הסיפור ממוקם איפשהו בעתיד הקרוב, שבו גורדי השחקים צמחו לקומפלקסים עצומים ולכל אדם יש כרטיס אישי שמתפקד כתעודת זהות, כרטיס אשראי, ויומן פגישות. כשנזכרתי שכנראה צריך לכלול את זה בסיפור כבר היה מאוחר מדי.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
“שלום, קוראים לי מייקל קופר,” אמר האיש הצעיר בחיוך מהוסס והניח יד בכפפה על הדלפק. "אני כאן כדי לפגוש את מר סטוקסון?”
“כמובן,” ענתה הפקידה בנועם, “תעביר את הכרטיס.”
האיש הצעיר חיטט בכיסיו ושלף את כרטיס הזיהוי שלו. “יש לי סיבה לדאוג מהפגישה הזאת?” הוא שאל את הפקידה בחשש. “השמועות על מר סטוקסון לא מעודדות במיוחד.”
“אוה, לא,” היא חייכה אליו. “הוא בסדר גמור. קצת קפדני, אבל אלא אם תהיה לא מנומס אני בטוחה שתסתדר איתו.”
“זו עסקה די גדולה, את מבינה,” הצעיר המשיך לפטפט כשהעביר את הכרטיס, ולחץ על שלט קטן בכיסו. הרחק מתחתיהם התפוצץ נתיך קטן, אותו הראה לו השרת מוקדם יותר עבור שקר קטן וסכום קטן עוד יותר. מחשבי הקבלה איבדו את המתח ומיד עברו למתח חלופי ונדלקו מחדש, אך הודעת האישור על העברת הכרטיס ובה תמונתו של מר קופר האמיתי כבר נעלמה. הצעיר המשיך בלי לעצור: “אני לא יכול להרשות לעצמי לפשל.”
“משרדו של מר סטוקסון נמצא בדלת הרביעית במסדרון הראשון מימין. אני בטוחה שהפגישה תעבור על הצד הטוב ביותר.” עודדה אותו הפקידה.
“תודה. יום טוב!” הוא נפרד ממנה בהכרת טובה.
“יום טוב.” היא חייכה.
הצעיר הרים את מזוודת הכרום שלו ונכנס בצעד בטוח. משרדי החברה השתרעו על פני שלוש מקומותיו של גורד השחקים והמו אנשי עסקים בחליפות מהודרות. הוא התעלם מהוראותיה של הפקידה ונכנס למעלית היישר אל הקומה השלישית. “שלום, איפה הפגישה של שתים עשרה?” הוא שאל איש אבטחה ועקב אחרי הוראותיו אל דלת כפולה מרשימה. הוא הנהן אל שני השומרים שמצידיה, הבזיק לכיוונם את כרטיסו, וסגר אחריו את הדלת. הוא התעלם ממבטי ההפתעה של היושבים בחדר, שלף ממזוודתו מבער חרישי והלחים את הדלת אל המשקוף. הוא החזיר את המבער למזוודה והסתובב חזרה אל החדר עם אקדח קטן ומוצק.
שאיפות חדות ומלמולים מזועזעים נשמעו, אך הצעיר עקף את השולחן הגדול מבלי להתייחס אליהן וכיוון את אקדחו אל נשיא החברה. “כשיתקשרו אליך מהאבטחה כדי לשאול למה לחצת על כפתור המצוקה," הוא אמר בנעימות, "אתה תגיד להם לא להפריע לך בפגישה ולבדוק אותו כשתסיימו.”
האוזנייה של הנשיא זמזמה חרש עוד בזמן שהוא דיבר, והנשיא, בלי להניע שריר מיותר, חזר על דבריו של הצעיר וניתק את השיחה. הצעיר לקח את האוזנייה והורה לכולם להתקבץ סביב קצה החדר.
הוא הניח את המזוודה על השולחן והחל להתעסק בכמה מכשירים בתוכה, למרות שהוא אף פעם לא הפסיק לכוון את האקדח ואף פעם לא הפסיק לחייך. “אני לא יודע מה אתה חושב שתוכל להשיג,” אמר אחד הסגנים בהעזה. “הפיתוחים שלנו נעולים כולם תחת שלוש שכבות אבטחה, וגישה אליהם דורשת תהליך אישור של שעה לפחות.”
הצעיר התעלם ממנו בחוסר עניין. הסגן המשיך: “חוץ מזה, מהאולם הזה יש גישה רק לרישומים הבסיסיים ביותר של החברה, ובך יירו ברגע שתצא. אני...”
הצעיר הרים את ראשו והסגן השתתק מיד. הצעיר אמר בנועם: “אם לא הבנת את זה מהעובדה שנעלתי את הדלת מעבר לתקווה של כל מפתח, אני לא מתכוון לצאת ממנה. מעבר לכך, כל העובדות המשעשעות שלך לא מאוד מעניינות אותי. אם תועילו לבוא הנה אחד-אחד, להעביר את הכרטיס שלכם ולהמשיך לפינה ההיא, נוכל לסיים כאן די מהר.”
הוא סובב את המזוודה וחשף כמה מכשירי סליקה ניידים. כל אחד מהם הציג על המסך סכום של כמה אלפים והיה מוכן לקבל כרטיסים. הצעיר הורה לאחת מנשות העסקים והיא פסעה קדימה בחוסר רצון, העבירה את הכרטיס שלה, ומיהרה להתרחק. אחד הסגנים התקדם קדימה. “זה הכל?” הוא שאל. “בשביל זה פרצת הנה?”
הצעיר משך בכתפיו. “ובכן, כן. קצת יותר מעשרים אלף, כפול -” הוא ספר - “עשרים ושלושה אנשי עסקים מכובדים יוצא כמעט חצי מיליון, ובשבילי זה סכום נחמד מאוד, תודה רבה. בטח אם כל מה שהייתי צריך הוא אקדח קטן וקצת שיעורי בית.”
“ובשביל זה אתה מוכן להרגיז אנשים כמונו? יש לנו הרבה השפעה במשטרה, אתה יודע. אנחנו יכולים לוודא שהם ימשיכו לחפש אותך במשך שנים!”
“שמונת אלפים וחמש מאות.” אמר הצעיר.
הסגן התבלבל. “מה?”
הצעיר חייך. “זה המחיר לניתוח פנים מקיף אצל אחד המכרים שלי. אני בהחלט מעריך את יכולות המשטרה שלנו – ואני אשמח אם תעבירו להם את זה, אם זו לא טרחה גדולה מדי – אבל החל מעוד שעתיים קצה החוט האחרון שלהם יחתך. עכשיו אם תוכל להעביר את הכרטיס שלך, נוכל לסיים עם כל זה יותר מהר.”
“אז למה אתה לא הורג את כולנו כבר עכשיו?” הסגן אמר בהעזה. לחישות מזועזעות נשמעו מאחוריו.
הצעיר הביט בו בשאט נפש. “כי יש לי הערכה בסיסית לחיי בני אדם. חשבתי שתשמח על זה, אבל אני מוכן להיענות לבקשות אובדניות.”
“אין לך את האומץ,” הסגן סינן בביטחון ולקח צעד קדימה. “אולי אפילו לא טענת את האקדח.” לפני שהצעיר הספיק להגיב הוא שלח יד מהירה והסיט את הקנה הצידה. בחיוך ניצחון הוא הניף את ידו אחורה, אגרופו קמוץ.
החלון התנפץ ונתז דם התפרץ ממרפקו של הסגן. הירייה השנייה פיצחה את פיקת הברך שלו והוא צנח לרצפה. הוא היה צורח, אבל הצעיר הניח את ידו על פיו והביט לתוך עיניו. “אני חושב שלמדת שיעור חשוב מאוד על ניחושים נמהרים. עכשיו תן לכאב לחזק אותו.”
הוא הרים את עיניו אל שאר הנוכחים שהביטו בו באימה. הוא הרים את האקדח והחווה בו בקוצר רוח. הם מיהרו קדימה, אחד-אחד, והעבירו את הכרטיס שלהם. כל התהליך הסתיים מהר מאוד.
הצעיר התרומם, עוזב את הסגן להתפתל בכאבים, בחן בשביעות רצון את המכשירים וכיבה אותם. “אם זה מנחם אתכם,” הוא אמר, “חברות האשראי שלכם מן הסתם יפצו אתכם על השוד המזעזע הזה. מכיסם, כמובן, לא מהכסף הזה, הוא כבר הוקפץ מסביב לעולם דרך חורים ובנקים מפוקפקים. אבל חוץ מהגולם כאן על הרצפה, אין שום סיבה שלא תשכחו את היום הזה.”
“איך אתה מצפה לצאת מכאן?” אמר הנשיא, קולו רוטט במקצת. “אתה מתכוון לקחת בן ערובה?”
הצעיר חשב על כך לרגע. “יודע מה?” הוא זרק כדור על הרצפה. “אני אגלה לכם כשתתעוררו.” הוא אמר והצמיד מסנן לפיו. אחרי כמה שניות הגז השקוף החל להכריע את אנשי העסקים, והם צנחו לרצפה. הצעיר, מנסה לשרוק דרך מסכת החמצן, שלף דאון מתקפל מהמזוודה וחיבר אותו לגופו. הוא קשר את המזוודה לגבו, ניפץ בירייה את אחד החלונות, וקפץ.
“כמובן,” ענתה הפקידה בנועם, “תעביר את הכרטיס.”
האיש הצעיר חיטט בכיסיו ושלף את כרטיס הזיהוי שלו. “יש לי סיבה לדאוג מהפגישה הזאת?” הוא שאל את הפקידה בחשש. “השמועות על מר סטוקסון לא מעודדות במיוחד.”
“אוה, לא,” היא חייכה אליו. “הוא בסדר גמור. קצת קפדני, אבל אלא אם תהיה לא מנומס אני בטוחה שתסתדר איתו.”
“זו עסקה די גדולה, את מבינה,” הצעיר המשיך לפטפט כשהעביר את הכרטיס, ולחץ על שלט קטן בכיסו. הרחק מתחתיהם התפוצץ נתיך קטן, אותו הראה לו השרת מוקדם יותר עבור שקר קטן וסכום קטן עוד יותר. מחשבי הקבלה איבדו את המתח ומיד עברו למתח חלופי ונדלקו מחדש, אך הודעת האישור על העברת הכרטיס ובה תמונתו של מר קופר האמיתי כבר נעלמה. הצעיר המשיך בלי לעצור: “אני לא יכול להרשות לעצמי לפשל.”
“משרדו של מר סטוקסון נמצא בדלת הרביעית במסדרון הראשון מימין. אני בטוחה שהפגישה תעבור על הצד הטוב ביותר.” עודדה אותו הפקידה.
“תודה. יום טוב!” הוא נפרד ממנה בהכרת טובה.
“יום טוב.” היא חייכה.
הצעיר הרים את מזוודת הכרום שלו ונכנס בצעד בטוח. משרדי החברה השתרעו על פני שלוש מקומותיו של גורד השחקים והמו אנשי עסקים בחליפות מהודרות. הוא התעלם מהוראותיה של הפקידה ונכנס למעלית היישר אל הקומה השלישית. “שלום, איפה הפגישה של שתים עשרה?” הוא שאל איש אבטחה ועקב אחרי הוראותיו אל דלת כפולה מרשימה. הוא הנהן אל שני השומרים שמצידיה, הבזיק לכיוונם את כרטיסו, וסגר אחריו את הדלת. הוא התעלם ממבטי ההפתעה של היושבים בחדר, שלף ממזוודתו מבער חרישי והלחים את הדלת אל המשקוף. הוא החזיר את המבער למזוודה והסתובב חזרה אל החדר עם אקדח קטן ומוצק.
שאיפות חדות ומלמולים מזועזעים נשמעו, אך הצעיר עקף את השולחן הגדול מבלי להתייחס אליהן וכיוון את אקדחו אל נשיא החברה. “כשיתקשרו אליך מהאבטחה כדי לשאול למה לחצת על כפתור המצוקה," הוא אמר בנעימות, "אתה תגיד להם לא להפריע לך בפגישה ולבדוק אותו כשתסיימו.”
האוזנייה של הנשיא זמזמה חרש עוד בזמן שהוא דיבר, והנשיא, בלי להניע שריר מיותר, חזר על דבריו של הצעיר וניתק את השיחה. הצעיר לקח את האוזנייה והורה לכולם להתקבץ סביב קצה החדר.
הוא הניח את המזוודה על השולחן והחל להתעסק בכמה מכשירים בתוכה, למרות שהוא אף פעם לא הפסיק לכוון את האקדח ואף פעם לא הפסיק לחייך. “אני לא יודע מה אתה חושב שתוכל להשיג,” אמר אחד הסגנים בהעזה. “הפיתוחים שלנו נעולים כולם תחת שלוש שכבות אבטחה, וגישה אליהם דורשת תהליך אישור של שעה לפחות.”
הצעיר התעלם ממנו בחוסר עניין. הסגן המשיך: “חוץ מזה, מהאולם הזה יש גישה רק לרישומים הבסיסיים ביותר של החברה, ובך יירו ברגע שתצא. אני...”
הצעיר הרים את ראשו והסגן השתתק מיד. הצעיר אמר בנועם: “אם לא הבנת את זה מהעובדה שנעלתי את הדלת מעבר לתקווה של כל מפתח, אני לא מתכוון לצאת ממנה. מעבר לכך, כל העובדות המשעשעות שלך לא מאוד מעניינות אותי. אם תועילו לבוא הנה אחד-אחד, להעביר את הכרטיס שלכם ולהמשיך לפינה ההיא, נוכל לסיים כאן די מהר.”
הוא סובב את המזוודה וחשף כמה מכשירי סליקה ניידים. כל אחד מהם הציג על המסך סכום של כמה אלפים והיה מוכן לקבל כרטיסים. הצעיר הורה לאחת מנשות העסקים והיא פסעה קדימה בחוסר רצון, העבירה את הכרטיס שלה, ומיהרה להתרחק. אחד הסגנים התקדם קדימה. “זה הכל?” הוא שאל. “בשביל זה פרצת הנה?”
הצעיר משך בכתפיו. “ובכן, כן. קצת יותר מעשרים אלף, כפול -” הוא ספר - “עשרים ושלושה אנשי עסקים מכובדים יוצא כמעט חצי מיליון, ובשבילי זה סכום נחמד מאוד, תודה רבה. בטח אם כל מה שהייתי צריך הוא אקדח קטן וקצת שיעורי בית.”
“ובשביל זה אתה מוכן להרגיז אנשים כמונו? יש לנו הרבה השפעה במשטרה, אתה יודע. אנחנו יכולים לוודא שהם ימשיכו לחפש אותך במשך שנים!”
“שמונת אלפים וחמש מאות.” אמר הצעיר.
הסגן התבלבל. “מה?”
הצעיר חייך. “זה המחיר לניתוח פנים מקיף אצל אחד המכרים שלי. אני בהחלט מעריך את יכולות המשטרה שלנו – ואני אשמח אם תעבירו להם את זה, אם זו לא טרחה גדולה מדי – אבל החל מעוד שעתיים קצה החוט האחרון שלהם יחתך. עכשיו אם תוכל להעביר את הכרטיס שלך, נוכל לסיים עם כל זה יותר מהר.”
“אז למה אתה לא הורג את כולנו כבר עכשיו?” הסגן אמר בהעזה. לחישות מזועזעות נשמעו מאחוריו.
הצעיר הביט בו בשאט נפש. “כי יש לי הערכה בסיסית לחיי בני אדם. חשבתי שתשמח על זה, אבל אני מוכן להיענות לבקשות אובדניות.”
“אין לך את האומץ,” הסגן סינן בביטחון ולקח צעד קדימה. “אולי אפילו לא טענת את האקדח.” לפני שהצעיר הספיק להגיב הוא שלח יד מהירה והסיט את הקנה הצידה. בחיוך ניצחון הוא הניף את ידו אחורה, אגרופו קמוץ.
החלון התנפץ ונתז דם התפרץ ממרפקו של הסגן. הירייה השנייה פיצחה את פיקת הברך שלו והוא צנח לרצפה. הוא היה צורח, אבל הצעיר הניח את ידו על פיו והביט לתוך עיניו. “אני חושב שלמדת שיעור חשוב מאוד על ניחושים נמהרים. עכשיו תן לכאב לחזק אותו.”
הוא הרים את עיניו אל שאר הנוכחים שהביטו בו באימה. הוא הרים את האקדח והחווה בו בקוצר רוח. הם מיהרו קדימה, אחד-אחד, והעבירו את הכרטיס שלהם. כל התהליך הסתיים מהר מאוד.
הצעיר התרומם, עוזב את הסגן להתפתל בכאבים, בחן בשביעות רצון את המכשירים וכיבה אותם. “אם זה מנחם אתכם,” הוא אמר, “חברות האשראי שלכם מן הסתם יפצו אתכם על השוד המזעזע הזה. מכיסם, כמובן, לא מהכסף הזה, הוא כבר הוקפץ מסביב לעולם דרך חורים ובנקים מפוקפקים. אבל חוץ מהגולם כאן על הרצפה, אין שום סיבה שלא תשכחו את היום הזה.”
“איך אתה מצפה לצאת מכאן?” אמר הנשיא, קולו רוטט במקצת. “אתה מתכוון לקחת בן ערובה?”
הצעיר חשב על כך לרגע. “יודע מה?” הוא זרק כדור על הרצפה. “אני אגלה לכם כשתתעוררו.” הוא אמר והצמיד מסנן לפיו. אחרי כמה שניות הגז השקוף החל להכריע את אנשי העסקים, והם צנחו לרצפה. הצעיר, מנסה לשרוק דרך מסכת החמצן, שלף דאון מתקפל מהמזוודה וחיבר אותו לגופו. הוא קשר את המזוודה לגבו, ניפץ בירייה את אחד החלונות, וקפץ.
