באיחור לא כ"כ אופנתי... הנה מה שכתבתי עבור האתגר הקודם.
הכתיבה התארכה יותר משציפיתי, ולא הצלחתי לתמצת יותר.
אהבתי את הדמויות מהאתגר הקודם (קאיירי ות'אראס), אז החלטתי לנסות עוד סיפור איתם. אשמח לשמוע את דעתכם כמו תמיד!
הכתיבה התארכה יותר משציפיתי, ולא הצלחתי לתמצת יותר.
[storyp]קאיירי ניסתה לעצום את עיניה, אבל כאב הראש שלה לא שכך אפילו במעט. היא נשמה נשימה עמוקה, ופלטה אנקה קטנה של כאב. ת'אראס הביט בה בסקרנות, הברדס של גלימתו מכסה את פניו לחלוטין, מלבד זוג נקודות אדומות במקום בו היו עיניו. הוא עדיין לא היה רגיל לאור השמש הישיר; כנראה אף פעם לא יתרגל באמת.[/storyp]
[storyp]"אנחנו הולכים לאלף את הטרולים?" הוא שאל, כשהחווה הייתה מאחוריהם.[/storyp]
[storyp]"אי אפשר לאלף טרולים," קאיירי אמרה בקוצר רוח, מעסה את ראשה.[/storyp]
[storyp]"זה לא נכון. הדרואו מאלפים אותם דרך קבע. הם משרתי קרב מעולים."[/storyp]
[storyp]"הדרואו משסים את הטרולים באויבים שלהם. זה לא אילוף, זה אסון טבע בהזמנה."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הנהן, והיסס לרגע. "אז למה אנחנו עוזרים להם?"[/storyp]
[storyp]"אף אחד לא מכריח אותך להצטרף," קאיירי עקצה. "אתה יכול לזחול בחזרה לשחור התחתון במקום להצטרף אליי."[/storyp]
[storyp]ת'אראס השתתק לזמן מה, וקאיירי התמלאה באשמה מיד. המבט המבולבל בעיניו גרם לה לרצות לחבוט בעצמה, אבל הראש שלה פעם בכאב כל כך חזק שהעיניים שלה התמלאו בלבן בכל מהלומה, וההתנצלות נתקעה בגרונה. "אני יודע," ת'אראס אמר.[/storyp]
[storyp]הם צעדו בשקט לעוד כמה רגעים. "לא כל מעשה נבון חייב להיות בעל תמורה מיידית," קאיירי אמרה לתוך השקט. "אין למשפחה הזאת איך לשלם לנו, זה נכון, והטרולים עצמם לא נושאים אוצר." היא הרהרה בכך לרגע. "אבל הילד הזה, הילד הקטן בחווה שהשארנו מאחור. אולי הוא יגדל ויתהה למה אבא שלו בונה כיסאות כל כך לא נוחים, ויחליט ללמוד איך לסתת עץ בעצמו. אולי אחרי זה הוא ילמד איך לגלף, וימשוך את תשומת ליבו של מגלף-עליון. אולי המגלף יקח אותו לשוליה, ואולי הילד הזה יגדל להיות מגלף-עליון בפני עצמו, שיום אחד יגלף את שריון עץ-הבית שאני אלבש במלחמה הבאה." היא נתנה לשקט להמשך עוד רגע. "ואולי לא. אין לדעת."[/storyp]
[storyp]"אבל הם חלשים," ת'אראס התעקש. "לתת להם לחיות אומר להנציח את החולשה בעם שלכם. את לא חוששת שהעלפים יהפכו לחלשים, אם אנשים כאלה ימשיכו לשרוד?"[/storyp]
[storyp]"חוזק וחולשה אינם רק שאלה של לדעת להתגונן בפני טרולים," קאיירי נשפה, הכאב בראשה מתחדד. "העם שלנו יכול להרוויח לא פחות מנפחים, חוואים ופייטנים, אם לא יותר, גם אם אלה לא מסוגלים להביס טרול בעצמם. צריך לוחמים שיגנו על העלפים מפני מתקפות, אבל העם שלנו יתפתח רק אם ישנם אנשים שפניהם אל העתיד."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הרהר בכך למשך זמן מה, והנהן. שתיקה נוספת השתררה, רק קולם של הציפורים המזמרות ממלא את האוויר והולם בראשה של קאיירי. "נצטרך למצוא לי תחפושת חדשה, בקרוב," ת'אראס אמר, ממלא את השקט. "החום בגלימה הזאת בלתי נסבל."[/storyp]
[storyp]"אתה יודע לעשות משהו חוץ מלהתלונן?" קאיירי התפרצה, מסתובבת להביט בת'אראס ומיד מתחרטת. השינוי בהבעה של ת'אראס היה משונה, ממשועמם לאדיש, אבל קאיירי ראתה אותו והרגישה את האוויר יוצא מריאותיה.[/storyp]
[storyp]"אני מצטערת, "היא אמרה אחרי רגע, מרימה את ידה אל ראשה. "הגב שלי תפוס, והראש שלי מרגיש כמו קטטה במסבאה של גמדים. לא הייתי צריכה להוציא את זה עלייך."[/storyp]
[storyp]הוא הביט בה, הנהן, ומשהו נוסף השתנה במבטו. "ממתי הראש שלך כואב?"[/storyp]
[storyp]"כבר כמה שבועות," היא אמרה. הם היו עסוקים למדי מאז שת'אראס הצית מחדש את מנעול הכוכב, ובזמן שהם ניסו לשכנע את הגמדים לשחרר אותם היא הצליחה להדחיק את הכאבים, אבל עכשיו הם רק החמירו. "כאב חד כזה, הולם, בין העיניים. כאילו אחד הגמדים נכנס לי למוח ומנסה לכרות את דרכו החוצה. ניסיתי כשפי ריפוי רגילים, אבל הם עוזרים רק לכמה רגעים." זה לא היה מפתיע - ריפוי לא יכל להיות יעיל באמת בלי להבין את מקור המחלה.[/storyp]
[storyp]"אלה האדים," ת'אראס אמר, קולו השקט בטוח. "האדים שנשמת כשהיינו במערה. הם רעילים, אם לא מצטיידים בשיקויים מחסנים לפני כן. כאבי הראש עשויים רק להחמיר."[/storyp]
[storyp]קאיירי הייתה המומה לרגע, ואז קיללה את עצמה על טיפשותה. ודאי שהאדים במערה היו רעילים - כאבי הראש התחילו מיד כשהיא יצאה. איך היא לא שמה לב לזה? "כמובן," היא אמרה באנחה. עכשיו שידעה מה הגורם, היא בקלות יכלה להכין את הכישוף שירפא את כאבי הראש. "אני כל כך טיפשה. תודה, ת'אראס."[/storyp]
[storyp]הוא הנהן שוב, ושקט השתרר לכמה רגעים, ממלא אותה באשמה. הוא בוודאי שונא אותי, היא אמרה לעצמה. למה הייתי צריכה להוציא את הכעס עליו? אבל פתאום היא חשבה שהיא זיהתה עיקול קטן בשפתיו. "זה אומר שהפעם את מכינה את ארוחת הערב?"[/storyp]
[storyp]היא פרצה בצחוק מתגלגל, שמילא את האוויר. "חסרות לך עוד הרבה ארוחות ערב כדי ליישר את ההדורים ביננו, יקירי," היא אמרה בחיוך, והיא הייתה מוכנה להשבע שכאב הראש שכך לחלוטין כשהוא חייך אליה בחזרה.[/storyp]
[storyp]שלושת העלפים האפלים הניעו את ידיהם בתנועות עקלקלות אבל רגועות. קאיירי זיהתה את השפה האילמת של הדרואו, אפילו אם היא לא ידעה לדבר אותה. העלפים האפלים התמקמו במערה סמוכה לזאת של הטרולים, שאפשרה להם להשקיף על מאורת היצורים, אבל כרגע הם אכלו.[/storyp]
[storyp]קאיירי נסוגה לאחור, מחוץ לטווח השמיעה שלהם, ואל טווח הראייה של ת'אראס. "מה אתה חושב שהם עושים כאן?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס היסס לרגע, שוקל מה לומר לה, והיא הרימה גבה בכעס. הוא פתח את פיו, אבל היא עצרה אותו. "אל תטרח," היא אמרה בקוצר רוח. "אני יכולה להריח את השקר מהצד השני של המערה." הוא מיהר להשתתק, תבוסה בעיניו השקטות. "אני מניחה שהם כאן כדי לצוד עלפים," היא הרהרה בקול. "הטרולים 'מאולפים', אני יכולה לשער."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הביט בה והנהן. "זה חלק מאלדלי-אוהטה," הוא אמר. "המלחמה האינסופית נגד עלפי השמש."[/storyp]
[storyp]היא נאנחה, ואז הנהנה. "אנחנו צריכים לעצור אותם ולהרוג את הטרולים האלה," היא אמרה והביטה בת'אראס בדקדוק. הוא הנהן. היא צמצמה את עיניה לרגע, לא בטוחה.[/storyp]
[storyp]"הם ימשיכו להרוג עלפים," ת'אראס הבהיר. "את הפייטנים והחוואים."[/storyp]
[storyp]הוא לא שיקר, היא הייתה בטוחה בכך. אבל היה משהו שונה בהבעה שלו, באיך שהוא דיבר. האם הוא באמת ישתף פעולה כנגד עלפים אפלים אחרים?[/storyp]
[storyp]ודאי שכן, היא חשבה לעצמה. הוא לא היה כמוהם. הוא הבין את המשמעות של לחימה למען מטרה נעלה, כפי שהראה במנעול הכוכב. הוא הבין את חוסר התוחלת במלחמה מיותרת. הוא ידע מה הם תכננו לעשות, והוא היה מוכן לעצור את זה.[/storyp]
[storyp]היא לא יכלה אלא לסמוך על האינסטינקטים שלה בכל מה שנוגע לאנשים אחרים. היא הביטה בו, והסיטה קווצת שיער חום מפניה. "אני אשנה צורה לעכבר, ואאגף אותם מצידם השני," היא אמרה בבטחון. "כשאשנה צורה בחזרה, הם יפנו אליי וישלפו את הנשקים שלהם. בזמן הזה, אתה תהמם את אחד הלוחמים. אני אשנה צורה למשהו שימושי יותר, ואתקוף את הכוהנת, מה שיכריח את הלוחם השני להגן עליה - נצל את ההזדמנות כדי להמם גם אותו, והכוהנת תיפול בקלות. נשמע טוב?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס הנהן, וקאיירי בחנה את תגובתו שוב. היא חייכה לעצמה, ואז פנתה אל העלפים האפלים.[/storyp]
[storyp]לא ניתן לחמוק מראיית החושך המושלמת של עלף אפל, אבל הם לא פקפקו לרגע בעכבר שחולף על רצפת המערה. כשהיא הגיע לצד השני, היא לא מצאה מחסה, ושינתה את צורתה בחזרה לעלפית, תנאי הכרחי כדי להשתנות פעם נוספת. עורה בקושי התחיל לשאוב פנימה את הזנב הקירח, כשהכוהנת התרוממה והצביעה עליה בהפתעה. "אלדלי!" היא קראה, בשפה העלפית המשותפת לדרואו ולעלפי השמש.[/storyp]
[storyp]הלוחמים מיהרו ללקט את חרבותיהם ולהתיישר, וקאיירי ראתה את ת'אראס מתמקם מאחוריהם, ידיו מתנופפות בזמן שהטיל את הכישוף שלו. הכישוף היה אמור לרסק את התודעה של הלוחם באופן זמני, ואדם עם תודעה כל כך חלשה היה נכנס להלם מיידי וארוך טווח.[/storyp]
[storyp]קאיירי סיימה להפוך לעלפית בדיוק כשהדרואו היו מוכנים לקרב, והיא ראתה את הקליע מתעופף מידו של ת'אראס. אבל הוא חלף על פני ראשם של הלוחמים, על פני ראשה של הכוהנת, והיא הבינה מה מטרתו רק מאוחר מדי.[/storyp]
[storyp]ההלם היכה בה בכזאת עוצמה שהיא איבדה את הכרתה לכמה רגעים. כשעיניה נפקחו שוב, אחד הלוחמים החזיק את חרבו אל מול פניה, בעוד השני היה עסוק בלקשור את ידיה מאחורי גבה. היא ראתה את ת'אראס עומד לצד הכוהנת, מביט בה, עיניו השקטות מכילות התנצלות אדישה כמעט.[/storyp]
[storyp]"עלפית טיפשה," הכוהנת אמרה, קולה האכזרי מצליף כמו שוט. היא פנתה אל ת'אראס. "אני מופתעת לראות אותך עדיין חי, מכשף," היא עברה לטון מלכותי. "המשימה שאליה יצאת הייתה מורכבת. לא ציפיתי שהגמדים ייתנו לך לשוב ממנה. אתה תהיה גיבור, כשנשוב לשחור התחתון."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הרכין את ראשו אליה בכבוד, בזמן שאחד הלוחמים חזר לעמוד לצידה של הכוהנת. השפעות ההלם עדיין ריתקו את קאיירי למקומה, אבל גם כשישובו החושים שלה, הייתה חרב לצווארה, וחבלים כבלו את ידיה. "העלפית הצילה אותי," ת'אראס ענה. "היא שכנעה את הגמדים שכוונותיי לא היו פלישה, אלא השלמת המלאכה הקדושה שלהם. הם התרעמו, אבל בסוף הקשיבו לקולה."[/storyp]
[storyp]הכוהנת נחרה בבוז. "מתאים לעלפים. לחוס על חיי האויבים שלהם ברגע של חולשה. הודות לכסילים כמוה, הדרואו ממשיכים לשגשג בעוד האלדלי דועכים."[/storyp]
[storyp]"היא לא כסילה," ת'אראס אמר, קולו שליו אבל מבטו חודר. "יש לה תבונה שונה מזאת של הדרואו, אבל יש חן וכוח במעשיה."[/storyp]
[storyp]המערה התמלאה בשקט, כשכל הנוכחים הביטו בת'אראס בתדהמה. הלוחם שלידו הביט לרגע בכוהנת, שהנידה את ראשה, והוא הרים את ידו בחבטה עוצמתית ששיגרה את ת'אראס לרצפה. "איך אתה מעז לסתור את דברי הכוהנת??"[/storyp]
[storyp]ת'אראס נשען על ידיו, המום, והרים את ידו כדי לגעת בשפתיו המדממות. הוא הרים את ראשו להביט אל הכוהנת, ואז הרכין אותו שוב. "סלחי לי, גבירתי. שכחתי את מקומי."[/storyp]
[storyp]הכוהנת נשפה, ואז לקחה נשימה עמוקה. "היית זמן רב הרחק מהדרואו, אז אני אסלח לך על חוסר הכבוד. מעשים כאלה ודאי נפוצים אצל עמי השמש, אבל אתה יכול לראות לאן זה מוביל אותם," היא אמרה, מביטה בקאיירי בחיוך זחוח.[/storyp]
[storyp]החושים של קאיירי החלו לשוב אליה. היא ניסתה לחשוב על דרך מילוט, אבל היא לא יכלה לעשות כלום מלבד לבהות בת'אראס, ליבה מרגיש כאילו הוא נמעך בעוצמה בתוך בית החזה שלה, משתק אותה לא פחות מהכישוף שהוטל עליה.[/storyp]
[storyp]ודאי שהוא יבגוד בך, טיפשה, היא אמרה לעצמה. הוא עלף אפל. הוא לא יפספס הזדמנות לקדם את המעמד שלו בקרב הדרואו. הוא בוודאי חשב שהוא יוכל להרוויח משהו מהשהות איתה, אבל הזדמנות כזאת הייתה טובה מדי עבורו. היא ידעה שכל זה הגיוני, שבשורה התחתונה, זה היה הדבר הכי צפוי שהוא יעשה. היא ידעה את זה גם לפני שהיא שינתה את צורתה. אז למה היא העמידה את עצמה במצב הזה?[/storyp]
[storyp]כי זה לא האדם שרצית שהוא יהיה, היא אמרה לעצמה. רצית שהוא יהיה אדם טוב יותר. אבל זה לא משנה את מי שהוא.[/storyp]
[storyp]"זרוק אותה אל הטרולים," הכוהנת אמרה ללוחם שהיה לצידה. "הם צריכים לפתח טעם לעלפי-שמש."[/storyp]
[storyp]הנפילה כשידיה קשורות הייתה קשה, ולמרות שהצליחה ליפול על רגליה, קאיירי הרגישה את קרסולה מתעקם, וראשה הלם ברצפה. היא מיהרה להתהפך על גבה, מרחיקה את עצמה מהטרולים, שהביטו בה במבט טיפש ורעב. היא עצמה את עיניה לרגע, והרגישה את גופה משנה צורה, החבלים שבידיה נקרעים אל מול השינויים, אבל זה היה חסר תועלת. אפילו אם היא הייתה מספיק חזקה כדי להאבק בשלושה טרולים בצורת הדוב שלה, היא לא יכלה לעשות להם נזק משמעותי בלי אש או חומצה. היה לה מספיק משניהם בצידה שלה, אבל זאת נשארה למעלה עם ת'אראס.[/storyp]
[storyp]היא בקושי הספיקה להתרגל לשריריה העוצמתיים, כשהיא שמעה צווחה מלמעלה, ולפתע ראתה את הכוהנת מוטלת באוויר, אימה בעיניה כשהיא מתרסקת אל מול הטרולים. אחד הלוחמים קילל בעסיסיות, ואז גם גופו התעופף באוויר, פוגע בקיר ונגרר לרצפה.[/storyp]
[storyp]הטרולים חוסלו בקלות אחרי שהכוהנת ריככה אותם. היא לא החזיקה זמן רב, אבל הצליחה להשאיר מאחוריה מספיק נזק. כל שנותר היה כמה כשפי אש מצידו של ת'אראס, והטרולים לא קמו שוב.[/storyp]
[storyp]ת'אראס טיפס בזהירות למטה אל קאיירי, שכבר הייתה בחצי הדרך להיות עלפית שוב, ונעמד לצידה, מביט בה במבטו הרגוע. היא לא ראתה אפילו מעט אשמה במבטו, אפילו שבריר של חרטה.[/storyp]
[storyp]"את בסדר?" הוא שאל, שולח את ידו כדי לבחון את קרסולה. היא נרתעה ממנו אחורה כשהוא ניסה להתקרב, והיא ראתה הפתעה במבטו.[/storyp]
[storyp]"מה זה היה עכשיו?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס נעמד, והביט בה, מעט מבולבל. "צידדתי בך, בסופו של דבר," הוא הבהיר.[/storyp]
[storyp]"כן, מאוד יפה מצידך," היא אמרה בכעס. "לזרוק אותי לבור מלא בטרולים ואז במחשבה שנייה לשנות את דעתך."[/storyp]
[storyp]"בגדתי בכוהנת של לולת' עבורך," הוא המשיך, עדיין נראה מעט מבולבל. "אם הדרואו אי פעם יגלו על כך, אני אהפוך לדריידר." קאיירי שילבה את זרועותיה, והוא נאנח, נושם עמוקות. "סלחי לי, עלפית-שמש. הייתה לי הזדמנות להשיג כוח, וניצלתי אותה. אני לא רגיל ל… השלכות לכך, כאן בעולם העליון."[/storyp]
[storyp]"ניצלת הזדמנות?" היא אמרה, קולה גובר עם הכעס. "אז ברגע שתבוא לכאן הכוהנת הבאה, אני יכולה לסמוך על סכין חדשה בגב שלי?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס נענע בראשו. "הכוהנת הזכירה לי למה עזבתי את הדרואו, קאיירי. יש תבונה אצל העלפים האפלים, אבל גם אצלך יש תבונה רבה. ההבדל הוא שאת מוכנה לחלוק איתי את התבונה שלך, וללמוד מהתבונה שלי, ובכך לחזק את העמים של שנינו. יש כוח רוב בשיתוף של ידע, גם אם כוהנות הדרואו לא רואות זאת." הוא הביט בה ואז כרע ברך, מניח את ידו על מצחו ומרכין את ראשו. "אני נשבע לך, קאיירי בת ראהאס, שאצדד בך באופן מוחלט, לא משנה מה חומרת המצב. אם אעזוב את שירותך, אני מבטיח לעשות זאת באופן שלא יפגע בך."[/storyp]
[storyp]קאיירי הביטה בו. היא הכירה את השבועות האלה של הדרואו. היא גם ידעה שאלה שבועות רופפות למדי - הכוהנות שלהם הותירו להם לשבור אותם אם עם הדרואו ירוויח מכך. הכל היה תלוי באם הייתה מוכנה לסמוך על מילתו של העלף האפל.[/storyp]
[storyp]"קום מהרצפה," היא אמרה באי-נוחות. "אתה ממלא את הגלימה שלך בדם."[/storyp]
[storyp]ת'אראס התיישר, והביט בה. למה שתסמכי על מילתו של עלף אפל? היא שאלה את עצמה. היא ראתה את עיניו, עכשיו מודאגות, חוששות מתגובתה. כי את מאמינה שהוא יכול להיות אדם טוב יותר?[/storyp]
[storyp]היא נאנחה, ונענעה בראשה. היא לא יכלה לעשות דבר אלא לסמוך על האינסטינקטים שלה. "בוא נצא מכאן," היא אמרה, פונה אל אור היום. "אתה צריך להתחיל לעבוד על ארוחת הצהריים."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הביט בה, והיא ראתה הקלה בעיניו שעודדה אותה. "את לא חושבת שתורך להכין את האוכל?" הוא שאל, התגרות בקולו.[/storyp]
[storyp]"אה, ככה זה עובד?" היא הרימה גבה. "אתה דואג לארוחת צהריים עבור שלושה טרולים שאף פעם לא פגשת, אבל בשבילי אתה לא תכין אוכל?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס חייך, וקאיירי לא יכלה שלא לשים לב שכל החששות שלה נעלמו.[/storyp]
[storyp]"אנחנו הולכים לאלף את הטרולים?" הוא שאל, כשהחווה הייתה מאחוריהם.[/storyp]
[storyp]"אי אפשר לאלף טרולים," קאיירי אמרה בקוצר רוח, מעסה את ראשה.[/storyp]
[storyp]"זה לא נכון. הדרואו מאלפים אותם דרך קבע. הם משרתי קרב מעולים."[/storyp]
[storyp]"הדרואו משסים את הטרולים באויבים שלהם. זה לא אילוף, זה אסון טבע בהזמנה."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הנהן, והיסס לרגע. "אז למה אנחנו עוזרים להם?"[/storyp]
[storyp]"אף אחד לא מכריח אותך להצטרף," קאיירי עקצה. "אתה יכול לזחול בחזרה לשחור התחתון במקום להצטרף אליי."[/storyp]
[storyp]ת'אראס השתתק לזמן מה, וקאיירי התמלאה באשמה מיד. המבט המבולבל בעיניו גרם לה לרצות לחבוט בעצמה, אבל הראש שלה פעם בכאב כל כך חזק שהעיניים שלה התמלאו בלבן בכל מהלומה, וההתנצלות נתקעה בגרונה. "אני יודע," ת'אראס אמר.[/storyp]
[storyp]הם צעדו בשקט לעוד כמה רגעים. "לא כל מעשה נבון חייב להיות בעל תמורה מיידית," קאיירי אמרה לתוך השקט. "אין למשפחה הזאת איך לשלם לנו, זה נכון, והטרולים עצמם לא נושאים אוצר." היא הרהרה בכך לרגע. "אבל הילד הזה, הילד הקטן בחווה שהשארנו מאחור. אולי הוא יגדל ויתהה למה אבא שלו בונה כיסאות כל כך לא נוחים, ויחליט ללמוד איך לסתת עץ בעצמו. אולי אחרי זה הוא ילמד איך לגלף, וימשוך את תשומת ליבו של מגלף-עליון. אולי המגלף יקח אותו לשוליה, ואולי הילד הזה יגדל להיות מגלף-עליון בפני עצמו, שיום אחד יגלף את שריון עץ-הבית שאני אלבש במלחמה הבאה." היא נתנה לשקט להמשך עוד רגע. "ואולי לא. אין לדעת."[/storyp]
[storyp]"אבל הם חלשים," ת'אראס התעקש. "לתת להם לחיות אומר להנציח את החולשה בעם שלכם. את לא חוששת שהעלפים יהפכו לחלשים, אם אנשים כאלה ימשיכו לשרוד?"[/storyp]
[storyp]"חוזק וחולשה אינם רק שאלה של לדעת להתגונן בפני טרולים," קאיירי נשפה, הכאב בראשה מתחדד. "העם שלנו יכול להרוויח לא פחות מנפחים, חוואים ופייטנים, אם לא יותר, גם אם אלה לא מסוגלים להביס טרול בעצמם. צריך לוחמים שיגנו על העלפים מפני מתקפות, אבל העם שלנו יתפתח רק אם ישנם אנשים שפניהם אל העתיד."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הרהר בכך למשך זמן מה, והנהן. שתיקה נוספת השתררה, רק קולם של הציפורים המזמרות ממלא את האוויר והולם בראשה של קאיירי. "נצטרך למצוא לי תחפושת חדשה, בקרוב," ת'אראס אמר, ממלא את השקט. "החום בגלימה הזאת בלתי נסבל."[/storyp]
[storyp]"אתה יודע לעשות משהו חוץ מלהתלונן?" קאיירי התפרצה, מסתובבת להביט בת'אראס ומיד מתחרטת. השינוי בהבעה של ת'אראס היה משונה, ממשועמם לאדיש, אבל קאיירי ראתה אותו והרגישה את האוויר יוצא מריאותיה.[/storyp]
[storyp]"אני מצטערת, "היא אמרה אחרי רגע, מרימה את ידה אל ראשה. "הגב שלי תפוס, והראש שלי מרגיש כמו קטטה במסבאה של גמדים. לא הייתי צריכה להוציא את זה עלייך."[/storyp]
[storyp]הוא הביט בה, הנהן, ומשהו נוסף השתנה במבטו. "ממתי הראש שלך כואב?"[/storyp]
[storyp]"כבר כמה שבועות," היא אמרה. הם היו עסוקים למדי מאז שת'אראס הצית מחדש את מנעול הכוכב, ובזמן שהם ניסו לשכנע את הגמדים לשחרר אותם היא הצליחה להדחיק את הכאבים, אבל עכשיו הם רק החמירו. "כאב חד כזה, הולם, בין העיניים. כאילו אחד הגמדים נכנס לי למוח ומנסה לכרות את דרכו החוצה. ניסיתי כשפי ריפוי רגילים, אבל הם עוזרים רק לכמה רגעים." זה לא היה מפתיע - ריפוי לא יכל להיות יעיל באמת בלי להבין את מקור המחלה.[/storyp]
[storyp]"אלה האדים," ת'אראס אמר, קולו השקט בטוח. "האדים שנשמת כשהיינו במערה. הם רעילים, אם לא מצטיידים בשיקויים מחסנים לפני כן. כאבי הראש עשויים רק להחמיר."[/storyp]
[storyp]קאיירי הייתה המומה לרגע, ואז קיללה את עצמה על טיפשותה. ודאי שהאדים במערה היו רעילים - כאבי הראש התחילו מיד כשהיא יצאה. איך היא לא שמה לב לזה? "כמובן," היא אמרה באנחה. עכשיו שידעה מה הגורם, היא בקלות יכלה להכין את הכישוף שירפא את כאבי הראש. "אני כל כך טיפשה. תודה, ת'אראס."[/storyp]
[storyp]הוא הנהן שוב, ושקט השתרר לכמה רגעים, ממלא אותה באשמה. הוא בוודאי שונא אותי, היא אמרה לעצמה. למה הייתי צריכה להוציא את הכעס עליו? אבל פתאום היא חשבה שהיא זיהתה עיקול קטן בשפתיו. "זה אומר שהפעם את מכינה את ארוחת הערב?"[/storyp]
[storyp]היא פרצה בצחוק מתגלגל, שמילא את האוויר. "חסרות לך עוד הרבה ארוחות ערב כדי ליישר את ההדורים ביננו, יקירי," היא אמרה בחיוך, והיא הייתה מוכנה להשבע שכאב הראש שכך לחלוטין כשהוא חייך אליה בחזרה.[/storyp]
[storyp]שלושת העלפים האפלים הניעו את ידיהם בתנועות עקלקלות אבל רגועות. קאיירי זיהתה את השפה האילמת של הדרואו, אפילו אם היא לא ידעה לדבר אותה. העלפים האפלים התמקמו במערה סמוכה לזאת של הטרולים, שאפשרה להם להשקיף על מאורת היצורים, אבל כרגע הם אכלו.[/storyp]
[storyp]קאיירי נסוגה לאחור, מחוץ לטווח השמיעה שלהם, ואל טווח הראייה של ת'אראס. "מה אתה חושב שהם עושים כאן?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס היסס לרגע, שוקל מה לומר לה, והיא הרימה גבה בכעס. הוא פתח את פיו, אבל היא עצרה אותו. "אל תטרח," היא אמרה בקוצר רוח. "אני יכולה להריח את השקר מהצד השני של המערה." הוא מיהר להשתתק, תבוסה בעיניו השקטות. "אני מניחה שהם כאן כדי לצוד עלפים," היא הרהרה בקול. "הטרולים 'מאולפים', אני יכולה לשער."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הביט בה והנהן. "זה חלק מאלדלי-אוהטה," הוא אמר. "המלחמה האינסופית נגד עלפי השמש."[/storyp]
[storyp]היא נאנחה, ואז הנהנה. "אנחנו צריכים לעצור אותם ולהרוג את הטרולים האלה," היא אמרה והביטה בת'אראס בדקדוק. הוא הנהן. היא צמצמה את עיניה לרגע, לא בטוחה.[/storyp]
[storyp]"הם ימשיכו להרוג עלפים," ת'אראס הבהיר. "את הפייטנים והחוואים."[/storyp]
[storyp]הוא לא שיקר, היא הייתה בטוחה בכך. אבל היה משהו שונה בהבעה שלו, באיך שהוא דיבר. האם הוא באמת ישתף פעולה כנגד עלפים אפלים אחרים?[/storyp]
[storyp]ודאי שכן, היא חשבה לעצמה. הוא לא היה כמוהם. הוא הבין את המשמעות של לחימה למען מטרה נעלה, כפי שהראה במנעול הכוכב. הוא הבין את חוסר התוחלת במלחמה מיותרת. הוא ידע מה הם תכננו לעשות, והוא היה מוכן לעצור את זה.[/storyp]
[storyp]היא לא יכלה אלא לסמוך על האינסטינקטים שלה בכל מה שנוגע לאנשים אחרים. היא הביטה בו, והסיטה קווצת שיער חום מפניה. "אני אשנה צורה לעכבר, ואאגף אותם מצידם השני," היא אמרה בבטחון. "כשאשנה צורה בחזרה, הם יפנו אליי וישלפו את הנשקים שלהם. בזמן הזה, אתה תהמם את אחד הלוחמים. אני אשנה צורה למשהו שימושי יותר, ואתקוף את הכוהנת, מה שיכריח את הלוחם השני להגן עליה - נצל את ההזדמנות כדי להמם גם אותו, והכוהנת תיפול בקלות. נשמע טוב?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס הנהן, וקאיירי בחנה את תגובתו שוב. היא חייכה לעצמה, ואז פנתה אל העלפים האפלים.[/storyp]
[storyp]לא ניתן לחמוק מראיית החושך המושלמת של עלף אפל, אבל הם לא פקפקו לרגע בעכבר שחולף על רצפת המערה. כשהיא הגיע לצד השני, היא לא מצאה מחסה, ושינתה את צורתה בחזרה לעלפית, תנאי הכרחי כדי להשתנות פעם נוספת. עורה בקושי התחיל לשאוב פנימה את הזנב הקירח, כשהכוהנת התרוממה והצביעה עליה בהפתעה. "אלדלי!" היא קראה, בשפה העלפית המשותפת לדרואו ולעלפי השמש.[/storyp]
[storyp]הלוחמים מיהרו ללקט את חרבותיהם ולהתיישר, וקאיירי ראתה את ת'אראס מתמקם מאחוריהם, ידיו מתנופפות בזמן שהטיל את הכישוף שלו. הכישוף היה אמור לרסק את התודעה של הלוחם באופן זמני, ואדם עם תודעה כל כך חלשה היה נכנס להלם מיידי וארוך טווח.[/storyp]
[storyp]קאיירי סיימה להפוך לעלפית בדיוק כשהדרואו היו מוכנים לקרב, והיא ראתה את הקליע מתעופף מידו של ת'אראס. אבל הוא חלף על פני ראשם של הלוחמים, על פני ראשה של הכוהנת, והיא הבינה מה מטרתו רק מאוחר מדי.[/storyp]
[storyp]ההלם היכה בה בכזאת עוצמה שהיא איבדה את הכרתה לכמה רגעים. כשעיניה נפקחו שוב, אחד הלוחמים החזיק את חרבו אל מול פניה, בעוד השני היה עסוק בלקשור את ידיה מאחורי גבה. היא ראתה את ת'אראס עומד לצד הכוהנת, מביט בה, עיניו השקטות מכילות התנצלות אדישה כמעט.[/storyp]
[storyp]"עלפית טיפשה," הכוהנת אמרה, קולה האכזרי מצליף כמו שוט. היא פנתה אל ת'אראס. "אני מופתעת לראות אותך עדיין חי, מכשף," היא עברה לטון מלכותי. "המשימה שאליה יצאת הייתה מורכבת. לא ציפיתי שהגמדים ייתנו לך לשוב ממנה. אתה תהיה גיבור, כשנשוב לשחור התחתון."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הרכין את ראשו אליה בכבוד, בזמן שאחד הלוחמים חזר לעמוד לצידה של הכוהנת. השפעות ההלם עדיין ריתקו את קאיירי למקומה, אבל גם כשישובו החושים שלה, הייתה חרב לצווארה, וחבלים כבלו את ידיה. "העלפית הצילה אותי," ת'אראס ענה. "היא שכנעה את הגמדים שכוונותיי לא היו פלישה, אלא השלמת המלאכה הקדושה שלהם. הם התרעמו, אבל בסוף הקשיבו לקולה."[/storyp]
[storyp]הכוהנת נחרה בבוז. "מתאים לעלפים. לחוס על חיי האויבים שלהם ברגע של חולשה. הודות לכסילים כמוה, הדרואו ממשיכים לשגשג בעוד האלדלי דועכים."[/storyp]
[storyp]"היא לא כסילה," ת'אראס אמר, קולו שליו אבל מבטו חודר. "יש לה תבונה שונה מזאת של הדרואו, אבל יש חן וכוח במעשיה."[/storyp]
[storyp]המערה התמלאה בשקט, כשכל הנוכחים הביטו בת'אראס בתדהמה. הלוחם שלידו הביט לרגע בכוהנת, שהנידה את ראשה, והוא הרים את ידו בחבטה עוצמתית ששיגרה את ת'אראס לרצפה. "איך אתה מעז לסתור את דברי הכוהנת??"[/storyp]
[storyp]ת'אראס נשען על ידיו, המום, והרים את ידו כדי לגעת בשפתיו המדממות. הוא הרים את ראשו להביט אל הכוהנת, ואז הרכין אותו שוב. "סלחי לי, גבירתי. שכחתי את מקומי."[/storyp]
[storyp]הכוהנת נשפה, ואז לקחה נשימה עמוקה. "היית זמן רב הרחק מהדרואו, אז אני אסלח לך על חוסר הכבוד. מעשים כאלה ודאי נפוצים אצל עמי השמש, אבל אתה יכול לראות לאן זה מוביל אותם," היא אמרה, מביטה בקאיירי בחיוך זחוח.[/storyp]
[storyp]החושים של קאיירי החלו לשוב אליה. היא ניסתה לחשוב על דרך מילוט, אבל היא לא יכלה לעשות כלום מלבד לבהות בת'אראס, ליבה מרגיש כאילו הוא נמעך בעוצמה בתוך בית החזה שלה, משתק אותה לא פחות מהכישוף שהוטל עליה.[/storyp]
[storyp]ודאי שהוא יבגוד בך, טיפשה, היא אמרה לעצמה. הוא עלף אפל. הוא לא יפספס הזדמנות לקדם את המעמד שלו בקרב הדרואו. הוא בוודאי חשב שהוא יוכל להרוויח משהו מהשהות איתה, אבל הזדמנות כזאת הייתה טובה מדי עבורו. היא ידעה שכל זה הגיוני, שבשורה התחתונה, זה היה הדבר הכי צפוי שהוא יעשה. היא ידעה את זה גם לפני שהיא שינתה את צורתה. אז למה היא העמידה את עצמה במצב הזה?[/storyp]
[storyp]כי זה לא האדם שרצית שהוא יהיה, היא אמרה לעצמה. רצית שהוא יהיה אדם טוב יותר. אבל זה לא משנה את מי שהוא.[/storyp]
[storyp]"זרוק אותה אל הטרולים," הכוהנת אמרה ללוחם שהיה לצידה. "הם צריכים לפתח טעם לעלפי-שמש."[/storyp]
[storyp]הנפילה כשידיה קשורות הייתה קשה, ולמרות שהצליחה ליפול על רגליה, קאיירי הרגישה את קרסולה מתעקם, וראשה הלם ברצפה. היא מיהרה להתהפך על גבה, מרחיקה את עצמה מהטרולים, שהביטו בה במבט טיפש ורעב. היא עצמה את עיניה לרגע, והרגישה את גופה משנה צורה, החבלים שבידיה נקרעים אל מול השינויים, אבל זה היה חסר תועלת. אפילו אם היא הייתה מספיק חזקה כדי להאבק בשלושה טרולים בצורת הדוב שלה, היא לא יכלה לעשות להם נזק משמעותי בלי אש או חומצה. היה לה מספיק משניהם בצידה שלה, אבל זאת נשארה למעלה עם ת'אראס.[/storyp]
[storyp]היא בקושי הספיקה להתרגל לשריריה העוצמתיים, כשהיא שמעה צווחה מלמעלה, ולפתע ראתה את הכוהנת מוטלת באוויר, אימה בעיניה כשהיא מתרסקת אל מול הטרולים. אחד הלוחמים קילל בעסיסיות, ואז גם גופו התעופף באוויר, פוגע בקיר ונגרר לרצפה.[/storyp]
[storyp]הטרולים חוסלו בקלות אחרי שהכוהנת ריככה אותם. היא לא החזיקה זמן רב, אבל הצליחה להשאיר מאחוריה מספיק נזק. כל שנותר היה כמה כשפי אש מצידו של ת'אראס, והטרולים לא קמו שוב.[/storyp]
[storyp]ת'אראס טיפס בזהירות למטה אל קאיירי, שכבר הייתה בחצי הדרך להיות עלפית שוב, ונעמד לצידה, מביט בה במבטו הרגוע. היא לא ראתה אפילו מעט אשמה במבטו, אפילו שבריר של חרטה.[/storyp]
[storyp]"את בסדר?" הוא שאל, שולח את ידו כדי לבחון את קרסולה. היא נרתעה ממנו אחורה כשהוא ניסה להתקרב, והיא ראתה הפתעה במבטו.[/storyp]
[storyp]"מה זה היה עכשיו?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס נעמד, והביט בה, מעט מבולבל. "צידדתי בך, בסופו של דבר," הוא הבהיר.[/storyp]
[storyp]"כן, מאוד יפה מצידך," היא אמרה בכעס. "לזרוק אותי לבור מלא בטרולים ואז במחשבה שנייה לשנות את דעתך."[/storyp]
[storyp]"בגדתי בכוהנת של לולת' עבורך," הוא המשיך, עדיין נראה מעט מבולבל. "אם הדרואו אי פעם יגלו על כך, אני אהפוך לדריידר." קאיירי שילבה את זרועותיה, והוא נאנח, נושם עמוקות. "סלחי לי, עלפית-שמש. הייתה לי הזדמנות להשיג כוח, וניצלתי אותה. אני לא רגיל ל… השלכות לכך, כאן בעולם העליון."[/storyp]
[storyp]"ניצלת הזדמנות?" היא אמרה, קולה גובר עם הכעס. "אז ברגע שתבוא לכאן הכוהנת הבאה, אני יכולה לסמוך על סכין חדשה בגב שלי?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס נענע בראשו. "הכוהנת הזכירה לי למה עזבתי את הדרואו, קאיירי. יש תבונה אצל העלפים האפלים, אבל גם אצלך יש תבונה רבה. ההבדל הוא שאת מוכנה לחלוק איתי את התבונה שלך, וללמוד מהתבונה שלי, ובכך לחזק את העמים של שנינו. יש כוח רוב בשיתוף של ידע, גם אם כוהנות הדרואו לא רואות זאת." הוא הביט בה ואז כרע ברך, מניח את ידו על מצחו ומרכין את ראשו. "אני נשבע לך, קאיירי בת ראהאס, שאצדד בך באופן מוחלט, לא משנה מה חומרת המצב. אם אעזוב את שירותך, אני מבטיח לעשות זאת באופן שלא יפגע בך."[/storyp]
[storyp]קאיירי הביטה בו. היא הכירה את השבועות האלה של הדרואו. היא גם ידעה שאלה שבועות רופפות למדי - הכוהנות שלהם הותירו להם לשבור אותם אם עם הדרואו ירוויח מכך. הכל היה תלוי באם הייתה מוכנה לסמוך על מילתו של העלף האפל.[/storyp]
[storyp]"קום מהרצפה," היא אמרה באי-נוחות. "אתה ממלא את הגלימה שלך בדם."[/storyp]
[storyp]ת'אראס התיישר, והביט בה. למה שתסמכי על מילתו של עלף אפל? היא שאלה את עצמה. היא ראתה את עיניו, עכשיו מודאגות, חוששות מתגובתה. כי את מאמינה שהוא יכול להיות אדם טוב יותר?[/storyp]
[storyp]היא נאנחה, ונענעה בראשה. היא לא יכלה לעשות דבר אלא לסמוך על האינסטינקטים שלה. "בוא נצא מכאן," היא אמרה, פונה אל אור היום. "אתה צריך להתחיל לעבוד על ארוחת הצהריים."[/storyp]
[storyp]ת'אראס הביט בה, והיא ראתה הקלה בעיניו שעודדה אותה. "את לא חושבת שתורך להכין את האוכל?" הוא שאל, התגרות בקולו.[/storyp]
[storyp]"אה, ככה זה עובד?" היא הרימה גבה. "אתה דואג לארוחת צהריים עבור שלושה טרולים שאף פעם לא פגשת, אבל בשבילי אתה לא תכין אוכל?"[/storyp]
[storyp]ת'אראס חייך, וקאיירי לא יכלה שלא לשים לב שכל החששות שלה נעלמו.[/storyp]
אהבתי את הדמויות מהאתגר הקודם (קאיירי ות'אראס), אז החלטתי לנסות עוד סיפור איתם. אשמח לשמוע את דעתכם כמו תמיד!
