• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 8] עזרתו של ההוא שמאחור

ת'ור

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
עזרתו של ההוא שמאחור
ביום שנולדתי ההוא שמאחוריי אמר לי: “את תמותי מחר, אלא אם תחליפי פיסת בורות בעד יום נוסף.”
אני לא יודעת איך הבנתי אותו. אולי הייתי אמורה למות בלידה, ואת היום הראשון קיבלתי בעד יכולתי לא להבין אותו. בין אם כך ובין אחרת, הייתי רק תינוקת. גם אם קלטתי את משמעות המילים, לא הייתה לי הדעת להפנים אותן. אך ידעתי ש-'מוות' הוא רע, ולכן הבעתי את מחאתי בקול הרם ביותר שהיה לי. זה הספיק, וההוא שמאחוריי מכר לי עוד יום של חיים בעד טיפשותי.
כך קניתי את חיי יום אחד בפעם וקיבלתי הבנה, שליטה בגופי וחושים. האחרונים לא עזרו לי במיוחד: בידיי הרגשתי רק רוך חמקמק. באפי עלה רק ריח טחוב. באוזניי שמעתי רק הדים וקולות צחוק, ובעיניי ראיתי רק שחור.
בשלב מסוים, כשהייתי חכמה כילד, התחלתי לשאול על סביבתי. באותו יום נודע לי שאני ביערות, בזה שאחריו שאני עטופה בפקעת, ובשלישי שהקולות שאני שומעת שייכים לפיות. בימים שלאחר מכן ניסיתי לגלות מי הן הפיות, אך כל תשובה הייתה רק התחכמות זולה שלא גילתה לי דבר. התייאשתי. שאלתי מתי אצא מהחושך, וההוא שמאחוריי אמר: “עוד שלושה ימים.”
שלוש תשובות לאחר מכן הם לקחו אותי. לא הרגשתי אותם מרימים אותי, אך הקולות והריח של היער התפוגגו לאחר זמן מה. אז משהו הוכנס לחושך לידי, ואני נמשכתי החוצה. נחתתי בעריסה והספקתי לראות כתמים צבעוניים וחיוך רחב נעלמים לתוך הלילה.
תוך יומיים כבר ידעתי את כל מה שאני צריכה כדי שהאישה שטיפלה בי לא תגלה שאני לא בתה האמיתית. זה לא היה הרבה, כמובן, רק הייתי צריכה ללמוד לבכות ולינוק ולישון. תוך שבוע ידעתי עליה הכל. עוד שבועיים והכרתי את כל האנשים בכפר. לילה אחד שכבתי והבטתי בתקרה ושאלתי את ההוא שמאחוריי: “למה הפיות נטשו אותי?”
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא סירב לענות לי על שאלה. הייתי צריכה למצוא אחרת.
גדלתי. מהר מאוד נגמרו הדברים שלא ידעתי, ולמדתי לשאול על דברים של מה בכך, כמו: האם ירד גשם מחר? האם אוכל כראוי מחר? האם השמש תזרח מחר? הייתי תינוקת מושלמת, ואז ילדה מושלמת, ואז נערה מושלמת. אך בכל לילה לפני שנרדמתי הייתי צריכה לקנות את המחרת.
ביום בו ניסו לשדך לי מישהו ברחתי מהבית.
לא פחדתי, ומדוע שאפחד? שאלתי מה עליי לעשות, וההוא שמאחוריי הסביר לי איך להקים חיים חדשים. הצטרפתי לחבורת נוודים והתחלתי לקרוא עתידות. שיקרתי, כמובן, כפי שלימדו אותי, אך מדי פעם הייתי מזריקה קמצוץ של אמת לתחזית, לטוב או לרע. ההוא שמאחוריי לימד אותי טוב אף יותר מהנוודים ותהילתי גדלה. השתקעתי בעיר, הקמתי דוכן, חזיתי וחזיתי ואנשים נהרו אליי. חלקם יצאו מרוצים, חלקם לא, אך אף אחד לא הרגיש לגמרי בנוח כשעזב לחיות את שארית חייו.
אחרי שלושה חודשים הם תפסו אותי, זרקו אותי לתא והכריזו שישרפו אותי בעוון כישוף. הם השאירו שומר על הדלת ושלשלת על רגליי.
לא פחדתי. שאלתי את ההוא שמאחוריי מה לעשות, והוא הסביר לי על החלפות. אז החלפתי את מראי במראה של השומר והתחלתי לצעוק. הוא נבהל, ומאחר שהיה טיפש הוא ברח. הם תפסו אותו בקלות, ואני חוויתי בפעם הראשונה את התחושה של גרימת מוות. היא שינתה אותי, אך עוד לא ידעתי איך.
עזבתי את העיר וחזרתי לנדוד. כשנמאסה עליי חזותו של השומר לקחתי חזות חדשה מנערה כלשהי. שוב קראתי עתידות, אבל פחות, רק כמה שהייתי צריכה. ניסיתי גניבה, ובעזרת המידע של ההוא שמאחוריי הצלחתי לגנוב מלוא הזרוע תכשיטים, אך למי הייתי יכולה למכור אותם? זרקתי אותם לצד הדרך. אך את האדישות לצרותיהם של אחרים כבר קניתי.

שנים רבות עברו, והייתי עייפה. מצאתי לי עמדה נוחה אצל משפחת המלוכה, משום ששליטים גומלים בעין יפה לזה אשר גואל אותם מהפחד שבחוסר ידיעה. הייתי מעט חוזה, מעט רוקחת, מעט מכל דבר. כשהמבקשים לא ידעו מה לעשות, באו אליי. פתרתי את צרותיהם, או שביקשתי מהם שהות של יום לחשוב על העניין. הימים הטשטשו זה עם זה עד שהם הביאו אליי את הילד.
כבר ידעתי מה צפוי לו, שכן שאלתי על כך מראש. תפסתי את סנטרו, הבטתי בו, המהמתי ואמרתי: “הו, כן, אני רואה. זה הקטן יהיה מלך שלא נראה כמוהו, והוא יביא שקט ושלווה לממלכה...” כך אמרתי, וכך היה יכול להיות, אילולא הייתי מביטה בעיניו.
שם ראיתי את זה. את האפשרות לעתיד גדול הרבה יותר, את מה שהוא יכול להיות, את הכוח, ואת הדם. שם ראיתי מה שינוי קטן יוכל לעשות ושם התעוררה בי התשוקה להטות חיים ממסלולם בשיטפון של אירועים, להפוך אומה שלמה על פיה, וכל זאת מבלי לעשות דבר בעצמי. הדבר שהתעורר בי אחרי המוות הראשון שגרמתי גדל, ואני לא יכולתי לסרב.
החלפתי את ההיסוס שלו בקסם אישי חסר מעצורים, ומאחר שרק שבריר שנייה עבר, המשכתי: “או... או, שמא, הוא יביא זמנים של חושך וכאב, של אלימות ושל הרג שלא יתוארו. זאת ראיתי.”
הם לקחו אותו משם, מודאגים, אך מלאכתי כבר הושלמה. שנים לאחר מכן עמדתי בשולי הקהל, הבטתי אל הבמה המוזהבת והרעתי עם כולם: “יחי המלך ג'ילס! יחי! יחי! תיכון מלכותו לעד!”
באותו לילה ביקשתי מההוא שמאחוריי שיראה לי מה צפוי ליקירי הקטן. הוא הראה לי את ההחלטה נופלת בקרבו, את התכנון, את הפקודות. הוא הראה לי את המבקשים מרדימים כפרים, עיירות וערים ואת השומרים נכנסים ומפילים אותם לתנומה כבדה אף יותר. הוא הראה לי את סופם של המשרתים, האצילים, בני המשפחה. הוא הראה לי את נעיצת הסכין בשומר האחרון. אז הוא הפסיק.
“מדוע הפסקת? הוא עוד חי, הוא עדיין לא סיים!” קראתי.
“אכן כן,” אמר ההוא שמאחוריי, “אך אני חושש שלא אוכל לתת לך את כל יום המחר.”
למחרת באו השומרים בפקודת המלך ולקחו אותי לעמוד התלייה. אני חושבת שראיתי את ההוא שמאחוריי, רגע לפני האפלה.

אני מודה שלא ציפיתי שיהיה מאתגר עד כדי כך, אבל בסוף הצלחתי לעמוד גם באתגר השבועי וגם באתגר האישי שלי. פלדריק, אני מקווה שתהנה מהכיוון אליו לקחתי את הסיפור שלך.

הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
 
חשבתי שזה מהסיפור של טומאץ' באמת עד שהגעתי לסוף. היה סיפור טוב, למרות שלא הייתי בטוח במאה אחוז מה הקטע עם האיש מאחורה- דימוי? פיה משגיחה? אישיות חליפית? גם לא הבנתי את הקטע עם הטיפשות, אבל ניחא.
 
2מאץ': כן, שקלתי את הסיפור שלך, אבל הייתי צריך ניבוי עתידות כדבר הרבה יותר נדיר.

דרגונס: אני מודה שאני בעצמי לא סגור על העניין. הרעיון המרכזי הוא שלכל חלפן יש מתנה\קללה ייחודיים משלו, יחד עם דחף עז לעשות משהו (בד"כ מזיק). אני לא בטוח מיהו ההוא שמאחור, אבל זה כנראה הד של פיות או ייצוג מעשי של הכח שלה.
טיפשות: ככל שילדים גדלים, יכולות התפיסה וההבנה שלהם גדלות והם יכולים לטפל במושגים מורכבים יותר. ביום הראשון היא קיבלה יכולות הבנה של בוגרים, בעיקר כדי שהיא תוכל לשאול שאלות קצת יותר בחכמה.
 
חזרה
Top