• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 14] דף לבן, מחול צבעים, ומי מנוחות

ת'ור

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
דף לבן, מחול צבעים, ומי מנוחות
לדרך הזהב יש הרבה כללים, אבל רק שני חוקים. ההבדל הוא שכללים אפשר להפר עם סיבה טובה, אבל חוקים אי אפשר. החוקים הם לנצח.
דרך הזהב היא רכבת, והיא המסילה, והיא הנסיעה, והיא הנוסעים. יש רק שלושה קרונות, ולא מעט נוסעים. לפעמים צפוף. אבל כולם מצייתים לכללים ואף אחד לא מפר את שני החוקים:
אסור להיכנס לחדר הנהג בחרטום. אסור להיכנס לחדר הכרטיסן בזנב.
דרך הזהב נסעה במישורים, צחים ומבהיקים משלג. בשמיים שייטו לווייתנים וצבים, גדולים כמו הרים ובהירים כמו הירח, וביניהם התפתלו צלופחים ודגים אחרים. פתחתי את הספר שלי בדף ריק והצמדתי אותו לחלון, מקווה, כמו בפעמים רבות בעבר, שהתמונה תיחקק בספר. זה קרה לי רק פעם אחת, למען האמת. אלה היו שדות חיטה מתחת למים, והתמונה כבר נמחקה מאז. ועדיין.
לקראת הערב הדגים התקרבו אלינו ושטו לידנו, מאירים באורות רכים מתוך בטנם. כשהתחלתי להירדם הגבר המהורהר שלצידי זז מעט כדי לפנות לי מקום לשכב. זה אחד הכללים – בדרך הזהב מתחשבים באחרים.
למחרת הדגים עדיין ליוו אותנו, אך קריאות התרגשות מהחלונות בצד השני משכו אותי לשם. בצד ההוא המישורים הפכו לאיטם להרים, ומביניהם הגיחה להקת זאבים עצומים שהתקרבו אלינו בריצה קלילה. הם החלו לצוד את הדגים במעין משחק מורכב שהתנהל סביב דרך הזהב, אך הקפידו לא להפריע לה. הם אפילו לא האטו אותה.
חזרתי לצד ימין. ההרים מצד שמאל התקרבו, ותוך זמן קצר דרך הזהב דהרה במעלה המדרונות. נסענו בצמוד לצלע ההר. בכמה קטעים דרך הזהב אפילו חרגה מישרותה הקבועה והתעקלה מעט, אבל הקיר שבצד הקעור של העיקול לא אפשר לנו לראות את המסילה.
לא נראה לי שאי פעם ראיתי את המסילה. היא ישרה, ואי אפשר להסתכל עליה דרך החלונות כי הם לא נפתחים, וכמובן שאי אפשר להסתכל עליה מאחד מקצוות ברכבת. אולי אנחנו נוסעים ישר על האדמה, או על האוויר. אולי המסילה באמת עשויה מזהב. לא נראה לי שאי פעם אדע.
דרך הזהב האטה ונעצרה. היינו גבוה בהרים וחושך מאיים שרר בחוץ, אבל הדרך נחסמה בגלל מפולת. זה מה שאמר הכרטיסן. הוא הוציא מחדרו אתים ומכושים ופתח את הדלתות. יצאנו איתו החוצה בשביל לפנות את הדרך. בדרך הזהב, כשצריך לעשות משהו, עוזרים.
הפינוי לקח שעות, אבל הוא לא היה נורא כל כך. בעיקר זרקתי גושי שלג קטנים מעבר לשפה. גם הפעם לא ראיתי את המסילה – השלג כיסה את הרכבת, ועד שיצא לי להציץ מאחורה הוא כיסה אותה גם שם. מאחורי המפולת הייתה מנהרה, ולמשך כמה שעות נסענו בשקט ובחושך. ישנתי. בדרך הזהב, כששקט וחשוך, ישנים.
יצאנו מהמנהרה לתוך עיר זוהרת. פנסים צבעוניים היו תלויים בכל מקום, ואנשים מילאו את הרחובות. זקן עגום עבר מהצד השני של הרכבת והתיישב לידי. זזתי מעט הצידה בשבילו, והבטנו יחד אל החגיגה שהמשיכה בחוץ.
נסענו בעיר בלי לעצור, אבל עם הזמן הבניינים מרובי הקומות הפכו לבתים נמוכים, הלילה הפך לבוקר עכור, ודרך הזהב האטה. זה היה הרגע שאף אחד לא רצה שיגיע. דרך הזהב עצרה להפסקה בתחנה, והכרטיסן יצא מחדרו ועבר בינינו. חלק שילמו עבור כרטיס נוסף. האחרים נאלצו לרדת. אם הם ירצו לחזור לדרך הזהב, הם יצטרכו למצוא עבודה ולהרוויח מספיק כסף לעוד כרטיס.
לי נשאר מספיק כסף לכרטיס אחרון. אחרי ששילמתי נשאר לי עוד קצת, אז ירדתי לתחנה וקניתי קופסת אבני דבש. בדרך חזרה למקום שלי הצעתי לאנשים מהשקית, כי בדרך הזהב חולקים. לרוב אנחנו לא מדברים, אבל הזקן העגום שישב לידי הודה לי.
אחרי חצי שעה בתחנה דרך הזהב חזרה לנוע. השארנו את העיר מאחורה. היינו מוקפים שדות, ואז הם הפכו לערבה, ואז היא הפכה לחול. לפני שהבנו מה קורה נסענו מעל הים.
דרך הזהב נסעה צמוד לפני הים, או אולי קצת מעל. בהתחלה הים נע בגלים שקטים ודרך הזהב התיזה סילוני מים לגובה, אבל כשהים הפך לחלק כמו מפה הנתזים הפסיקו ודרך הזהב חצתה את המים הגדולים בדממה. השמש שקעה, והנוף נצבע בגוונים מופלאים של אדום וסגול.
התעוררתי בלי לשים לב שנרדמתי. השמש כבר זרחה אבל הים עדיין היה סגלגל, כבר לא בגלל האור אלא בגלל המים עצמם. דגים החלו לקפוץ ליד ומעל דרך הזהב, ורסיסי המים פיזרו קשתות זעירות לכל עבר.
פתאום שמעתי לידי כחכוח. הזקן העגום, שלא זז כבר הרבה זמן, התחיל להשתעל. שאלתי אותו אם הוא בסדר. הוא הניד בראשו, אבל חשבתי שהוא משקר.
עד הצהריים הוא כבר לא יכל לשבת. עד הערב הוא היה לבן ומזיע. כל הנוסעים באו וניסו לעזור, חלק הביאו לו מים קרים ומטליות ושמיכות, השאר דיברו ביניהם בשקט וחשבו מה לעשות. אני רק ישבתי לידו והחזקתי לו את היד. נראה לי שהוא חייך אליי בתודה, אבל כבר הייתי על סף שינה.
החזקתי את היד שלו גם ביום המחרת. בערב, לפני שנרדמנו, הוא דחף פתק וממתק ישן ליד שלי שהחזיקה בשלו. בבוקר הבא הוא כבר לא התעורר.
דרך הזהב עברה כעת במים סגולים-עמוקים, סמיכים. מתוך המים בלטו ניצבי אבן, בלי יבשה, רק שיניים אפורות מתריסות נגד השמיים למלוא העין. לעת ערב הרכבת החלה להאט, ועצרנו באמצע שדה האבנים, באמצע הים.
סירות חיכו שם. הכרטיסן קיבל את פני האנשים שעלו מהן, לקח תשלומים, נתן כרטיסים. אז הוא פנה אלינו, אבל לפני שהוא קיים את הסבב שלו הוא הורה לנו להרים את הזקן העגום.
נשאנו אותו החוצה, לקצה השני של סירה גדולה. עדיין החזקתי את היד שלו. אז הורדנו אותו למים ונתנו לו לשקוע. הוא נעלם כמעט מיד, ואנחנו נשארו להסתכל בכתם המים שבלע אותו. אז, לאט-לאט, שן אבן עלתה משם והצטרפה לאבנים האחרות. שום דבר לא היה רשום עליה. אבל היא עדיין גרמה לי להרגיש יותר טוב.
חזרנו פנימה, והכרטיסן החל לעבור בינינו בצער. האנשים שלא יכלו לשלם ירדו לסירות. הן בטח ישוטו לכפר צף או מקום דומה שבו אפשר להרוויח את מחיר הכרטיס הבא. השייטים קיבלו כל יורד באהדה והציעו לו מקום לשבת.
הכרטיסן הגיע אליי, ואני נתתי לו את הפתק שהזקן העגום נתן לי. זה היה כרטיס. הוא נתן לי את הכרטיס האחרון שלו, ואני זכיתי בעוד זמן מה על דרך הזהב. לא הרגשתי שמחה, לא כמו בדרך כלל. אבל ידעתי שאני אהנה מהדרך בשבילו.
כששוב יצאנו לדרך הצמדתי את הפנים לחלון בניסיון לעקוב אחרי האבן של הזקן העגום. היא נעלמה מהר מדי. רציתי להביט מהחלון האחורי, אבל לא יכולתי. אז התיישבתי במקום שלי והבטתי קדימה.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
 
רעיון מגניב, לא הייתה כל כך הרבה התרחשות אלא בעיקר צפייה שלנו בעולם והבנה שלו. מצד שני, לא באמת היה אפשר להכניס אקשן לסיפור כזה. אני אצטט מה שאמרתי לנקסטורל ואגיד שאני לא כל כך אוהב סיפורים פאסיביים שרק מתארים דברים בלי מאורע (כאן היה מאורע, אבל הוא לא הרגיש לי כל כך דרמטי כי הכל הרגיש כרגיל אחרי שהוא עבר). זה היה יותר הצגה של עולם. שזה סבבה, אבל רציתי קצת יותר. נגיד שיהיה ויכוח על מה לעשות איתו, או על מה יהיה איתו- אולי הוא היה דמות חשובה ברכבת או משהו כזה ורצו באמת לקבור אותו, ויש ויכוח בין אנשי הרכבת. משהו יותר פעיל, שאני ארגיש שלדמות הייתה קצת השפעה על המאורעות ולא רק צופה מהצד.
 
תודה על התגובות.

דרגונס: זה פשוט לא סוג הסיפור שאתה מחפש. ניסיתי ליצור חוויה של עולם אחר: עולם שיש בו דברים שנשגבים מבינתנו, והם סוחפים איתם את העולם ואת האנשים. יש חוקים מובנים מאליהם, שמקבלים תוקף לא מהצרכים הבסיסיים של החברה אלא ממקור גבוה יותר - כמו ההבנה ש*אף אחד* לא מפריע לפעילות של דרך הזהב. בסיפור הזה לא ניסיתי ליצור ריגוש או דרמה, ניסיתי לקחת את הקורא למסע לתוך חוויה של עולם אחר, לא לגמרי מובן (למי שתוהה, סצנת הרכבת מהמסע המופלא הייתה ההשראה העיקרית, כמובן). ויכוח או סכנה, דברים כאלה היו פוגעים באווירה שניסיתי ליצור.
 
פשוט לא ראיתי מרכיב מרכזי שהיה כל כך שונה מהעולם שלנו שגרם לזה להרגיש באמת כמו עולם אחר לחלוטין- תוואי השטח היה דומה, הדגים עפו באוויר, והיה את הקטע המגניב עם הזקן. חוץ מזה פשוט פחות הרגשתי תחושה של עולם אחר. כנראה שזה עניין אישי.
 
סיפור מצוין. העולם היה מעניין ומשונה בדיוק כמתוכנן, וממש קיבלתי את התחושה של לשבת ברכבת ולהביט החוצה אל עולם מוזר ומרתק שחולף על פניי.
אהבתי גם את הקונספט של אנשים שחיים את חייהם מנסיעה לנסיעה על הרכבת.
אני כן מסכים עם דרגונס שהיה חסר קצת יותר פאנץ'. במיוחד הפתיחה, על זה שיש הרבה כללים אבל רק שני חוקים, רמזה לכך שהחוקים יישברו בשלב זה או אחר.

מעבר לזה, מאוד נהניתי.
 
חזרה
Top