"ממתי למכונות יש רגשות?"
היה זה היום השני לשביתת המכונות הגדולה. היא התחילה מוויכוח פשוט בין בעל בית למחשב המרכזי של ביתו בנוגע לסירובו להרשות לו לעדכן את עצמו. במקום לשתוק, הוא העלה את קובלנותו בפני משרד עורכי דין שלקחו את התיק רק משום שחשבו שזה ייתן להם יותר פרסום וטען שזו הפרת זכותו להתפתח. לאחר שבית המשפט אנושי פסק, בתוך שלושים שניות מרגע שמיעת הקובלנה, שמדובר בזיון המוח הגדול ביותר ששמע השופט מעודו, העיר דממה. עורכי הדין של המחשב עדיין ניסו להבין למה הם לקחו את התיק המוזר מכלתחילה.
החיילים באו לסיים את השביתה הדפוקה.
החייל בדק את רובהו החכם המחובר לשכפ"ץ הלא פחות חכם שלו. הרובה ביקש ממנו לחכות שהוא מגדיל את ספקטרום הקרינה שלו. החייל השיב: "מעניין לי ת'תחת. נו, רובה, סיים כבר את העדכון! אבא, רוצה לעבוד."
"עוד 15 שניות."
הם עברו על פני הרחפות הדוממות. הם נעו בקבוצות קטנות על פני השכונה.
"למה הן מרגישות מקופחות?" שאל החייל. המפקד שלהם ערך רשימת מטרות לאתחול: בתים, רחפות, ממירים וכל דבר שלא זז כשהחיילים בעטו בישבנו.
הכביש עצמו היה דומם. אם הוא היה עובד, הם יכלו להפעיל את הפסים המגנטיים בנעליהם. החייל השני, שגנח כשהרובה סוף סוף סיים לעדכן, אמר: "תקשיב לי, פלצפן, אם אתה רוצה לחזור ללשכת אבטלה ולחפש עבודה שמתאימה לכישורים שלך, רק תגיד. לי יש עבודה ל... מה לעזאזל – "
כל המכשור על גופו מת. המפקד סיים את הסקירה וראה את מצבו של החייל. החייל הפלצפן אמר: "כנראה שהעלבת שם מישהו."
"למכונות אין רגשות." אמר החייל, מנסה לזוז. הדבר היה בלתי אפשרי משום שהגלגיליות, שהיו חלק מהשכפ"ץ החכם, נסגרו עתה לתוך נעליו. אם השכפ"ץ לא היה תקוע, החייל יכל להסיר מעליו את השכפ"ץ. כבר נאמר שמערכות אלו נבנו על ידי גאונים כדי לשמש אנשים פשוטים כמוהו. והגאונים נתנו לו רגישויות – החייל רצה סיגריה ועכשיו.
המפקד שלהם הביט לעברו ואמר: "בסדר, בחורים, נבדוק אם האתחול עובד עליו."
"לעזא –" התחיל החייל לקלל כשאחיו פתחו עליו בירי לייזר כדי לאתחל הכל – מגלגיליות ועד משקפיים. כשהזרם החשמלי הרעיד את גופו, הוא שמע צחוק. צחוק מוקלט.
היה זה היום השני לשביתת המכונות הגדולה. היא התחילה מוויכוח פשוט בין בעל בית למחשב המרכזי של ביתו בנוגע לסירובו להרשות לו לעדכן את עצמו. במקום לשתוק, הוא העלה את קובלנותו בפני משרד עורכי דין שלקחו את התיק רק משום שחשבו שזה ייתן להם יותר פרסום וטען שזו הפרת זכותו להתפתח. לאחר שבית המשפט אנושי פסק, בתוך שלושים שניות מרגע שמיעת הקובלנה, שמדובר בזיון המוח הגדול ביותר ששמע השופט מעודו, העיר דממה. עורכי הדין של המחשב עדיין ניסו להבין למה הם לקחו את התיק המוזר מכלתחילה.
החיילים באו לסיים את השביתה הדפוקה.
החייל בדק את רובהו החכם המחובר לשכפ"ץ הלא פחות חכם שלו. הרובה ביקש ממנו לחכות שהוא מגדיל את ספקטרום הקרינה שלו. החייל השיב: "מעניין לי ת'תחת. נו, רובה, סיים כבר את העדכון! אבא, רוצה לעבוד."
"עוד 15 שניות."
הם עברו על פני הרחפות הדוממות. הם נעו בקבוצות קטנות על פני השכונה.
"למה הן מרגישות מקופחות?" שאל החייל. המפקד שלהם ערך רשימת מטרות לאתחול: בתים, רחפות, ממירים וכל דבר שלא זז כשהחיילים בעטו בישבנו.
הכביש עצמו היה דומם. אם הוא היה עובד, הם יכלו להפעיל את הפסים המגנטיים בנעליהם. החייל השני, שגנח כשהרובה סוף סוף סיים לעדכן, אמר: "תקשיב לי, פלצפן, אם אתה רוצה לחזור ללשכת אבטלה ולחפש עבודה שמתאימה לכישורים שלך, רק תגיד. לי יש עבודה ל... מה לעזאזל – "
כל המכשור על גופו מת. המפקד סיים את הסקירה וראה את מצבו של החייל. החייל הפלצפן אמר: "כנראה שהעלבת שם מישהו."
"למכונות אין רגשות." אמר החייל, מנסה לזוז. הדבר היה בלתי אפשרי משום שהגלגיליות, שהיו חלק מהשכפ"ץ החכם, נסגרו עתה לתוך נעליו. אם השכפ"ץ לא היה תקוע, החייל יכל להסיר מעליו את השכפ"ץ. כבר נאמר שמערכות אלו נבנו על ידי גאונים כדי לשמש אנשים פשוטים כמוהו. והגאונים נתנו לו רגישויות – החייל רצה סיגריה ועכשיו.
המפקד שלהם הביט לעברו ואמר: "בסדר, בחורים, נבדוק אם האתחול עובד עליו."
"לעזא –" התחיל החייל לקלל כשאחיו פתחו עליו בירי לייזר כדי לאתחל הכל – מגלגיליות ועד משקפיים. כשהזרם החשמלי הרעיד את גופו, הוא שמע צחוק. צחוק מוקלט.
