לקח לי די הרבה זמן לחשוב על רעיון בשביל האתגר הזה. עד שמצאתי רעיון שהגניב אותי, גיליתי שהוא יהיה ארוך\מסובך מדי. אז בסוף הלכתי על האחד הזה.
אור בחשכת הלילה
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
אור בחשכת הלילה
“'אבל מעולם לא הייתי כאן,' נסיך הפיות צחק. 'את זה, את כל זה, אתה עשית בעצמך.'”
מחיאות כפיים וכמה שריקות ליוו את סוף סיפורה של הכושפת. “יפה, ארלו,” צחק אדואר הלוחם. “לא ראיתי את זה מגיע. אני חושב שזו התפנית הטובה ביותר הערב.”
"אבל אל תחגגי עדיין, ארלו,” הימני הדרואידית גיחכה. “שמרנו את הטוב לסוף, נכון, יאן?”
הפייטן חייך חיוך קטן, מערסל את הלירה שלו.
“קדימה, יאן,” עודד אותו הראר, אביר הקודש. “הרשם אותנו.”
יאן פרט בהיסח דעת על כמה מיתרים, ונעימה נוגה התפשטה בעדינות בין החבורה. “זה קרה בממלכה רחוקה,” הוא התחיל בקול מהורהר. "ממלכה רחוקה, מעבר להרים האדומים. לא שמעתם עליה, משום שהיא מעולם לא הייתה חשובה מספיק. היא הייתה קטנה, וענייה, ונעלמה לפני שהספיקה להשאיר את חותמה.”
אצבעותיו רקדו על המיתרים.
“בממלכה היה אלוף זקן ששירת אותה במשך שנים רבות, אך למרות שיבתו, עדיין לא היה לוחם אדיר ממנו. האלוף היה עייף, וחשב שימי הרפתקנותו עברו. אך יום אחד ערפל שחור החל להופיע בלילות ברחבי הממלכה. המלך שלח את מיטב אביריו וקוסמיו למצוא פתרון, אך כולם נכשלו.
“לבסוף הוא קרא לאלוף הזקן אל אולם הכס שלו, יחד עם שלושת ראשי האבירים שלו. 'אדוני,' הוא אמר לו, 'אני נאלץ לבקש את שירותיך פעם נוספת. אנא, צא ומגר את האפלה הנוראה יחד עם הלוחמים האמיצים האלה.'
“האלוף נענע בראשו. 'איני רוצה עוד להילחם. איני רוצה עוד להציל. אני רוצה רק למות בשקט,' הוא אמר.
“'אנא,' הפציר בו המלך, 'אתה תקוותנו האחרונה. קח איתך את מיטב אנשיי: סר אראוול הוא החזק שבהם; הוא יכול לעקור עץ ביד אחת בלבד. סר אטאד הוא החד שבהם; הוא יכול להבחין בצרעה בתוך כוורת דבורים. דיים הרנה היא החכמה שבהם; היא מכירה כל יצור שהלך על פני הארץ בארבע מאות השנים האחרונות.'
“בלית ברירה האלוף הזקן הסכים. הוא יצא אל הכפר שסבל מהערפל השחור יותר מכולם, ושלושת האבירים איתו. הוא לקח אותם אל ראש הגבעה בחצות. 'מה אתה רואה?' הוא שאל את סר אטאד.
“'אני רואה יערות, שדות, בתים. אני רואה את חיות היום ישנות. אני רואה את אדוות הלילה במעיינות.'
“האלוף הזקן נענע בראשו. התשובה לא עזרה לו. 'מה אתה לא רואה?' הוא שאל.
“סר אטאד הביט. 'אני לא רואה נרות בחלונות. אני לא רואה את חיות הלילה צדות. אני לא רואה את אור הירח על פני המים.'
“'האנשים פוחדים מהחושך. החיות פוחדות ממה שמביא את החושך. והירח אינו יכול לחדור את מסך החושך.' האלוף הזקן נאנח. 'האם מהר כל כך שוכחת הארץ את האור?'
“'מה יכול לגרום לחושך כה נרחב וכה מבעית?' האלוף הזקן שאל את דיים הרנה. 'שום דבר,' היא ענתה. 'אין בארץ אף יצור או אדם שיכול לעשות כדבר הזה.'
“'אבל האם היה פעם?' האלוף הזקן התעקש.
“'כן, אך הוא מת לפני יותר משלוש מאות שנה,' אמרה דיים הרנה. 'היה זה המכשף הנורא אראמיט, שהפיל על הארץ לילה של שנה ויום.'
“'קחי אותנו אל טירתו,' פקד האלוף הזקן.”
יאן עשה הפסקה קטנה ולגם מעט יין. ארלו חייכה לעצמה והמהמה בשביעות רצון. “שקט, ארלו,” אדואר אמר. “אל תהרסי לאחרים.”
“בסדר, בסדר,” ארלו צחקה, והוסיפה בחיוך ערמומי, “אבל אני חושבת שאני יודעת מה תהיה התפנית.”
אדואר עמד לענות אבל יאן שב לפרוט וכולם השתקו. יאן המשיך: “כשהגיעו לטירתו החרבה של המכשף הנורא אראמיט, הם גילו אותה אפופה חשכה. הקירות שהיו נפולים זמן רב כל כך עמדו שוב זקופים, מאוחים בלבנים של חושך טהור. 'לא ייתכן,' מחתה דיים הרנה, 'הרי הוא מת לפני שלושת מאות ושבע-עשרה שנים!'
“'אכן,' הסכים האלוף הזקן, 'יחד עם ארנאן המואר שהביס אותו. אך זו אפלה וזו שכרה.'
“הם נכנסו לטירה. בפנים נמתחו צללים ארוכים בין העמודים והחלונות. הם עשו את דרכם בזהירות במסדרונות האפלים עד שמצאו את דרכם למדרגות המובילות אל המגדל הגבוה של הטירה שעמד מנותק במרכז הטירה. סביב ראשו חג ענן שחור כבד.
“'חכו כאן,' פקד עליהם האלוף הזקן. 'לא תוכלו להועיל לי שם בפנים.'
“הוא נכנס וטיפס במדרגות המפותלות. הוא עלה גבוה, גבוה, ובקומה העליונה חיכה לו המכשף הנורא אראמיט. דיים הרנה לא טעתה – המכשף הנורא אכן היה לא היה עוד בין החיים. אך סביב צווארו הוא ענד את קמע המוות, וזה שמר על נשמתו בתוך גופו המעוות והמרקיב.
“'ידעתי שתגיע,' אמר המכשף הנורא אראמיט לאלוף הזקן. 'יותר מכך; קיוויתי שתגיע. אני יודע כמה נתת לממלכה הזאת וכמה היא נתנה לך בתמורה. כעת, כששוב אין ביכולתם לשמור על עצמם הם פונים אליך. ומה הם יתנו לך בתמורה? את כל אוצרות הממלכה? אפילו לא מטבע זהב. רק את תודותיהם הריקות הם ירעיפו עליך. והרי אין זה תגמול הולם בשביל אלוף, הלא כן?'
“האלוף הזקן משך בכתפיו. 'אין דבר שביכולתי לעשות, אז מדוע שאצטער על כך?'
“'אה, אבל יש דבר,' לחשש המכשף הנורא אראמיט. 'הם סירבו להכיר בגודל מעלליך, הם סירבו לתת לך תגמול לא אחת ולא שתיים. בטלנים, פחדנים, גנבים! הם מחזיקים בזהבך וקוראים לו שלהם, מכריזים את כזבם בגאווה בחוצות. הגיע הזמן שתשים לכך סוף; הגיע הזמן שתוציא את האמת לאור ותעמיד את עלובי הנפש השולטים בממלכה במקומם. הם לא המגינים עליה, אתה הוא. וראוי אתה להערכה המגיעה לך.'
“'אני זקן, אני חלש, אני עייף,' ענה האלוף הזקן. 'איך אוכל להילחם בהם?'
“'וודאי אין זו בעיה!' קרא המכשף הנורא אראמיט. 'אני יכול להחזיר לך את כוחך בנקישת אצבע. דבר כל כך פשוט, הכיצד לא הצלחת למצאו עד עכשיו?'
“המכשף הנורא אראמיט נענע בראשו. 'לא ידעתי שהמצב גרוע כל כך. בהן צדקי, אתן לך את כוחך מתוך רחמים ותו לא. רק קבל לתוכך את האפלה, ותהיה חזק משאי פעם היית.'
“'אתה שוטה אם אתה חושב שאעבוד בשבילך,' אמר האלוף הזקן.
“'יהי כן,' נאנח המכשף הנורא אראמיט. 'אם כן, תמות.'
“'אכן,' ענה האלוף הזקן, 'מוות.' ובקול גדול קרא: 'הכה, סר אראוול!'
“בשאגה אדיר סר אראוול הסתער ודחף בכל כוחו את המגדל. המגדל כולו הזדעזע ורעד, והאלוף הזקן שלף את חרבו ובמכה אחת ערף את ראשו של המכשף המופתע ויחד איתו את קמע המוות. הקמע צלצל כנגד האבן, וגופו של המכשף הנורא אראמיט היה לאבק.
“האלוף הזקן הרים את קמע המוות. הקמע לחשש בלחישות מהעולם האפל, מהצד השני של המוות.
"האלוף השמיד אותו, והממלכה נצלה.”
יאן נשען לאחור ונתן למנגינת הלירה לדעוך. האחרים היו מופתעים מעט.
“זה הכל?” ארלו שאלה באכזבה.
“חשבנו שתתן לנו תפנית טובה, יאן,” אדואר הצטרף לארלו. “זה הכל?”
“זה הכל,” יאן אישר.
“אתה לא מכיר סיפורים טובים יותר?” הימני שאלה. “אנחנו סתם הרפתקנים, ואנחנו נתנו את הסיפורים הטובים ביותר שלנו. זה כל מה שאתה יכול להציע?”
יאן נאנח. “לא כל סיפור הוא פנינה. לא כל ירייה פוגעת. לא הכל מפתיע, מרגש, מרתק. לפעמים דרושה מעט פשטות. לפעמים סיפור הוא רק סיפור.”
מחיאות כפיים וכמה שריקות ליוו את סוף סיפורה של הכושפת. “יפה, ארלו,” צחק אדואר הלוחם. “לא ראיתי את זה מגיע. אני חושב שזו התפנית הטובה ביותר הערב.”
"אבל אל תחגגי עדיין, ארלו,” הימני הדרואידית גיחכה. “שמרנו את הטוב לסוף, נכון, יאן?”
הפייטן חייך חיוך קטן, מערסל את הלירה שלו.
“קדימה, יאן,” עודד אותו הראר, אביר הקודש. “הרשם אותנו.”
יאן פרט בהיסח דעת על כמה מיתרים, ונעימה נוגה התפשטה בעדינות בין החבורה. “זה קרה בממלכה רחוקה,” הוא התחיל בקול מהורהר. "ממלכה רחוקה, מעבר להרים האדומים. לא שמעתם עליה, משום שהיא מעולם לא הייתה חשובה מספיק. היא הייתה קטנה, וענייה, ונעלמה לפני שהספיקה להשאיר את חותמה.”
אצבעותיו רקדו על המיתרים.
“בממלכה היה אלוף זקן ששירת אותה במשך שנים רבות, אך למרות שיבתו, עדיין לא היה לוחם אדיר ממנו. האלוף היה עייף, וחשב שימי הרפתקנותו עברו. אך יום אחד ערפל שחור החל להופיע בלילות ברחבי הממלכה. המלך שלח את מיטב אביריו וקוסמיו למצוא פתרון, אך כולם נכשלו.
“לבסוף הוא קרא לאלוף הזקן אל אולם הכס שלו, יחד עם שלושת ראשי האבירים שלו. 'אדוני,' הוא אמר לו, 'אני נאלץ לבקש את שירותיך פעם נוספת. אנא, צא ומגר את האפלה הנוראה יחד עם הלוחמים האמיצים האלה.'
“האלוף נענע בראשו. 'איני רוצה עוד להילחם. איני רוצה עוד להציל. אני רוצה רק למות בשקט,' הוא אמר.
“'אנא,' הפציר בו המלך, 'אתה תקוותנו האחרונה. קח איתך את מיטב אנשיי: סר אראוול הוא החזק שבהם; הוא יכול לעקור עץ ביד אחת בלבד. סר אטאד הוא החד שבהם; הוא יכול להבחין בצרעה בתוך כוורת דבורים. דיים הרנה היא החכמה שבהם; היא מכירה כל יצור שהלך על פני הארץ בארבע מאות השנים האחרונות.'
“בלית ברירה האלוף הזקן הסכים. הוא יצא אל הכפר שסבל מהערפל השחור יותר מכולם, ושלושת האבירים איתו. הוא לקח אותם אל ראש הגבעה בחצות. 'מה אתה רואה?' הוא שאל את סר אטאד.
“'אני רואה יערות, שדות, בתים. אני רואה את חיות היום ישנות. אני רואה את אדוות הלילה במעיינות.'
“האלוף הזקן נענע בראשו. התשובה לא עזרה לו. 'מה אתה לא רואה?' הוא שאל.
“סר אטאד הביט. 'אני לא רואה נרות בחלונות. אני לא רואה את חיות הלילה צדות. אני לא רואה את אור הירח על פני המים.'
“'האנשים פוחדים מהחושך. החיות פוחדות ממה שמביא את החושך. והירח אינו יכול לחדור את מסך החושך.' האלוף הזקן נאנח. 'האם מהר כל כך שוכחת הארץ את האור?'
“'מה יכול לגרום לחושך כה נרחב וכה מבעית?' האלוף הזקן שאל את דיים הרנה. 'שום דבר,' היא ענתה. 'אין בארץ אף יצור או אדם שיכול לעשות כדבר הזה.'
“'אבל האם היה פעם?' האלוף הזקן התעקש.
“'כן, אך הוא מת לפני יותר משלוש מאות שנה,' אמרה דיים הרנה. 'היה זה המכשף הנורא אראמיט, שהפיל על הארץ לילה של שנה ויום.'
“'קחי אותנו אל טירתו,' פקד האלוף הזקן.”
יאן עשה הפסקה קטנה ולגם מעט יין. ארלו חייכה לעצמה והמהמה בשביעות רצון. “שקט, ארלו,” אדואר אמר. “אל תהרסי לאחרים.”
“בסדר, בסדר,” ארלו צחקה, והוסיפה בחיוך ערמומי, “אבל אני חושבת שאני יודעת מה תהיה התפנית.”
אדואר עמד לענות אבל יאן שב לפרוט וכולם השתקו. יאן המשיך: “כשהגיעו לטירתו החרבה של המכשף הנורא אראמיט, הם גילו אותה אפופה חשכה. הקירות שהיו נפולים זמן רב כל כך עמדו שוב זקופים, מאוחים בלבנים של חושך טהור. 'לא ייתכן,' מחתה דיים הרנה, 'הרי הוא מת לפני שלושת מאות ושבע-עשרה שנים!'
“'אכן,' הסכים האלוף הזקן, 'יחד עם ארנאן המואר שהביס אותו. אך זו אפלה וזו שכרה.'
“הם נכנסו לטירה. בפנים נמתחו צללים ארוכים בין העמודים והחלונות. הם עשו את דרכם בזהירות במסדרונות האפלים עד שמצאו את דרכם למדרגות המובילות אל המגדל הגבוה של הטירה שעמד מנותק במרכז הטירה. סביב ראשו חג ענן שחור כבד.
“'חכו כאן,' פקד עליהם האלוף הזקן. 'לא תוכלו להועיל לי שם בפנים.'
“הוא נכנס וטיפס במדרגות המפותלות. הוא עלה גבוה, גבוה, ובקומה העליונה חיכה לו המכשף הנורא אראמיט. דיים הרנה לא טעתה – המכשף הנורא אכן היה לא היה עוד בין החיים. אך סביב צווארו הוא ענד את קמע המוות, וזה שמר על נשמתו בתוך גופו המעוות והמרקיב.
“'ידעתי שתגיע,' אמר המכשף הנורא אראמיט לאלוף הזקן. 'יותר מכך; קיוויתי שתגיע. אני יודע כמה נתת לממלכה הזאת וכמה היא נתנה לך בתמורה. כעת, כששוב אין ביכולתם לשמור על עצמם הם פונים אליך. ומה הם יתנו לך בתמורה? את כל אוצרות הממלכה? אפילו לא מטבע זהב. רק את תודותיהם הריקות הם ירעיפו עליך. והרי אין זה תגמול הולם בשביל אלוף, הלא כן?'
“האלוף הזקן משך בכתפיו. 'אין דבר שביכולתי לעשות, אז מדוע שאצטער על כך?'
“'אה, אבל יש דבר,' לחשש המכשף הנורא אראמיט. 'הם סירבו להכיר בגודל מעלליך, הם סירבו לתת לך תגמול לא אחת ולא שתיים. בטלנים, פחדנים, גנבים! הם מחזיקים בזהבך וקוראים לו שלהם, מכריזים את כזבם בגאווה בחוצות. הגיע הזמן שתשים לכך סוף; הגיע הזמן שתוציא את האמת לאור ותעמיד את עלובי הנפש השולטים בממלכה במקומם. הם לא המגינים עליה, אתה הוא. וראוי אתה להערכה המגיעה לך.'
“'אני זקן, אני חלש, אני עייף,' ענה האלוף הזקן. 'איך אוכל להילחם בהם?'
“'וודאי אין זו בעיה!' קרא המכשף הנורא אראמיט. 'אני יכול להחזיר לך את כוחך בנקישת אצבע. דבר כל כך פשוט, הכיצד לא הצלחת למצאו עד עכשיו?'
“המכשף הנורא אראמיט נענע בראשו. 'לא ידעתי שהמצב גרוע כל כך. בהן צדקי, אתן לך את כוחך מתוך רחמים ותו לא. רק קבל לתוכך את האפלה, ותהיה חזק משאי פעם היית.'
“'אתה שוטה אם אתה חושב שאעבוד בשבילך,' אמר האלוף הזקן.
“'יהי כן,' נאנח המכשף הנורא אראמיט. 'אם כן, תמות.'
“'אכן,' ענה האלוף הזקן, 'מוות.' ובקול גדול קרא: 'הכה, סר אראוול!'
“בשאגה אדיר סר אראוול הסתער ודחף בכל כוחו את המגדל. המגדל כולו הזדעזע ורעד, והאלוף הזקן שלף את חרבו ובמכה אחת ערף את ראשו של המכשף המופתע ויחד איתו את קמע המוות. הקמע צלצל כנגד האבן, וגופו של המכשף הנורא אראמיט היה לאבק.
“האלוף הזקן הרים את קמע המוות. הקמע לחשש בלחישות מהעולם האפל, מהצד השני של המוות.
"האלוף השמיד אותו, והממלכה נצלה.”
יאן נשען לאחור ונתן למנגינת הלירה לדעוך. האחרים היו מופתעים מעט.
“זה הכל?” ארלו שאלה באכזבה.
“חשבנו שתתן לנו תפנית טובה, יאן,” אדואר הצטרף לארלו. “זה הכל?”
“זה הכל,” יאן אישר.
“אתה לא מכיר סיפורים טובים יותר?” הימני שאלה. “אנחנו סתם הרפתקנים, ואנחנו נתנו את הסיפורים הטובים ביותר שלנו. זה כל מה שאתה יכול להציע?”
יאן נאנח. “לא כל סיפור הוא פנינה. לא כל ירייה פוגעת. לא הכל מפתיע, מרגש, מרתק. לפעמים דרושה מעט פשטות. לפעמים סיפור הוא רק סיפור.”
