הוא היה ילד יפה.
רוזה נכנסה לחדר. הדממה לא הפתיעה אותה, ולמרות זאת, ביקשה שיהיה אחרת.
אפריים ישן. שינה שקטה, דוממת, חסרת חלומות. פניו היו רגועים ושיערו השחור והקצר היה נקי כתמיד. שוכב על המיטה, עם שמיכה לבנה דקה שמכסה אותו. היא נשמה עמוקות, מסתכלת לכל עבר בחדר הקטן - אין פה כלום מלבד מיטה מאולתרת, אם אפשר לקרוא לזה מיטה בכלל. גם לא חלון. לא מתאים לילד הקטן שלה.
היא נזכרה במיטה הראשונה שלו. כשהיה תינוק, וישן באותה הדרך - בצורה שקטה, נעימה. עריסה קטנה עם מצעי דובונים שתמיד אהב, ושמיכה לבנה דקה, כי ככה אמרו הספרים. לבן, כי זה הצבע האהוב עליו. דק, אחרת התינוק עלול להיחנק.
ולמרות זאת, היו לילות חסרי מנוח איתו. הוא ידע לבכות, אפריים. העיר אותה ואת יחיאל הרבה פעמים. פעם היא, פעם הוא. אבל תמיד קם מישהו, כי אוהבים את הילד. ולמרות זאת, היא עוזבת אותו עכשיו. והוא אותה. לא כי רוצה, אלא כי היא חייבת. וזה מטריף אותה.
זה הילד שלה. הילד הקטן שלה, שגדל אט-אט לגבר שהכירה. ביום הראשון בגן כבר הספיק לפגוש שלושה חברים. היא זוכרת כיצד הלכה לאימהות של כולם לנסות ולארגן זמן משחקים, והתברר שאפריים כבר קבע איתם. יחיאל צחק כששמע. "זה הילד שלי, בעל יוזמה" הוא אמר בחיוך, ליטף את ראשו, והביא לו עוד פיתה עם גבינה לבנה. הוא תמיד אהב גבינה לבנה.
רוזה נשקה לראשו והאודם נשאר על המצח. היא ניגבה מהר, ביודעה כמה הוא שנא להתעורר עם אודם על המצח. פעם אחת הלך לחטיבה ככה כי לא שם לב, ליום הראשון של כיתה ח'. הוא חזר הביתה עצבני, אדום כשפתון שלה, וצעק עליה שהוא לא רוצה שתנשק אותו יותר בחיים. היא נעלבה אז, אבל יחיאל אמר לה: "את תראי שהוא יתנצל. תני לילד זמן". לא הגיע הערב והוא יצא לקטוף לה פרחים ולחש לה בשקט סליחה. והיא רק חיבקה אותו בחוזקה ונשקה לו על המצח. "פשוט לא לפני כולם, אמא" הוא אמר לה בהתגוננות, והיא הנהנה כשידיה העבות כיסו את גבו וחנקו אותו אליה. "בטח, אפריים שלי. מה שתרצה".
חוץ מלצאת למסיבות. את זה לא הרשתה. לא בתיכון, ואפילו לא בצבא. הוא לרוב בא לשאול והקשיב לה, אך היא זוכרת שהתגנב למסיבת ההתקבלות לגולני. כמה שהיא כעסה עליו כשהוא חזר שתוי ושבר אגרטל. יחיאל נתן לו כוס תה ושלח אותו לישון, ואמר לה: "את תראי שהוא יתנצל. תני לילד זמן". לא הגיע הבוקר ומכתב המתין על סף הדלת, בו הוא מתנצל ומבקש שלא להרעיש בקול. רוזה חייכה כשחשבה על כך. ועכשיו, עוזבים והולכים. זה נגמר. זאת לא הייתה המסיבה בסוף, לא. זו גם לא הייתה הטיסה להודו ממנה כל כך חששה, וגם לא האירוסין לגליה. היא הודתה בפני עצמה שאהבה אותה. כעת הצטערה שלא הספיקה לומר לו. זה היה מבצע בלבנון. הוא אפילו לא הודיע לה, אפריים תמיד שמר על הנהלים.
כמה לא הספיקה לומר לו. דמעות עלו בעיניה של רוזה, והיא הנהנה, קורסת על האלונקה העומדת. "זה הוא" היא רצתה לומר, אך לא יכלה. במקום זאת, חיבקה אותו בחוזקה וסירבה לשחרר. "אפריים" היא יבבה כמעט בשקט. "אפריים שלי, אפריים" היא החלה למרר ולצעוק. ידיים חזקות אחזו בה וגררו אותה ממנו, נאבקות על כל סנטימטר. "רוזה שלי, בואי" קולו של יחיאל חדר את צעקות האבל שלה, כשהיא הסתובבה וחיבקה אותו בחוזקה. משקלה עלה על שלו, אך הוא נשאר עומד. עומד בשביל שניהם. "זה נגמר, רוזה שלי. זיהית אותו. בואי, רוזה'לה שלי. בואי" הוא לחש לה. היא לא העזה להסתובב כשהקברן שלח את ידיו החמדניות ועטף את אפריים. "בסוף תיפגשו, מתוקה שלי. בסוף הוא יגיע אלייך. תני לזמן זמן" יחיאל סגר את הדלת מאחוריהם, ואפריים נשאר בחשכה.
רוזה נכנסה לחדר. הדממה לא הפתיעה אותה, ולמרות זאת, ביקשה שיהיה אחרת.
אפריים ישן. שינה שקטה, דוממת, חסרת חלומות. פניו היו רגועים ושיערו השחור והקצר היה נקי כתמיד. שוכב על המיטה, עם שמיכה לבנה דקה שמכסה אותו. היא נשמה עמוקות, מסתכלת לכל עבר בחדר הקטן - אין פה כלום מלבד מיטה מאולתרת, אם אפשר לקרוא לזה מיטה בכלל. גם לא חלון. לא מתאים לילד הקטן שלה.
היא נזכרה במיטה הראשונה שלו. כשהיה תינוק, וישן באותה הדרך - בצורה שקטה, נעימה. עריסה קטנה עם מצעי דובונים שתמיד אהב, ושמיכה לבנה דקה, כי ככה אמרו הספרים. לבן, כי זה הצבע האהוב עליו. דק, אחרת התינוק עלול להיחנק.
ולמרות זאת, היו לילות חסרי מנוח איתו. הוא ידע לבכות, אפריים. העיר אותה ואת יחיאל הרבה פעמים. פעם היא, פעם הוא. אבל תמיד קם מישהו, כי אוהבים את הילד. ולמרות זאת, היא עוזבת אותו עכשיו. והוא אותה. לא כי רוצה, אלא כי היא חייבת. וזה מטריף אותה.
זה הילד שלה. הילד הקטן שלה, שגדל אט-אט לגבר שהכירה. ביום הראשון בגן כבר הספיק לפגוש שלושה חברים. היא זוכרת כיצד הלכה לאימהות של כולם לנסות ולארגן זמן משחקים, והתברר שאפריים כבר קבע איתם. יחיאל צחק כששמע. "זה הילד שלי, בעל יוזמה" הוא אמר בחיוך, ליטף את ראשו, והביא לו עוד פיתה עם גבינה לבנה. הוא תמיד אהב גבינה לבנה.
רוזה נשקה לראשו והאודם נשאר על המצח. היא ניגבה מהר, ביודעה כמה הוא שנא להתעורר עם אודם על המצח. פעם אחת הלך לחטיבה ככה כי לא שם לב, ליום הראשון של כיתה ח'. הוא חזר הביתה עצבני, אדום כשפתון שלה, וצעק עליה שהוא לא רוצה שתנשק אותו יותר בחיים. היא נעלבה אז, אבל יחיאל אמר לה: "את תראי שהוא יתנצל. תני לילד זמן". לא הגיע הערב והוא יצא לקטוף לה פרחים ולחש לה בשקט סליחה. והיא רק חיבקה אותו בחוזקה ונשקה לו על המצח. "פשוט לא לפני כולם, אמא" הוא אמר לה בהתגוננות, והיא הנהנה כשידיה העבות כיסו את גבו וחנקו אותו אליה. "בטח, אפריים שלי. מה שתרצה".
חוץ מלצאת למסיבות. את זה לא הרשתה. לא בתיכון, ואפילו לא בצבא. הוא לרוב בא לשאול והקשיב לה, אך היא זוכרת שהתגנב למסיבת ההתקבלות לגולני. כמה שהיא כעסה עליו כשהוא חזר שתוי ושבר אגרטל. יחיאל נתן לו כוס תה ושלח אותו לישון, ואמר לה: "את תראי שהוא יתנצל. תני לילד זמן". לא הגיע הבוקר ומכתב המתין על סף הדלת, בו הוא מתנצל ומבקש שלא להרעיש בקול. רוזה חייכה כשחשבה על כך. ועכשיו, עוזבים והולכים. זה נגמר. זאת לא הייתה המסיבה בסוף, לא. זו גם לא הייתה הטיסה להודו ממנה כל כך חששה, וגם לא האירוסין לגליה. היא הודתה בפני עצמה שאהבה אותה. כעת הצטערה שלא הספיקה לומר לו. זה היה מבצע בלבנון. הוא אפילו לא הודיע לה, אפריים תמיד שמר על הנהלים.
כמה לא הספיקה לומר לו. דמעות עלו בעיניה של רוזה, והיא הנהנה, קורסת על האלונקה העומדת. "זה הוא" היא רצתה לומר, אך לא יכלה. במקום זאת, חיבקה אותו בחוזקה וסירבה לשחרר. "אפריים" היא יבבה כמעט בשקט. "אפריים שלי, אפריים" היא החלה למרר ולצעוק. ידיים חזקות אחזו בה וגררו אותה ממנו, נאבקות על כל סנטימטר. "רוזה שלי, בואי" קולו של יחיאל חדר את צעקות האבל שלה, כשהיא הסתובבה וחיבקה אותו בחוזקה. משקלה עלה על שלו, אך הוא נשאר עומד. עומד בשביל שניהם. "זה נגמר, רוזה שלי. זיהית אותו. בואי, רוזה'לה שלי. בואי" הוא לחש לה. היא לא העזה להסתובב כשהקברן שלח את ידיו החמדניות ועטף את אפריים. "בסוף תיפגשו, מתוקה שלי. בסוף הוא יגיע אלייך. תני לזמן זמן" יחיאל סגר את הדלת מאחוריהם, ואפריים נשאר בחשכה.
הסיפור לא נועד לשקף עמדה פוליטית כלשהי. הסיבה שהדמויות ישראליות זה כי קל יותר להתחבר אליהן ככה במקום אל סר אלדן מממלכה דמיונית כלשהי.