סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 12] בעיני אל ואדם

“כי אני רואה!”
הוא עצם את עיניו, מתנשף, וכשהוא פקח אותן היה באור שלהן דבר-מה מוזר.
“אתם כל כך מאושרים עם האיברים שלכם, סוף סוף חזקים מספיק בשביל להיות הגיבורים שתמיד רצינו להיות. אתם פשוט... זורחים מרוב אושר! תראו אותי, אני רץ כמו הרוח! תראו אותי, אני חזק כמו סופה! תראו אותנו, אנחנו עזים ואנחנו אדירים ואנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, כי מה שאנחנו רוצים הוא מה שחשוב, נכון?”
הוא בעט באבן אל הקיר. הנקישות שלה הדהדו בריקנות בחלל.
“אתם לא יודעים כמה העיניים האלה רואות. גם אני לא הצלחתי לקלוט הכל בהתחלה, אבל עכשיו אני לפחות מתחיל להבין. ואני כבר לא יכול לעצום אותן. כשאני סוגר את העפעפיים, אני עושה את זה רק מתוך הרגל.”
הוא פנה אליהם שוב. העפעפיים שלו היו סגורים, אבל עיני האל בערו דרכם. בקול סדוק מעט הוא שאל: “האם אי פעם ראיתם זיכרון של יום גשם מושלם, כשהעננים נסגרים על קרן השמש האחרונה? האם... האם אי פעם ראיתם אמונה, כל כך חזקה שהיא מאירה כמו לב מפלדה מלובנת? האם אי פעם ראיתם פנים... את הפנים שמחכות בבית לכל אחד, כל אחד ואחד מהחיילים ששוכחים הכל ולוקחים רובה וממירים את החיים שלהם במספר..? והמספר של כולם זהה, המספר של כולם הוא אחד, וכשאתם מסתכלים על עשרות ומאות ואלפים אתם כבר לא יכולים לראות את האחדות. אתם לא רואים, גם אם אתם רוצים, את הפנים שמחכות. כי לכם יש רק עיניים בנות תמותה.”
ידאל לקח צעד קדימה, אבל הוא אפילו לא הספיק לדבר.
“'אבל אנחנו נלחמים בשביל משהו גדול יותר!'” עינאל צעק. “זה מה שרצית להגיד! אני רואה את זה, ידאל, ולא בגלל שאני מכיר אותך כל כך טוב אלא בגלל שאני רואה. אתם יכולים לקלוט כמה אני רואה? אתם יכולים אפילו להבין מה זה עושה לבנאדם לראות כל כך הרבה?”
הוא פרץ בצחוק פרוע וקבר את פניו בידיו, אבל העיניים עדיין האירו דרכן. הוא כשל קדימה, מעד על אבן קטנה, התנגש בקיר והחליק באיטיות לרצפה.
“זה מצחיק,” הוא אמר, “בגלל שברור שאתם לא יכולים. אתם יכולים לשבור עצמות ובטון ופלדה, אתם יכולים לשבור את מהירות הקול, אתם יכולים לשבור נפש במילה אחת ויחידה אבל אתם יכולים לשבור רק כי אתם לא יודעים מה אתם שוברים. אבל אני...”
הוא הרים את ידו והביט בה. “אני יכול לראות אטומים, אתם יודעים. וגם את שאר החלקיקים הקטנים שאני לא יודע איך קוראים להם. אבל יותר מזה: אני יכול לראות איך הם מתחברים, אני יכול לראות אותם בפעולות גומלין בעלות מורכבות אינסופית ואני מבין, מבין את ההשלכות ואת הההגיון שמאחורי הכל. אני יכול לראות איך החוקים הכל כך פשוטים האלה מצטרפים כדי ליצור תבניות יפהפיות, והתבניות היפות ביותר הן חיים. אני יכול לראות את החוכמה שבעיצוב, איך כל תא יודע מה הוא צריך לעשות בשביל שכל הגוף יחיה. אני יכול לראות את החמצן זורם, את הדם דוהר בעורקים, את העצבים מבזיקים... אני רואה זכרונות, תקוות, חלומות, את כל האפשרויות שמחכות לגוף בעתיד, אבל... אני לא רואה נשמות. אולי אין נשמה לראות, אולי אנחנו רק חומר. אבל כשכדור קורע את התאים שהורכבו יחד בכזו זהירות, אני לא רואה שום דבר עוזב את הגוף. אני רק רואה את האפשרויות כבות אחת אחרי השנייה עד שלא נשאר דבר.”
הוא עצם את עיניו, והאור שלהן נחלש והוסתר. הוא החל לבכות. קולאל רצתה לגשת אליו ולנחם אותו, אבל אז הוא הרים את ראשו ומבטו יקד. “ואתם,” הוא אמר בזעם. “אתם אפילו לא חושבים על ההשלכות של המעשים שלכם, על כל האנשים שסיימתם את חייהם. האם אי פעם שקלתם את הרעיון שלא רק לנו יש משפחות וחברים ודברים להגן עליהם? האם אי פעם העליתם בדעתכם שלא כל מי שאתם הורגים ראוי למות?”
הואהרכין את ראשו ונענע אותו. “האם אי פעם ראיתם נפשות לכודות במלחמה? האם אי פעם ראיתם את הצבעים המכוערים כל כך של כעס? האם אי פעם ראיתם שנאה מוחלטת, שוטפת, כל כך חזקה שהיא כובשת כל הגיון ומוסר?”
הוא הביט בהם. “אני ראיתי. ראיתי את אלה בכל אחד ואחד מכם, בכל יום ויום מאז שהתחלנו בשליחות האיומה הזאת.”
הוא קם, ניער מבגדיו את האבק וניער מעצמו את הידיים שנשלחו לתמוך בו. “אני עדיין אשאר אתכם. אני עדיין אעזור לכם עד שנסיים את המשימה, אבל אני לא אהרוג. לעולם לא. ואתם, אף פעם, אף פעם!” הוא צעק, והם הפנו את מבטיהם מעיניו האדומות, “אף פעם אל תגידו לי מה לעשות.”