בחיי שגם אני מופתע מכמה מהר אני מפרסם סיפור לאתגר. אבל פתאום היה לי רעיון, וכתבתי אותו, והופה. אל תשאלו אותי איך זה קרה כי אני לא אדע לענות לכם.
אש ביער
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
אש ביער
פלוגת גמדים התקדמה דרך היער השקט.
כשהם הגיעו לתחילתו של מדרון קל, סגן קאדוק סימן לכולם לעצור וזימן את הנווט הפלוגתי. “מה מצבנו?” הוא לחש.
הנווט הרים את עדשת הגילוי שלו. זו הייתה דיסקית זכוכית קטנה, ובשוליה זרחו כמה נקודות קטנות. “יש כמה חוליות שלהם מלפנים, אבל רובן רחוקות,” הוא ענה בשקט. “היחידה שעלולה להדאיג אותנו היא כאן, מדרום. אני מאמין שנוכל לעבור אותם בלי להתגלות.”
“רות,” סגן קאדוק אמר וסימן לכולם להמשיך.
הם עלו את מחצית המדרון כשהנווט מיהר לסגן קאדוק. “הם זיהו אותנו,” הוא אמר בלחץ והרים את העדשה. אחת הנקודות גדלה והתקרבה למרכז.
“עמדות!” סגן קאדוק פקד בקצרה והפלוגה התפרשה במבנה לעבר האויב המתקרב. צלפנים לוחמי הפנים, עם הגרזן והמגן הותיקים, ומאחור הקלעים טענו את רובי הגחלת שלהם. סגן קאדוק עמד במרכז והפעיל את הליבה הבוערת שלו. השריון שלו התעורר לחיים, אש רושפת מהמחברים, ומילא כל תנועה שלו בכוח.
“עיניים פקוחות, נשימות עמוקות,” סגן קאדוק פקד. “הם מעטים יותר, מצוידים פחות, ושבירים כמו מקלות. אם תשמרו על ראש צלול, אין לנו שום סיבה לדאוג.”
זה היה טבח.
רגע לפני שהנקודה הזוהרת הגיעה למרכז העדשה היא התפצלה לתריסר נקודות קטנות יותר שהקיפו אותם מכל עבר. ראשונים הגיעו החיצים, מפילים עשרה ופוצעים כפליים. הקלעים התחילו לירות ולא פגעו בכלום. הגמדים עברו לתצורה מעגלית, אבל זה לא עזר להם. האלפים צנחו מלמעלה. הם שחטו את הקלעים וחצי מלוחמי המגע לפני שאלה הספיקו להסתובב, ואז זינקו מעלה ושוב נעלמו. מטח חיצים נוסף הפיל את רוב הנותרים. את האחרונים האלפים תקפו בזוגות, אחד מסיח את הדעת והשני משחיל סכין דקיקה לחרך העורף.
סגן קאדוק היה האחרון שנשאר. הוא נאבק להרחיק את האלפים מגמדיו, אבל הם פשוט ברחו ממנו ותקפו מישהו אחר. שניים מהם ניסו את מזלם מולו והוא רמס אותם ללא רחמים. אבל אז – אז הגיח מהסבך האלף השרירי ביותר שהוא ראה אי פעם, נושא חנית אכזרית למראה. הוא הסתער עליו, ולפני שסגן קאדוק הספיק להגיב האלף נתלה על השריון שלו. הוא נעץ את החנית בלוחית החזה, עקר אותה ממקומה וחשף את הליבה הבוערת. כשהאלף השרירי קפץ אחורה, אלף אחר שחרר את החץ שמתח בציפייה.
הליבה התפוצצה וסגן קאדוק הוטח באדמה, שריונו מבוקע וחסר תועלת. דרך חרכי הקסדה שלו הוא ראה את שארית אנשיו מחוסלת, ואז האלף השרירי, בבירור המנהיג, נעמד מולו.
“כאן נגמרת דרכך, גמד,” הוא אמר בבוז.
סגן קאדוק צחק, למרות הכאב. “שלי, כן. אבל אחרים יבואו.”
“וגם הם יזינו את היער בדמם.”
“הצבא שלנו מונה רבבות,” סגן קאדוק אמר בבוז. “אתם לא יכולים לנצח את כולו.”
“אם יש צדק בשמיים, האלים יהיו בעזרנו.”
זעם ניצת בסגן קאדוק. “אתם תקפתם אותנו ראשונים!”
האלף זעם. “אתם חטבתם את היער!”
“רק בעמק הארוך,” סגן קאדוק סינן והשתעל. “אנחנו צריכים את העץ בשביל להפעיל את המכונות שלנו.”
“העץ הוא שלנו. העמק הארוך הוא שלנו!”
“אתם גרים רק בחצי מהיער שלכם וצריכים רק עשירית!” סגן קאדוק קרא בכעס. “אנחנו גרים בכוורות אבן, אבל כשאנחנו נוגעים בעץ אחד אתם זועקים כאילו רצחנו את בניכם.”
“האם העצים אשמים שאתם שוטים שגדלים בלי לחשוב? האם אנחנו אשמים?”
“אתם יכולים להתחשב, לעזאזל!”
“ואתם יכולים למות!” האלף צעק. “התקפה על היערות היא התקפה עלינו. אנחנו שומרים על מה ששלנו.”
“זה מצחיק. אם הייתם מוותרים מעט הייתם מאבדים רק את העמק הארוך, אבל עכשיו תאבדו את הכל,” סגן קאדוק גיחך. “אבל אני מניח שהומור מתבזבז עליכם.”
“אם הברירה היא בין אבדון בישיבת בטל ואבדון בדם, אנו בוחרים בדם,” האלף ירק.
“אבדון? רצינו רק את העצים בעמק הארוך!” סגן קאדוק קרא. “הצהרנו שוב ושוב שלא נחרוג ממנו אפילו בעץ אחד!”
“ואתה מאמין שלעולם לא תחרגו?” האלף הטיח בו. "אם היינו שותקים, היה בא היום והגמדים היו רוצחים עוד גבעה, ואז עוד עמק. רק פיסה בכל פעם, אבל גם מחלות איטיות הן מוות. או שהאמנת שהעניין יתמצה בעמק הארוך?”
לכך לא הייתה לסגן קאדוק תשובה.
“אנו נילחם כפי חובתנו,” האלף אמר בשנאה והרים את החנית שלו. “גם נגד שיטפון הפלדה, אנו לא ניסוג ולא נרחם.”
“במלחמה הזאת לא יהיו מנצחים,” סגן קאדוק אמר לעצמו. “רק אלפי קורבנות למוות וללהבה.”
והחנית שמה קץ לחייו.
כשהם הגיעו לתחילתו של מדרון קל, סגן קאדוק סימן לכולם לעצור וזימן את הנווט הפלוגתי. “מה מצבנו?” הוא לחש.
הנווט הרים את עדשת הגילוי שלו. זו הייתה דיסקית זכוכית קטנה, ובשוליה זרחו כמה נקודות קטנות. “יש כמה חוליות שלהם מלפנים, אבל רובן רחוקות,” הוא ענה בשקט. “היחידה שעלולה להדאיג אותנו היא כאן, מדרום. אני מאמין שנוכל לעבור אותם בלי להתגלות.”
“רות,” סגן קאדוק אמר וסימן לכולם להמשיך.
הם עלו את מחצית המדרון כשהנווט מיהר לסגן קאדוק. “הם זיהו אותנו,” הוא אמר בלחץ והרים את העדשה. אחת הנקודות גדלה והתקרבה למרכז.
“עמדות!” סגן קאדוק פקד בקצרה והפלוגה התפרשה במבנה לעבר האויב המתקרב. צלפנים לוחמי הפנים, עם הגרזן והמגן הותיקים, ומאחור הקלעים טענו את רובי הגחלת שלהם. סגן קאדוק עמד במרכז והפעיל את הליבה הבוערת שלו. השריון שלו התעורר לחיים, אש רושפת מהמחברים, ומילא כל תנועה שלו בכוח.
“עיניים פקוחות, נשימות עמוקות,” סגן קאדוק פקד. “הם מעטים יותר, מצוידים פחות, ושבירים כמו מקלות. אם תשמרו על ראש צלול, אין לנו שום סיבה לדאוג.”
זה היה טבח.
רגע לפני שהנקודה הזוהרת הגיעה למרכז העדשה היא התפצלה לתריסר נקודות קטנות יותר שהקיפו אותם מכל עבר. ראשונים הגיעו החיצים, מפילים עשרה ופוצעים כפליים. הקלעים התחילו לירות ולא פגעו בכלום. הגמדים עברו לתצורה מעגלית, אבל זה לא עזר להם. האלפים צנחו מלמעלה. הם שחטו את הקלעים וחצי מלוחמי המגע לפני שאלה הספיקו להסתובב, ואז זינקו מעלה ושוב נעלמו. מטח חיצים נוסף הפיל את רוב הנותרים. את האחרונים האלפים תקפו בזוגות, אחד מסיח את הדעת והשני משחיל סכין דקיקה לחרך העורף.
סגן קאדוק היה האחרון שנשאר. הוא נאבק להרחיק את האלפים מגמדיו, אבל הם פשוט ברחו ממנו ותקפו מישהו אחר. שניים מהם ניסו את מזלם מולו והוא רמס אותם ללא רחמים. אבל אז – אז הגיח מהסבך האלף השרירי ביותר שהוא ראה אי פעם, נושא חנית אכזרית למראה. הוא הסתער עליו, ולפני שסגן קאדוק הספיק להגיב האלף נתלה על השריון שלו. הוא נעץ את החנית בלוחית החזה, עקר אותה ממקומה וחשף את הליבה הבוערת. כשהאלף השרירי קפץ אחורה, אלף אחר שחרר את החץ שמתח בציפייה.
הליבה התפוצצה וסגן קאדוק הוטח באדמה, שריונו מבוקע וחסר תועלת. דרך חרכי הקסדה שלו הוא ראה את שארית אנשיו מחוסלת, ואז האלף השרירי, בבירור המנהיג, נעמד מולו.
“כאן נגמרת דרכך, גמד,” הוא אמר בבוז.
סגן קאדוק צחק, למרות הכאב. “שלי, כן. אבל אחרים יבואו.”
“וגם הם יזינו את היער בדמם.”
“הצבא שלנו מונה רבבות,” סגן קאדוק אמר בבוז. “אתם לא יכולים לנצח את כולו.”
“אם יש צדק בשמיים, האלים יהיו בעזרנו.”
זעם ניצת בסגן קאדוק. “אתם תקפתם אותנו ראשונים!”
האלף זעם. “אתם חטבתם את היער!”
“רק בעמק הארוך,” סגן קאדוק סינן והשתעל. “אנחנו צריכים את העץ בשביל להפעיל את המכונות שלנו.”
“העץ הוא שלנו. העמק הארוך הוא שלנו!”
“אתם גרים רק בחצי מהיער שלכם וצריכים רק עשירית!” סגן קאדוק קרא בכעס. “אנחנו גרים בכוורות אבן, אבל כשאנחנו נוגעים בעץ אחד אתם זועקים כאילו רצחנו את בניכם.”
“האם העצים אשמים שאתם שוטים שגדלים בלי לחשוב? האם אנחנו אשמים?”
“אתם יכולים להתחשב, לעזאזל!”
“ואתם יכולים למות!” האלף צעק. “התקפה על היערות היא התקפה עלינו. אנחנו שומרים על מה ששלנו.”
“זה מצחיק. אם הייתם מוותרים מעט הייתם מאבדים רק את העמק הארוך, אבל עכשיו תאבדו את הכל,” סגן קאדוק גיחך. “אבל אני מניח שהומור מתבזבז עליכם.”
“אם הברירה היא בין אבדון בישיבת בטל ואבדון בדם, אנו בוחרים בדם,” האלף ירק.
“אבדון? רצינו רק את העצים בעמק הארוך!” סגן קאדוק קרא. “הצהרנו שוב ושוב שלא נחרוג ממנו אפילו בעץ אחד!”
“ואתה מאמין שלעולם לא תחרגו?” האלף הטיח בו. "אם היינו שותקים, היה בא היום והגמדים היו רוצחים עוד גבעה, ואז עוד עמק. רק פיסה בכל פעם, אבל גם מחלות איטיות הן מוות. או שהאמנת שהעניין יתמצה בעמק הארוך?”
לכך לא הייתה לסגן קאדוק תשובה.
“אנו נילחם כפי חובתנו,” האלף אמר בשנאה והרים את החנית שלו. “גם נגד שיטפון הפלדה, אנו לא ניסוג ולא נרחם.”
“במלחמה הזאת לא יהיו מנצחים,” סגן קאדוק אמר לעצמו. “רק אלפי קורבנות למוות וללהבה.”
והחנית שמה קץ לחייו.
