"אדון סמית'" הדלת נפתחה על ידי המתמחה החדש, האחד שעוד לא הספיק לגדל שפם בכלל. צעיר. "יש לנו בעיה ב-"
"לא עכשיו" עניתי בקוצר סבלנות, ופתחתי את המגירה היחידה במשרד שלי. את הכסף אני שומר בבית.
"אבל-"
"עוף מהמשרד שלי!" צרחתי עליו, פני הופכות לאדומות בן רגע. הוא ברח, טרק את הדלת. קול הצעדים נשמע במסדרון. צריך שהם יפחדו ממני חשבתי לעצמי, אבל כשפתחתי את המגירה, ידעתי שאני משקר. לא. זה לא בגלל זה.
במגירה היה את השקיק הלבן, וידעתי שהאבקה נמצאת בתוכו. היא תמיד הייתה, דאגתי לזה. היא שלי, אחרי הכל. כל העסק הזה. שלפתי את השקיק, לקחתי את נייר הגלגול ושפכתי את הכל פנימה. פעם הייתי לוקח מנות קטנות יותר... אבל פעם לא הייתי נוהג לעשן את זה. אסור שהם ידעו שגם אני משתמש חשבתי לעצמי בעת לקחתי את נייר הגלגול ועטפתי את החומר. "מצויין..." לחשתי, הוצאתי את המצית מבגדיי השחורים והמכופתרים, והדלקתי.
"אז תן לי להבין את זה" אמרתי לג'ורג'. השם שלו עלה בדוחות האחרונים יותר מדי פעמים. כשמישהו מנסה לפרוץ מהמעגל הזה, הוא בדרך כלל מוותר מהר. בדרך כלל. "אתה הולך לומר למשטרה מה אני עושה אם אני לא עוזר לך?" התקרבתי אל הבחור הרזה והגמלוני, קירח כתינוק, ופחדן כמוהו. הבריונים שלי חיכו מאחור - שלושה, והם הולכים למכון כושר בכל יום. ככה שומרים על מקצועיות.
"כבר הכנתי מכתב, למקרה שאתה תהרוג אותי. אחי ישלח אותו" הוא אמר בלי גמגום, בטוח בתוכניתו.
"ואם אני עוצר את אח שלך?" השבתי, סקרן.
"יש לי גם אחות" לא הצלחתי לפענח אם הוא משקר. אנשים משקרים במצבים כאלה, אבל אי אפשר להסתמך על זה.
"לא יעזור לך" השבתי, ונתתי לו אגרוף היישר בלחי הימנית. זה כאב, אבל שיחקתי טוב. הם לא ראו. הבריונים עמדו דום, מוכנים להרוג אותו בפקודה שלי. הוא כבר שכב על הרצפה. בן חמישים, אבל עדיין חזק. לפחות את זה הסם לא לקח ממני...
הוא לא השמיע קול. כנראה גאווה, גם לי לא חסר ממנה, או שמת' מתחיל גם לקחת שמיעה. הוא קם כמעט מיד. הוא הביט בעיניים שלי - טוב, במשקפי השמש השחורים - ודרש בקול חד וברור. "אני לא הולך להיכנס למכון גמילה. אני מורה, יפטרו אותי ואני לא אחזור לעבוד. אבל אם זה המחיר שאני אשלם, אתה תיפול איתי" הוא נראה נחוש. מורים, יש להם את הנחישות הזאת. מי הולך ללמד זאטוטים בשביל המשכורת? זאת הסיבה שאין לי משפחה.
"ככה לא מדברים אל רוג'ר סמית'" אמרתי בפשטות, מביט בבריונים. "קחו אותו כבן ערובה. אחר כך תאמרו לערפד לשלוח מכתב לאח שלו, ואולי לאחותו, שאם הם מדברים עם המשטרה הם ימצאו את הראש שלו על מפתן הדלת, רגע לפני שהם יאבדו את שלהם". ערפד היה הכינוי שלנו לואדים, הרוסי ששלח את ההודעות. הוא נשך את הקורבנות עמוק עד העצם, מוציא כל גרוש.
"מובן, אדון סמית'" אמר אחד מהם, והם התקדמו.
"תתרחקו!" קרא ג'ורג' והלך אחורה, אבל לא היה לו לאן. אני נפגש רק במשרד שלי, ומסיבות טובות. הדלת כבר הייתה נעולה, ולא היה שום דבר חד מלבד הסכינים של האנשים שלי. הוא היה אבוד. "ושלא יצרח, יש לי עבודה".
"מובן, אדון סמית'" אמר אחד אחר והכניס לג'ורג' אגרוף בבטן. אחר בעט בראשו, לאחר שהתקפל ונפל על הרצפה.
"לא, אני אלך לגמילה, ל-" עוד בעיטה או אגרוף, כבר הסתובבתי. "בבק-" עוד משהו ששיתק אותו, והם כבר גררו אותו מהמשרד. כשהם יצאו, התנשמתי, הורדתי את המשקפיים השחורים וניגבתי ממני אגלי זיעה שהצטברו. זה לא היה המתח. ג'ורג' היה בכיס שלי, אני יודע את זה. זה היה המת' הארור. הלכתי שוב ופתחתי את המגירה.
שבועיים עברו מאז הפגישה עם ג'ורג', והתחלתי לתהות לעצמי האם הוא צדק. אולי ללכת למשטרה ולגמור עם זה, להפעיל את העסק מבפנים. עכשיו הוא כבר חופשי, אחיו וגם אחותו - עדיין לא מאמין שהיא קיימת - שילמו כופר כבד. נחזיר רבע אם בעוד חמש שנים הם ימשיכו לשתוק. כנראה שהם ימשיכו, לא הרבה הפרו עסקה איתי. ובכל זאת, הבטתי ביד שמאל. בימים טובים, אני יכול לכתוב איתה שעות. היום, בקושי התחלתי את רישומי הרבעון והיא כבר כואבת ומפרפרת. החזרתי את הסיגריה אל פי ושאפתי עמוקות, נושף ריח נורא, אבל לא עשן. הלוואי וזה היה עשן, לסיגריות לוקחות מספר שנים להרוג אותך. היד נרגעה מעט.
התעוררתי עם יד כואבת ומדממת, ושפתון סגול על השפתיים. לא זוכר כלום. קמתי, הבטתי ברחוב הריק שמסביב. מבט מהיר למעלה הראה לי רק כוכבים. בחוץ, וגם הקור מבשר על זה. אין לי כלום מלבד חולצה קצרה. עוד התקף... נאנחתי, מביט ביד שמאל המדממת. אין משקפי שמש, אני רואה את הבושה בכל הדרה. "את מי הכיתי הפעם?" שאלתי את עצמי ונאנחתי. זה ההתקף הרביעי. את השלושה הקודמים חלק ראו, אז נאלצתי לחסל. שמונה מהם היו חפים מפשע, שניים היו חברים בארגון. להיגמל זאת לא אפשרות. יש סיבה לכך שאני עשיר. לכלא?... חשבתי רבות. לא יזיק לבדוק את האפשרות. במקרה הכי גרוע כשיראו אותי יפתחו עוד תיק, ואני אשכור שוב את גרינברג להגן עלי.
"יש לך שלוש אפשרויות" אמר השוטר פיל, איש נמוך, מבוגר ועם שיער שיבה מרשים. זקן עיטר את פניו השזופים, ועיניו הכחולות חדרו עמוק.
"האחת, אתה הולך מכאן. לנו תהיה תגובה. תקפת מוכר מוצרי נשים, וגנבת משם דברים" הוא אמר, לא צוחק אלא רציני להחריד. אחרים היו צוחקים מזה.
"אם הייתי רוצה ללכת, לא הייתי כאן" אמרתי בפשטות. משקפי השמש חסרו לי, הרגשתי עירום בלעדיהם. עיניים חומות רגילות, לא קרובות למאיימות. השיער כבר האפיר מהלחץ. אני נראה כמו זקן חביב שמבלה בפארקים.
"מממ..." הוא הבליג על ההתחצפות שלי במרמור, אבל לא היה אכפת לי אם זה כאב לו באגו. שיזדיין, היד שלי שבורה. אפילו לחבוש אותה הוא לא הציע, הייתי צריך לדאוג לכך בעצמי. ואחר כך מתפלאים שכמות השוטרים בירידה.
"השנייה" הוא אמר, קוטע את רצף מחשבותיי, "היא שאתה נכנס לכלא למשך שניים עשר שנים, אחרי שתודה בכל האישומים נגדך".
"תביא לי את הטלפון" אמרתי כמעט מיד. "אני מתקשר לגרינברג ומבקש שוטר טוב יותר. אין לי במה להתוודות" חקרו אותי באזהרה יותר מדי פעמים, אני כבר מתורגל. ניגבתי את שאריות השפתון, למרות שבקושי היו - בעיקר בכדי להראות תנועה. אנשים נוטים להפסיק לזוז כשהם משקרים, בכדי לא להתבלט. צריך להפגין ביטחון.
"השלישית היא שאתה חותם איתנו הסכם עד מדינה ונותן רשימה של אנשים שאתה מכיר כמכורים. העבירות שלך לא ימחקו, אבל אתה תקבל כסף בהתאם לתוכנית". זה נשמע מתאים יותר...
כמעט והסכמתי. הכסף בתוכנית הגנת העדים מצויין, ויכפיל את הרווחים שלי. אני אזרוק אנשים כמו ג'ורג', שלא יעילים לי כבר. אבל זה לא פותר את הבעיה שלי. זה לא עוזר לסיבה שלשמה הגעתי לכאן. הבטתי ביד שמאל שנעה בעצבניות, מכאיבה לי בכל תזוזה. זה עניין של זמן עד שיגלו חשבתי לעצמי בצער. וכשיגלו, אני אהיה בושה. הרוס, מת. חסר כסף או מעמד.
"תכפילו את הסכום, תתנו לי הסכם טיעון, ואני אשקול להתוודות" רשמי ביד ימין בכתב עילג על הפתק שהיה לידי. השארתי אותו בידי והצגתי אותו לשוטר, לא מוכן לומר מילה מול המצלמות והמראות הדו צדדיות. פיל התקשה לקרוא בהתחלה.
"מה זה ש-"
"אם אתה לא מסוגל לקרוא גמרנו" הודעתי. "ניסיון נחמד" ראיתי בפניו שהוא לא משקר, אבל זה תמיד נשמע טוב כאילו השוטר עובד נגדך.
פיל ההמום כמעט קפץ ממושבו. "סגור, כבר קיבלנו אישור מבית המשפט" הוא הושיט לחץ את ידי כמעט מיד, וניסה לחטוף את הפתק. הגבתי בזמן. הידקתי את היד, קורע את הפתק לשני חלקים, והוא קיבל רק את האות 'א'. השאר נשאר אצלי.
"חצוף מצידך" השבתי לו, ובלעתי את הפתק. זה היה מגעיל, וטעם הדיו של העט היה מזעזע, אבל זה מחיר פעוט לשלם.
פיל רטן עוד משהו. "אני... אעביר את הבקשה שלך. התייחס אליה כמאושרת".
חייכתי. לנהל מבפנים יהיה אתגר מעניין בשנות חיי, וזה יגמול אותי ממת' סופית. חלק בי רצה לצחוק, חלק בי היה עצוב על ג'ורג', אבל חלק אחר - הגדול מביניהם - כבר התחיל לחשוב על שמות לרשימה.
פיל קם מהכיסא והסתובב.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאלתי אותו בכעס, בנימה חצופה. לא סלחתי לו על שניסה לגנוב את הפתק. יש כבוד בין גנבים, והוא שבר אותו.
"שמור על הלשון שלך" פיל הסתובב, מבט כעוס על פניו. "מה?"
"לא סומך עליך" השבתי בפשטות, מתרווח במושבי, מחזיק ביד ימיני את יד שמאל. "תעביר את הבקשה, אבל אני דורש לממש את זכותי לשיחת טלפון. אני זוכר את המספר של גרינברג בעל פה" פיל הנהן בזעף. "חכה כאן" הוא אמר ויצא מהדלת.
הבטתי שוב ביד שמאל שרעדה, אט-אט היא נרגעה. החזקתי בידי את הסיגריה האחרונה שהכנתי, ועוד לא הספקתי לעשן. הזדמנות אחרונה.
יצאתי מחדר החקירות, עובר את פיל שעמד ודיבר עם שוטר אחר, בחור גבוה וכהה. "אז הוא מסכים ודורש לדבר עם עורך הדין ש-" פיל עצר והביט בי הולך באיטיות. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" הוא שאל בכעס, מצביע בידו אל הדלת הסגורה של חדר החקירות. "אמרתי לך לה-"
"לעשן" קטעתי אותו. נראה שפיל רצה להתנגד, אבל השוטר לידו עצר אותו.
"שילך לעשן, מה אכפת לנו? אם הוא היה רוצה לברוח הוא לא היה מציע את העסקה" הוא אמר לפיל, והשניים המשיכו להתלחש כשעברתי במסדרון ויצאתי. בחוץ, לא היה אף שוטר. לילה קר, ואין שום אזרח מלבד מכונית פה ושם.
הסיגריה נחה ביד ימין. "מצויין..." לחשתי, הוצאתי את המצית מבגדיי השחורים והמכופתרים, והדלקתי. יד שמאל הפסיקה לפרפר. שאפתי עמוקות, נושף ריח נורא. בלילה הקריר מספיק שהוצאתי מעט אוויר חם מפי בכדי שזה יראה כעשן.
"לא עכשיו" עניתי בקוצר סבלנות, ופתחתי את המגירה היחידה במשרד שלי. את הכסף אני שומר בבית.
"אבל-"
"עוף מהמשרד שלי!" צרחתי עליו, פני הופכות לאדומות בן רגע. הוא ברח, טרק את הדלת. קול הצעדים נשמע במסדרון. צריך שהם יפחדו ממני חשבתי לעצמי, אבל כשפתחתי את המגירה, ידעתי שאני משקר. לא. זה לא בגלל זה.
במגירה היה את השקיק הלבן, וידעתי שהאבקה נמצאת בתוכו. היא תמיד הייתה, דאגתי לזה. היא שלי, אחרי הכל. כל העסק הזה. שלפתי את השקיק, לקחתי את נייר הגלגול ושפכתי את הכל פנימה. פעם הייתי לוקח מנות קטנות יותר... אבל פעם לא הייתי נוהג לעשן את זה. אסור שהם ידעו שגם אני משתמש חשבתי לעצמי בעת לקחתי את נייר הגלגול ועטפתי את החומר. "מצויין..." לחשתי, הוצאתי את המצית מבגדיי השחורים והמכופתרים, והדלקתי.
"אז תן לי להבין את זה" אמרתי לג'ורג'. השם שלו עלה בדוחות האחרונים יותר מדי פעמים. כשמישהו מנסה לפרוץ מהמעגל הזה, הוא בדרך כלל מוותר מהר. בדרך כלל. "אתה הולך לומר למשטרה מה אני עושה אם אני לא עוזר לך?" התקרבתי אל הבחור הרזה והגמלוני, קירח כתינוק, ופחדן כמוהו. הבריונים שלי חיכו מאחור - שלושה, והם הולכים למכון כושר בכל יום. ככה שומרים על מקצועיות.
"כבר הכנתי מכתב, למקרה שאתה תהרוג אותי. אחי ישלח אותו" הוא אמר בלי גמגום, בטוח בתוכניתו.
"ואם אני עוצר את אח שלך?" השבתי, סקרן.
"יש לי גם אחות" לא הצלחתי לפענח אם הוא משקר. אנשים משקרים במצבים כאלה, אבל אי אפשר להסתמך על זה.
"לא יעזור לך" השבתי, ונתתי לו אגרוף היישר בלחי הימנית. זה כאב, אבל שיחקתי טוב. הם לא ראו. הבריונים עמדו דום, מוכנים להרוג אותו בפקודה שלי. הוא כבר שכב על הרצפה. בן חמישים, אבל עדיין חזק. לפחות את זה הסם לא לקח ממני...
הוא לא השמיע קול. כנראה גאווה, גם לי לא חסר ממנה, או שמת' מתחיל גם לקחת שמיעה. הוא קם כמעט מיד. הוא הביט בעיניים שלי - טוב, במשקפי השמש השחורים - ודרש בקול חד וברור. "אני לא הולך להיכנס למכון גמילה. אני מורה, יפטרו אותי ואני לא אחזור לעבוד. אבל אם זה המחיר שאני אשלם, אתה תיפול איתי" הוא נראה נחוש. מורים, יש להם את הנחישות הזאת. מי הולך ללמד זאטוטים בשביל המשכורת? זאת הסיבה שאין לי משפחה.
"ככה לא מדברים אל רוג'ר סמית'" אמרתי בפשטות, מביט בבריונים. "קחו אותו כבן ערובה. אחר כך תאמרו לערפד לשלוח מכתב לאח שלו, ואולי לאחותו, שאם הם מדברים עם המשטרה הם ימצאו את הראש שלו על מפתן הדלת, רגע לפני שהם יאבדו את שלהם". ערפד היה הכינוי שלנו לואדים, הרוסי ששלח את ההודעות. הוא נשך את הקורבנות עמוק עד העצם, מוציא כל גרוש.
"מובן, אדון סמית'" אמר אחד מהם, והם התקדמו.
"תתרחקו!" קרא ג'ורג' והלך אחורה, אבל לא היה לו לאן. אני נפגש רק במשרד שלי, ומסיבות טובות. הדלת כבר הייתה נעולה, ולא היה שום דבר חד מלבד הסכינים של האנשים שלי. הוא היה אבוד. "ושלא יצרח, יש לי עבודה".
"מובן, אדון סמית'" אמר אחד אחר והכניס לג'ורג' אגרוף בבטן. אחר בעט בראשו, לאחר שהתקפל ונפל על הרצפה.
"לא, אני אלך לגמילה, ל-" עוד בעיטה או אגרוף, כבר הסתובבתי. "בבק-" עוד משהו ששיתק אותו, והם כבר גררו אותו מהמשרד. כשהם יצאו, התנשמתי, הורדתי את המשקפיים השחורים וניגבתי ממני אגלי זיעה שהצטברו. זה לא היה המתח. ג'ורג' היה בכיס שלי, אני יודע את זה. זה היה המת' הארור. הלכתי שוב ופתחתי את המגירה.
שבועיים עברו מאז הפגישה עם ג'ורג', והתחלתי לתהות לעצמי האם הוא צדק. אולי ללכת למשטרה ולגמור עם זה, להפעיל את העסק מבפנים. עכשיו הוא כבר חופשי, אחיו וגם אחותו - עדיין לא מאמין שהיא קיימת - שילמו כופר כבד. נחזיר רבע אם בעוד חמש שנים הם ימשיכו לשתוק. כנראה שהם ימשיכו, לא הרבה הפרו עסקה איתי. ובכל זאת, הבטתי ביד שמאל. בימים טובים, אני יכול לכתוב איתה שעות. היום, בקושי התחלתי את רישומי הרבעון והיא כבר כואבת ומפרפרת. החזרתי את הסיגריה אל פי ושאפתי עמוקות, נושף ריח נורא, אבל לא עשן. הלוואי וזה היה עשן, לסיגריות לוקחות מספר שנים להרוג אותך. היד נרגעה מעט.
התעוררתי עם יד כואבת ומדממת, ושפתון סגול על השפתיים. לא זוכר כלום. קמתי, הבטתי ברחוב הריק שמסביב. מבט מהיר למעלה הראה לי רק כוכבים. בחוץ, וגם הקור מבשר על זה. אין לי כלום מלבד חולצה קצרה. עוד התקף... נאנחתי, מביט ביד שמאל המדממת. אין משקפי שמש, אני רואה את הבושה בכל הדרה. "את מי הכיתי הפעם?" שאלתי את עצמי ונאנחתי. זה ההתקף הרביעי. את השלושה הקודמים חלק ראו, אז נאלצתי לחסל. שמונה מהם היו חפים מפשע, שניים היו חברים בארגון. להיגמל זאת לא אפשרות. יש סיבה לכך שאני עשיר. לכלא?... חשבתי רבות. לא יזיק לבדוק את האפשרות. במקרה הכי גרוע כשיראו אותי יפתחו עוד תיק, ואני אשכור שוב את גרינברג להגן עלי.
"יש לך שלוש אפשרויות" אמר השוטר פיל, איש נמוך, מבוגר ועם שיער שיבה מרשים. זקן עיטר את פניו השזופים, ועיניו הכחולות חדרו עמוק.
"האחת, אתה הולך מכאן. לנו תהיה תגובה. תקפת מוכר מוצרי נשים, וגנבת משם דברים" הוא אמר, לא צוחק אלא רציני להחריד. אחרים היו צוחקים מזה.
"אם הייתי רוצה ללכת, לא הייתי כאן" אמרתי בפשטות. משקפי השמש חסרו לי, הרגשתי עירום בלעדיהם. עיניים חומות רגילות, לא קרובות למאיימות. השיער כבר האפיר מהלחץ. אני נראה כמו זקן חביב שמבלה בפארקים.
"מממ..." הוא הבליג על ההתחצפות שלי במרמור, אבל לא היה אכפת לי אם זה כאב לו באגו. שיזדיין, היד שלי שבורה. אפילו לחבוש אותה הוא לא הציע, הייתי צריך לדאוג לכך בעצמי. ואחר כך מתפלאים שכמות השוטרים בירידה.
"השנייה" הוא אמר, קוטע את רצף מחשבותיי, "היא שאתה נכנס לכלא למשך שניים עשר שנים, אחרי שתודה בכל האישומים נגדך".
"תביא לי את הטלפון" אמרתי כמעט מיד. "אני מתקשר לגרינברג ומבקש שוטר טוב יותר. אין לי במה להתוודות" חקרו אותי באזהרה יותר מדי פעמים, אני כבר מתורגל. ניגבתי את שאריות השפתון, למרות שבקושי היו - בעיקר בכדי להראות תנועה. אנשים נוטים להפסיק לזוז כשהם משקרים, בכדי לא להתבלט. צריך להפגין ביטחון.
"השלישית היא שאתה חותם איתנו הסכם עד מדינה ונותן רשימה של אנשים שאתה מכיר כמכורים. העבירות שלך לא ימחקו, אבל אתה תקבל כסף בהתאם לתוכנית". זה נשמע מתאים יותר...
כמעט והסכמתי. הכסף בתוכנית הגנת העדים מצויין, ויכפיל את הרווחים שלי. אני אזרוק אנשים כמו ג'ורג', שלא יעילים לי כבר. אבל זה לא פותר את הבעיה שלי. זה לא עוזר לסיבה שלשמה הגעתי לכאן. הבטתי ביד שמאל שנעה בעצבניות, מכאיבה לי בכל תזוזה. זה עניין של זמן עד שיגלו חשבתי לעצמי בצער. וכשיגלו, אני אהיה בושה. הרוס, מת. חסר כסף או מעמד.
"תכפילו את הסכום, תתנו לי הסכם טיעון, ואני אשקול להתוודות" רשמי ביד ימין בכתב עילג על הפתק שהיה לידי. השארתי אותו בידי והצגתי אותו לשוטר, לא מוכן לומר מילה מול המצלמות והמראות הדו צדדיות. פיל התקשה לקרוא בהתחלה.
"מה זה ש-"
"אם אתה לא מסוגל לקרוא גמרנו" הודעתי. "ניסיון נחמד" ראיתי בפניו שהוא לא משקר, אבל זה תמיד נשמע טוב כאילו השוטר עובד נגדך.
פיל ההמום כמעט קפץ ממושבו. "סגור, כבר קיבלנו אישור מבית המשפט" הוא הושיט לחץ את ידי כמעט מיד, וניסה לחטוף את הפתק. הגבתי בזמן. הידקתי את היד, קורע את הפתק לשני חלקים, והוא קיבל רק את האות 'א'. השאר נשאר אצלי.
"חצוף מצידך" השבתי לו, ובלעתי את הפתק. זה היה מגעיל, וטעם הדיו של העט היה מזעזע, אבל זה מחיר פעוט לשלם.
פיל רטן עוד משהו. "אני... אעביר את הבקשה שלך. התייחס אליה כמאושרת".
חייכתי. לנהל מבפנים יהיה אתגר מעניין בשנות חיי, וזה יגמול אותי ממת' סופית. חלק בי רצה לצחוק, חלק בי היה עצוב על ג'ורג', אבל חלק אחר - הגדול מביניהם - כבר התחיל לחשוב על שמות לרשימה.
פיל קם מהכיסא והסתובב.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאלתי אותו בכעס, בנימה חצופה. לא סלחתי לו על שניסה לגנוב את הפתק. יש כבוד בין גנבים, והוא שבר אותו.
"שמור על הלשון שלך" פיל הסתובב, מבט כעוס על פניו. "מה?"
"לא סומך עליך" השבתי בפשטות, מתרווח במושבי, מחזיק ביד ימיני את יד שמאל. "תעביר את הבקשה, אבל אני דורש לממש את זכותי לשיחת טלפון. אני זוכר את המספר של גרינברג בעל פה" פיל הנהן בזעף. "חכה כאן" הוא אמר ויצא מהדלת.
הבטתי שוב ביד שמאל שרעדה, אט-אט היא נרגעה. החזקתי בידי את הסיגריה האחרונה שהכנתי, ועוד לא הספקתי לעשן. הזדמנות אחרונה.
יצאתי מחדר החקירות, עובר את פיל שעמד ודיבר עם שוטר אחר, בחור גבוה וכהה. "אז הוא מסכים ודורש לדבר עם עורך הדין ש-" פיל עצר והביט בי הולך באיטיות. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" הוא שאל בכעס, מצביע בידו אל הדלת הסגורה של חדר החקירות. "אמרתי לך לה-"
"לעשן" קטעתי אותו. נראה שפיל רצה להתנגד, אבל השוטר לידו עצר אותו.
"שילך לעשן, מה אכפת לנו? אם הוא היה רוצה לברוח הוא לא היה מציע את העסקה" הוא אמר לפיל, והשניים המשיכו להתלחש כשעברתי במסדרון ויצאתי. בחוץ, לא היה אף שוטר. לילה קר, ואין שום אזרח מלבד מכונית פה ושם.
הסיגריה נחה ביד ימין. "מצויין..." לחשתי, הוצאתי את המצית מבגדיי השחורים והמכופתרים, והדלקתי. יד שמאל הפסיקה לפרפר. שאפתי עמוקות, נושף ריח נורא. בלילה הקריר מספיק שהוצאתי מעט אוויר חם מפי בכדי שזה יראה כעשן.
נהניתי מאוד לכתוב את זה, אפילו יותר מהסיפור הקודם. אני שמח מזה.
