בן פרימן הביט אל שמי הלילה. אטילה, הגדול מבין שני הירחים, הפיץ את אורו האדמדם. נפוליאון, לעומתו, הוחבא כמעט לגמרי מאחורי העמוד העצום. בן תהה בהיסח דעת מי בחר את השמות האלה. על מפרק ידו המשיך לתקתק השעון המיושן שלו, ספרה רודפת ספרה. שבע-חמישים-ושלוש, שעון כדור הארץ. חדר הבקרה היה כמעט שקט ברגעים האחרונים האלה.
בשבע-חמישים-וחמש הוא חייג אל הממונה עליו וקיבל את האישור הסופי. הממונה היה במסלול מעל הכוכב, הרחק ממקום ההתרחשות, והממונים עליו היו רחוקים אפילו יותר. בטחון לפני הכל, כנראה.
בשבע-חמישים-ושבע הוא הלך אל מסך הבקרה המשני והורה לטאקר להעלות את דוחות התקינות האחרונים. הם היו ללא רבב, אבל הוא היה צריך להרגיע את עצמו איכשהו.
בשבע-חמישים-ותשע הוא קרא: “כולם להיכון. אנחנו מתחילים בשישים.”
בשמונה-אפס-אפס הוא אמר: “כור לחמישים אחוז תפוקה.”
כפתורים נלחצו. פקודות נאמרו. כור הטבעת האדיר התעורר לחיים, ואפילו בחדר הבקרה בן דימה לעצמו שהרצפה רעדה מעט. הוא הביט החוצה: תחתיו, על המישור המלאכותי, רשפי אש האירו את הלילה במעגל מופרך בגודלו. הוא הביט שוב במסך הבקרה הראשי, במונים השונים. אחרי עשרים דקות היה ברור שהטמפרטורה עולה מעט מהר מהרצוי, כפי שדיווח לו אחד מפקחי הכור, אבל עדיין היה להם מרווח בטחון מספק. אחרי שעה המהירות הגיע לסף המתאים והוא הורה על נעילת החיבורים הראשונית.
מתחת לפני הקרקע שרשרת מחברים באורך מאה קילומטרים ננעלה לכור המסתובב והחלה לסובב את הטבעות המשווניות. חיווי על המסך הראה שכל המחברים התחברו כמו שצריך, אבל הוא עדיין הורה להזכיר לכל צוותי השטח לפקוח עיניים.
נורית החלה להבהב ופקח שוב מיהר אליו. הטמפרטורה בכור עברה את סף הבטחון, אבל הטבעות המשווניות לא היו מהירות מספיק. “כור לארבעים וחמש אחוז תפוקה.” הוא הורה, והפקח מיהר לדאוג לכך. הטמפרטורה הפסיקה לעלות, אבל עדיין נשארה באזור המדאיג. “כור לארבעים אחוז תפוקה.” בן קרא, והטמפרטורה החלה יורדת באיטיות.
בן שתה כוס מים. הוא שכח כמה הוא צמא. ההערכה על המסך הראתה שהטבעות המשווניות יגיעו למהירות הסף עוד 13 דקות, אבל היא התחשבה רק בתפוקת הכור הנוכחית. בן עשה חישוב מהיר וגס משלו, חציו מקושקש על הלוח שלו וחציו בראש, וקרא: “כור לשישים אחוז לאורך עשר דקות, ביחס ישר לריבוע הזמן.”
הכור החל להתחמם שוב. המהירות המשיכה לעלות. בן דמיין את כל המנגנון דוהר במסילות שלו, דמיין את המתכת שורקת. הפיזיקאים אמרו שהכל יחזיק מעמד, אבל בן לא הבין את החישובים שלהם. הוא בסך הכל היה מהנדס. הוא אפילו לא פיקח על הפרויקט מההתחלה, הביאו אותו שנתיים אחריה כי הלחץ הכריע את מי שהיה בתפקיד לפניו. הוא אפילו לא רצה לדמיין את העבודה של מי שהכינו את הקרקע בשבילם. הכל בשביל הלילה הזה.
הטמפרטורה עברה את סף הביטחון והמשיכה לעלות. מהירות הטבעות המשווניות טיפסה אבל לאט יותר, מתגרה בהם כשהיא כמעט נושקת לסף. נורית אזעקה החלה להבהב בפינת המסך, אבל בן ציפה לזה. הוא נפנף בידו לשני הפקחים שמיהרו אליו והביט במסך בריכוז. “הכן נעילת חיבורים שנייה...“ הוא קרא – הספרות במונה השתנו נגד עיניו – והסף נחצה. “נעילה! עכשיו!”
הטבעות המשווניות התחברו לטבעת הליבה. קול צורם מילא את האוויר, איפשהו באמצע הדרך בין חריקה לשריקה. המהירות של הטבעות המשווניות צנחה, כמובן, אבל הכור שמר עליה ברמה מספקת. הטמפטורה עדיין הייתה ברמה בעייתית, אבל מערכות הקירור עשו את עבודתן. בן הורה להעלות את התפוקה לשבעים אחוז והלך אל החלון. הצללית של העמוד הייתה בלתי נתפסת, גם ממרחק כזה – קוטר של יותר מקילומטר, וגובה של יותר מעשרה. לאט מאוד, אך באופן מובחן, העמוד התחיל להסתובב.
בתוך הבקע העצום, עמוק מתחת לפני האדמה, השיניים האדירות נעו ממקומן ונלחצו אל הקירות. המנגנון היה עתיק, אבל הבטיחו להם שגם עומס הצמחים שגדל עליו במשך השנים יהיה שולי ביחס לכוחות הדרושים. לא, הבעיה תמיד הייתה המשקל, וכור הטבעת הגדול ביותר אי פעם התנשף והשתנק במאמץ להתגבר עליו. בן הורה להעלות את התפוקה לשבעים וחמש אחוז, ואז שמונים וחמש, ואז מאה. ואז זה קרה. חריקה איומה נשמעה ממעמקי האדמה והאדמה רעדה, ללא ספק. והמפתח האדיר החל להניע את המנגנון של המנעול.
בן צפה בעמוד המסתובב, מוקסם, וחשב בפעם הראשונה על מה שהם עשו שם. עד אז זו הייתה רק עבודה, אבל עכשיו הוא סיים לעבוד, ועם הכסף שהוא קיבל כנראה לתמיד. והוא חשב: מה הולך לקרות עכשיו? הוא מצא את עצמו תוהה מה יעשו עם כל הציוד אם שום דבר לא יקרה, כי האפשרות השנייה הייתה גדולה מדי בשבילו. הוא אפילו לא ידע מאיפה להתחיל לדמיין אותה, כי הכל יכול לקרות. הוא מצא את עצמו מתחרט שהוא לא נמצא מאוד, מאוד רחוק משם. הוא שאל את עצמו למה הם היו חייבים לסובב את המפתח.
בשבע-חמישים-וחמש הוא חייג אל הממונה עליו וקיבל את האישור הסופי. הממונה היה במסלול מעל הכוכב, הרחק ממקום ההתרחשות, והממונים עליו היו רחוקים אפילו יותר. בטחון לפני הכל, כנראה.
בשבע-חמישים-ושבע הוא הלך אל מסך הבקרה המשני והורה לטאקר להעלות את דוחות התקינות האחרונים. הם היו ללא רבב, אבל הוא היה צריך להרגיע את עצמו איכשהו.
בשבע-חמישים-ותשע הוא קרא: “כולם להיכון. אנחנו מתחילים בשישים.”
בשמונה-אפס-אפס הוא אמר: “כור לחמישים אחוז תפוקה.”
כפתורים נלחצו. פקודות נאמרו. כור הטבעת האדיר התעורר לחיים, ואפילו בחדר הבקרה בן דימה לעצמו שהרצפה רעדה מעט. הוא הביט החוצה: תחתיו, על המישור המלאכותי, רשפי אש האירו את הלילה במעגל מופרך בגודלו. הוא הביט שוב במסך הבקרה הראשי, במונים השונים. אחרי עשרים דקות היה ברור שהטמפרטורה עולה מעט מהר מהרצוי, כפי שדיווח לו אחד מפקחי הכור, אבל עדיין היה להם מרווח בטחון מספק. אחרי שעה המהירות הגיע לסף המתאים והוא הורה על נעילת החיבורים הראשונית.
מתחת לפני הקרקע שרשרת מחברים באורך מאה קילומטרים ננעלה לכור המסתובב והחלה לסובב את הטבעות המשווניות. חיווי על המסך הראה שכל המחברים התחברו כמו שצריך, אבל הוא עדיין הורה להזכיר לכל צוותי השטח לפקוח עיניים.
נורית החלה להבהב ופקח שוב מיהר אליו. הטמפרטורה בכור עברה את סף הבטחון, אבל הטבעות המשווניות לא היו מהירות מספיק. “כור לארבעים וחמש אחוז תפוקה.” הוא הורה, והפקח מיהר לדאוג לכך. הטמפרטורה הפסיקה לעלות, אבל עדיין נשארה באזור המדאיג. “כור לארבעים אחוז תפוקה.” בן קרא, והטמפרטורה החלה יורדת באיטיות.
בן שתה כוס מים. הוא שכח כמה הוא צמא. ההערכה על המסך הראתה שהטבעות המשווניות יגיעו למהירות הסף עוד 13 דקות, אבל היא התחשבה רק בתפוקת הכור הנוכחית. בן עשה חישוב מהיר וגס משלו, חציו מקושקש על הלוח שלו וחציו בראש, וקרא: “כור לשישים אחוז לאורך עשר דקות, ביחס ישר לריבוע הזמן.”
הכור החל להתחמם שוב. המהירות המשיכה לעלות. בן דמיין את כל המנגנון דוהר במסילות שלו, דמיין את המתכת שורקת. הפיזיקאים אמרו שהכל יחזיק מעמד, אבל בן לא הבין את החישובים שלהם. הוא בסך הכל היה מהנדס. הוא אפילו לא פיקח על הפרויקט מההתחלה, הביאו אותו שנתיים אחריה כי הלחץ הכריע את מי שהיה בתפקיד לפניו. הוא אפילו לא רצה לדמיין את העבודה של מי שהכינו את הקרקע בשבילם. הכל בשביל הלילה הזה.
הטמפרטורה עברה את סף הביטחון והמשיכה לעלות. מהירות הטבעות המשווניות טיפסה אבל לאט יותר, מתגרה בהם כשהיא כמעט נושקת לסף. נורית אזעקה החלה להבהב בפינת המסך, אבל בן ציפה לזה. הוא נפנף בידו לשני הפקחים שמיהרו אליו והביט במסך בריכוז. “הכן נעילת חיבורים שנייה...“ הוא קרא – הספרות במונה השתנו נגד עיניו – והסף נחצה. “נעילה! עכשיו!”
הטבעות המשווניות התחברו לטבעת הליבה. קול צורם מילא את האוויר, איפשהו באמצע הדרך בין חריקה לשריקה. המהירות של הטבעות המשווניות צנחה, כמובן, אבל הכור שמר עליה ברמה מספקת. הטמפטורה עדיין הייתה ברמה בעייתית, אבל מערכות הקירור עשו את עבודתן. בן הורה להעלות את התפוקה לשבעים אחוז והלך אל החלון. הצללית של העמוד הייתה בלתי נתפסת, גם ממרחק כזה – קוטר של יותר מקילומטר, וגובה של יותר מעשרה. לאט מאוד, אך באופן מובחן, העמוד התחיל להסתובב.
בתוך הבקע העצום, עמוק מתחת לפני האדמה, השיניים האדירות נעו ממקומן ונלחצו אל הקירות. המנגנון היה עתיק, אבל הבטיחו להם שגם עומס הצמחים שגדל עליו במשך השנים יהיה שולי ביחס לכוחות הדרושים. לא, הבעיה תמיד הייתה המשקל, וכור הטבעת הגדול ביותר אי פעם התנשף והשתנק במאמץ להתגבר עליו. בן הורה להעלות את התפוקה לשבעים וחמש אחוז, ואז שמונים וחמש, ואז מאה. ואז זה קרה. חריקה איומה נשמעה ממעמקי האדמה והאדמה רעדה, ללא ספק. והמפתח האדיר החל להניע את המנגנון של המנעול.
בן צפה בעמוד המסתובב, מוקסם, וחשב בפעם הראשונה על מה שהם עשו שם. עד אז זו הייתה רק עבודה, אבל עכשיו הוא סיים לעבוד, ועם הכסף שהוא קיבל כנראה לתמיד. והוא חשב: מה הולך לקרות עכשיו? הוא מצא את עצמו תוהה מה יעשו עם כל הציוד אם שום דבר לא יקרה, כי האפשרות השנייה הייתה גדולה מדי בשבילו. הוא אפילו לא ידע מאיפה להתחיל לדמיין אותה, כי הכל יכול לקרות. הוא מצא את עצמו מתחרט שהוא לא נמצא מאוד, מאוד רחוק משם. הוא שאל את עצמו למה הם היו חייבים לסובב את המפתח.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.