שליטים ושדים 77: בואו להצביע
שלוש שנים אנו עורכים את אתגר הכתיבה שליטים ושדים, בו אחת לשבועיים מתפרסם נושא חדש וחברי הפורום מוזמנים לכתוב את התוכן שלהם לפי אותו הנושא. כעת, שליטים ושדים יוצא לחופשה, אבל כמחווה שליטים ושדים 77 הוא אתגר מיוחד נושא פרסים. אז בואו להצביע להגשה האהובה עליכם: viewtopic.php?f=3&t=41202

[סיפור][אתגר כתיבה 16] עיניים מעוננות

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5141
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
מיקום: I have NOOOOOOO idea

[סיפור][אתגר כתיבה 16] עיניים מעוננות

שליחה על ידי ת'ור » 18 ספטמבר 2015, 16:01

בחרתי לכתוב בעולם של "חבר צוות" של פלדריק. כן, שוב בחרתי להתבסס על סיפור של פלדריק. מה אני אגיד, העולמות שלו מגניבים.
אני ממליץ לקרוא שוב את הסיפור המקורי, כי בסיפור אני כותב בהנחה שאתם יודעים על השערים, מפתחות, מנעולים, וכו'.

עיניים מעוננות
ספוילרהצג
תינוק ישב במרכז החדר וצחקק לעצמו. מהשער הלא יציב שממולו זרמו באיטיות על הרצפה זרועות עשן מתנחשלות. התינוק מחא כף בחדווה, וזוג טבעות נקשו זו בזו בכל מחיאה.
“סארן!” קילאן מיהרה לתוך החדר ונעלה את השער עם שתי הטבעות שלה. היא תלשה את הטבעות מידיו של סארן ודחפה אליהן את חרב העץ שהזדמנה לידה. בזמן שהוא הכה ברצפה ברוגז היא מיהרה להביט מחוץ לחלון. היא המשיכה להביט במשך דקות ארוכות, אך אף אחד לא הגיע, אף דמות לא קיפצה על הגגות. היא צנחה בהקלה ליד בנה.
“אמרתי לך לא לשחק איתן,” היא אמרה וליטפה את ראשו ברעד. “אוי, מתוק שלי. למה אתה אף פעם לא חושב, כמו אבא שלך?”

******

“והיום... הכנתי לנו תבשיל אוקראסט!” קילאן הניחה את הסיר המהביל על השולחן בשמחה. “אבא שלך אהב את התבשיל הזה. היה אומר שהוא מריץ לו את הדם בעורקים.”
סארן, בן 7, הביט בה בציפייה. היא מזגה לו קערה מלאה בתבשיל עגבניות ובשר והוא נשף ונשף ותחב את הכף לפיו. הוא צייץ והתפתל מעט במקומו.
“אוי, אני מצטערת, התבשיל שוב חריף מדי?” קילאן קראה בדאגה.
סארן קמץ את ידיו, נועץ את אבני החן המכוכבות שעל טבעותיו לתוך בשרו. הכאב עזר לו להשתלט על עצמו. “לא,” הוא נענע בראשו, מעט דומע, וחייך. “זה נהדר.”

*****

בגניחה שקטה סארן משך את עצמו מעבר לשפת הסלע אל ראש ההר. הוא היה בקושי בן 12, אך כבר חסון. קילאן הקדימה אותו ועמדה דוממת, מביטה אל השקיעה. “מוכן להתאמן, מותק?” היא שאלה ברוך.
סארן הנהן ופרש את ידיו בחיוך. “אני לא אוכל להיות טוב מספיק אם אני לא אתאמן, נכון?”
קילאן הנהנה ברצינות. “נכון. אתה חייב להתאמן כדי שתוכל להיות כמו אבא שלך. חייל אמיץ, חזק, נחוש. אתה תעשה אותו גאה, סארן.”
“ואותך?”
קילאן חייכה. “כמובן שגם אותי, מותק. כמובן שגם אותי.”
סארן מחא כף בתיאטרליות ושער נפער מאחוריו בקול נפץ רם. הוא שיגר את עצמו לתוך האוויר.

****

“אמא!”
סארן רץ ברחובות החשוכים, נער צעיר ויפה. הוא הרגיש סגירות ופתיחות במרחק, בכיוון מרכז העיר, אבל קילאן לעולם לא הייתה מתרחקת עד לשם. הוא היה די בטוח לאן היא הלכה בלילה כזה.
“אמא!”
קילאן עמדה על הגשר מהצד הלא נכון של המעקה. זה היה גשר ישן, מכוער, שנשא בכל יום תנועה סואנת לשני הכיוונים מעל הנהר הכהה. עכשיו, בלילה, הוא היה ריק חוץ מאישה אחת ובן אחד.
“אמא.”
קילאן הסתובבה. “אני מצטערת, חשבתי שאני אוכל לראות את המים יותר טוב מכאן,” היא אמרה. “אני יודעת שלא הייתי צריכה להדאיג אותך, אבל רציתי לראות את המים.”
“זה בסדר. בואי, תני לי לעזור לך...” הוא הושיט את ידו, אך היא דחתה אותה בעדינות.
“אני בסדר, סארן,” היא אמרה בהתנצלות, דחפה את עצמה מעל המעקה, והחליקה. הוא פספס אותה כששלח את ידו לאחוז בה. היא הביטה בו בעיניים פעורות כשנפלה מעבר לשפה.
הוא פתח שער במהירות, במיומנות, והיא דחפה את עצמה מעלה ונחתה לידו, רועדת קלות. הם הביטו בזרועות התוהו מזדחלות מעל המים.
“את בסדר?” סארן שאל ובדק אותה בדאגה. “את יכולה לסגור את השער?”
קילאן נענעה בראשה בפחד. “השארתי את הטבעות בבית. אוי, אני מצטערת, מותק, מה נעשה?”
“זה בסדר, מישהו כבר יטפל בזה,” הוא אמר בהחלטיות ומשך אותה אחריו. “הם אוהבים דברים כאלה, לא?”

***

סארן הוביל דרך המוני האנשים שבשוק. היה היה בחור גבוה ומוצק, והוא הלך כאילו המקום היה שלו. בידו הוא נשא את המצרכים שקנו: בשר, גזרים, עגבניות, יין. קילאן הלכה מאחוריו, מכווצת וכפופה. היא הייתה עטופה בכיסוי דהוי ולא הסירה את מבטה מהאדמה.
היא מעדה על רגלו של מישהו ונפלה לרצפה. סארן שם לב באיחור, וזרם האנשים הפריד אותם לכמה רגעים. מי שהיא התנגשה ברגלו היה נער צעיר, והוא, יחד עם חבריו, החל להטיח בה עלבונות רגוזים. קילאן רק התעטפה בכיסוי שלה ורעדה, מה שהפך את את הרוגז לבוז. אחד מהם זרק עליה מטבע, מעט בכוח.
סארן פילס את דרכו אליהם ומשך את קילאן על רגליה. “זה מספיק,” הוא אמר. החבורה הביטה בו בכעס, אבל הוא מתח את שריריו. היה ברור שהוא לא ייכנע בלי להשאיר כמה מזכרות. קרב לא התפתח, אם כן, אבל הם החלו להחליף ביניהם הערות מזלזלות כשסארן הסתובב ומשך את קילאן אחריו. בתוך שרווליו הארוכים, שתי טבעותיו הבהיקו. שערים זעירים נפתחו מאחורי הנערים וזרועות תוהו עדינות, כמעט בלתי מובחנות, החלו להזדחל דרכם.
הם התרחקו כברת דרך במורד הרחוב כשהצרחות החלו להישמע. סארן חייך לעצמו בסיפוק אפלולי, אך קילאן עצרה במקומה. כשהבינה מה קרה היא סגרה את השערים, ורק אז נענתה למשיכותיו של סארן.
כשהגיעו הביתה הוא אחסן את המוצרים, וכשחזר לסלון הזעיר שלהם הוא מצא את קילאן עומדת ובוכה בשקט. “אני מצטערת,” היא התיפחה, “אני מצטערת שאני מפריעה לך ככה, שאני גורמת צרות, אבל... אני פשוט מי – מתגעגעת כל כך... היה לי כל כך קשה בלעדיו...”
סארן מיהר לחבק אותה. “זה בסדר, זה בסדר,” הוא לחש. “אני כאן.”
היא נאחזה בו, אבל לא התנחמה. היא המשיכה לבכות עוד ועוד, וסארן בהה בחלל בכאב.

**

רוחות הלילה סערו והעיפו עלים ואבק באוויר ביבש. קילאן טיפסה במאמץ במדרגות הצרות לגג הבניין ועצרה במקומה כשראתה את סארן, עומד בקצה הרחוק ממנה, הייישר מעל השפה.
הוא לבש גילמות שהתפנפו ברוח, והן היו אדומות כמו דם. ידיו היו פרושות ושתי הטבעות, שתי אבני החן נצצו באור פנימי. הוא נשם באיטיות, שואף את הכוח שבלילה.
“סארן!”
הוא הסתובב. קילאן התקרבה עד למספר צעדים ממנו, ודמעות זרמו במורד לחייה. “למה, סארן?” היא שאלה בקול חנוק.
“אני חייב,” הוא ענה. “תמיד הייתי חייב. את ידעת את זה.”
“אבל אבא שלך...”
“אבא שלי מת,” הוא אמר בקול קשה, “ועדיין גדלתי בצל שלו כל חיי. לא עוד. היום אני אתעלה עליו.”
“סארן, בבקשה,” קילאן התחננה. “אתה לא מבין את הכוחות שאתה משחק איתם.”
“אני מבין אותם מצוין,” סארן ענה, “גדלתי איתם כל חיי. הם בדם שלי.”
“אבא שלך חשב אותו דבר!” קילאן צעקה ביאוש. “ועדיין, ברגע האמת, מה שהרג אותו היה התוהו עליו הוא סמך! בבקשה, סארן...” היא נפלה לברכיה וקברה את פניה בידיה. “אתה תילחם, ואתה תמות, בדיוק כמוהו. התוהו לא מבדיל בין אדם לאדם. עכשיו זה בדיוק כמו אז...” היא שוב הרימה את ראשה להביט בו. “אתה נראה בדיוק כמוהו,” היא לחשה. “אותה תנוחה, אותן עיניים...” עיניה נצצו, “אותן גלימות...” היא נענעה בראשה. “אל תלך, סארן. אני לא יכולה לאבד גם אותך. אתה הבן שלי, היחיד שנשאר לי בכל העולם...”
סארן כרע ועטף אותה בחיבוק איתן. אז הוא התרומם ונסוג שוב אל שפת הבניין. “זה בסדר, אמא,” הוא אמר ושוב פרש את ידיו. “אני לא אמות. אני מבטיח. יש הבדל אחד בין עכשיו לבין אז.” הוא פתח שער גדול ממש מאחוריו.
קילאן מיהרה להרים את ידיה, מוכנה לסגור את השער, אבל סארן הושיט את ידו לעצור אותה. היא קפאה, ידיה מורמות, ורק הביטה בנחשולי התוהו מזדחלים מתוך השער ואופפים את סארן. אבל הוא לא צרח. הוא צחק.
הוא הזיז את ידיו וליטף את העשן, הדריך אותו, עיצב אותו. העשן הלך והכביד וקילאן נסוגה אחורה, אך סארן עדיין עמד בפנים. לאט-לאט הוא נמוג בתוך ענני העשן, ואז הוא צעד מתוכם, ללא פגע. “סגרי את השער, אמא,” הוא אמר. “זה מספיק.”
היא סגרה את השער, אך לא אמרה דבר.
“התוהו אוהב אותי, אמא,” סארן אמר בשמחה פראית. “אני לא יודע אם זה בזכות אבא או בזכותך או בזכות משהו שעשיתם, אבל הוא לא פוגע בי. ואם התוהו לא מכאיב לי, מה כן? הגיע הזמן להילחם, אמא, להמשיך את הקרב של אבא. הגיע הזמן להזכיר להם את מה שהם שכחו. הפסקת עשרים השנים שלהם נגמרה, ועכשיו – הגיע הזמן ששוב יעופו שוברי-תפר ברחובות.”

*
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
dragons
הודעות: 2951
הצטרף: 03 יולי 2013, 08:11
מיקום: ממלכה ג'נרית כלשהי עם רוכבי דרקונים, או סתם מבוך עם קובולדים

Re: [סיפור][אתגר כתיבה 16] עיניים מעוננות

שליחה על ידי dragons » 23 ספטמבר 2015, 22:06

אהבתי, גם אם קצת הציק לי שלא היה לי ברור מה המטרה הסופית שלהם ונגד מי הם נלחמים. בסיפור של פלדריק שוברי תפר זה כאלה שבעד שימוש מופרז בתוהו וכו', אבל לא הבנתי מה המלחמה שלהם.
אה, ושותפים לקסם שהם לא חברים/אחים אלא אמא-בן זה אחלה רעיון.
Protoss! Battle.net- DukeDragon#1236
שיא ההקפצות של הפורום שיא ההקפצות של הפורום- שתיים עשרה שנים ועוד ארבעה ימים. מישהו היה צריך לתעד את זה.
צוות טייפון
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5141
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
מיקום: I have NOOOOOOO idea

Re: [סיפור][אתגר כתיבה 16] עיניים מעוננות

שליחה על ידי ת'ור » 23 ספטמבר 2015, 22:15

תודה על התגובה.

הם נלחמים נגד המסדר אליו היו שייכים הגיבורים של "חבר צוות". זה מתרחש בעתיד, שבו המסדר הזה פחות או יותר השמיד את שוברי התפר. אחד האחרונים היה אבא של סארן, וכשהוא נהרג קילאן הצליחה לאסוף את הטבעות שלו והעבירה אותן לבן שלה.
למה הם נלחמים? אין לי מושג. הם ללא ספק פסיכים, לפחות במידה מסוימת. אני מניח שאין להם אידיאלוגיה, אלא שהם מנסים לעורר משהו.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
הלדין
הודעות: 3167
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

Re: [סיפור][אתגר כתיבה 16] עיניים מעוננות

שליחה על ידי הלדין » 23 ספטמבר 2015, 22:34

סיפור קצר כתוב טוב. הטוויסט בסוף לגבי סארן באמת טורף את הקלפים.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה