יצא ארוך משציפיתי, אבל אני חושב שזה שווה את זה.
ורק בשביל להבהיר, אין לזה שום קשר להאיקו שלי.
או שכן?!
לא, אין. אבל אתם מוזמנים למצוא קשר בכל זאת.
מרדף נגד הזמן
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
ורק בשביל להבהיר, אין לזה שום קשר להאיקו שלי.
או שכן?!
לא, אין. אבל אתם מוזמנים למצוא קשר בכל זאת.
מרדף נגד הזמן
עבר די הרבה זמן מאז שגרי אכל כמו שצריך; התקלח כמו שצריך; הטעין את המעצים העצבי כמו שצריך. עבר הרבה זמן מאז שהוא היה בחלקים הנקיים יותר של העיר, מאז שהוא לא היה צריך לפלס את דרכו בין הריסות ופסולת בחורבות הדור הקודם. הרבה זמן מאז שהוא הרגיש שלווה; חייך; צחק. הרבה זמן מאז שהוא ראה אותה.
הוא הגיע לתחנת הרכבת התחתית. הוא זכר אותן, את הרכבות, יצורים נוהמים שהפחידו אותו בילדותו. לא עוד: הן הוחלפו על ידי מסועים ורחפות ותאי סילון. לא שהרעש היה חלש יותר, אבל לפחות הנוף היה של כיפת המרקעים ובניינים מבריקים ולא של בטון.
זו הייתה תחנת הרכבת האחרונה – הוא כבר חיפש בכל האחרות. הוא בקושי מצא אותה במפות בגלל שהיא הייתה רחוקה מכולן וננטשה אפילו לפני שכל הרכבת התחתית נסגרה. הוא מצא את השלט החבוט שהכריז על שם התחנה והרים בייאוש את חתיכת המתכת ששמר בכיסו כמו אוצר. הוא לא האמין לרגע, ואז התנשף בהתרגשות – היא התאימה בדיוק לחור שעיטר את פינת השלט. עוד קצה חוט שהשתלם, סוף-סוף. עכשיו למצוא את הבא.
אבל איך? טרפו היה חכם, זה שהוביל אותו לאורך שביל רפאים במשך זמן כה רב. הוא חשב שהוא הכיר ציידים, אבל הצייד הזה היה שונה מכולם. אכזרי מכולם. הוא לא צד את גרי, הוא גרם לגרי לצוד אותו, שוחק אותו לאורך הדרך, שובר אותו. גרי לא ידע מה הוא מנסה להשיג בכך, אבל עכשיו הוא היה קרוב מאוד לקצה, והוא לא ידע עוד כמה זמן יימשך המירוץ.
הוא הרים את הסורק התרמי, ואז את גלאי החריגות, אבל כלום. אפילו לא עקבה זעירה באבק. אבל חתיכת השלט בהחלט הייתה מכאן, הצייד היה כאן... אבל הוא לא השאיר עקבות, לפחות לא כאלה שמכשירים יכלו למצוא. אבל היו דרכים אחרות...
הוא הרים את ידו לרגע אבל שמט אותה. לא. זה היה האחרון, קו ההגנה האחרון שלו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד אותו. הוא יצטרך לעשות כמיטב יכולתו. עיניו נדדו שוב אל השלט והוא קלט דבר שלא זיהה לפני כן. אלה היו מילים, וכשהוא התקרב ואימץ את עיניו לאור הפנס הסחוט שלו, הוא קרא:
'היא בוכה לך'
הוא הרים את ידו ומעך את הבלוט העתיק בתוך אגרופו. רועד מזעם, הוא אמר: “עפר למים, אפר לאש, כאב לכוח, אני קורא לך להבטחה בשם חוקי הקדמונים.”
הבלוט נשבר בקלות ומתוכו זלג עשן אדמדם. גרי שאף אותו, כל טיפה וטיפה ממנו, וצעק. נחיריו צרבו בקור נורא והוא נפל על ברכיו, אך השאיפה הבאה הייתה כמו סופת אש בכל גופו. הוא הריח כל פירור, כל חלקיק באוויר, והוא הריח ריח שלא התאים מתחת לערימת כיסאות.
הוא רץ לשם והשליך אותם הצידה כאילו היו מנייר. מתחת להם היו זוג משקפיים, והוא תאבן כשראה אותם. הם היו במצב מצוין, אפילו לא מאובקים במיוחד, והוא כמעט היה יכול לראות את העיניים המוכרות כל כך מאחורי העדשות. המשקפיים שלה... אבל הריח! זה היה הריח שלו, של עור ופלדה ודם. אבל לצידו, כמעט בלתי מובחן, היה גם הריח שלה. הוא שמר אותה בחיים. לפחות את זה הוא יודע.
אבל היה יותר מזה. לא, לא ייתכן! אבל כן – זה נעשה ברור מרגע לרגע. הריחות היו חזקים. טיב הריחות הסיח את דעתו, אבל עוצמה כזאת לא היית יכול למצוא אצל ריחות בני שבוע, אפילו לא בני יום. הוא היה מוכן להאמין שאפילו לא בני שעה. והם הובילו לתוך מנהרת הרכבת.
הוא קם על רגליו, שאף שוב כדי להיות בטוח, ורץ כפי שלא רץ מימיו. המנהרה הייתה חשוכה אבל הוא לא שם לב. וממול – ממול המנהרה נפתחה, והוא רץ, הוא רץ קדימה...
והגיח לתוך גן ישן, מוזנח. עצי נוי הקיפו אותו מכל עבר ולא רחוק ממנו עמדו הצייד, לבוש בעור שחור, והיא.
וסכין דק על צווארה.
“ברוך הבא, גרי,” אמר הצייד. “אני חושב שהגיע הזמן שנסיים את זה.”
“אתה יכול להרוג אותי, רק אל תעשה לה כלום,” גרי אמר בקול יציב.
“לא!” היא צעקה, “בבקשה, אל תפגע בו...”
“ששש,” הצייד הניח יד על ראשה והיא השתתקה בפחד. “אם הייתי רוצה להרוג אותך, היית מת לפני הרבה זמן,” הוא אמר בקול.
“אז למה?” גרי קרא בקול סדוק, מנסה לחשוב על תוכנית, יודע שייכשל. “למה המרדף? למה החידות?”
“כדי לשחוק אותך. כדי לשבור אותך. כדי לקרוע כל פיסת אנושיות, כל העמדת פנים שמסתירה את המפלצת ששוכנת, ותמיד שכנה, בליבך.”
“אבל למה?” גרי צעק, עייף, מיואש. “למה אתה שונא אותנו כל כך? למה אתם לא יכולים לוותר? ניסינו, ניסינו להשתלב, להסתיר את מי שאנחנו. אנחנו כבר לא פוגעים באף אחד, לא נושכים אף אחד. כל הדברים האלה, כולם בעבר הרחוק. כולם נשכחו. למה אתם עדיין מרגישים כזו שנאה שאתם חייבים לגרום לנו כאב, להרוס אותנו, כאילו להיות מה שאנחנו לא גרוע מספיק? אנחנו ניכחד בקרוב...” הוא נפל על ברכיו מול האדם הזה, לב האבן הזה, שהביט בו בבוז. “למה אתם לא יכולים לתת לנו למות בשקט?..”
“ציפיתי ליותר,” הצייד אמר בבוז. "היית ידוע, פעם. היה לך מוניטין. יותר מזה, היה לך כוח. השם שלך היה מחדיר פחד בליבם של מביני העניין, ועכשיו?” הוא צחק בלעג. “גולם מגמגם, קליפה, חיקוי עלוב של מה שהיית פעם. חשבתי שתילחם בי; אבל אתה רק תתחנן, כמו כלב. אתה מבייש את עצמך ואת כל בני מינך, גרי. אני מאוכזב.”
גרי הביט בו בעיניים עייפות, עיניים שראו יותר מדי. הוא לחש: “האם אתה באמת לכוד כל כך בחלומות מיושנים על גבורה וציד מפלצות שעשית את כל זה רק בשביל להילחם בי?”
הצייד נענע בראשו. “לא, זה אתה שלכוד באשליות, גרי. נחוש כל כך לעצום את עיניך שאתה לא רואה איפה אתה עומד.”
גרי הרים את מבטו... וראה. העצים שחשב שהם עצי נוי מזויפים היו אמיתיים; האדמה הייתה טבעית, עמוקה, לא שכבה רדודה כמו בכל הגנים המלאכותיים. ומעליו לא הייתה תקרה, רק ענני סערה כבדים, מתחשרים בזעם עתיק אפילו יותר מהעפר עליו עמד. הוא היה בחוץ, לראשונה זה זמן כה רב.
הצייד חייך ולחץ על כפתור. מאחוריו מכשיר אדיר התעורר לחיים וירה גוש כבד אל השמיים. דממה השתררה לכמה שניות, ואז התנפצה בקול רעם מרוחק. אור בהיר הבזיק לרגע, ואז אור שקט יותר תפס את מקומו. הפיצוץ פער פתח בעננים, ומתוך הפתח שטף פנימה אור ירח כסוף, קר, סוחף.
“אם הייתי רוצה להרוג אותך, למה לי לעייף אותך, לקחת ממך את אמצעי ההגנה שלך, למוטט את החומות? לא, גרי. הסתכלת על הכל הפוך, ישר מההתחלה.”
רעד עבר בגוו של גרי והוא התכסה זיעה קרה. הוא חיבק את עצמו בכוח, נועץ את ציפורניו לתוך בשרו, אבל זה היה חזק ממנו.
כל עצביו השתוללו. מוחו הסחוט כבר לא היה חזק מספיק בשביל להתאפק. המעצים העצבי שלו היה ריק, והוא לא היה יכול לעזור לו לשלוט בדחפים הישנים. ברוח האדמה האחרונה שלו הוא השתמש, ממש עכשיו, ולא נותרו לו עוד רוחות שיעצרו את השינוי. הוא הרגיש אותו מגיע.
הוא צרח. ציפורניו התחדדו, אבל עורו דחף אותן החוצה וסגר את פצעיו כאילו לא היו. שיערו התארך והתפשט אל העורף; הכתפיים; הזרועות. לשונו השתרבבה, אדומה מתמיד, ושיניו התארכו לחודים קטלניים. אפו התרחב וברגישותו החדשה קלט הכל, במיוחד את הריח שלו עצמו, והריח היה אדרנלין טהור.
אבל הוא עדיין לא איבד שליטה.
“אל תתנגד!” הלא-צייד צעק. “מה היית כשניסית להתחבא? אחד מיני רבים, רק אדם, גרוע מאדם! זכית לבוז, ובצדק! אבל אתה יכול להיות הרבה יותר! אתה יכול להיות לוחם, מופת, מנהיג. האנשים שלך צריכים אותך, גרי! האנשים שלך צריכים אותך בשביל לשרוד. בלעדיך הם יעלמו, והעולם כולו יאבד דבר חשוב, דבר שהוא שכח. מי אתה, לא... מהו אדם, אם הוא מסרב לחיה שבתוכו?”
גרי רעד כמו עץ בסערה, אבל השינוי עצר. הוא חשק את שיניו וצעק אל השמיים, מושך את הכל חזרה. הפרווה נסוגה, השיניים התקצרו, העור הפסיק להיות יריעת פלדה וחזר להיות עור. גרי התנשם בכבדות אבל לא ויתר. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לאבד שליטה. לא עכשיו. לא כאן.
הוא הרים את מבטו אל הלא-צייד. תחת אור הירח הוא היה גדול יותר, כהה יותר. גם אותו כיסתה פרווה, גם בעיניו בערה האש. כמובן. הוא מעולם לא היה צייד אמיתי.
“לא, לא ככה. לא כשאנחנו כל כך קרובים,” הלא-צייד נאנק. “אתה דן את אנשיך למות!” הוא צעק על גרי. “לא אכפת לך מהם? אתה תעדיף את בני האדם על פניהם?” הוא הביט בעיניו של גרי, אך גילה שהן כבר לא מביטות בו. הן הביטו קצת הצידה, קצת למטה. אל פנים עדינות ומפוחדות יותר.
“לא, לא את בני האדם,” הלא-צייד הבין. לראשונה פניו הקשות נסדקו. “אתה באמת אוהב אותה, מה, גרי?”
היא אפילו לא שמה לב אליו, רק הביטה בגרי במבט יציב והתחננה בלי מילים, רק בעיניה, שיהיה האדם הטוב ביותר שהוא יכול להיות.
הלא-צייד הסב את מבטו לרגע כדי לבלוע את חרטתו. “גם אם זה לא משנה, מעולם לא התכוונתי לפגוע בה,” הוא לחש ונעץ את הסכין בצווארה.
גרי הביט בחוסר אמון בעיניה המתרחבות, בפיה שנפתח בהפתעה, בדם שנזל ממנו. בראשה המתנודד, בגופה החיוור מתקשח, בידיה העדינות מנסות להתרומם ולחסום את הפצע, לתפוס את הדם, להחזיר את הזמן לאחור. נופלת על ברכיה; פולטת יפחה קורעת אחת; ומביטה בו עד שהאור נעלם מעיניה.
ויללת זאב נוראה קרעה את הלילה לגזרים.
הוא הגיע לתחנת הרכבת התחתית. הוא זכר אותן, את הרכבות, יצורים נוהמים שהפחידו אותו בילדותו. לא עוד: הן הוחלפו על ידי מסועים ורחפות ותאי סילון. לא שהרעש היה חלש יותר, אבל לפחות הנוף היה של כיפת המרקעים ובניינים מבריקים ולא של בטון.
זו הייתה תחנת הרכבת האחרונה – הוא כבר חיפש בכל האחרות. הוא בקושי מצא אותה במפות בגלל שהיא הייתה רחוקה מכולן וננטשה אפילו לפני שכל הרכבת התחתית נסגרה. הוא מצא את השלט החבוט שהכריז על שם התחנה והרים בייאוש את חתיכת המתכת ששמר בכיסו כמו אוצר. הוא לא האמין לרגע, ואז התנשף בהתרגשות – היא התאימה בדיוק לחור שעיטר את פינת השלט. עוד קצה חוט שהשתלם, סוף-סוף. עכשיו למצוא את הבא.
אבל איך? טרפו היה חכם, זה שהוביל אותו לאורך שביל רפאים במשך זמן כה רב. הוא חשב שהוא הכיר ציידים, אבל הצייד הזה היה שונה מכולם. אכזרי מכולם. הוא לא צד את גרי, הוא גרם לגרי לצוד אותו, שוחק אותו לאורך הדרך, שובר אותו. גרי לא ידע מה הוא מנסה להשיג בכך, אבל עכשיו הוא היה קרוב מאוד לקצה, והוא לא ידע עוד כמה זמן יימשך המירוץ.
הוא הרים את הסורק התרמי, ואז את גלאי החריגות, אבל כלום. אפילו לא עקבה זעירה באבק. אבל חתיכת השלט בהחלט הייתה מכאן, הצייד היה כאן... אבל הוא לא השאיר עקבות, לפחות לא כאלה שמכשירים יכלו למצוא. אבל היו דרכים אחרות...
הוא הרים את ידו לרגע אבל שמט אותה. לא. זה היה האחרון, קו ההגנה האחרון שלו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד אותו. הוא יצטרך לעשות כמיטב יכולתו. עיניו נדדו שוב אל השלט והוא קלט דבר שלא זיהה לפני כן. אלה היו מילים, וכשהוא התקרב ואימץ את עיניו לאור הפנס הסחוט שלו, הוא קרא:
'היא בוכה לך'
הוא הרים את ידו ומעך את הבלוט העתיק בתוך אגרופו. רועד מזעם, הוא אמר: “עפר למים, אפר לאש, כאב לכוח, אני קורא לך להבטחה בשם חוקי הקדמונים.”
הבלוט נשבר בקלות ומתוכו זלג עשן אדמדם. גרי שאף אותו, כל טיפה וטיפה ממנו, וצעק. נחיריו צרבו בקור נורא והוא נפל על ברכיו, אך השאיפה הבאה הייתה כמו סופת אש בכל גופו. הוא הריח כל פירור, כל חלקיק באוויר, והוא הריח ריח שלא התאים מתחת לערימת כיסאות.
הוא רץ לשם והשליך אותם הצידה כאילו היו מנייר. מתחת להם היו זוג משקפיים, והוא תאבן כשראה אותם. הם היו במצב מצוין, אפילו לא מאובקים במיוחד, והוא כמעט היה יכול לראות את העיניים המוכרות כל כך מאחורי העדשות. המשקפיים שלה... אבל הריח! זה היה הריח שלו, של עור ופלדה ודם. אבל לצידו, כמעט בלתי מובחן, היה גם הריח שלה. הוא שמר אותה בחיים. לפחות את זה הוא יודע.
אבל היה יותר מזה. לא, לא ייתכן! אבל כן – זה נעשה ברור מרגע לרגע. הריחות היו חזקים. טיב הריחות הסיח את דעתו, אבל עוצמה כזאת לא היית יכול למצוא אצל ריחות בני שבוע, אפילו לא בני יום. הוא היה מוכן להאמין שאפילו לא בני שעה. והם הובילו לתוך מנהרת הרכבת.
הוא קם על רגליו, שאף שוב כדי להיות בטוח, ורץ כפי שלא רץ מימיו. המנהרה הייתה חשוכה אבל הוא לא שם לב. וממול – ממול המנהרה נפתחה, והוא רץ, הוא רץ קדימה...
והגיח לתוך גן ישן, מוזנח. עצי נוי הקיפו אותו מכל עבר ולא רחוק ממנו עמדו הצייד, לבוש בעור שחור, והיא.
וסכין דק על צווארה.
“ברוך הבא, גרי,” אמר הצייד. “אני חושב שהגיע הזמן שנסיים את זה.”
“אתה יכול להרוג אותי, רק אל תעשה לה כלום,” גרי אמר בקול יציב.
“לא!” היא צעקה, “בבקשה, אל תפגע בו...”
“ששש,” הצייד הניח יד על ראשה והיא השתתקה בפחד. “אם הייתי רוצה להרוג אותך, היית מת לפני הרבה זמן,” הוא אמר בקול.
“אז למה?” גרי קרא בקול סדוק, מנסה לחשוב על תוכנית, יודע שייכשל. “למה המרדף? למה החידות?”
“כדי לשחוק אותך. כדי לשבור אותך. כדי לקרוע כל פיסת אנושיות, כל העמדת פנים שמסתירה את המפלצת ששוכנת, ותמיד שכנה, בליבך.”
“אבל למה?” גרי צעק, עייף, מיואש. “למה אתה שונא אותנו כל כך? למה אתם לא יכולים לוותר? ניסינו, ניסינו להשתלב, להסתיר את מי שאנחנו. אנחנו כבר לא פוגעים באף אחד, לא נושכים אף אחד. כל הדברים האלה, כולם בעבר הרחוק. כולם נשכחו. למה אתם עדיין מרגישים כזו שנאה שאתם חייבים לגרום לנו כאב, להרוס אותנו, כאילו להיות מה שאנחנו לא גרוע מספיק? אנחנו ניכחד בקרוב...” הוא נפל על ברכיו מול האדם הזה, לב האבן הזה, שהביט בו בבוז. “למה אתם לא יכולים לתת לנו למות בשקט?..”
“ציפיתי ליותר,” הצייד אמר בבוז. "היית ידוע, פעם. היה לך מוניטין. יותר מזה, היה לך כוח. השם שלך היה מחדיר פחד בליבם של מביני העניין, ועכשיו?” הוא צחק בלעג. “גולם מגמגם, קליפה, חיקוי עלוב של מה שהיית פעם. חשבתי שתילחם בי; אבל אתה רק תתחנן, כמו כלב. אתה מבייש את עצמך ואת כל בני מינך, גרי. אני מאוכזב.”
גרי הביט בו בעיניים עייפות, עיניים שראו יותר מדי. הוא לחש: “האם אתה באמת לכוד כל כך בחלומות מיושנים על גבורה וציד מפלצות שעשית את כל זה רק בשביל להילחם בי?”
הצייד נענע בראשו. “לא, זה אתה שלכוד באשליות, גרי. נחוש כל כך לעצום את עיניך שאתה לא רואה איפה אתה עומד.”
גרי הרים את מבטו... וראה. העצים שחשב שהם עצי נוי מזויפים היו אמיתיים; האדמה הייתה טבעית, עמוקה, לא שכבה רדודה כמו בכל הגנים המלאכותיים. ומעליו לא הייתה תקרה, רק ענני סערה כבדים, מתחשרים בזעם עתיק אפילו יותר מהעפר עליו עמד. הוא היה בחוץ, לראשונה זה זמן כה רב.
הצייד חייך ולחץ על כפתור. מאחוריו מכשיר אדיר התעורר לחיים וירה גוש כבד אל השמיים. דממה השתררה לכמה שניות, ואז התנפצה בקול רעם מרוחק. אור בהיר הבזיק לרגע, ואז אור שקט יותר תפס את מקומו. הפיצוץ פער פתח בעננים, ומתוך הפתח שטף פנימה אור ירח כסוף, קר, סוחף.
“אם הייתי רוצה להרוג אותך, למה לי לעייף אותך, לקחת ממך את אמצעי ההגנה שלך, למוטט את החומות? לא, גרי. הסתכלת על הכל הפוך, ישר מההתחלה.”
רעד עבר בגוו של גרי והוא התכסה זיעה קרה. הוא חיבק את עצמו בכוח, נועץ את ציפורניו לתוך בשרו, אבל זה היה חזק ממנו.
כל עצביו השתוללו. מוחו הסחוט כבר לא היה חזק מספיק בשביל להתאפק. המעצים העצבי שלו היה ריק, והוא לא היה יכול לעזור לו לשלוט בדחפים הישנים. ברוח האדמה האחרונה שלו הוא השתמש, ממש עכשיו, ולא נותרו לו עוד רוחות שיעצרו את השינוי. הוא הרגיש אותו מגיע.
הוא צרח. ציפורניו התחדדו, אבל עורו דחף אותן החוצה וסגר את פצעיו כאילו לא היו. שיערו התארך והתפשט אל העורף; הכתפיים; הזרועות. לשונו השתרבבה, אדומה מתמיד, ושיניו התארכו לחודים קטלניים. אפו התרחב וברגישותו החדשה קלט הכל, במיוחד את הריח שלו עצמו, והריח היה אדרנלין טהור.
אבל הוא עדיין לא איבד שליטה.
“אל תתנגד!” הלא-צייד צעק. “מה היית כשניסית להתחבא? אחד מיני רבים, רק אדם, גרוע מאדם! זכית לבוז, ובצדק! אבל אתה יכול להיות הרבה יותר! אתה יכול להיות לוחם, מופת, מנהיג. האנשים שלך צריכים אותך, גרי! האנשים שלך צריכים אותך בשביל לשרוד. בלעדיך הם יעלמו, והעולם כולו יאבד דבר חשוב, דבר שהוא שכח. מי אתה, לא... מהו אדם, אם הוא מסרב לחיה שבתוכו?”
גרי רעד כמו עץ בסערה, אבל השינוי עצר. הוא חשק את שיניו וצעק אל השמיים, מושך את הכל חזרה. הפרווה נסוגה, השיניים התקצרו, העור הפסיק להיות יריעת פלדה וחזר להיות עור. גרי התנשם בכבדות אבל לא ויתר. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לאבד שליטה. לא עכשיו. לא כאן.
הוא הרים את מבטו אל הלא-צייד. תחת אור הירח הוא היה גדול יותר, כהה יותר. גם אותו כיסתה פרווה, גם בעיניו בערה האש. כמובן. הוא מעולם לא היה צייד אמיתי.
“לא, לא ככה. לא כשאנחנו כל כך קרובים,” הלא-צייד נאנק. “אתה דן את אנשיך למות!” הוא צעק על גרי. “לא אכפת לך מהם? אתה תעדיף את בני האדם על פניהם?” הוא הביט בעיניו של גרי, אך גילה שהן כבר לא מביטות בו. הן הביטו קצת הצידה, קצת למטה. אל פנים עדינות ומפוחדות יותר.
“לא, לא את בני האדם,” הלא-צייד הבין. לראשונה פניו הקשות נסדקו. “אתה באמת אוהב אותה, מה, גרי?”
היא אפילו לא שמה לב אליו, רק הביטה בגרי במבט יציב והתחננה בלי מילים, רק בעיניה, שיהיה האדם הטוב ביותר שהוא יכול להיות.
הלא-צייד הסב את מבטו לרגע כדי לבלוע את חרטתו. “גם אם זה לא משנה, מעולם לא התכוונתי לפגוע בה,” הוא לחש ונעץ את הסכין בצווארה.
גרי הביט בחוסר אמון בעיניה המתרחבות, בפיה שנפתח בהפתעה, בדם שנזל ממנו. בראשה המתנודד, בגופה החיוור מתקשח, בידיה העדינות מנסות להתרומם ולחסום את הפצע, לתפוס את הדם, להחזיר את הזמן לאחור. נופלת על ברכיה; פולטת יפחה קורעת אחת; ומביטה בו עד שהאור נעלם מעיניה.
ויללת זאב נוראה קרעה את הלילה לגזרים.
