הצבא ממשיך, בזמן שמאחורי החומות הטבח נמשך, וצרחות ההרוגים נשמעות.
"קדימה! בכל הכוח!" צועק רונדון, כשהצבא ממשיך בהסתערות חסרת הרחמים שלו אל הארמון - הקרב שם היה נורא, מזעזע ומלא דמים ומתים. אסאדר לעולם לא נלחם ככה בחייו. ארתור כמעט הקיא מרוב מאמץ, ומעגליו של רונדון התחממו עד שפלטו עשן.
לורד סטרויס גם הוא הצטרף לקרב, כמו גם בולדווין. גארט אוזארד גם הוא הגיע לעזור אל מול הפלישה, ושלושתם נלחמו והרגו את המפקד גאס, ואת המג הנטריוס, מפקדים בכירים בצידו של הנביא.
ובאמצע כל הקרב, ריקן בדיוק הרג גובלין. הוא הרגיש מכה עזה מאחוריו, מכה של מטה עץ. הוא הסתובב, מוכן לאיום הבא.
ומולו, עמד בארסאיוס. הנביא, הרוצח, ראש הכוהנים של דורטר ומנהיג המרד כנגד העבדות והאצולה.
ריקן היה המום בהתחלה, וכמוהו בארסאיוס.
ואחרי זה התחיל הקרב.
"אתה תמות!" הוא צעק לו, חרבו מכה בעץ ומשאירה סימן עמוק על העץ. "אתה תמות, אני ארצח אותך בעצמי!" עיניו מראות חרון וכעס, בזמן שברסאיוס מתחמק מהתקפה אחת אחרי השנייה.
המטה פוגע לריקן בבטן, אך למלך לא אכפת - חרבו מונפת אל על, וחתך מדמם נפתח על לחיו של בארסאיוס. הכוהן ההמום ניסה לסגת, אך הארכמג חיכה לו מאחוריו.
"לא תברח, בוגד! רוצח מלכים, מחסל חברים!" הוא קרא לו, וברק ניצת בידיו - בארסאיוס חסם את הברק והעביר אותו אל ריקן, שהועף לאחור בצרחת כאב. הוא התמודד עתה כנגד פארגוס, אך הארכמג חמק ממכה אחת אחרי השנייה.
סכין חתכה את ידו של הנביא. פארגוס העיף אותו ממנו בגל הדף, בדיוק כשריקן עמד לתקוע את חרבו בנביא - אך פיטבארוס הגיע אליו, נגח בו וזרק אותו על האדמה הקשה. הוא עמד לתקוע את חרבו הגדולה בפניו של ריקן, אך פארגוס יצר חוט שעושי מקסם טהור ותפס את מותניו של השד, מסתובב לו ומקבל עוד כוח בכל סיבוב. הוא החזיק בכל כוחו שנותר לו עם ידו האחת, ולאחר שמונה סיבובים זרק לעזאזל את פיטבארוס על קיר, שנשבר לחלוטין מעוצמתו של הקסם וממשקלו של השד.
איש ענק, גובהו שני מטרים וחצי לפחות, זינק על פיטבארוס מאחוריו, צורח "קסוול! קסוול!" ותוקע את הגרזן הדו ידני שלו בגבו של השד. פיטבארוס צרח, זרק את סר מנדלי האלד לעזאזל כנגד הקיר.
ריקן הפיל את בארסאיוס על הרצפה וחבט בו באגרופיו. אגרוף אחרי אגרוף הוא חבט בו, מקלל אותו ללא הרף. "את משפחתי לקחת! את אבי, את אחי! את נאמנות אנשי, את חיי אזרחי!" הוא מכה אותו ללא הרף, עד שבארסאיוס מצליח לזרוק את ריקן ממנו ולשלוף סכין נסתרת - הוא תקע אותה בחזה של המלך, אך השריון חסם את רוב הנזק. עייף, מותש ופצוע, בארסאיוס פתח שער בעזרת המטה שלו. הוא עמד להגיע אליו, כשכדור אש כמעט שרף אותו למוות. "אתה... לא... תברח" אומר אליו פארגוס העייף, ושניהם פוצחים בקרב נוסף של כישופים - גם כשהוא מותש עד אין קץ, מצליח פארגוס לקנות מספיק זמן לריקן בכדי לעמוד על רגליו ולהסתער על בארסאיוס, אך ראש הכוהנים ציפה לכך - הוא הסתובב, הפיל את ריקן והחזיק את המטה שלו. בהפגנה אחרונה של כוחו, הוא הפך את קצה המטה לחד כמו חרב.
פיטבארוס ראה את מה שהארכמג מנסה לעשות. הוא הסתער עליו מהר ככל שיכל, צורח כשהוא מניף את חרבו הענקית אל על.
פארגוס ראה את מה שהשד מנסה לעשות. הוא גם ראה שהוא יכול להציל את עצמו - פסיעה אחורה, לכשף משהו על השד הפצוע, ולהציל את חייו. זה היה פשוט כל כך.
אבל לא היה זמן לזה וגם להציל את ריקן. את ריקן קראנדאן, הנכד שמעולם לא היה לו. את ריקן קראנדאן, היורש לכתר וחבר האמת שלו.
הוא מתח את ידו, צעק את מילות הקסם, וגל הדף זרק את בארסאיוס לעזאזל אל עבר השער - ריקן המבולבל והפצוע בקושי הצליח לתפוס בגלימותיו של הנביא בזמן, כשהוא ראה את המחיר הנורא.
ידו השנייה של פארגוס נכרתה על ידי השד, שצרח בעוד הוא תוקף. המג התרסק על הרצפה, דם נוזל מהפצע הפתוח. הוא רק חייך חיוך אחד אחרון, ועם החיוך הזה מת.
בשלב הזה, ריקן נשבר. בעוד הוא תופס ונזרק עם בארסאיוס אל השער, שנאתו לעולם לא הייתה טהורה יותר.
השער הוביל לפסגת הר האמת - ההר עליו מומלכים המלכים האמיתיים של ממלכת דורטר, והמקום הבטוח ביותר בכל אזור הקרב הזה. כל האנשים שנלחמים התפרסו לרגליהם כנמלים, ופסגת ההר הייתה ישרה, רחבה וארוכה.
ריקן בכה.
הוא בכה על כל מה שהוא איבד - משפחתו, חבריו, חייו הקודמים, האבא השני שלו... הוא בכה והתסער על בארסאיוס. "אני אהרוג אותך!" הוא צרח, בו בזמן שהאופל עצמו התגבש אל מול פיטבארוס.
מתוך האופל, הופיע שלד עם זקן ארוך ומדובלל - טבעות לאצבעותיו ומטה בעל סמלו של יולדר מוחזק. לורד אנאראק הביט בעיניו האדומות אל פיטבארוס, ורק קול חזק ונורא נשמע כשהוא פתח את פיו.
"הרגת אותו" הוא אמר, ותפס את גרונו של השד, שהורם כילד לכוחו של אנאראק. "הרגת אותו" הוא חוזר שנית בעוד הוא שולח את ידו אל בטנו של פיטבארוס, קורע את העור שלה ומוציא את האיברים הפנימיים המעוותים.
"הרגת אותו!" הוא צורח בזעם בזמן שפיטבארוס זועק בכאב אינסופי, ואנאראק מבעיר את השד מבפנים, בעוד הוא לוקח את מעיו ותולה אותם על המטה שלו, שעומד שם, מרחף בדממה, וסוחב כל משקל. הוא מבעיר מחדש את השד, שצורח כמו שלא צרח מעולם.
"העזת להרוג אותו?!" הוא צועק בעוד פיטבארוס מתנדנד חסר רוח חיים על המטה של אנאראק. הוא שורף את גופתו ושם את היד של פארגוס על הגופה של הארכמג. הוא מכשף כלוב כוח סביב הגופה, שלא תושחת בזמן הקרב, ונעלם אל תוך האופל מחדש.
בנתיים, ריקן וברסאיוס נלחמו. הטעיה לפה, משיכה לשם, אינספור מכות שנחסמו על ידי שני הצדדים. לבסוף, שניהם עייפים ורצוצים, הם ניצבו זה מול זה.
"אתה... אתה תמות" אומר ריקן, וקולו נשמע לכל עבר, הקסם של הר האמת נושא את מילותיו לכל האזור הרחוק. "אתה תסבול כשאתה תמות, והנקמה תהיה שלי. אני אשיב את ממלכתי ואנשי לגדולה".
"אתה מושחת בדיוק כמו כל השאר, ריקן. בדיוק כמו אביך, בדיוק כמו אחיך ובדיוק כמו הארכמג, שעליהם אתה בוכה עכשיו. אתה מושחת כמו כל לורד שנתן לילד, זקן או אישה לגווע, וכל לורד שלקח את הגברים החזקים והחלשים כאחד להיות לו עבדים במכרות" הם החליפו מהלומות שוב, וריקן בלם את המטה של ברסאיוס עם מגן המגדל שלו. לבסוף הוא זרק את המגן הצידה והחזיק את חרבו בשתי ידיו, ובארסאיוס החזיק את המטה כנגד החרב. שניהם דחפו זה את זה, אך כוחו של ריקן גבר על הנביא, ואט-אט הוא החליק אל עבר המדרון. בזמן הזה הם לא דיברו - כל אחד מהם היה עסוק במשימה לגבור על השני, אך לבסוף ריקן הצליח לזרוק את המטה של ברסאיוס לעזאזל, מפיל אותו מהר האמת.
"המטה שלי!" זעק ברסאיוס וידו נשלחה באופן אינסטינקטיבי להרים אותו - אך הוא לא היה שם.
"הוא הבעיה הקטנה שלך כעת" משלים ריקן את משפטו, ותוקע את הלהב בבטנו של הנביא. ברסאיוס מדמם מבטנו בשעה שריקן שולף את החרב החוצה.
"בשם כל האלים, אני גוזר עליך מוות. עכשיו סוף סוף אוכל לישון בשלום" הוא חותך אלכסונית עם חרבו, חתך שפוגע בנביא ומתפרש על כל בית החזה, וזורק אותו גם לעזאזל מן ההר. ריקן קרס באפיסת כוחות על הקרקע, בוכה מאושר ומעצב.
רגע לפני שברסאיוס נפל, המטה שלו נפל ארצה ונשבר - פיצוץ אור הקיף את הנביא, וגופתו לעולם לא הגיעה לקרקע. איש לא ידע אם הוא שרד.
לאחר מכן, הצבא של ברסאיוס ברח. אסאדר חיסל לאחר קרב קשה את שני אלופיו של הנביא - רונדון מחושל הקרב וארתור, להבו ונוקמו של האל האחד, והנהיג את האנשים לרדוף אחרי הבוגדים.
בעוד הלוחמים מקשיבים לאסאדר, מפקדם שהוכיח את עצמו שוב ושוב בקרב, הניצחון סוף סוף מגיע.
הנביא מת. המרד נגמר.
הממלכות תוקנו.
אך לא הכל היה לשווא...
ארתור, רונדון ולביוס לא נזכרו כמפלצות - רשמית בעיני הממלכה הם נחשבו אויבים, אך העם ידע יותר טוב - כל תומכי השווין והזכויות זכרו את אלו שנלחמו עבורם, גם כשזה היה קשה. הם זכרו את הרכות של לביוס ואת קולו המעודד, את החזות הרשמית של רונדון ואת הצייתנות הבלתי מעורערת שלו, ואת נאומיו האדירים ומעוררי ההשראה של ארתור. כל מי שנשאר תומך של דרכי הנביא ושהצטער שהמרד לא הצליח זכר את האלופים שנתנו סיכוי אמיתי למרד, בכבישת מבצר הסערה ובפעולות שלהם לפני זה.
האצולה למדה לקח מהמרד של ברסאיוס - צו רשמי מהמלך עצמו יצא אל הצפון לשחרר מיד את כל העבדים שלא עוינים כלפי הממלכה - יש שלחשו שריינארד אוזארד כמעט התמרד כשהוא שמע את החדשות, אך התהליכים החלו, ובבוא הזמן העבדים ישוחררו והחופש יגדל.
בנוסף, העם דרש שוויון - הם לא קיבלו אחד מלא, אבל כל לורד עשה כטוב בעיניו למען אנשיו ולמען הכלכלה שלהם, וריקן התחייב שנזקי המלחמה יתוקנו מכספי המיסים. לורד אלפארי מחה, אך לבסוף שוכנע שזהו המהלך הנבון.
פסל נבנה בבירה. הוא הציג את פארגוס מלת'ריין, הארכמג השני והנאמן הגדול יותר לממלכה בכל ההיסטוריה הכתובה. האחד שהקריב את חייו, את נפשו ואת כל מה שנותר לו למען ריקן, בית קראנדאן, ודורטר. מעמד המגים עלה רבות, והם החלו בתהליך אמיתי של כניסה מחדש לחברה כאנשים שווי זכויות. למרות זאת, עדיין נשארו כאלה שהתנגדו למגים ושנאו אותם, אך הם הפכו בחלוף הזמן למעטים יותר ויותר.
הקרבתו של סר ג'וארו קוטאן גם היא נזכרה - הוא קיבל קבר רשמי, אחד שבדרך כלל לא שמור למפקד משמר העיר, והאנשים היללו את האומץ שלו ואת הנחישות שלו לעמוד כנגד כוחות הנביא.
בעקבות המרד, הגזענות כלפי אורקים, גובלינים ושאר הגזעים התפצלים גדלה בהרבה - האנשים הסכימו שהם אויבים רשמיים של הממלכה. עם זאת, הם נזכרו ברוגל, הננס שנלחם לטובת דורטר, והגזענות כלפי תושבי הארצות החופשיות ירדה בחלוף הזמן, אך לא בהרבה.
הרבה מאוד מגים החלו לשער השערות על הופעתו המסתורית של לורד אנאראק - הם גילו שכשהארכמג מת, חוקי הקסם נשברו לפרק זמן של כמה דקות, מה שאפשר לו להשתגר לשדה הקרב ובחזרה למצודתו... אך למה הוא היה שם, ולמה הוא עינה את פיטבארוס כפי שעינה?
כשהזמן חלף והאנשים נחו מעט, גנרל אסאדר נשלח יחד עם ארבעת אלפים איש בכדי להוות את התגבורת הראשונית לממלכות החופשיות. עם מותו של פארגוס, ריקן היה זקוק ליועץ חדש, מנוסה בדרכי הפוליטיקה... ברוב קולות מבין האצולה, אלפארי קסוול נבחר, והשמועות לחשו שזהו רק צעד ראשון של החמדן בדרך לקחת את כס השלטון.
לאחר הקרב חולקו לכל אחד תארים על תרומתו.
אסאדר קיבל באופן רשמי את העיר פאנדל לרשותו, וקיבל את המעמד של נושא דגל. בית גריאון גם קיבל את ההכנסות של מבצר הסערה לעשר השנים הבאות, ואת הזכות לבחור איזה לורד יכהן כשולט שם, המעמד של נושא דגל שמור לבית גריאון. העם העריץ אותו והוא קיבל אינספור עיטורים, ובמשתה הניצחון אמר לורד דלדראק סטרויס שהיה לו הכבוד להכיר אישיות עקשנית ואמיצה כל כך. לימים, נקרא אסאדר גריאון גם קוטל-דרקון, על שם כך שהביס את אראגיליון, דרקון הזהב.
פרילוס הפך לכוהן הגדול הבא. האנשים חששו ממנו, כי ברחוב היו שמועות שלמד אצל ברסאיוס, אך במהלך החודשים לאחר המינוי שלו הוא התחבב על העם, בעיקר בכך שהחל לקרוא את הדרשות בציבור ולא רק בזמני מלחמה. העם הפך אדוק יותר, שמח לכוהן גדול שמעודד שלום ולא מלחמה.
היו שמועות שאיווניס הפך לאחד מהסוכנים החזקים ביותר. בעוד ביום הוא הוצג כהרפתקן לשעבר, הסתובבו שמועות ש'העורב האדום' מרגל מצויין, ושקונטרול בחר בקפידה שהוא גייס אותו לתפקיד כה קריטי.
רוגל החליט לחזור לארצו, אך עדיין מטייל הרבה בין הממלכה ובין סטימקלאוד, עיר הבירה של הננסים. הוא קיבל הוקרה אמיתית על התותחים שלו, והוא זקף את הרעיון למג בשם אלאמוריק. בהתחלה, איש לא הבין איך הגיבור שהגן על פאנדל בחייו קשור להמצאה... עד שילד קטן צעד קדימה והכריז על נדיבותו של המג הנפלא. שמם של רוגל ואלאמוריק נכתבו יחד בספרי ההיסטוריה כממציאים של 'מגדיל הקסם', תותח שמטרתו להגדיל את הרדיוס של לחשים שהוטלו דרך הקנה שלו. ההמצאה עזרה רבות לצבא דורטר, מספיק בכדי שהממלכות החופשיות יתעניינו בקניית סודות הבנייה שלו. כמחווה טובה והתנצלות על הסבל שעברו במהלך המשא ומתן, רוגל נתן להם את סודות הבנייה בחינם.
רנגאר נשאר מעט כראש צוות השמירה של אסאדר, אך לבסוף החליט לחזור עם הכסף שהרוויח לכפרים החופשיים ולנסות לדאוג שם לחיים טובים יותר. המלך ריקן שמע את מצוקתו, והבטיח שישלח אוכל ושמיכות בחורפים הקשים, יחד עם כוהנים ושיקויים שיעזרו בטיפול במחלות. רנגאר הודה לו ולאסאדר, לו הוא קרא 'הלוחם היחיד שהייתי עוקב אחריו ללועו של דרקון', והבדיחה הפכה לנפוצה בין המשרתים על שם גבורתו של אסאדר.
האפילוג של אסאדר (נכתב על ידי העוג הברברי):
המשתה היה מוכן, הכול היה ערוך בסדר מופתי. האורחים ישבו במקומות שלהם, והאנשים עמדו בציפייה. חודש עבר מאז הקרב על נשימה ראשונה, והיום העיר לבשה בגדי חג, מראה מוזר. העיר שוקמה, אך חלקים שלמים ממנה עדיין הרוסים, כמו החומה. אבל היום, לא נראה שהאנשים שמו לב לזה, הם היו עסוקים מידי באירוע אחר.
אסאדר ישב בחדר קטן, לבוש בחליפה מהודרת. האורחים חיכו, ותכבדו בינתיים מהמשתה שנערך ביד המלך. רנגאר חייך "מתרגש?" הוא שאל אותו. אסאדר הנהן "אתה עברת את נשימה ראשונה אסאדר, אתה יכול לעבור גם את זה" הוא אמר לו וקרץ קריצה קטנה. "אתה תהיה בסדר" אמר לו איווניס מפינת החדר.
אסאדר נשם עמוק ויישר את בגדיו בפעם האחרונה. קול אחד נישא בקול ושאר הקולות השתתקו.
"יבוא החתן ויעלה לבימה" אמר הקול, ואסאדר יצא מהחדר והתקדם. רנגאר ואיווניס התקדמו מצדדיו של אסאדר, לבושים בבגדים נאים גם הם. הכוהן שעמד על הבימה היה פרילוס, נראה לחוץ כמעט כמו אסאדר בעצמו.
אסאדר העביר את מבטו על הקהל. כול המפקדים היו שם, קסוול, אוזארד, בולדווין, סטרויס, וכמובן המלך וכול אנשיו. אסאדר חשב שהוא מצליח להבחין בקונטרול לרגע, אך שהוא הסתכל לאותו המקום הוא כבר לא היה שם. רוגל עמד בקדמת הבמה ושרק לאסאדר, בעוד מישהו בעט בו בגבו כדי להשתיק אותו. הוא חייך חיוך משועשע אל אסאדר.
אסאדר עלה אל הבמה, ונשם עמוק. הוא הרגיש לחוץ יותר מבקרב על הדרקון.
"תבוא הכלה ותעלה לבימה" אמר פרילוס, ודלת מהצד האחר של הבימה נפתחה, ואליאנה יצאה, בשמלה צחורה, עם שתי המלוות שלה. האחת מהן הייתה הבת הבכורה של וינסטון, אוולין, והיא חייכה באושר. לאחר הקרב על נשימה ראשונה היחסים שלה עם אסאדר השתפרו פלאים, וגם עם אליאנה.
המלווה השניה הייתה אריאנה סטרויס, ביתו של הגנרל סטרויס, וארוסתו של המלך. היא התעקשה ללוות את הכלה, והגיעה בשמלה יפה, ליוותה את אליאנה וחייכה לכול עבר, נראה שהיא הייתה מאושרת מהמקום שניתן לה בטקס.
אבל המראה המרהיב באמת, היה אליאנה. היא לבשה שמלה לבנה וארוכה, שהתופרות הטובות ביותר הכינו אותה בכדי שתקל עליה בהליכה. השמלה בהקה לאור הלפידים של הארמון במראה מהפנט. נראה שכול העיניים בקהל מרותקות אליה. על ראשה היא לבשה נזר יהלומים, ועליו הינומה שקופה כמעט לחלוטין.
היא עלתה על הבמה, וכמו המלווים של אסאדר, גם המלוות שלה נשארו למטה.
"אסאדר, האם אתה מסכים לקחת את עלמה זו לאישה?" שאל פרילוס את אסאדר, יודע בעל פה כבר מה עליו להגיד "אני מסכים" אמר אסאדר.
"האם אתה מסכים להגן עליה, בטוב וברע, ולעמוד לצידה תמיד?" הוא המשיך ושאל, ואסאדר ענה ברצינות מוחלטת "אני מסכים".
"האם אתה מסכים להיות לצידה עד שהמוות יפריד בניכם?" הוא שאל את השאלה האחרונה. בלי שום היסוס, אסאדר ענה "אני מסכים"
פרילוס הסתובב אל אליאנה, והסתכל עליה. השאלות חזרו על עצמן, וגם אליאנה הסכימה. היא הייתה גם היא רצינית, לא התכוונה להפר אף אחת מההבטחות האלו.
"אני מכריז עכשיו עליכם, בשם האלים כולם, כבעל ואישה" אמר פרילוס והסתכל על אסאדר "אתה רשאי לנשק את הכלה." הוא אומר לו.
אסאדר התקרב מעט והרים את ההינומה מעל ראשה "אני אמשיך לשמור עליך לעד" הוא לחש לה.
"אני יודעת אסאדר" היא אמרה בקול רך "אני יודעת."
======================================================================================================================================================================
זה היה מסע מדהים.
אני מודה לכל השחקנים היקרים שלי - נקסטורל, טייגר, דינרבלו, דסטריקס והעוג הברברי. אף על פי שחלקכם מתתם במהלך העלילה, המשכתם לעקוב בנחישות אחרי העץ.
אני מודה לגאלאן, על העזרה והתמיכה לכל הדרך - על העצות, הדיונים וכתיבת הרקע.
אני מודה לפרשנים המדהימים שלנו, דסטריקס וגאלאן. היה כיף להקשיב לכם, ולמרות שלא יכלתי להקשיב כל הזמן כי גם כתבתי תגובות, נהניתי מכל רגע.
אני מודה גם לקוראים הנאמנים שלנו, אלו שהשתתפו בדרכם ונעו איתנו לכל אורכה ורוחבה של העלילה, ושתמיד עודדו אותי.
אני אהבתי את הקמפיין הזה, ובמלוא בדיוק שנתיים לסיומו, אני פשוט מתרגש.
היה לי כיף עם כל צד - עם כל שחקן שנשאר עד הסוף, לא וויתר והיה מלא באהבה למשחק, לעולם, ולשאר הקבוצה.
לימדתם אותי כל כך הרבה - על איך להריץ קמפיין, על איך לבנות דמויות מעניינות, על איך לבנות מקומות מופלאים ומרתקים. הרצון שלי היה להשקיע בכם כמה שיותר, כיוון שאתה השקעתם בי כמה שיותר. אני מודה לכם על כך.
היה לי העונג והכבוד להיות השה"ם שלכם,
מי יתן ותמיד נשחק יחדיו,
rui
rcshock: 
