בדרך כלל אני לא כותב לאתגר כתיבה, אבל הייתה לי השראה לסיפור כזה טוב... אז כתבתי בכול זאת.
לוסי ואני חיבקנו אחד השני, מגעה החם עטף אותי, "אני אוהבת אותך, ג'ונתן" היא אמרה לי.
אני ולוסי היינו יחדיו כבר קרוב לשנה, שנה שחלפה כול כך במהירות. בכול פעם שנפגשתי עם לוסי, הרגשתי את עצמי מתמלא מחדש באושר. החיים שלי היו די משעממים, ולוסי- לוסי באה אליי, משהו חדש ומלא חיים שהציף את עולמי.
"אני שמחה שפגשתי אדם נפלא כמוך" היא לחשה אל אוזני.
אני עד היום לא הצלחתי להבין מה לוסי מצאה בי. הייתי עובד משרד באיזו חברת הייטק קטנה, שלא היה מעניין במיוחד. לא הייתי אתלט או חכם מעבר לרגיל, לא היו לי חיים מעניינים או תחביבים מיוחדים. הייתי סתם אדם, ג'ונתן נורטון. באותה התקופה, אני לא יודע מה היה אפשר לראות בי מיוחד. האמת שעד היום אין בי משהו מיוחד כנראה שנראה לעין.
היא התרחקה ממני, נפרדה "אני אלך לבית שלי" היא אמרה והחלה לחצות את מעבר החצייה.
הבית של לוסי היה מעבר לכביש, ביקרתי בו הרבה בחצי שנה האחרונה. אהבתי את המקום, הרגשתי בו כמו בבית. ועדיין, זה כאב, זה כאב לראות אותה הולכת לשם. אני הייתי חייב לשתוק, הרמתי את ידי להתנגד, אבל לא יכולתי. זה היה אסור לי, נאלצתי לצפות בזה קורה. העולם שלי נפל לאפלה.
באותו הרגע, המשאית התנגשה בלוסי, ריסקה אותה והעיפה אותה משם למרחק.
זו הייתה משאית שהגיעה במהירות גבוהה מידי מרחוב צדדי. הנהג איבד שליטה על הבלמים של המשאית, ולא היה יכול לעצור. בפעם הראשונה שראיתי זאת, לבי צרח, הוא צרח וניסה לצאת ממקומו. הוא לא היה יכול לעמוד בזה.
משכתי את החוט בשעון שלי.
כמו שאני תמיד עושה, כמו שאני חייב לעשות.
ושוב.
לוסי ואני חיבקנו אחד השני, מגעה החם עטף אותי, "אני אוהבת אותך, ג'ונתן" היא אמרה לי.
לוסי לא ידעה את העתיד, אני ידעתי. בעוד שלושה חודשים, שלושה חודשים שיהיו ריקים לגמרי בשבילי, שחיי ישקעו בעצבות, אני אגלה את האמת על החברה שאני עובד בה במקרה. שלושה חברה שמצאו בניסוי את הדרך להסיע את התודעה שלך אחורה בזמן. די מטורף, אבל עובד. הם חילקו לעצמם מהעבר שעונים שיתנו להם את האפשרות הזאת, לסוע בזמן, אם תמשוך בחוט שבשעון שלך. איימתי לחשוף מה הם גילו, ובשביל לשתוק הם צירפו אותי אליהם.
"אני שמחה שפגשתי אדם נפלא כמוך" היא לחשה אל אוזני.
חוק ראשון של מסע בזמן- אל תשנה את העבר. המציאות תרביץ לך בגלל העובדה שעשית זאת. מסתבר שפעם הם היו ארבעה חברים שהם עשו את הניסוי, עד שאחד מהם ניסה למנוע את מעצמו לאבד את העבודה שלו, באותו היום נראה שכול דבר שהיה יכול לקרות לו רע קרה, ובסופו של היום הוא מת בגלל שנפל עליו חוט שניתק מעמוד חשמל וחישמל אותו למוות. לא מתעסקים עם המציאות, ככה הם אמרו לי. נראה דווקא היה ששינויים משניים אפשריים, כך הם השיגו את השעונים בעבר, אבל שינויים גדולים היו בלתי אפשריים.
היא התרחקה ממני, נפרדה "אני אלך לבית שלי" היא אמרה והחלה לחצות את מעבר החצייה.
ועם זאת, אפילו בלי תועלת. אני רציתי לחזור. אני טיילתי כבר לעבר ולעתיד. ראיתי את עצמי זקן בעתיד, ראיתי איך אני אמות- התקף לב בגיל 82. ראיתי את איך שהעולם היה שהייתי ילד וראיתי את איך שהעולם יהיה בעוד 50 שנה אפילו. העתיד והעבר היו מדהימים, ולמרות זאת, צפיתי בהם מספיק. משום מה, תמיד חזרתי לכאן.
באותו הרגע, המשאית התנגשה בלוסי, ריסקה אותה והעיפה אותה משם למרחק.
בכול פעם שראיתי את זה מחדש, חלק נוסף בלבי מת. אבל לא יכולתי לעצור. איבדתי את הספירה כמה פעמים עשיתי זאת. אולי עשרים, אולי חמישים, אולי אפילו מאה, כנראה הרבה יותר. אבל בכול פעם, עמדתי שם בחוסר אונים, לראות אותה שוב. כמה שאני חשבתי על זה. למה דווקא היא? למה זו לא הייתה יכולה להיות מישהי אחרת? למה הגורל הסתדר ככה? לא היו לי תשובות, וגם בעתיד לא קיבלתי אף תשובה לשאלות האלו. זה כאב, שוב, לצפות בזה, אבל אני רציתי להיות כאן- הייתי חייב לעשות את זה, היה קשה להתנגד.
משכתי את החוט בשעון שלי.
בקרוב זה יחזור שוב. אותה הסצנה. אני ידעתי כבר בדיוק כמה פרפרים עברו באותו הרחוב באותו הרגע, את המיקום של השמש וכול ענן שהיה אז בשמיים, בדיוק את המקומות בכביש בהן תעבור המשאית וכול צעד שלוסי הולכת לבצע. עם כול כך הרבה פעמים שאתה רואה את אותו הדבר, אתה כבר יודע עליו הכול. מה הייתה הנקודה בזה? מי יודע. לא יכולתי לעשות כלום, בסופו של דבר, אבל לראות את זה… הרגע הזה בו כול השמחה בעולמי נשאבה לשחור… אני הייתי חייב לצפות ברגע השמחה האחרון שלי בעולם הזה. ואפילו עם כול כמה שראיתי זאת, זה עוד לא הספיק לי.
ושוב.
אני ולוסי היינו יחדיו כבר קרוב לשנה, שנה שחלפה כול כך במהירות. בכול פעם שנפגשתי עם לוסי, הרגשתי את עצמי מתמלא מחדש באושר. החיים שלי היו די משעממים, ולוסי- לוסי באה אליי, משהו חדש ומלא חיים שהציף את עולמי.
"אני שמחה שפגשתי אדם נפלא כמוך" היא לחשה אל אוזני.
אני עד היום לא הצלחתי להבין מה לוסי מצאה בי. הייתי עובד משרד באיזו חברת הייטק קטנה, שלא היה מעניין במיוחד. לא הייתי אתלט או חכם מעבר לרגיל, לא היו לי חיים מעניינים או תחביבים מיוחדים. הייתי סתם אדם, ג'ונתן נורטון. באותה התקופה, אני לא יודע מה היה אפשר לראות בי מיוחד. האמת שעד היום אין בי משהו מיוחד כנראה שנראה לעין.
היא התרחקה ממני, נפרדה "אני אלך לבית שלי" היא אמרה והחלה לחצות את מעבר החצייה.
הבית של לוסי היה מעבר לכביש, ביקרתי בו הרבה בחצי שנה האחרונה. אהבתי את המקום, הרגשתי בו כמו בבית. ועדיין, זה כאב, זה כאב לראות אותה הולכת לשם. אני הייתי חייב לשתוק, הרמתי את ידי להתנגד, אבל לא יכולתי. זה היה אסור לי, נאלצתי לצפות בזה קורה. העולם שלי נפל לאפלה.
באותו הרגע, המשאית התנגשה בלוסי, ריסקה אותה והעיפה אותה משם למרחק.
זו הייתה משאית שהגיעה במהירות גבוהה מידי מרחוב צדדי. הנהג איבד שליטה על הבלמים של המשאית, ולא היה יכול לעצור. בפעם הראשונה שראיתי זאת, לבי צרח, הוא צרח וניסה לצאת ממקומו. הוא לא היה יכול לעמוד בזה.
משכתי את החוט בשעון שלי.
כמו שאני תמיד עושה, כמו שאני חייב לעשות.
ושוב.
לוסי ואני חיבקנו אחד השני, מגעה החם עטף אותי, "אני אוהבת אותך, ג'ונתן" היא אמרה לי.
לוסי לא ידעה את העתיד, אני ידעתי. בעוד שלושה חודשים, שלושה חודשים שיהיו ריקים לגמרי בשבילי, שחיי ישקעו בעצבות, אני אגלה את האמת על החברה שאני עובד בה במקרה. שלושה חברה שמצאו בניסוי את הדרך להסיע את התודעה שלך אחורה בזמן. די מטורף, אבל עובד. הם חילקו לעצמם מהעבר שעונים שיתנו להם את האפשרות הזאת, לסוע בזמן, אם תמשוך בחוט שבשעון שלך. איימתי לחשוף מה הם גילו, ובשביל לשתוק הם צירפו אותי אליהם.
"אני שמחה שפגשתי אדם נפלא כמוך" היא לחשה אל אוזני.
חוק ראשון של מסע בזמן- אל תשנה את העבר. המציאות תרביץ לך בגלל העובדה שעשית זאת. מסתבר שפעם הם היו ארבעה חברים שהם עשו את הניסוי, עד שאחד מהם ניסה למנוע את מעצמו לאבד את העבודה שלו, באותו היום נראה שכול דבר שהיה יכול לקרות לו רע קרה, ובסופו של היום הוא מת בגלל שנפל עליו חוט שניתק מעמוד חשמל וחישמל אותו למוות. לא מתעסקים עם המציאות, ככה הם אמרו לי. נראה דווקא היה ששינויים משניים אפשריים, כך הם השיגו את השעונים בעבר, אבל שינויים גדולים היו בלתי אפשריים.
היא התרחקה ממני, נפרדה "אני אלך לבית שלי" היא אמרה והחלה לחצות את מעבר החצייה.
ועם זאת, אפילו בלי תועלת. אני רציתי לחזור. אני טיילתי כבר לעבר ולעתיד. ראיתי את עצמי זקן בעתיד, ראיתי איך אני אמות- התקף לב בגיל 82. ראיתי את איך שהעולם היה שהייתי ילד וראיתי את איך שהעולם יהיה בעוד 50 שנה אפילו. העתיד והעבר היו מדהימים, ולמרות זאת, צפיתי בהם מספיק. משום מה, תמיד חזרתי לכאן.
באותו הרגע, המשאית התנגשה בלוסי, ריסקה אותה והעיפה אותה משם למרחק.
בכול פעם שראיתי את זה מחדש, חלק נוסף בלבי מת. אבל לא יכולתי לעצור. איבדתי את הספירה כמה פעמים עשיתי זאת. אולי עשרים, אולי חמישים, אולי אפילו מאה, כנראה הרבה יותר. אבל בכול פעם, עמדתי שם בחוסר אונים, לראות אותה שוב. כמה שאני חשבתי על זה. למה דווקא היא? למה זו לא הייתה יכולה להיות מישהי אחרת? למה הגורל הסתדר ככה? לא היו לי תשובות, וגם בעתיד לא קיבלתי אף תשובה לשאלות האלו. זה כאב, שוב, לצפות בזה, אבל אני רציתי להיות כאן- הייתי חייב לעשות את זה, היה קשה להתנגד.
משכתי את החוט בשעון שלי.
בקרוב זה יחזור שוב. אותה הסצנה. אני ידעתי כבר בדיוק כמה פרפרים עברו באותו הרחוב באותו הרגע, את המיקום של השמש וכול ענן שהיה אז בשמיים, בדיוק את המקומות בכביש בהן תעבור המשאית וכול צעד שלוסי הולכת לבצע. עם כול כך הרבה פעמים שאתה רואה את אותו הדבר, אתה כבר יודע עליו הכול. מה הייתה הנקודה בזה? מי יודע. לא יכולתי לעשות כלום, בסופו של דבר, אבל לראות את זה… הרגע הזה בו כול השמחה בעולמי נשאבה לשחור… אני הייתי חייב לצפות ברגע השמחה האחרון שלי בעולם הזה. ואפילו עם כול כמה שראיתי זאת, זה עוד לא הספיק לי.
ושוב.
