לצעקתו של עלי והניחה יד על החזה. למזלה, היא כבר הניחה את מגש האוכל שהביאה לו על השידה שליד מיטתו. "וואו," היא אומרת. "הפחדת אותי. הכל בסדר? אתה רוצה שאני אקרא לרופא?"
 
"לא, לא, בסדר. פשוט... נזכרתי" הוא מסיים ברעד, ופונה להביט על מגש האוכל המונח לידו. פעם האחרונה שאכל ארוחה טובה... טוב, מספר הפעמים שזה קרה מאז שהיה בן שש היו יכולות להיספר על כפתו האחת של חתול כרות אצבע...
 
מארך מחייך "תענוג לעשות איתך עסקים". הוא הולך, מתנשף ממאמץ התרגיל שעשה לעמוס אל המרפאה, ושואל את הרופא/ה הבכיר/ה בחדר אם הוא יכול להכנס ולראות על מה המהומה ממקודם.
 
"בסדר," אמרה האחות והניחה יד מנחמת על כתפו של עלי. "תנסה לנוח. אתה תהיה בסדר. אנחנו דואגים לשלנו." ובזאת התרחקה ממיטתו, תפסה את העגלה שהשאירה והמשיכה לחלק ארוחות נוספות בין המטופלים שלא היו יכולים להביא לעצמם.

----

"זה מאוד נחמד מצידך, לבוא לבקר אותו," אומר הפקיד בכניסה לאגף המרפאה. "עלי נמצא בקומה 4, חדר 406. הוא בעיקר היה מיובש, בתת תזונה וחלש. הוא צריך לצאת מפה תוך יום יומיים, כשיחזור לאיתנו. אתה מכיר אותו?"
 
"לא," אומר מארק לרופא בנימוס "אבל הבנתי שהוא מחונן." ומארק נכנס לחדר.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עלי רואה נער, בערך בגיל 18, פותח את הדלת ומסתכל עליו, הוא נראה שרירי עם שיער ועיניים חומות, מראה די סטנדרטי. ויש לו ביד כדורסל והוא לבוש במדים של הלייקרס. הוא מסתכל עליו בסקרנות שואל אותו באנגלית "אתה מחונן, נכון? איך קוראים לך?" הוא ממתין, נראה שמתאפק לא לשפוך מיליון ואחת שאלות שעולות לו בראש.
 
כשעלי מותח את תודעתו ופותח את עצמו לאותות חיצוניים הוא מגלה כי הוא כנראה נמצא במקום הכי שקט שאי פעם היה בו. כל האותות האלחוטיים שהוא רגיל לשחות בהם לא נמצאים פה. כל מה שהוא קולט זה רחש לבן עמום וכמעט בלתי ניתן לחישה, את השדות האלקטרומגנטיים החלושים של חשמל עובר בקירות ואיפה שהוא במרחק, אותות רדיו מוצפנים שנשמעים כמו הטלוויזיה שדולקת מעבר לשניים-שלושה קירות.

----

"כמובן שהוא מחונן," אומר הפקיד אחרי שמארק פונה ללכת. "אנחנו בצמר"ת. אין פעם אף אחד אחר." הוא ממלמל לעצמו.
מארק מוצא את עלי קומה אחת מתחת לכניסה של המרפאה בחדר 406. חוץ מעלי, יש בחדר עוד חמש מיטות ועוד שני אנשים. אישה מבוגרת בגיל הארבעים, שמעיפה אל מארק מבט ואז חוזרת לספר שלה, ובחור צעיר שכבר הפנה אליהם את גבו ומנסה לישון.
 
עלי לפתע מרגיש מגע במוח שלו, דבר שעשוי להלחיץ בן אדם. מתגבשת תמונה במוחו של הנער המוזר מולו ששואל אותו בבירור, בערבית שוטפת במבטא של ארץ הולדתו. "מה שמך? מאיפה באת?" הנער המוזר מסתכל עליו בסקרנות, לא נראה שהוא מפחד מעלי או מכישוריו.
 
עלי נלחץ לרגע, מנסה להימנע ממחשבות אישיות יותר משמו ומארץ המוצא שלו, ונכנס חזרה לריק המחשבתי שבעזרתו הוא קורא את הגלים נאלקטרומגנטיים, בתקווה שזה ירחיק ממנו את מחשבותיו של הנער המוזר הזה...
 
האלוף משנה נכנס לחדר הקטן והחשוך וסגר אחריו את הדלת. "המפקד!" החייל שישב ליד המסכים כמעט צעק כשניסה לקום מכיסאו ולהצדיע.
"שב שב, אילן," אמר הקצין. "כבר מאוחר וגם לי אין יותר מדי כוח לפורמליות. מה קורה עם האורח החדש שלנו?" הוא הצביע על הפינה השמאלית התחתונה של המסך המרכזי. המצלמה שהציגה שם הייתה המצלמה בפינת החדר אליו עלי הובא לנוח. עכשיו היא הראתה את גבו של מארק ואת עלי קצת נרתע ממנו.
"מי זה הילד הזה?" שאל הקצין.
החייל עצם את עיניו לרגע וחשב. ואז פתח אותן ואמר, "מארק סמית', מגויס טרי. טלפת עם פוטנציאל."
"חבר שלו?"
"לא ידוע."
"שים עליו עין," אמר הקצין, טפח על שכמו של החייל ויצא החוצה.
"כן, המפקד," הצליח החייל להשחיל לפני שהדלת נסגרה שוב.
 
"גלים אלקטרומגנטים?" מארק שואל, מבולבל, "אתה משפיע על מתכות?" כשהוא רואה שעלי נלחץ הוא מבין במהירות את המצב, מבקש ממנו סליחה בערבית ועוזב את המקום, אל עבר חדר האוכל, הוא לא מתכוון לעשות למגוייס חדש מארצות ערב ששונא אותם חיים עוד יותר קשים ביום הראשון שלו בבסיס. הוא כבר יודע שלא יתנו למגוייס, שנדמה לו ששמו עלי, לצאת מכאן בזמן הקרוב.
 
חזרה
Top