אין לי ממש מה לומר, חוץ מזה שאשמח לביקורת. ניסיתי משהו שונה הפעם, ואני לא בטוח שהצלחתי.
כמו הפעם הקודמת, שם הסיפור הוא ערך מוסף. אני מנסה להפוך את זה להרגל.
חוץ מזה, הניסוי שלי לאתגר הזה, של סיפור חסר דיאלוגים, עבר בהצלחה וגרם לי לחשוב לאתגר יותר קשה- סיפור בלי דיבורים. לא מחשבות, לא דיאלוג, לא מונולוג, שום דבר. רק תיאורים. זה יכול לעבוד?
כמו הפעם הקודמת, שם הסיפור הוא ערך מוסף. אני מנסה להפוך את זה להרגל.
חוץ מזה, הניסוי שלי לאתגר הזה, של סיפור חסר דיאלוגים, עבר בהצלחה וגרם לי לחשוב לאתגר יותר קשה- סיפור בלי דיבורים. לא מחשבות, לא דיאלוג, לא מונולוג, שום דבר. רק תיאורים. זה יכול לעבוד?
הוא ראה אותם מדברים ביניהם, כאילו שהוא לא נמצא מטר מהם- ורק קיר זכוכית מפריד ביניהם. הוא יכל לשמוע אותם, והוא אכן שמע אותם טוב מאוד- זו לא הייתה זכוכית חסינת-קול- גלי הקול עברו דרכה ללא בעיה, לא כמו קליעים שנורים מקנה של אקדח, או לפחות לא כמו כדורים בקוטר 9 מ"מ. אלה ניתזים מהזכוכית בקלות. הוא ידע. הוא כבר ניסה.
מאז עברו שנים, ועדיין- הטיפשים לא הבינו שהוא יכול לשמוע אותם. אבל הוא לא הקשיב, למה שיקשיב? הם טיפשים, הם לא יעניינו אותו במילא. הו, אם רק היו מדברים על פוטבול, אבל לא- הם לא אמריקאים כמוהו.
הסוהרים שלו המשיכו לצחקק בקול מעצבן, הוא התלבט אם לדפוק על הזכוכית או לא, לפחות שיפסיקו את הקולות האלה. הקולות שמפריעים לשקט שלו.
הו, אם רק הזכוכית הייתה חסינת קול. החיים שלו היו הרבה יותר שקטים אז, אבל הוא לא היה בטוח שיוכל לשמור על שפיותו. ועדיין, האם שגעון הוא מחיר הוגן לשקט? הוא חשב כך. אבל אולי, אם השפיות שלו הייתה עוזבת אותו, הוא היה שומע קולות.
הוא לא חשב על זה עד עכשיו. האם זה אומר שהחלפת הזכוכית באחת חסינת-קול יהיה לשווא? שהוא מילא ישמע קולות?
זו מחשבה מעניינת. האם שווה לקחת את הסיכון? הוא החליט שלא. עדיף שהם לא ידעו שהוא יכול לשמוע אותם. עדיף לשמוע את הפטפוטים המוכרים לו מאשר סט דיבורים חדש לגמרי. הוא לא סמך על המוח שלו.
קולות הדיבור הופסקו כשהסוהרים עזבו את התא שלו, וזה אומר דבר אחד- הגיע הלילה.
אולי.
כנראה.
אבל האם זה משנה?
מה שבטוח זה שהגיע הזמן לישון.
מאז שהגיע, הלילה והיום התערבבו לו. הוא כבר לא ידע מה השעה. מדהים כמה זה משנה לבן אדם, הוא חשב שישתגע בתחילה. ועדיין, עברו מאז שנים- והוא התרגל.
הרי זמן הוא מושג מופשט, לפעמים הוא מרגיש איטי ולפעמים הוא מרגיש מהיר. עדיף לא לדעת אותו בכלל.
הוא הניח את ראשו על הכר, ונרדם במהירות, זה אחד הדברים שהחיים בתא הזה עושים לך.
ויחד עם השינה, הגיעו החלומות, הוא חלם על אדם שהוא לא הכיר טובע, וכריש זינק מעל המים ועבר דרך חישוק, אבל החישוק לא אפשר לו ללכת- תופס אותו בסנפיר הגב שלו ועוצר את תנועתו באוויר, מעל המים. והכריש ניסה להתנגד, נע וזע, והחישוק נחתך. אבל הכריש נותר באוויר.
ואז, החלום נגמר והתפוגג, ומשרידיו נוצר חלום חדש. החישוק החתוך נהיה שלם שוב, והסתחרר מסביב למותניה של נערה צעירה לבושה בבגד גוף. החישוק התחיל להסתובב מהר יותר ויותר, ועשן התחיל לעלות- ואין עשן בלי אש. והאש התחילה להתפשט, מאכלת את הבחורה שממשיכה לסובב את החישוק הבוער, והאש המשיכה להתפשט, והחדר בער. וכל העולם בער. ואז האש כבתה. משאירה מאחוריה אפר שחור, וגולגולת לבנה שנמצאת במרכזו של חישוק בוער.
והגולגולת דיברה, דברים חסרי פשר. מזכירים מעט את דיבוריהם של הסוהרים, רק ללא קיר זכוכית. אך לא למשך זמן- הלהבות שעל החישוק כבו, משאירות מאחוריהן זכוכית שקופה, אך עדיין ניתנת להבחנה. והגולגולת הפסיקה למלמל. ושתקה.
חישוק הזכוכית התחיל לקטון, סוגר על הגולגולת ומוחץ אותה. מרסק אותה לאבק אינץ' אחר אינץ' עד שנשאר עמוד קטן של אבקה לבנה, מוכל בתוך גליל שקוף על רקע של אפר שחור.
עשן התחיל לעלות מראש העמוד, אופף אותו באפור סמיך, והחלום התפוגג. ומתוך העשן נוצר חלום חדש. אופטימי יותר, על עננים אפורים וקשתות בענן. על שמיים חשוכים והבזקים לבנים של ברקים.
הוא התעורר לא הרבה אחרי זה, מתמתח בדרגשו הקשיח, מפיג את כאביו המעטים של גופו. בפעם הראשונה ששכב על הקרש הזה, שריריו נתפסו למשך שבועות, אבל שנים עברו מאז- וגופו התרגל. הוא חייך, נזכר בחלומו. באש. בגולגולת. בשמיים.
לאחר שלושה ימים הוא נמצא- גופה חרוכה, כלואה בתא של אבן קרה וזכוכית מותכת- על ידי כוחות ההצלה.
המתקן היה גדול, ומרוחק.
השריפה כבר גוועה כשכוחות ההצלה הגיעו, ולקחה את קורבנותיה איתה,
לחופש.
מאז עברו שנים, ועדיין- הטיפשים לא הבינו שהוא יכול לשמוע אותם. אבל הוא לא הקשיב, למה שיקשיב? הם טיפשים, הם לא יעניינו אותו במילא. הו, אם רק היו מדברים על פוטבול, אבל לא- הם לא אמריקאים כמוהו.
הסוהרים שלו המשיכו לצחקק בקול מעצבן, הוא התלבט אם לדפוק על הזכוכית או לא, לפחות שיפסיקו את הקולות האלה. הקולות שמפריעים לשקט שלו.
הו, אם רק הזכוכית הייתה חסינת קול. החיים שלו היו הרבה יותר שקטים אז, אבל הוא לא היה בטוח שיוכל לשמור על שפיותו. ועדיין, האם שגעון הוא מחיר הוגן לשקט? הוא חשב כך. אבל אולי, אם השפיות שלו הייתה עוזבת אותו, הוא היה שומע קולות.
הוא לא חשב על זה עד עכשיו. האם זה אומר שהחלפת הזכוכית באחת חסינת-קול יהיה לשווא? שהוא מילא ישמע קולות?
זו מחשבה מעניינת. האם שווה לקחת את הסיכון? הוא החליט שלא. עדיף שהם לא ידעו שהוא יכול לשמוע אותם. עדיף לשמוע את הפטפוטים המוכרים לו מאשר סט דיבורים חדש לגמרי. הוא לא סמך על המוח שלו.
קולות הדיבור הופסקו כשהסוהרים עזבו את התא שלו, וזה אומר דבר אחד- הגיע הלילה.
אולי.
כנראה.
אבל האם זה משנה?
מה שבטוח זה שהגיע הזמן לישון.
מאז שהגיע, הלילה והיום התערבבו לו. הוא כבר לא ידע מה השעה. מדהים כמה זה משנה לבן אדם, הוא חשב שישתגע בתחילה. ועדיין, עברו מאז שנים- והוא התרגל.
הרי זמן הוא מושג מופשט, לפעמים הוא מרגיש איטי ולפעמים הוא מרגיש מהיר. עדיף לא לדעת אותו בכלל.
הוא הניח את ראשו על הכר, ונרדם במהירות, זה אחד הדברים שהחיים בתא הזה עושים לך.
ויחד עם השינה, הגיעו החלומות, הוא חלם על אדם שהוא לא הכיר טובע, וכריש זינק מעל המים ועבר דרך חישוק, אבל החישוק לא אפשר לו ללכת- תופס אותו בסנפיר הגב שלו ועוצר את תנועתו באוויר, מעל המים. והכריש ניסה להתנגד, נע וזע, והחישוק נחתך. אבל הכריש נותר באוויר.
ואז, החלום נגמר והתפוגג, ומשרידיו נוצר חלום חדש. החישוק החתוך נהיה שלם שוב, והסתחרר מסביב למותניה של נערה צעירה לבושה בבגד גוף. החישוק התחיל להסתובב מהר יותר ויותר, ועשן התחיל לעלות- ואין עשן בלי אש. והאש התחילה להתפשט, מאכלת את הבחורה שממשיכה לסובב את החישוק הבוער, והאש המשיכה להתפשט, והחדר בער. וכל העולם בער. ואז האש כבתה. משאירה מאחוריה אפר שחור, וגולגולת לבנה שנמצאת במרכזו של חישוק בוער.
והגולגולת דיברה, דברים חסרי פשר. מזכירים מעט את דיבוריהם של הסוהרים, רק ללא קיר זכוכית. אך לא למשך זמן- הלהבות שעל החישוק כבו, משאירות מאחוריהן זכוכית שקופה, אך עדיין ניתנת להבחנה. והגולגולת הפסיקה למלמל. ושתקה.
חישוק הזכוכית התחיל לקטון, סוגר על הגולגולת ומוחץ אותה. מרסק אותה לאבק אינץ' אחר אינץ' עד שנשאר עמוד קטן של אבקה לבנה, מוכל בתוך גליל שקוף על רקע של אפר שחור.
עשן התחיל לעלות מראש העמוד, אופף אותו באפור סמיך, והחלום התפוגג. ומתוך העשן נוצר חלום חדש. אופטימי יותר, על עננים אפורים וקשתות בענן. על שמיים חשוכים והבזקים לבנים של ברקים.
הוא התעורר לא הרבה אחרי זה, מתמתח בדרגשו הקשיח, מפיג את כאביו המעטים של גופו. בפעם הראשונה ששכב על הקרש הזה, שריריו נתפסו למשך שבועות, אבל שנים עברו מאז- וגופו התרגל. הוא חייך, נזכר בחלומו. באש. בגולגולת. בשמיים.
לאחר שלושה ימים הוא נמצא- גופה חרוכה, כלואה בתא של אבן קרה וזכוכית מותכת- על ידי כוחות ההצלה.
המתקן היה גדול, ומרוחק.
השריפה כבר גוועה כשכוחות ההצלה הגיעו, ולקחה את קורבנותיה איתה,
לחופש.