"האם אתה מאמין בדולפינים?"
משחר נעוריו גֶ'פַאוֹ למד להכיר בעליונותם של הדולפינים על פני בני האנוש בנהר. קמיע הדולפין שעבר מאב לבנו הטלטל על צווארו כשבא בעקבות הדולפין אל השוק הצף. הוא היה רחוק מהכפר שלו אבל הדולפין היה בשלו, נחוש לחתור לתוך תעלות העיר הגדולה.
ספינות השוק הצף המו מסירות קטנות עם וילונות צבעוניים ופעמונים שזורים בפתיליהן ועד ספינות ענק שאריגי ענק נמתחו מעל רחבותיהן וסימנו את איזורי המכירה. לקוחות היו עולים בצוהר אם הספינה הייתה גבוהה או פשוט עולים אם הייתה נמוכה. פה ושם נראו ספינות צנועות יותר למראה ועל גופן סמלו של הדייג – הרעם הכלוא בין הארץ והאדמה.
ג'פאו הידק את ידו הימנית על קמיעו מוכנית. אלה היו חיילי הכנסייה. הוא השפיל את מבטו לעבר הדולפין ותהה למה הדולפין הביא אותו לעירו של 'הדייג' בה שכן גדול משרתיו – החוזה הגדול.
אישה נשאה את זרועותיה לעבר השמיים, תינוק מכורבל במנשאה. בגדיה האדומים הזכירו לו את הקדשים והקדשות שהקדישו את חייהם לטכסי הפוריות של הכנסייה. אחת מהן הכניסה אותו בברית האמונה כמו אביו לפניו ואביו לפניו עד ראשית ימיה של הכנסייה. כאב ישן נושן דקר את הדייג בזווית עינו כשהוא נזכר כשהוא היה צריך להיות סב עכשיו. כהני האל הבטיחו לו במילים חלולות שאל לו לפרש את מות ילדיו כאובדן חסד האל הם אמרו לו שהוא צעיר. הוא היה בשנות השלושים לחייו לפי ספר הקהילה של הכפר שלו ונאמר לו שגברים מבוגרים ממנו היו אבות לילדים אבל ג'פאו היה חכם מהם.
התינוק צרח והאישה באדום רקדה כדי להרגיעו. היה בריקודה משהו מוזר אך מוכר. הקדשות והקדשים היו רוקדים כנגד גופם של הסוגדים. נאמר שזה פתח ערוץ לתוך המעמקים מהם עלה חסדו של 'הדייג'. אתה לא שוכח את הריקוד הזה אפילו לא באלף שנה. אחד מהשייטים האחרים עצר למראה האישה המחוללת, מזהה כמוהו את הריקוד מהימים בהם נכנס הוא בברית האמונה, ואמר, המים נושאים את מילותיו, "הברכות לאם, איפה בעלך?"
מבטה של האישה היה רדוף כשהפסיקה לחולל. תחושה השתחלה במורד שדרתו הזקנה של ג'פאו כשהוא מבחין שהדולפין מפנה את חוטמו לעברה.
"האם תרצה את בתי?" שאלה האישה בנימה שהייתה בה מהתחינה "הם ייקחו אותה כמו –"
השייט הביט בה במבט שאמר אי הבנה והלם. ג'פאו הרגיש שלו היה במקומו היה מתפתה. הוא לא הבין למה שאישה תוותר על בתה. הכהנים תמיד חינכו אותם שהילדים הם החסד שמעניק להם האל בעולם. מסיבה זו לא האמין להם כשניסו לפייס את דעתו לפני שנים. קמיע הדולפין התנדנד מעל צווארו.
"האם את נשואה?" שאל השייט.
"אני מעדיפה שבתי תגדל בקרב אנשים שיאהבו אותה מאשר אצלם." אמרה האישה, יורקת לתוך המים "פעם, כשהיינו עובדי אלילים, הקריבו ילדים לאלילים העתיקים. כיום לא מקריבים אותם. כאן קונים ומוכרים הכל. אפילו ילדים."
והשייט היכה במשוטיו באחותה של האימה – חמת הזעם. ג'פאו התחיל להבין שעליו היה להקשיב לזכרון נושן על כניסתו בברית האמונה. היא הייתה אישה קדושה מהמסדר האדום - אלה שחוללו וביצעו את טכסי הפוריות למען האל. הילדים שנולדו במהלך טכסי הפוריות נחשבו לפי האמונה לילדי האל ולא שלהם. הם גדלו כיתומים על ידי שמש של הכנסייה – ובבגרותם, אלה מהם שלא נעשו לחיילים, נעשו שמשים. מרגע שנולד הילד בטכס קדוש, אתה לא אמור לחשוב עליו. הוא של האל. ג'פאו לא ידע לאן נשא הנהר את מה שנולד לו.
"ידידי הוותיק," רכן הדייג על מצחו של הדולפין "האם אתה שונא אותי? ילדיה אינם שייכים לאיש אלא ל'הדייג' בכבודו ובעצמו."
והדולפין דחף את סירתו קדימה לעבר האישה. ג'פאו הבחין במבטה אסיר התודה הנופל עליו, הדייג. הוא רצה ילדים אך הילדה הזו לא הייתה שלו לקחת אלא של האל עצמו. הוא היה באותו המצב כמוהה וויתר אפילו מבלי להכיר אותו או אותה... ועדיין הוא כמה לילד.
"האם אתה מאמין בדולפינים?" שאלה האישה. גבותיו האדומות של ג'פאו הורמו למשמע השאלה שרדפה אותו משחר ילדותו. קמיע הדולפין הזכיר לו את אביו מדבר אל הדולפין – אותו הדולפין שהביא אותו לכאן.
"אין לי תשובה לשאלה הזו." ענה הדייג והבין שהתינוקת הזו נועדה עבורו. הדולפין הביא אותו לעיר כדי לקבל את בתו של הדייג במקום הילדים שהוא איבד אי אז למגיפה והרעב. 'הדייג' עצמו פתח לו ערוץ אל מקום מבורך זה.
"תבורך," אמרה האישה הקדושה כשנטל ממנה את בתו "מה שמך?"
הוא לא השיב לשאלתה. השוק הצף היה מקום של קונים ומוכרים ולא של שואלים ועונים.
משחר נעוריו גֶ'פַאוֹ למד להכיר בעליונותם של הדולפינים על פני בני האנוש בנהר. קמיע הדולפין שעבר מאב לבנו הטלטל על צווארו כשבא בעקבות הדולפין אל השוק הצף. הוא היה רחוק מהכפר שלו אבל הדולפין היה בשלו, נחוש לחתור לתוך תעלות העיר הגדולה.
ספינות השוק הצף המו מסירות קטנות עם וילונות צבעוניים ופעמונים שזורים בפתיליהן ועד ספינות ענק שאריגי ענק נמתחו מעל רחבותיהן וסימנו את איזורי המכירה. לקוחות היו עולים בצוהר אם הספינה הייתה גבוהה או פשוט עולים אם הייתה נמוכה. פה ושם נראו ספינות צנועות יותר למראה ועל גופן סמלו של הדייג – הרעם הכלוא בין הארץ והאדמה.
ג'פאו הידק את ידו הימנית על קמיעו מוכנית. אלה היו חיילי הכנסייה. הוא השפיל את מבטו לעבר הדולפין ותהה למה הדולפין הביא אותו לעירו של 'הדייג' בה שכן גדול משרתיו – החוזה הגדול.
אישה נשאה את זרועותיה לעבר השמיים, תינוק מכורבל במנשאה. בגדיה האדומים הזכירו לו את הקדשים והקדשות שהקדישו את חייהם לטכסי הפוריות של הכנסייה. אחת מהן הכניסה אותו בברית האמונה כמו אביו לפניו ואביו לפניו עד ראשית ימיה של הכנסייה. כאב ישן נושן דקר את הדייג בזווית עינו כשהוא נזכר כשהוא היה צריך להיות סב עכשיו. כהני האל הבטיחו לו במילים חלולות שאל לו לפרש את מות ילדיו כאובדן חסד האל הם אמרו לו שהוא צעיר. הוא היה בשנות השלושים לחייו לפי ספר הקהילה של הכפר שלו ונאמר לו שגברים מבוגרים ממנו היו אבות לילדים אבל ג'פאו היה חכם מהם.
התינוק צרח והאישה באדום רקדה כדי להרגיעו. היה בריקודה משהו מוזר אך מוכר. הקדשות והקדשים היו רוקדים כנגד גופם של הסוגדים. נאמר שזה פתח ערוץ לתוך המעמקים מהם עלה חסדו של 'הדייג'. אתה לא שוכח את הריקוד הזה אפילו לא באלף שנה. אחד מהשייטים האחרים עצר למראה האישה המחוללת, מזהה כמוהו את הריקוד מהימים בהם נכנס הוא בברית האמונה, ואמר, המים נושאים את מילותיו, "הברכות לאם, איפה בעלך?"
מבטה של האישה היה רדוף כשהפסיקה לחולל. תחושה השתחלה במורד שדרתו הזקנה של ג'פאו כשהוא מבחין שהדולפין מפנה את חוטמו לעברה.
"האם תרצה את בתי?" שאלה האישה בנימה שהייתה בה מהתחינה "הם ייקחו אותה כמו –"
השייט הביט בה במבט שאמר אי הבנה והלם. ג'פאו הרגיש שלו היה במקומו היה מתפתה. הוא לא הבין למה שאישה תוותר על בתה. הכהנים תמיד חינכו אותם שהילדים הם החסד שמעניק להם האל בעולם. מסיבה זו לא האמין להם כשניסו לפייס את דעתו לפני שנים. קמיע הדולפין התנדנד מעל צווארו.
"האם את נשואה?" שאל השייט.
"אני מעדיפה שבתי תגדל בקרב אנשים שיאהבו אותה מאשר אצלם." אמרה האישה, יורקת לתוך המים "פעם, כשהיינו עובדי אלילים, הקריבו ילדים לאלילים העתיקים. כיום לא מקריבים אותם. כאן קונים ומוכרים הכל. אפילו ילדים."
והשייט היכה במשוטיו באחותה של האימה – חמת הזעם. ג'פאו התחיל להבין שעליו היה להקשיב לזכרון נושן על כניסתו בברית האמונה. היא הייתה אישה קדושה מהמסדר האדום - אלה שחוללו וביצעו את טכסי הפוריות למען האל. הילדים שנולדו במהלך טכסי הפוריות נחשבו לפי האמונה לילדי האל ולא שלהם. הם גדלו כיתומים על ידי שמש של הכנסייה – ובבגרותם, אלה מהם שלא נעשו לחיילים, נעשו שמשים. מרגע שנולד הילד בטכס קדוש, אתה לא אמור לחשוב עליו. הוא של האל. ג'פאו לא ידע לאן נשא הנהר את מה שנולד לו.
"ידידי הוותיק," רכן הדייג על מצחו של הדולפין "האם אתה שונא אותי? ילדיה אינם שייכים לאיש אלא ל'הדייג' בכבודו ובעצמו."
והדולפין דחף את סירתו קדימה לעבר האישה. ג'פאו הבחין במבטה אסיר התודה הנופל עליו, הדייג. הוא רצה ילדים אך הילדה הזו לא הייתה שלו לקחת אלא של האל עצמו. הוא היה באותו המצב כמוהה וויתר אפילו מבלי להכיר אותו או אותה... ועדיין הוא כמה לילד.
"האם אתה מאמין בדולפינים?" שאלה האישה. גבותיו האדומות של ג'פאו הורמו למשמע השאלה שרדפה אותו משחר ילדותו. קמיע הדולפין הזכיר לו את אביו מדבר אל הדולפין – אותו הדולפין שהביא אותו לכאן.
"אין לי תשובה לשאלה הזו." ענה הדייג והבין שהתינוקת הזו נועדה עבורו. הדולפין הביא אותו לעיר כדי לקבל את בתו של הדייג במקום הילדים שהוא איבד אי אז למגיפה והרעב. 'הדייג' עצמו פתח לו ערוץ אל מקום מבורך זה.
"תבורך," אמרה האישה הקדושה כשנטל ממנה את בתו "מה שמך?"
הוא לא השיב לשאלתה. השוק הצף היה מקום של קונים ומוכרים ולא של שואלים ועונים.