• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] [אתגר שבועי 4] ריקוד הכוכבים

[storyp]המטרה שבין הכוונות שלה התנדנדה מעט, אבל לא התייצבה על המקום שאליו כיוונה. היא נשפה אוויר בתסכול, והעיפה מבט צדדי אל השומר שבמרפסת הרחוקה, אבל נראה שהוא עדיין היה עם הגב אליה, בוחן משהו בקיר שמולו.[/storyp]
[storyp]"לא היה מזיק לך להוריד קצת משקל," היא שמעה את קולו של ראול המתאמץ מהרדיו שבאוזנה. "או לירות מהר יותר."[/storyp]
[storyp]"עוד מילה אחת על המשקל שלי, ואתה חוזר הביתה תלוי מחרטום הספינה," היא סיננה. "תן לי עשר סנטימ' שמאלה."[/storyp]
[storyp]הוא רטן, והיא הרגישה את החבלים נעים בדממה באוויר. הם שקלו להשתמש במכונה כדי להחזיק אותה, אבל מכונות עשו רעש, והיה אסור שהשומר שמתחתיה ירים את הראש. היא חיכתה שהחבל יתייצב, והמטרה נכנסה בדיוק בין הכוונות שלה. שפתיה התעקלו קצת, ואז היא הוציאה נשימה, והמתינה לדופק הלב שלה. טאם. טאם. טאם![/storyp]
[storyp]דיסקית מתכת ארוכה יצאה מכלי הנשק שלה בקול חריקה עדין, מעופפת באוויר כמו פריזבי. היא לא המתינה לראות שהיא קלעה - היא ידעה שכן. היא משכה את החבל פעמיים, וראול התחיל למשוך אותה למעלה, נזהר לא לגרום לצירים המשומנים לחרוק. היא טיפסה מעל המעקה, ונחתה בכבדות בחזרה במרפסת, שיערה החום המתולתל מנתר. ראול שחרר את שרירי הזרועות שלו, והחל לקפץ במקום בלהט, עיניו הירוקות נוצצות בהתרגשות, החיוך הממזרי על פניו מבליט את גומת החן שלו.[/storyp]
[storyp]"מוכן?" היא שאלה בלחש, חצי חיוך עצבני על פניה.[/storyp]
[storyp]"קדימה כבר, סילבי!" הוא אמר, מחייך במרץ.[/storyp]
[storyp]היא נשמה עמוקות, ואז הרימה את כלי הנשק שלה. היא לחצה על שני הכפתורים שבצידי הנשק, עצמה את עיניה, והתרכזה.[/storyp]
[storyp]היא עוד לא התרגלה לתחושת המעיכה שנלוותה לשעתוק, אבל היא למדה לחיות איתה. כשהיא פקחה אותן, היא וראול עמדו על דיסקית המתכת שהיא ירתה קודם לכן, היישר לתוך מרכזה של כספת הראווה.[/storyp]
[storyp]שלושה מקירות הכספת היו עשויים פלדה, בעוד הקיר הרביעי היה עשוי מזכוכית מחוזקת ושקופה, שבצידה השני וילון אדום כהה עבה. זאת הייתה כספת שכורה, ששימשה במספר אירועים כאלה. לעיתים קרובות, היה צורך להעביר חיווט אל תוך הכספת, כדי לשמור על קירור או להפעיל מערכת מיגון נוספת, ולכן היצרנים הותירו חריץ קטן אופקי במעלה אחד הקירות. שום דבר מעניין לא יכל לחדור את החריץ בלאו הכי, הם שיערו; אבל להם לא היה נשק חייזרי בלתי מוכר.[/storyp]
[storyp]במרכז החדר, על מעמד מתכתי חלק ומרשים, עמד הקריסטל. חמש מאות שישים גרם של קריסטל ארית'יאני, הקריסטל הגדול ביותר של החומר שאי פעם נמצא. אורו הסגול העדין היה מהפנט, אבל סילבי מיהרה למרפק את ראול, בזמן שהיא הרימה את דיסקית המתכת מהרצפה. היא טענה אותה בחזרה אל רובה השעתוק, ואז חזרה אל החריץ. מהזווית הזאת, היא יכלה לירות בחזרה אל המרפסת שאליה עמדו בלי הרבה מאמץ - בקושי ריקושט אחד. היא כיוונה, הוציאה אוויר, המתינה לדופק, ולחצה על ההדק. הדיסקית התעופפה ללא מאמץ, והיא הסתובבה בלי להמתין.[/storyp]
[storyp]ראול כבר היה עסוק בחיווט הפנימי של מעמד המתכת, מלביש מתקן קטן על החוטים. אם המודיעין היה טוב, זה ימנע מהאזעקה לצלצל בקול רם, ולהעיר את תשומת ליבם של הקהל והשומרים שעמדו בחוץ. ראול התרומם, שולח את ידו בזהירות אל הקריסטל, מרים אותו מכרית הקטיפה שעליה נח. אצבעותיו ליטפו אותו בעדינות, מקרבות את האבן אליו עד שאפו כמעט נגע בו.[/storyp]
[storyp]"ראול, אתה אח שלי, ואני אוהבת אותך," סילבי אמרה ברצינות. "אבל אם אתה תמשיך להתייחס ככה לאבני חן, אתה בחיים לא תמצא אישה."[/storyp]
[storyp]"זה בסדר," ראול לחש לקריסטל בעדינות. "תתעלמי ממנה. זה רק אנחנו עכשיו."[/storyp]
[storyp]סילבי גלגלה את עיניה, והתקרבה אל ראול, מחפשת את הכפתורים המתאימים ברובה השעתוק, בדיוק כשהוילונות שהסתירו את הכספת מהקהל נפתחו לרווחה.[/storyp]
[storyp]סילבי קפאה, והקהל הביט בסילבי וראול בבלבול. אם היה דבר אחד שסילבי פחדה ממנו, יותר מחול-טובעני, יותר מלוויתנים, יותר מכוכבי-קרב אימפריאליים - זה היה קהלים. היא הרגישה את הדם עוזב את פניה ואת הברכיים שלה מתחילים לרעוד, אצבעותיה משותקות.[/storyp]
[storyp]ראול הסתכל אל סילבי, ואז אל הקהל הוא היסס לרגע, ואז חייך חיוך רחב מטופש. הוא הרים את הקריסטל, מחווה אליו עם ידו הפנויה במחווה גרנדיוזות, מנצל את ההזדמנות כדי להחזיר לסילבי מרפק לצלעות. היא התעשתה רק לרגע, מספיק זמן כדי ללחוץ על הכפתורים של רובה השעתוק.[/storyp]
[storyp]הם בקושי הספיקו להופיע בחזרה על המרפסת שממנה הגיעו כשצעקות נשמעו והאזעקות התחילו לצפצף. ראול תפס את סילבי בשרוול ומשך אותה לכיוון היציאה בריצה. "חשבתי שיהיו לנו עשר דקות מהרגע שאנחנו בפנים!" הוא נשף.[/storyp]
[storyp]"זה לא היה קורה אם לא היית מבזבז את הזמן עם המהלכי התגנבות המטופשים שלך!" היא קראה אחריו, עוקפים שומרים מעולף ונכנסים לתוך מסדרון, אורותיו מהבהבים באדום.[/storyp]
[storyp]"זה היה דקה עיכוב, לא עשר!" הוא צעק, נעצר ומתכופף כדי להפעיל את מלכודת העשן שהם הכינו עבור מי שינסה לרדוף אחריהם.[/storyp]
[storyp]"אני לא מושלמת, טוב??" היא קראה, ממשיכה להתקדם. "פעם אחרונה שאני עושה לך טובה!" היא הסתובבה ממנו ונעצרה מול הקנה של רובה-סער.[/storyp]
[storyp]היא קפאה במקומה שוב. היה שומר שעמד ואחז ברובה, היא הייתה מוכנה להשבע בכך. אבל גם אם הנשק היה מרחף באוויר, היא לא יכלה להרים את מבטה כדי לבדוק.[/storyp]
[storyp]הרובה הסתובב הצידה כדי לכוון על משהו אחר, ועיניה זזו איתו, בדיוק בזמן לראות יד אוחזת בקנה ודוחפת אותו למעלה, רגע לפני שמתז של כדורים ריסס את ראול. הרעש העיר את סילבי, והיא הצליחה להרים את מבטה כדי לראות את השומר, מבטו ממוקד בראול בזמן שהם נאבקו על הנשק. היה לה רק אינסטינקט אחד באותו רגע, והיא לא הספיקה להחליט אם הוא הגיוני: היד שלה זזה קדימה בתנועה מהירה, והאגרוף שלה פגע בפנים של השומר.[/storyp]
[storyp]האמת היא שהיא הרגישה יותר כאילו האגרוף שלה פגע בקיר זכוכית, והיא גנחה בכאב כשהאצבעות של ידה צרבו. השומר נראה כמעט לא מושפע מהחבטה, אבל ההלם היה מספיק כדי שראול ישתלט על רובה-הסער וירסק את הקת בפניו של השומר, מפיל אותו לרצפה.[/storyp]
[storyp]"תזכירי לי ללמד אותך לתת אגרוף, אחותי," ראול אמר, זורק את הנשק לצד הגופה. נשק ביומטרי היה חדשות גרועות לגנבים.[/storyp]
[storyp]"האצבעות שלי מדממות!" היא אמרה בזעם, מראה לו את אחורי כף ידה. "אתה הבטחת לי במפורש, בלי דם על הידיים!"[/storyp]
[storyp]ראול חייך חיוך מבריק, ואז סימן לה בראשו, ממשיך לרוץ לכיוון היציאה אל הגג, מוציא מכיסו מכשיר אלקטרוני, ומבצע כמה מחוות בידו. "האיסוף שלנו בדרך," הוא אמר.[/storyp]
[storyp]הם עשו את דרכם במעלה המדרגות, ויצאו אל הגג דרך יציאה החירום. הגג היה אפור לחלוטין, החל מהרצפה והעפר שעליה, וכלה באיזורים המגובהים ויציאות האיוורור המתכתיות. היא יכלה לשמוע את רעש מנועי הסילון, ומיד לאחר מכן היא שמעה קול של צעקה. מבטה עלה אל אחד האיזורים המוגבהים, שם היא ראתה זוג שומרים, מצביעים לשמיים לכיוון המעבורת שלהם. אחד מהם התכופף, וכשהוא התרומם היא ראתה טיל כתף על גבו.[/storyp]
[storyp]ראול טפח על כתפה בלחץ. "הטייס האוטומטי לא יודע להתחמק מכאלה!"[/storyp]
[storyp]"תשאר קרוב," היא אמרה. היא כבר הרימה את רובה השעתוק, וכיוונה אותו למעלה, קצת מעל ראשו של השומר שניסה להתביית על המעבורת. היא התעלמה מהדחיפות של ראול, לקחה נשימה, והמתינה לפעימת הלב. טאם![/storyp]
[storyp]הדיסקית עפה באוויר, מרחפת בעדינות, הרוח החלשה משפיעה על הסיבוב שלה. סילבי לא הייתה צריכה לראות כדי לדעת שקלעה. היא עצמה את עיניה, הניחה את אצבעותיה על הכפתורים בצד הרובה, ודמיינה את מעוף הדיסקית. עוד לא… עוד לא… עכשיו![/storyp]
[storyp]תחושת המערבולת בגופה עשתה לה בחילה, וכשהיא פקחה את עיניה, היא שמעה קול פיצוץ עצום מאחוריה. השומר, שהחליף איתם את המיקום, ירה את טיל הכתף שלו היישר אל הקיר שממולו. השומר הנוסף, שעכשיו עמד לצידם, בוהה בפיצוץ למטה בהלם, הספיק לסובב את מבטו בדיוק בזמן כדי לפגוש באגרוף הקמוץ של ראול. כל גופו הסתובב מעוצמת המהלומה, והוא מעד מבעד לקצה הגג בזמן שניסה להתייצב.[/storyp]
[storyp]"ככה נותנים אגרוף!" ראול אמר בחיוך מקסים, מנער את ידו באוויר.[/storyp]
[storyp]סילבי לא הקשיבה. היא טענה את הדיסקית בחזרה לתוך רובה השעתוק, והביטה למעלה אל הספינה המתקרבת. היא שמעה את השומרים מנסים לפנות את הריסות הטיל כדי לעלות בעצמם אל הגג, אבל בראשה לא היה דבר מלבד פעימות ליבה. טאם. עוד קצת. טאם. עוד קצת… טאם![/storyp]
[storyp]הדיסקית התעופפה באוויר, נבלעת בתוך רציף המטען הפתוח של הספינה. לא עבר רגע, והיא וראול רצו במעלה המדרגות הפנימיות של המעבורת, קליעים ניתזים משלד הספינה. "היי, היי, היי!" סילבי צעקה החוצה. "עכשיו צבעתי אותה!"[/storyp]
[storyp]ראול התמקם בכיסא הטייס, מבטל את הטייס האוטומטי ומסובב את הספינה אל הכיוון ממנה היא באה. "אל תדאגי, אחות גדולה," הוא אמר בחיוך רחב, "אני אצבע לך את המעבורת מחדש בעצמי!"[/storyp]
[storyp]"ברור שתצבע!" היא אמרה, מביטה בחיישנים בדאגה. לא נראה שעקבו אחריהם - הם חיבלו בכל מעבורות החירום, אבל היא חששה שפספסו אחת. "אתה הולך לשמן את המנועים, לנקות את רציף המטען, ולהכין לי ארוחת צהריים כל יום, מעתה ועד עולם!"[/storyp]
[storyp]ראול צחק, והוציא את הקריסטל מתוך כיס המעיל שלו, זורק אותו אליה. היא פלטה צווחה קטנה כשהיא כמעט הפילה אותו לרצפה, ואז עצרה להביט בו. רעש הקליעים כבר דעך, והקריסטל נצנץ באור המלאכותי. ראול הרים את ידיו לאוויר, וצרח באושר.[/storyp]
[storyp]"אל תשמח עד שהעבודה לא הסתיימה," סילבי נזפה בו, אבל לא הצליחה להסתיר את החיוך על פניה.[/storyp]
[storyp]"עשינו את זה, אחות גדולה!" הוא אמר באושר, מפעיל את מיכלית דלק-המילוט שלהם, מאיץ את המעבורת כך שיעזבו את האטמוספירה.[/storyp]
[storyp]נשמתה נעתקה קצת כשגופה נדבק אל המושב. "זאת רק ההתחלה," היא אמרה בזהירות. "הקריסטל אולי יגרום לדוקס לשקול מחדש את ההבטחה שלו להרוג אותך. אחרי זה אנחנו עדיין צריכים לשלם את החוב שלך."[/storyp]
[storyp]"למה את חייבת להיות כזאת הורסת מסיבות?" הוא שאל בחיוך. "מפה זה הולך להיות קל! עכשיו שהאחים דה-סילבה ביחד, שום דבר לא מסובך מדי בשבילנו!"[/storyp]
[storyp]הוא שיחק עם לוח הבקרה, ומוזיקה מחרישה בקעה מרמקולי הסיפון בזמן שראול ריקד במושב שלו. ההתלהבות שלו הייתה מדבקת, אבל סילבי ידעה שזה לא כזה פשוט. אין להם ברירה אלא להתחיל לשלם את החוב, אבל היא הייתה בספק שדוקס יעשה את זה קל. הוא היה מסוג הטיפוסים שהפסיקו לחלוב פרה רק כשהגיע הזמן לשחוט אותה.[/storyp]
[storyp]ראול וידא שהמעבורת במסלול הנכון, וניתק את החגורה שלו, מרחף מעלה בחוסר הכבידה, מרקד באוויר לצלילי Dancing on Sunshine.[/storyp]
[storyp]סילבי צחקה, מתחמקת מידו המושכת. כל דבר בעיתו, היא אמרה לעצמה. הגניבה הראשונה הייתה מאחוריהם, ולפניהם הייתה הפגישה על כוכב-הקרב האימפריאלי של דוקס. אבל קודם כל, היא הייתה צריכה לשכנע את אחיה שהיא לא יודעת לרקוד.[/storyp]

סיפור שעלה לי בראש והתאים לאתגר, משהו באווירה הרבהיותר קלילה ממה שאני בדרך כלל כותב. אשמח כרגיל לביקורת וחוות דעת :)
 
אני לא בטוח למה, אבל גם כשאתה כותב קליל יש לסיפורים שלך נימה רצינית. חלק מזה זה הזמן שאתה לוקח בלהסביר ולתאר דברים - סיפור קליל צריך קצב יותר מהיר, יותר זורם. אבל חוץ מזה, זה היה סיפור מהנה. שני הגנבים הגלקטיים האלה הם צוות לעניין, והביטחון העצמי שלהם מהנה מאוד.

אבל... "אחות גדולה"? מי מדבר ככה, חוץ מדמויות שצריכות לבסס קשרים משפחתיים?
 
גם כן אהבתי את הסיפור, ואין לי כל כך מה להוסיף מעבר לזה.
נראה שאף אחד כמעט לא עשה סיפור שוד בנימה רצינית. אולי כדאי שאני אתמקד בזה כשאני כותב את שלי.
 
dragons אמר/ה:
גם כן אהבתי את הסיפור, ואין לי כל כך מה להוסיף מעבר לזה.
נראה שאף אחד כמעט לא עשה סיפור שוד בנימה רצינית. אולי כדאי שאני אתמקד בזה כשאני כותב את שלי.
עם ההערה השניה שלך אני מסכים. מפתיע אותי שכולנו החלטנו, כאילו בתודעה קיבוצית, לכתוב דווקא את הסיפור הזה הנימה הומוריסטית, כשהנורמה כאן היא רצינות.
נ"ב. שמעתם טוב, השתמשתי בגוף ראשון רבים- יש לי סיפור בתהליך, והוא מצוא חן בעיני לעת עתה. אני מקוה לסיים אותו מחר.
 
אולי כי שודים זה דבר ידוע מבחינת פשע וגם מבחינת סרטים שנעשו בנושא שבהם הפושע הוא הגיבור.
אז יכול להיות שזה נכנס לתודעה כדבר שהוא פחות "רע" (כשאתה חושב על שוד אתה לא חושב על הקופאים המפוחדים, אלא על השודד עם האקדח הנוצץ שאומר בקול מאיים "תביאו את כל הכסף" ואז בורח בסטייל על אופנוע שחור).
 
dragons אמר/ה:
אולי כי שודים זה דבר ידוע מבחינת פשע וגם מבחינת סרטים שנעשו בנושא שבהם הפושע הוא הגיבור.
אז יכול להיות שזה נכנס לתודעה כדבר שהוא פחות "רע" (כשאתה חושב על שוד אתה לא חושב על הקופאים המפוחדים, אלא על השודד עם האקדח הנוצץ שאומר בקול מאיים "תביאו את כל הכסף" ואז בורח בסטייל על אופנוע שחור).
אתה אומר פה משהו מאוד מאוד נכון, ועכשיו גרמת לי לרצות לכתוב שוד מנק' המבט של הקופאי המפוחד, חסר המזל, והסכיזופרן שחושב שבקופה שלו יש מפלצת. טוב, הגזמתי קצת :mrgreen:
 
אני לא אומר מפלצת, אבל לא כל שודד הוא איש חד לשון שלועג לנשדדים לפני שהוא בורח באלגנטיות. הוא בכל זאת מבצע פשע.
כמובן, אפשר לעשות גם מנקודת המבט של השודד המסכן שהוא עני ונגרר בלית ברירה לשוד והוא מלא בייסורי מצפון כשהוא בוזז כספות.
 
תודה על הביקורות :)
ת'ור - אני חושב שברוב השפות "אחות גדולה" עובד (תחשוב על זה באנגלית - Big Sis), אבל משום מה בעברית זה נשמע מוזר. אני אגב קורא לאח שלי 'אחי הגדול' :p

זה באמת מעניין שכולם עשו סיפורים קלילים יותר. אצלי לפחות זה קשור לזה שדיברנו על להתנסות בהומור בסיפור הקודם שלי :)
 
חזרה
Top