הקטע האחרון
שלום לכם
הותיקים המופלגים שביניכם אולי יכירו אותי מימי יצורי-רשת שהייתי מבין מנהליו, האחרים כנראה יכירו אותי רק דרך ההודעה הזאת. אז אהלן לכם, אני דניאל הנודע בתור גילת', מה קורה
הסיבה שבאתי לבקר כאן היא שזה האתר היחיד מבין אלה שאני זוכר מימיי שעדיין פתוח, וטוב לראות שהוא עדיין יחסית פעיל. אני עדיין כותב, כמו בימים הטובים, ועדיין עולה בי הצורך מדי פעם לקבל ביקורת מבני אנוש אחרים... אז הנה אני כאן, למרות שלסיפורים שלי היה מאוד נוח במגירה הוירטואלית שלהם עד כה.
מצורף סיפור שהתחלתי לפתח לפני כמה זמן. אשמח לקבל עליו כל סוג של ביקורת, עם העדפה על בונה. אמור להיות המשך לקטע הזה, בתקווה לא יותר מדי קטעי המשך - המטרה היא להפוך אותו לסיפור של כמה פרקים.
מקווה שתהנו
לינק לקטע הבא
שלום לכם
הותיקים המופלגים שביניכם אולי יכירו אותי מימי יצורי-רשת שהייתי מבין מנהליו, האחרים כנראה יכירו אותי רק דרך ההודעה הזאת. אז אהלן לכם, אני דניאל הנודע בתור גילת', מה קורה
הסיבה שבאתי לבקר כאן היא שזה האתר היחיד מבין אלה שאני זוכר מימיי שעדיין פתוח, וטוב לראות שהוא עדיין יחסית פעיל. אני עדיין כותב, כמו בימים הטובים, ועדיין עולה בי הצורך מדי פעם לקבל ביקורת מבני אנוש אחרים... אז הנה אני כאן, למרות שלסיפורים שלי היה מאוד נוח במגירה הוירטואלית שלהם עד כה.
מצורף סיפור שהתחלתי לפתח לפני כמה זמן. אשמח לקבל עליו כל סוג של ביקורת, עם העדפה על בונה. אמור להיות המשך לקטע הזה, בתקווה לא יותר מדי קטעי המשך - המטרה היא להפוך אותו לסיפור של כמה פרקים.
מקווה שתהנו
לירן
[storyp]המכונית נכנסה לעיר הקטנה ממש כמה רגעים לפני השקיעה, כך שהבתים הלבנים והמדשאות הירוקות בערו בגוונים של כתום ואדום מתחת לשמיים הנקיים. הפורד הלבנה נעצרה באחת החניות שליד בית פרטי, ונותרה שם לכמה רגעים עם המנוע דולק. לאחר דקה, יצא החוצה אדם שנראה כל כך פראי, שלרגע מוטרף אחד, נדמה היה שהוא ישלוף חנית מהמושב האחורי וירוץ לצוד ממותות ברחובות הסלולים כשרק מעיל עור נמר לגופו. שיער החרדל שלו היה ארוך ומבולגן, בחלקים מסויימים דבוק לראסטות בגדלים משתנים, וכשהאדם ביצע תנועה מהירה, עננה של אבק התפזרה ממנו והתפוגגה באוויר. הזקן שלו היה פראי באותה המידה, ארוך מכפי שנהוג לראות בחברה חילונית, ובצידי פיו היה אפשר לראות משהו שנקרש, על קו הגבול בין דם לבין בוץ. הבלונדיני הכהה של זקנו היה נגוע בלכלוך שחור בכל מקום, כאילו הוא התגלגל על האדמה באמצע גשם, הישג מרשים באמצע הקיץ הישראלי.[/storyp]
[storyp]אבל כשהמביט ראה את הג'ינס הקרוע שלרגליו, וחולצת המטאל הבלויה של קאניבל קורפס שעל גבו, עם ציורים אלימים מלאים בדם, הוא קיבל תזכורת שהוא נמצא במאה העשרים ואחת, ושם אפשר למצוא אדם מכל טיפוס. לוחם המטאל הפרהיסטורי פנה אל הרכב שממנו יצא ונופף לשלום, פניו נמתחים לחיוך לא מתורגל של הכרת תודה לפני שהתרחק קצת, והרכב עשה סיבוב פרסה אל השמש השוקעת.[/storyp]
[storyp]הוא נעצר כדי להסתכל מסביב, בוחן את הרחובות המוכרים. פניו התעוותו לרגע, והוא לקח נשימה עמוקה, שהרעידה את שפמו בדרכה החוצה, בזמן שהוא מסתכל על המדשאות ועל הבתים. לא לקחו יותר מכמה רגעים לפני שהוא התחיל ללכת, עוקב אחרי המדרכות במסלולים שעשה אלף פעמים בעבר.[/storyp]
[storyp]העיר השתנתה הרבה מאז הפעם האחרונה שהוא היה בה. בתים ישנים נהרסו והוחלפו בחדשים. צמתים קטנים הוחלפו בכיכרות עם פסלים צבעוניים ומוארים. הגינה הקטנה והצנועה שליד בית-הספר התמלאה במגלשות ומתקני טיפוס. לעומתם הריצוף של המדרכות לא התחלף, ובמהרה הוא מצא את עצמו דורך על הלבנים הבהירות ונמנע מהכהות, מעקל את מסלולו לתבניות משונות כדי למצוא דרך שבה הוא אינו דורך על האיזורים האסורים לפי חוקים מומצאים. הוא שם לב שעוברים ושבים מסובבים את מבטם אחרי שהם חולפים על פניו, וכמה ילדים ששיחקו כדורגל עצרו כדי להצביע עליו בגלוי, לוחשים ביניהם. אמא אחת לקחה את עגלת התינוק שלה לצידו השני של הכביש. הוא לא נתן לזה להפריע לו.[/storyp]
[storyp]כשלבסוף הגיע ליעדו, הוא נעצר כדי לבחון אותו. מלבד סימני בלאי רבים מן הרגיל, הבית לא השתנה בכלל: גינה עם עשב פראי ולא מטופח, קירות אדומים עם צבע מתקלף, חלונות מלוכלכים עם תריסים מוגפים, דלת פלדה גדולה בקצהו של שביל אבנים מעל הדשא. הוא דילג מאבן לאבן עד הדלת וצלצל בפעמון. בדממה שהשתררה לאחר מכן, הוא תהה אם עשה את הצעד הנכון. האם זה הפעמון הראשון שהיה צריך לצלצל? הוא ראה תנועה בצידה השני של העינית, ולאחר מכן שקט. הוא חיכה רגע, לא בטוח לאיזה תגובה הוא מצפה, ואז ראה תנועה של התרחקות זהירה מהדלת. הוא צלצל בפעמון פעם נוספת.[/storyp]
[storyp]"כבר תרמתי," אמר קול מבפנים. הקול היה מוכר, קול נוסטלגי שמילא את גופו בחמימות.[/storyp]
[storyp]"תפתח כבר את הדלת, מטומטם."[/storyp]
[storyp]הקול שלו כנראה גם היה מוכר. החלל התמלא בשקט של ציפייה, ורגע לאחר מכן הדלת נפתחה. יאיר נראה כאילו נוספו לו עשר שנים לפחות. שערו החום, שאותו נהג להאריך ולקשור לקוקו, היה קצר עכשיו, רעמה קטנה מעל הראש, מתובלת היטב באפור למרות שעוד היה צעיר. הפה שלו, שלא נהג לחייך הרבה מעולם, היה מוקף בקמטי דאגה, שנראו איכשהוא מוכרים למרות שלא היו שם בפעם האחרונה שהתראו. עיניו המפוזרות היו נדהמות עכשיו, מביטות בו דרך זוג משקפיים עקומות שנשברו יותר מפעם אחת. "...לירן?" הוא אמר, קולו המום.[/storyp]
[storyp]"חסר לך שלא היית מזהה אותי," לירן ענה, ושפתיו התפצלו לחיוך. התחושה הייתה זרה על פניו, והוא הרגיש שרירים נמתחים, שרירים שאותם הוא לא הפעיל זמן רב. הפנים של יאיר השפיעו עליו יותר משהיה מוכן להודות, ולפני שהספיק לעצור לחשוב על כך, הוא עטף את יאיר בחיבוק דוב, עננת אבק אופפת את שניהם בעקבות התנועה הפתאומית. יאיר לא ידע איך להגיב להפגנת החיבה הפתאומית, מלבד להשתעל ולעצום את עיניו. הוא אף פעם לא הצטיין בסיטואציות שדרשו אינטראקציה חברתית, בוודאי לא בסיטואציה כל כך חריגה. למרות שהוא עמד שם כמו דחליל שמותקף על ידי להקת עורבים, לירן ידע שהוא שמח לראות אותו. היה קשה לכל בן אדם אחר לראות את זה, עם המבט ההמום והשתיקה הנבוכה, אבל מי שהכיר את יאיר במשך חמש שנים אינטנסיביות, כמו שלירן הכיר, ידע לקרוא את תגובותיו.[/storyp]
[storyp]כשלירן שחרר את יאיר מהחיבוק, לא נראה שהוא זז מתחילת החיבוק ועד סופו. למעשה, נדמה היה שהוא עוד לא הוציא את האוויר מריאותיו, ולקח רגע לפני שהוא פקח את עיניו שוב. לירן הביט בו לכמה רגעים ותהה לאיזה תגובה הוא ציפה. לא הייתה לו תשובה, אז הוא פשוט טפח על כתפו של יאיר בזמן שהוא עקף אותו בדרכו לתוך הבית. "תודה על ההזמנה," הוא אמר בחיבה. "אני אשמח לקפה, ואם יש לך בגדים להחליף, זה יהיה נהדר. קצת אוכל גם לא יזיק."[/storyp]
[storyp]בפנים, הבית הצפוף היה מבולגן בדיוק כמו שלירן זכר אותו. רגליו הובילו אותו דרך המסדרון היישר אל המטבח, ששולחנו היה מכוסה בניירת וכוסות קפה חד פעמיות, חלקן מגדלות בתוכן צורות חיים מתקדמות. הכיור היה מלא בצלחות וסירים, עולה על גדותיו כך שגם השיש היה מכוסה בכלים מלוכלכים. זה לא הפתיע וגם לא הפריע ללירן. כשהוא פתח את דלת המקרר, הוא שמע את דלת הבית נסגרת, ואז את צעדיו המהירים של יאיר. לירן בדיוק בחן בסקרנות קרטון חלב של 2 ליטר כשיאיר נעצר מול הכניסה למטבח. "מה אתה עושה פה? אתה... אתה מת. ללא זכר. מה אתה... זה לא..." יאיר התחיל לגמגם. הוא הרים את ידו ומשך בשערו בתסכול, מחווה כל כך מוכרת שלירן הרגיש צמרמורת דרך עמוד השדרה שלו. הוא רצה לחבק את יאיר שוב, אבל הוא לא חשב שיאיר יעריך את זה, אז הוא חזר למטלתו.[/storyp]
[storyp]הוא מצא שרוול של כוסות חד פעמיות, ושלף אחת, שופך פנימה קצת אבקת נס מתוך מיכל קרוב. "אני לא מת, לפחות עד כמה שאני יודע," הוא ענה. "הייתי קרוב כמה פעמים, והיו פעמים שהצטערתי שאני לא, אבל שכנעתי את עצמי שאתה תמצא דרך להציל אותי בסופו של דבר. זה לא קרה, אבל הצלחתי להציל את עצמי, שזה לא פחות טוב." הטון שלו נשמע מריר מכפי שהוא התכוון, אבל זה לא הטריד אותו באותו רגע. התמי-4 מילא את הכוס במים רותחים, ורגע לפני שהכוס התמלאה, הוא עצר אותה והוסיף נגיעה של חלב. לאחר מכן הוא הלך לכיוון הארון, שם הוא ידע שיאיר מסתיר את הקורנפלקס. הוא התחיל לפתוח את דלת הארון כשידו של יאיר נחתה עליה בעוצמה, הרעש העמום מהדהד בחלל הקטן.[/storyp]
[storyp]"לא, לא. אתה חושב שנולדתי אתמול? האדם הכי יקר לי, שמת לפני שנים, מופיע בדלת ביתי יום אחד, מתנהג כאילו שום דבר לא קרה, ומאשים אותי באגביות בסבל שלו? דברים כאלה לא קורים, לא באופן טבעי. מי אתה, ומה אתה רוצה ממני?"[/storyp]
[storyp]זה גרר קרב מבטים ארוך. יאיר ניסה לאכוף את מרותו באמצעות מבט מאיים, אבל לירן היה עסוק בעיקר בלעכל את המידע המועט שהוא דלה מהמשפט. מת לפני שנים, היה הדבר הראשון שזעזע אותו. הוא ידע שעבר הרבה זמן, אבל עדיין היה קשה לשמוע שאלה היו שנים. הדבר השני היה החלק בו יאיר קרא לו האדם הכי יקר לו. משהו שיכל להיות שולי עבור אדם אחר, אבל כשזה בא מפיו של יאיר, הייתה לזה משמעות שונה לחלוטין.[/storyp]
[storyp]"אני לירן, וכרגע, אני רוצה ממך קצת קורנפלקס," לירן אמר, ומשך את דלת הארון. יאיר לא התנגד, והדלת חשפה כמה קרטונים של עוגי, צ'יריוס וכריות, ולצידם - כצפוי - קערות וכפות חד פעמיות. לירן לקח קערה וכף, ושם את העוגי מתחת לבית השחי שלו. לאחר מכן הוא ליקט את החלב שהשאיר בחוץ, שם אותו בבית השחי השני, אסף את הקפה ביד הפנויה ועשה את דרכו לסלון. הספה הייתה מכוסה בגדים מלוכלכים, אבל הוא התיישב עליה בכל מקרה, מפנה ניירות מהשולחן בפרק כף ידו כדי להניח את הקערה והקפה. כשהוא סיים לסדר את השלל על השולחן, יאיר נכנס גם הוא לחדר, צועד כאילו מתוך שינה, עם פניו של אדם שחושד שנפל ליקום מקביל. כשהוא התיישב על הכורסה, הוא נראה יותר כאילו הוא קורס אליה מכל דבר אחר. לירן שתה לגימה של קפה, והרגיש צמרמורת נוספת עוברת בכל גופו. הטעם הפשוט והמוכר הזה השפיע עליו יותר משיכל להודות. הוא ניגב את פיו כדי לנקות את הקפה משפמו והביט ביאיר. הוא הרגיש שהוא לא יכול להביע כמה שהוא באמת שמח לראות אותו. הוא רצה לבכות משמחה, אבל הוא לא היה בטוח שהוא עדיין ידע איך לבכות, או איך לשמוח.[/storyp]
[storyp]"עכשיו שלקחת את הקורנפלקס שלי, אתה מתכוון להיעלם לעוד שש שנים, או שבאת לעשות כאן עוד משהו?" יאיר שאל.[/storyp]
[storyp]עוד מהלומה. כל כך הרבה זמן? לירן קפא כשקרטון העוגי מרחף מעל הקערה הריקה. "שש שנים," הוא חזר. "אני בן... 23. ואתה בן 31."[/storyp]
[storyp]"אתה בן 24. זה יותר כמו שש שנים ושליש. היומולדת שלך הייתה לפני שבועיים. המשפחה שלך קבעה את התאריך בתור תאריך העלייה לקבר שלך. קבר ריק, מן הסתם, בעיקר סימבולי. גם אני הייתי שם, מבטים רושפים וקללות מסוננות לכל הרוחות. אמא שלך עדיין בוכה כל שנה, ורועי הקריא שיר שאבא שלך כתב מעל הקבר שלך. מה שבטח יגרום לו להרגיש די מטופש כשישמע שאתה עדיין חי."[/storyp]
[storyp]המהלומה הזאת דרשה קצת יותר זמן כדי לעכל. המשפט האחרון, חוסר טאקט יאירי סטנדרטי, היה המהלומה הקשה ביותר. לבסוף הוא הבין שהוא יושב שם עם קרטון העוגי באוויר, והתחיל לנער אותו עד שחתיכות קטנות החלו למלא את הקערה. הוא הניח את העוגי בצד, ומזג חלב שהעלה את הקורנפלקס על גדותיו. "גם קארין הייתה שם?" הוא שאל, לפני שהטביע את הכף שלו בקערה.[/storyp]
[storyp]"כן. היא הובילה את הקללות והמבטים הרושפים. היא שונאת אותי, אתה יודע. מבין האנשים המעטים שאני די מחבב, אבל היא שונאת אותי בגללך. היא רצתה שאני אצטרף לחיפושים אחרייך בזמנו, אבל זה היה ברור שחיפוש רגלי אף פעם לא ימצא אותך, אז ניסיתי לנפנף אותה בעדינות. זה עבד על אמא שלך, אבל קארין הבינה שאני יודע משהו. היא התחילה לנער אותי ולצעוק עליי שאני אגיד לה איפה אתה. היא זרקה עליי את כוס הקפה האהובה עליי לפני שהיא הלכה. גם זה על מצפונך."[/storyp]
[storyp]לירן לא ידע אם לצחוק או לבכות. הוא הרגיש את הרגשות מציפים אותו, דורשים לצאת החוצה בדרך זו או אחרת, אבל הוא פשוט לא הבין אותם מספיק כדי לעשות את זה. הוא יכל לראות את קארין מנערת את יאיר, צועקת עליו, את יאיר בורח ממנה בחוסר אונים, מנסה להסביר לה שהוא לא יודע כלום בטון השקר הרובוטי שלו, וקארין דורשת לדעת מה קורה, מטיחה בו חפצים שבירים. זה היה קומי, כמעט, הוא ראה את הסצינה בצבעים כל כך בהירים שהוא רצה לגעת בכתף של קארין ולצחוק ולהגיד לה להרגע. אבל אז הוא דמיין איך הוא בוכה, ואיך לא היה אף אחד לצחוק ולהרגיע אותה, ואיך היא כנראה עזבה את הבית בדמעות, ולא ישנה באותו הלילה כי היא הייתה עסוקה בלחשוב אם הוא מת או לא.[/storyp]
[storyp]העוגי היה קצת עבש, אבל לירן הבין כמה שהוא רעב כשהטעם גרם ללשון שלו להרגיש כאילו היא מתפוצצת. הוא לקח עוד לגימה מהקפה, נמס מהטעם, ועצר בשביל לקחת נשימה. השילוב של הטעמים המוכרים, הנוסטלגיים, הצליחו לשכך את הרגשות לעת עתה. "מה עם עידו?"[/storyp]
[storyp]יאיר השתתק, והביט בלירן אוכל לכמה רגעים. לבסוף נראה שהוא החליט שאין לו דרך טובה להגיד את זה. "עידו מת," הוא אמר, ועצר לרגע. "זאת אשמתי. בערך חודש אחרי שנעלמת, הצלחתי לאתר אותך. לקחתי את עידו כדי לנסות לשחרר אותך. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי. אם אתה לא יכולת עליהם, והם חטפו אותך כשאתה לגמרי מוכן לקרב, איזה סיכוי היה לעידו? הם עינו אותו קצת בשביל מידע, שקלו אם לכבול אותו יחד איתך, ואני מניח שבסוף החליטו שצייד אחד זה מספיק. המוות היה יחסית מהיר, אני מניח שזאת נחמה כלשהי. יש לנו מזל שהם לא חשבו על להשתמש בו לטקס כלשהוא."[/storyp]
[storyp]לירן הבין לפתע שהקורנפלקס בפיו נטחן לעיסה דקה והוא לועס אותו כבר הרבה מאוד זמן. הוא בלע, ואכל עוד כף לפני שיספיק לעכל את מה שנאמר עכשיו.[/storyp]
[storyp]"האזכרה של עידו הייתה לפני חודשיים. הרבה יותר גדולה משלך, יש לו משפחה מורחבת גדולה, וגם, אתה יודע, קבר לא ריק. ההורים שלו באו במיוחד מחו"ל. אבא שלו לא כותב שירה, אבל גם אמא שלו בכתה. הם חושבים שהוא מת בתאונת דרכים כשהוא ניסה לחפש אותך. אחרי ניסיון החילוץ עם עידו לא הצלחתי לאתר אותך יותר. לא שזה משנה כל כך, כי גם אם הייתי מצליח, אני לא יודע מה הייתי יכול לעשות. אחרי שלוש שנים הנחתי שכנראה שנמאס להם ממך, ושאתה מת. מאז אני... אתה יודע," הוא אמר. משהו בטון שלו רמז שגם הוא לא יודע.[/storyp]
[storyp]לירן שם לב שהקערה כבר ריקה. הוא הרים את העוגי שוב, וכשהוא הטה אותו כדי לשפוך אותו לקערה, הוא שם לב שהיד שלו רועדת. החתיכות פגעו בחלב והשפריצו קצת על הניירת שעל השולחן, אבל לא נראה שזה הטריד מישהו. לירן חזר לאכול. הוא עוד פעם הרגיש את הרגשות מציפים אותו ומחפשים דרך החוצה, אבל הוא לא הצליח למצוא את הדרך.[/storyp]
[storyp]"איפה היית?" יאיר שאל, סוף סוף לוקח את היוזמה בשיחה. "אחרי שהם חטפו אותך. מה הם עשו איתך?"[/storyp]
[storyp]לירן המשיך ללעוס באריכות. גאות הרגשות תקפה את ראשו בגלים, אבל עם כל נשימה, הגל היכה נמוך יותר ויותר. הוא ניסה לא לחשוב על עידו, לא לחשוב על קארין, לא לחשוב על איפה שהוא נמצא, על האנשים שהוא הולך לראות בימים הקרובים, על כל הדברים שהוא פספס והסבל שגרם. הדבר היחיד שהוא חשב עליו היה חתיכות קטנות של עוגי נמעכות בתוך הפה שלו. כשהוא דיבר, זה היה בטון אוטומטי, מרוחק.[/storyp]
[storyp]"הם השתמשו בי בשביל כמה טקסים, כמו שאמרת. בעיקר, הם השתמשו בי בשביל להרוג שדים שהם זימנו, כדי שהם יוכלו לקצור מהם איברים שהם היו צריכים. בין לבין הם השאירו אותי כבול וכלוא בתא. הקפדתי על כללי שבי, בדיוק כמו שלימדת אותי. ברחתי בזכות נחישות וסבלנות. בדרך לחדר הטקסים שלהם, היה מסמר שבלט מהקיר, וכל פעם שעברתי שם, ניסיתי לשפשף את החבלים במסמר. פעמיים הם שמו לב שהחבל התבלה והחליפו אותו, אבל בפעם השלישית הם לא שמו לב, והצלחתי לשחרר את הידיים כשהיינו מחוץ לחדר הטקסים שלהם." הוא לעס עוד קצת עוגי, עיניו בוהות בטלוויזיה השחורה במבט מזוגג. "הם שמרו אותי איפשהוא בנגב. אחרי שברחתי, הלכתי מזרחה עד שמצאתי כביש, והתחלתי ללכת בעקבותיו. מישהו נתן לי טרמפ לפה."[/storyp]
[storyp]שקט השתרר בחדר. לא נראה שמישהו מהשניים ידע מה להגיד. היה יותר מדי מטען באוויר, יותר מדי דברים נחשפו שאף אחד מהשניים לא ידע איך לעכל. שניהם היו עסוקים בלחשוב על מה שנאמר בזמן שהרעש של העוגי הנלעס מילא את החדר.[/storyp]
[storyp]"מה אתה הולך להגיד להורים שלך?" יאיר שאל לפתע.[/storyp]
[storyp]הקערה הייתה ריקה שוב, אבל לירן לא הצליח להביא את עצמו למלא אותה שוב. הוא לגם מהקפה, ונשען לאחור. "עוד לא חשבתי על זה. אין לי מושג." הוא הרגיש לחץ עצום בלבו מהמחשבה על לשקר להם. הוא רק רצה לראות אותם, לחבק אותם ולהגיד להם שהוא חי ולשמוח איתם. רק המחשבה כמעט גרמה ללב שלו להתפוצץ מהתרגשות, אבל לא היה לו מושג מה יקרה מיד אחר כך. זה לא שהוא לא ניסה לחשוב על מה שהוא יצטרך להגיד להם, הוא פשוט הדחיק את המחשבה כל פעם שהיא צצה. המחשבה ההגיונית הראשונה שלו הייתה שהוא לא רצה שהם יראו אותו ככה, אז יאיר היה הראשון שהוא ביקר. אבל מה הם יגידו אם הוא יופיע מצוחצח ומגולח למשעי, אחרי היעדרות של שש שנים? "מה אני יכול להגיד להם? שחטפו אותי מהחמאס?"[/storyp]
[storyp]"זה יוביל לחקירה," יאיר מיהר להגיד. "הצבא ינסה לגלות מי חטף אותך ולמה לא ביקשו כופר. אתה לא יכול לספר להם משהו שאפילו מזכיר את האמת."[/storyp]
[storyp]לירן היה צריך להקפיא פרץ של כעס שכמעט יצא החוצה. יאיר אף פעם לא הבין את הקושי בלהסתיר את האמת מכל האנשים שקרובים אליו, אולי כי לא באמת היו אנשים קרובים אליו. אבל לירן ידע שהוא צודק. להגיד את האמת יאלץ אותו לחשוף בפניהם את הסוד שהוא, יאיר ועידו מנסים להסתיר כבר יותר מעשור, ולשים את כולם בסכנה. אם זה יקרה, זה יהיה יותר גרוע מעוד עשור בשבי. "אז מה כן?"[/storyp]
[storyp]יאיר משך בשערו שוב, מביט אל החלל. "כשההורים שלך יגלו שחזרת, הם יחפשו מישהו להאשים, מישהו לתבוע ולגרום לו לשלם. הבעיה היא שהם לא יכולים לדעת על האשמים האמיתיים, ולהאשים אדם חף מפשע מן הסתם יוביל לחקירה מסוכנת. באופן כללי, חקירה היא משהו שאנחנו רוצים להמנע ממנו."[/storyp]
[storyp]"אני נעדרתי במשך למעלה משש שנים. איך אנחנו יכולים להמנע מחקירה?"[/storyp]
[storyp]יאיר הוריד את ידו ונשם נשימה עמוקה. הוא נקש באצבעו באיטיות, עיניו מתגלגלות בזמן שגלגלי השיניים הסתובבו. "הדרך היחידה שלא תהיה חקירה היא אם ההיעדרות שלך תהיה מוסברת. אם האשם הוא מישהו שיודה באשמה, מישהו שההורים שלך והאנשים הקרובים אלייך לא ירצו לגרום לו לשלם." לירן הביט ביאיר, והוא בהה בו בחזרה. לקחו כמה רגעים עד שהוא הבין מה יאיר מציע. אני. האשם צריך להיות אני.[/storyp]
[storyp]לירן לגם עוד קצת מהקפה. הוא הרגיש את הכעס גואה בו, כל גל מעלה את הסף עד שהוא ממלא את כולו. "אי אפשר שהאשם יהיה מישהו שאי אפשר לתבוע? מה אם נגיד שהייתי בתרדמת או משהו?"[/storyp]
[storyp]"אשמה רפואית תוביל לחקירה רפואית שתחשוף את השקר מהר מאוד. לא, האשם חייב להיות אתה. זאת הדרך היחידה."[/storyp]
[storyp]הוא נשם נשימה רועדת אחת, אבל הפעם הסכר לא עמד בסערה. הוא זרק את כוס הקפה על הרצפה, וקם, הופך את השולחן ומפזר חלב ועוגי לכל עבר. הדפים התעופפו באוויר, וקרטון החלב פגע בטלוויזיה ברעש עמום לפני שהתרסק לרצפה. לירן נותר עומד, מסתכל על הבלגן מסביבו, בזמן שיאיר פשוט הביט בלירן. אחרי רגע, לירן התיישב שוב, וקבר את פניו בידיו.[/storyp]
[storyp]"חשבתי אולי על סמים," יאיר אמר, כאילו לא קרה דבר. "זוכר את הפעם ההיא שהם מצאו אצלך ג'וינט והתחרפנו? אם תגיד להם שהתמכרת לקוקאין וברחת כדי להתמסטל, אני חושב שהם יקנו את זה. הם מפחדים מסמים ולא מבינים אותם, והמשטרה לא תחטט יותר מדי אם תגיד שברחת מהבית. הצבא אולי יעשה בעיות, אבל אני בטוח שישחררו אותך על נפשי כשישמעו את הסיפור." יאיר הסתכל על לירן לעוד כמה רגעים. "אתה גם די נראה כאילו גרת ברחוב בכמה שנים האחרונות. מה הסיפור עם החולצת מטאל?"[/storyp]
[storyp]לירן ניסה לשמור על קור רוח. להפוך את השולחן הרגיע אותו מספיק כדי להרים מחדש את החומות. לא היה לו עוגי להתרכז בו יותר, והחושך בין זרועותיו היה כר טוב מדי לדמיון. הוא מיהר לענות לפני שהגאות תטביע אותו. הוא שם לב שמשהו מוזר בטון הדיבור שלו. "לקחתי אותה מאחד מהחוטפים. זאת הייתה החולצה עם הכי פחות דם, והכתמים השתלבו די טוב עם הציור."[/storyp]
[storyp]יאיר היה שקט. נראה שאפילו הוא שם לב שמשהו לא בסדר. "אני שמח שאתה חי, לירן. לא... לא היה נחמד כאן בלעדייך. היית חסר." הוא שתק לעוד רגע. "גם אני בכיתי באזכרה שלך," הוא הוסיף במהירות, לפני שמישהו ישמע.[/storyp]
[storyp]לירן הרים את פניו מידיו. הוא לא יכל לעצור את הגאות יותר. הוא דיבר מהר, והוא שם לב שהקול שלו רועד. "אני צריך מגבת ובגדים להחלפה. אני רוצה להראות לפחות די נורמלי כשאני הולך לפגוש את ההורים שלי, בלי דם וכל זה. אני-" הוא נחנק לרגע. לנשום, לשאוף. "אני אשמח אם תוכל לבוא איתי, לתמוך בסיפור שלי. זה - זה יהיה יותר קל אם תגיד שידעת על זה, ואני…" הגוף שלו החל לרעוד, כמעט ללא שליטה. "אני צריך… אני צריך ש-" ואז החומות נפלו שוב. כל הגוף שלו רעד באלימות, ופתאום הוא פלט יבבה קולנית. מאותו הרגע, לא ניתן היה להרים עוד את הסכר. כל דמעה שיצאה מוטטה אותו, כל נשימה חרקה את גרונו. זה הרגיש כאילו אין לזה סוף, הדמעות פשוט פורצות החוצה, ההתייפחות כואבת בדרכים שהוא לא ידע שהוא יכול להרגיש.[/storyp]
[storyp]יאיר ישב שם והסתכל על לירן בוכה. הוא לא ידע מה לעשות. הוא היה גרוע בדברים האלה, גרוע בלהתמודד עם בני אדם. הוא ידע שלירן סובל, אבל מה הוא יכל לעשות? קרו לו דברים נוראיים, וזה עוד היה לפני שהוא היה צריך לאכזב את כל האנשים שהכי אוהבים אותו. הייתה לו סיבה טובה מאוד להיות עצוב. מה הוא יכל להגיד או לעשות שינחם אותו? 'תהיה חזק'? הוא הסתכל על לירן לעוד כמה רגעים. ואז הוא קם והלך לחפש מגבת נקייה.[/storyp]
[storyp]המכונית נכנסה לעיר הקטנה ממש כמה רגעים לפני השקיעה, כך שהבתים הלבנים והמדשאות הירוקות בערו בגוונים של כתום ואדום מתחת לשמיים הנקיים. הפורד הלבנה נעצרה באחת החניות שליד בית פרטי, ונותרה שם לכמה רגעים עם המנוע דולק. לאחר דקה, יצא החוצה אדם שנראה כל כך פראי, שלרגע מוטרף אחד, נדמה היה שהוא ישלוף חנית מהמושב האחורי וירוץ לצוד ממותות ברחובות הסלולים כשרק מעיל עור נמר לגופו. שיער החרדל שלו היה ארוך ומבולגן, בחלקים מסויימים דבוק לראסטות בגדלים משתנים, וכשהאדם ביצע תנועה מהירה, עננה של אבק התפזרה ממנו והתפוגגה באוויר. הזקן שלו היה פראי באותה המידה, ארוך מכפי שנהוג לראות בחברה חילונית, ובצידי פיו היה אפשר לראות משהו שנקרש, על קו הגבול בין דם לבין בוץ. הבלונדיני הכהה של זקנו היה נגוע בלכלוך שחור בכל מקום, כאילו הוא התגלגל על האדמה באמצע גשם, הישג מרשים באמצע הקיץ הישראלי.[/storyp]
[storyp]אבל כשהמביט ראה את הג'ינס הקרוע שלרגליו, וחולצת המטאל הבלויה של קאניבל קורפס שעל גבו, עם ציורים אלימים מלאים בדם, הוא קיבל תזכורת שהוא נמצא במאה העשרים ואחת, ושם אפשר למצוא אדם מכל טיפוס. לוחם המטאל הפרהיסטורי פנה אל הרכב שממנו יצא ונופף לשלום, פניו נמתחים לחיוך לא מתורגל של הכרת תודה לפני שהתרחק קצת, והרכב עשה סיבוב פרסה אל השמש השוקעת.[/storyp]
[storyp]הוא נעצר כדי להסתכל מסביב, בוחן את הרחובות המוכרים. פניו התעוותו לרגע, והוא לקח נשימה עמוקה, שהרעידה את שפמו בדרכה החוצה, בזמן שהוא מסתכל על המדשאות ועל הבתים. לא לקחו יותר מכמה רגעים לפני שהוא התחיל ללכת, עוקב אחרי המדרכות במסלולים שעשה אלף פעמים בעבר.[/storyp]
[storyp]העיר השתנתה הרבה מאז הפעם האחרונה שהוא היה בה. בתים ישנים נהרסו והוחלפו בחדשים. צמתים קטנים הוחלפו בכיכרות עם פסלים צבעוניים ומוארים. הגינה הקטנה והצנועה שליד בית-הספר התמלאה במגלשות ומתקני טיפוס. לעומתם הריצוף של המדרכות לא התחלף, ובמהרה הוא מצא את עצמו דורך על הלבנים הבהירות ונמנע מהכהות, מעקל את מסלולו לתבניות משונות כדי למצוא דרך שבה הוא אינו דורך על האיזורים האסורים לפי חוקים מומצאים. הוא שם לב שעוברים ושבים מסובבים את מבטם אחרי שהם חולפים על פניו, וכמה ילדים ששיחקו כדורגל עצרו כדי להצביע עליו בגלוי, לוחשים ביניהם. אמא אחת לקחה את עגלת התינוק שלה לצידו השני של הכביש. הוא לא נתן לזה להפריע לו.[/storyp]
[storyp]כשלבסוף הגיע ליעדו, הוא נעצר כדי לבחון אותו. מלבד סימני בלאי רבים מן הרגיל, הבית לא השתנה בכלל: גינה עם עשב פראי ולא מטופח, קירות אדומים עם צבע מתקלף, חלונות מלוכלכים עם תריסים מוגפים, דלת פלדה גדולה בקצהו של שביל אבנים מעל הדשא. הוא דילג מאבן לאבן עד הדלת וצלצל בפעמון. בדממה שהשתררה לאחר מכן, הוא תהה אם עשה את הצעד הנכון. האם זה הפעמון הראשון שהיה צריך לצלצל? הוא ראה תנועה בצידה השני של העינית, ולאחר מכן שקט. הוא חיכה רגע, לא בטוח לאיזה תגובה הוא מצפה, ואז ראה תנועה של התרחקות זהירה מהדלת. הוא צלצל בפעמון פעם נוספת.[/storyp]
[storyp]"כבר תרמתי," אמר קול מבפנים. הקול היה מוכר, קול נוסטלגי שמילא את גופו בחמימות.[/storyp]
[storyp]"תפתח כבר את הדלת, מטומטם."[/storyp]
[storyp]הקול שלו כנראה גם היה מוכר. החלל התמלא בשקט של ציפייה, ורגע לאחר מכן הדלת נפתחה. יאיר נראה כאילו נוספו לו עשר שנים לפחות. שערו החום, שאותו נהג להאריך ולקשור לקוקו, היה קצר עכשיו, רעמה קטנה מעל הראש, מתובלת היטב באפור למרות שעוד היה צעיר. הפה שלו, שלא נהג לחייך הרבה מעולם, היה מוקף בקמטי דאגה, שנראו איכשהוא מוכרים למרות שלא היו שם בפעם האחרונה שהתראו. עיניו המפוזרות היו נדהמות עכשיו, מביטות בו דרך זוג משקפיים עקומות שנשברו יותר מפעם אחת. "...לירן?" הוא אמר, קולו המום.[/storyp]
[storyp]"חסר לך שלא היית מזהה אותי," לירן ענה, ושפתיו התפצלו לחיוך. התחושה הייתה זרה על פניו, והוא הרגיש שרירים נמתחים, שרירים שאותם הוא לא הפעיל זמן רב. הפנים של יאיר השפיעו עליו יותר משהיה מוכן להודות, ולפני שהספיק לעצור לחשוב על כך, הוא עטף את יאיר בחיבוק דוב, עננת אבק אופפת את שניהם בעקבות התנועה הפתאומית. יאיר לא ידע איך להגיב להפגנת החיבה הפתאומית, מלבד להשתעל ולעצום את עיניו. הוא אף פעם לא הצטיין בסיטואציות שדרשו אינטראקציה חברתית, בוודאי לא בסיטואציה כל כך חריגה. למרות שהוא עמד שם כמו דחליל שמותקף על ידי להקת עורבים, לירן ידע שהוא שמח לראות אותו. היה קשה לכל בן אדם אחר לראות את זה, עם המבט ההמום והשתיקה הנבוכה, אבל מי שהכיר את יאיר במשך חמש שנים אינטנסיביות, כמו שלירן הכיר, ידע לקרוא את תגובותיו.[/storyp]
[storyp]כשלירן שחרר את יאיר מהחיבוק, לא נראה שהוא זז מתחילת החיבוק ועד סופו. למעשה, נדמה היה שהוא עוד לא הוציא את האוויר מריאותיו, ולקח רגע לפני שהוא פקח את עיניו שוב. לירן הביט בו לכמה רגעים ותהה לאיזה תגובה הוא ציפה. לא הייתה לו תשובה, אז הוא פשוט טפח על כתפו של יאיר בזמן שהוא עקף אותו בדרכו לתוך הבית. "תודה על ההזמנה," הוא אמר בחיבה. "אני אשמח לקפה, ואם יש לך בגדים להחליף, זה יהיה נהדר. קצת אוכל גם לא יזיק."[/storyp]
[storyp]בפנים, הבית הצפוף היה מבולגן בדיוק כמו שלירן זכר אותו. רגליו הובילו אותו דרך המסדרון היישר אל המטבח, ששולחנו היה מכוסה בניירת וכוסות קפה חד פעמיות, חלקן מגדלות בתוכן צורות חיים מתקדמות. הכיור היה מלא בצלחות וסירים, עולה על גדותיו כך שגם השיש היה מכוסה בכלים מלוכלכים. זה לא הפתיע וגם לא הפריע ללירן. כשהוא פתח את דלת המקרר, הוא שמע את דלת הבית נסגרת, ואז את צעדיו המהירים של יאיר. לירן בדיוק בחן בסקרנות קרטון חלב של 2 ליטר כשיאיר נעצר מול הכניסה למטבח. "מה אתה עושה פה? אתה... אתה מת. ללא זכר. מה אתה... זה לא..." יאיר התחיל לגמגם. הוא הרים את ידו ומשך בשערו בתסכול, מחווה כל כך מוכרת שלירן הרגיש צמרמורת דרך עמוד השדרה שלו. הוא רצה לחבק את יאיר שוב, אבל הוא לא חשב שיאיר יעריך את זה, אז הוא חזר למטלתו.[/storyp]
[storyp]הוא מצא שרוול של כוסות חד פעמיות, ושלף אחת, שופך פנימה קצת אבקת נס מתוך מיכל קרוב. "אני לא מת, לפחות עד כמה שאני יודע," הוא ענה. "הייתי קרוב כמה פעמים, והיו פעמים שהצטערתי שאני לא, אבל שכנעתי את עצמי שאתה תמצא דרך להציל אותי בסופו של דבר. זה לא קרה, אבל הצלחתי להציל את עצמי, שזה לא פחות טוב." הטון שלו נשמע מריר מכפי שהוא התכוון, אבל זה לא הטריד אותו באותו רגע. התמי-4 מילא את הכוס במים רותחים, ורגע לפני שהכוס התמלאה, הוא עצר אותה והוסיף נגיעה של חלב. לאחר מכן הוא הלך לכיוון הארון, שם הוא ידע שיאיר מסתיר את הקורנפלקס. הוא התחיל לפתוח את דלת הארון כשידו של יאיר נחתה עליה בעוצמה, הרעש העמום מהדהד בחלל הקטן.[/storyp]
[storyp]"לא, לא. אתה חושב שנולדתי אתמול? האדם הכי יקר לי, שמת לפני שנים, מופיע בדלת ביתי יום אחד, מתנהג כאילו שום דבר לא קרה, ומאשים אותי באגביות בסבל שלו? דברים כאלה לא קורים, לא באופן טבעי. מי אתה, ומה אתה רוצה ממני?"[/storyp]
[storyp]זה גרר קרב מבטים ארוך. יאיר ניסה לאכוף את מרותו באמצעות מבט מאיים, אבל לירן היה עסוק בעיקר בלעכל את המידע המועט שהוא דלה מהמשפט. מת לפני שנים, היה הדבר הראשון שזעזע אותו. הוא ידע שעבר הרבה זמן, אבל עדיין היה קשה לשמוע שאלה היו שנים. הדבר השני היה החלק בו יאיר קרא לו האדם הכי יקר לו. משהו שיכל להיות שולי עבור אדם אחר, אבל כשזה בא מפיו של יאיר, הייתה לזה משמעות שונה לחלוטין.[/storyp]
[storyp]"אני לירן, וכרגע, אני רוצה ממך קצת קורנפלקס," לירן אמר, ומשך את דלת הארון. יאיר לא התנגד, והדלת חשפה כמה קרטונים של עוגי, צ'יריוס וכריות, ולצידם - כצפוי - קערות וכפות חד פעמיות. לירן לקח קערה וכף, ושם את העוגי מתחת לבית השחי שלו. לאחר מכן הוא ליקט את החלב שהשאיר בחוץ, שם אותו בבית השחי השני, אסף את הקפה ביד הפנויה ועשה את דרכו לסלון. הספה הייתה מכוסה בגדים מלוכלכים, אבל הוא התיישב עליה בכל מקרה, מפנה ניירות מהשולחן בפרק כף ידו כדי להניח את הקערה והקפה. כשהוא סיים לסדר את השלל על השולחן, יאיר נכנס גם הוא לחדר, צועד כאילו מתוך שינה, עם פניו של אדם שחושד שנפל ליקום מקביל. כשהוא התיישב על הכורסה, הוא נראה יותר כאילו הוא קורס אליה מכל דבר אחר. לירן שתה לגימה של קפה, והרגיש צמרמורת נוספת עוברת בכל גופו. הטעם הפשוט והמוכר הזה השפיע עליו יותר משיכל להודות. הוא ניגב את פיו כדי לנקות את הקפה משפמו והביט ביאיר. הוא הרגיש שהוא לא יכול להביע כמה שהוא באמת שמח לראות אותו. הוא רצה לבכות משמחה, אבל הוא לא היה בטוח שהוא עדיין ידע איך לבכות, או איך לשמוח.[/storyp]
[storyp]"עכשיו שלקחת את הקורנפלקס שלי, אתה מתכוון להיעלם לעוד שש שנים, או שבאת לעשות כאן עוד משהו?" יאיר שאל.[/storyp]
[storyp]עוד מהלומה. כל כך הרבה זמן? לירן קפא כשקרטון העוגי מרחף מעל הקערה הריקה. "שש שנים," הוא חזר. "אני בן... 23. ואתה בן 31."[/storyp]
[storyp]"אתה בן 24. זה יותר כמו שש שנים ושליש. היומולדת שלך הייתה לפני שבועיים. המשפחה שלך קבעה את התאריך בתור תאריך העלייה לקבר שלך. קבר ריק, מן הסתם, בעיקר סימבולי. גם אני הייתי שם, מבטים רושפים וקללות מסוננות לכל הרוחות. אמא שלך עדיין בוכה כל שנה, ורועי הקריא שיר שאבא שלך כתב מעל הקבר שלך. מה שבטח יגרום לו להרגיש די מטופש כשישמע שאתה עדיין חי."[/storyp]
[storyp]המהלומה הזאת דרשה קצת יותר זמן כדי לעכל. המשפט האחרון, חוסר טאקט יאירי סטנדרטי, היה המהלומה הקשה ביותר. לבסוף הוא הבין שהוא יושב שם עם קרטון העוגי באוויר, והתחיל לנער אותו עד שחתיכות קטנות החלו למלא את הקערה. הוא הניח את העוגי בצד, ומזג חלב שהעלה את הקורנפלקס על גדותיו. "גם קארין הייתה שם?" הוא שאל, לפני שהטביע את הכף שלו בקערה.[/storyp]
[storyp]"כן. היא הובילה את הקללות והמבטים הרושפים. היא שונאת אותי, אתה יודע. מבין האנשים המעטים שאני די מחבב, אבל היא שונאת אותי בגללך. היא רצתה שאני אצטרף לחיפושים אחרייך בזמנו, אבל זה היה ברור שחיפוש רגלי אף פעם לא ימצא אותך, אז ניסיתי לנפנף אותה בעדינות. זה עבד על אמא שלך, אבל קארין הבינה שאני יודע משהו. היא התחילה לנער אותי ולצעוק עליי שאני אגיד לה איפה אתה. היא זרקה עליי את כוס הקפה האהובה עליי לפני שהיא הלכה. גם זה על מצפונך."[/storyp]
[storyp]לירן לא ידע אם לצחוק או לבכות. הוא הרגיש את הרגשות מציפים אותו, דורשים לצאת החוצה בדרך זו או אחרת, אבל הוא פשוט לא הבין אותם מספיק כדי לעשות את זה. הוא יכל לראות את קארין מנערת את יאיר, צועקת עליו, את יאיר בורח ממנה בחוסר אונים, מנסה להסביר לה שהוא לא יודע כלום בטון השקר הרובוטי שלו, וקארין דורשת לדעת מה קורה, מטיחה בו חפצים שבירים. זה היה קומי, כמעט, הוא ראה את הסצינה בצבעים כל כך בהירים שהוא רצה לגעת בכתף של קארין ולצחוק ולהגיד לה להרגע. אבל אז הוא דמיין איך הוא בוכה, ואיך לא היה אף אחד לצחוק ולהרגיע אותה, ואיך היא כנראה עזבה את הבית בדמעות, ולא ישנה באותו הלילה כי היא הייתה עסוקה בלחשוב אם הוא מת או לא.[/storyp]
[storyp]העוגי היה קצת עבש, אבל לירן הבין כמה שהוא רעב כשהטעם גרם ללשון שלו להרגיש כאילו היא מתפוצצת. הוא לקח עוד לגימה מהקפה, נמס מהטעם, ועצר בשביל לקחת נשימה. השילוב של הטעמים המוכרים, הנוסטלגיים, הצליחו לשכך את הרגשות לעת עתה. "מה עם עידו?"[/storyp]
[storyp]יאיר השתתק, והביט בלירן אוכל לכמה רגעים. לבסוף נראה שהוא החליט שאין לו דרך טובה להגיד את זה. "עידו מת," הוא אמר, ועצר לרגע. "זאת אשמתי. בערך חודש אחרי שנעלמת, הצלחתי לאתר אותך. לקחתי את עידו כדי לנסות לשחרר אותך. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי. אם אתה לא יכולת עליהם, והם חטפו אותך כשאתה לגמרי מוכן לקרב, איזה סיכוי היה לעידו? הם עינו אותו קצת בשביל מידע, שקלו אם לכבול אותו יחד איתך, ואני מניח שבסוף החליטו שצייד אחד זה מספיק. המוות היה יחסית מהיר, אני מניח שזאת נחמה כלשהי. יש לנו מזל שהם לא חשבו על להשתמש בו לטקס כלשהוא."[/storyp]
[storyp]לירן הבין לפתע שהקורנפלקס בפיו נטחן לעיסה דקה והוא לועס אותו כבר הרבה מאוד זמן. הוא בלע, ואכל עוד כף לפני שיספיק לעכל את מה שנאמר עכשיו.[/storyp]
[storyp]"האזכרה של עידו הייתה לפני חודשיים. הרבה יותר גדולה משלך, יש לו משפחה מורחבת גדולה, וגם, אתה יודע, קבר לא ריק. ההורים שלו באו במיוחד מחו"ל. אבא שלו לא כותב שירה, אבל גם אמא שלו בכתה. הם חושבים שהוא מת בתאונת דרכים כשהוא ניסה לחפש אותך. אחרי ניסיון החילוץ עם עידו לא הצלחתי לאתר אותך יותר. לא שזה משנה כל כך, כי גם אם הייתי מצליח, אני לא יודע מה הייתי יכול לעשות. אחרי שלוש שנים הנחתי שכנראה שנמאס להם ממך, ושאתה מת. מאז אני... אתה יודע," הוא אמר. משהו בטון שלו רמז שגם הוא לא יודע.[/storyp]
[storyp]לירן שם לב שהקערה כבר ריקה. הוא הרים את העוגי שוב, וכשהוא הטה אותו כדי לשפוך אותו לקערה, הוא שם לב שהיד שלו רועדת. החתיכות פגעו בחלב והשפריצו קצת על הניירת שעל השולחן, אבל לא נראה שזה הטריד מישהו. לירן חזר לאכול. הוא עוד פעם הרגיש את הרגשות מציפים אותו ומחפשים דרך החוצה, אבל הוא לא הצליח למצוא את הדרך.[/storyp]
[storyp]"איפה היית?" יאיר שאל, סוף סוף לוקח את היוזמה בשיחה. "אחרי שהם חטפו אותך. מה הם עשו איתך?"[/storyp]
[storyp]לירן המשיך ללעוס באריכות. גאות הרגשות תקפה את ראשו בגלים, אבל עם כל נשימה, הגל היכה נמוך יותר ויותר. הוא ניסה לא לחשוב על עידו, לא לחשוב על קארין, לא לחשוב על איפה שהוא נמצא, על האנשים שהוא הולך לראות בימים הקרובים, על כל הדברים שהוא פספס והסבל שגרם. הדבר היחיד שהוא חשב עליו היה חתיכות קטנות של עוגי נמעכות בתוך הפה שלו. כשהוא דיבר, זה היה בטון אוטומטי, מרוחק.[/storyp]
[storyp]"הם השתמשו בי בשביל כמה טקסים, כמו שאמרת. בעיקר, הם השתמשו בי בשביל להרוג שדים שהם זימנו, כדי שהם יוכלו לקצור מהם איברים שהם היו צריכים. בין לבין הם השאירו אותי כבול וכלוא בתא. הקפדתי על כללי שבי, בדיוק כמו שלימדת אותי. ברחתי בזכות נחישות וסבלנות. בדרך לחדר הטקסים שלהם, היה מסמר שבלט מהקיר, וכל פעם שעברתי שם, ניסיתי לשפשף את החבלים במסמר. פעמיים הם שמו לב שהחבל התבלה והחליפו אותו, אבל בפעם השלישית הם לא שמו לב, והצלחתי לשחרר את הידיים כשהיינו מחוץ לחדר הטקסים שלהם." הוא לעס עוד קצת עוגי, עיניו בוהות בטלוויזיה השחורה במבט מזוגג. "הם שמרו אותי איפשהוא בנגב. אחרי שברחתי, הלכתי מזרחה עד שמצאתי כביש, והתחלתי ללכת בעקבותיו. מישהו נתן לי טרמפ לפה."[/storyp]
[storyp]שקט השתרר בחדר. לא נראה שמישהו מהשניים ידע מה להגיד. היה יותר מדי מטען באוויר, יותר מדי דברים נחשפו שאף אחד מהשניים לא ידע איך לעכל. שניהם היו עסוקים בלחשוב על מה שנאמר בזמן שהרעש של העוגי הנלעס מילא את החדר.[/storyp]
[storyp]"מה אתה הולך להגיד להורים שלך?" יאיר שאל לפתע.[/storyp]
[storyp]הקערה הייתה ריקה שוב, אבל לירן לא הצליח להביא את עצמו למלא אותה שוב. הוא לגם מהקפה, ונשען לאחור. "עוד לא חשבתי על זה. אין לי מושג." הוא הרגיש לחץ עצום בלבו מהמחשבה על לשקר להם. הוא רק רצה לראות אותם, לחבק אותם ולהגיד להם שהוא חי ולשמוח איתם. רק המחשבה כמעט גרמה ללב שלו להתפוצץ מהתרגשות, אבל לא היה לו מושג מה יקרה מיד אחר כך. זה לא שהוא לא ניסה לחשוב על מה שהוא יצטרך להגיד להם, הוא פשוט הדחיק את המחשבה כל פעם שהיא צצה. המחשבה ההגיונית הראשונה שלו הייתה שהוא לא רצה שהם יראו אותו ככה, אז יאיר היה הראשון שהוא ביקר. אבל מה הם יגידו אם הוא יופיע מצוחצח ומגולח למשעי, אחרי היעדרות של שש שנים? "מה אני יכול להגיד להם? שחטפו אותי מהחמאס?"[/storyp]
[storyp]"זה יוביל לחקירה," יאיר מיהר להגיד. "הצבא ינסה לגלות מי חטף אותך ולמה לא ביקשו כופר. אתה לא יכול לספר להם משהו שאפילו מזכיר את האמת."[/storyp]
[storyp]לירן היה צריך להקפיא פרץ של כעס שכמעט יצא החוצה. יאיר אף פעם לא הבין את הקושי בלהסתיר את האמת מכל האנשים שקרובים אליו, אולי כי לא באמת היו אנשים קרובים אליו. אבל לירן ידע שהוא צודק. להגיד את האמת יאלץ אותו לחשוף בפניהם את הסוד שהוא, יאיר ועידו מנסים להסתיר כבר יותר מעשור, ולשים את כולם בסכנה. אם זה יקרה, זה יהיה יותר גרוע מעוד עשור בשבי. "אז מה כן?"[/storyp]
[storyp]יאיר משך בשערו שוב, מביט אל החלל. "כשההורים שלך יגלו שחזרת, הם יחפשו מישהו להאשים, מישהו לתבוע ולגרום לו לשלם. הבעיה היא שהם לא יכולים לדעת על האשמים האמיתיים, ולהאשים אדם חף מפשע מן הסתם יוביל לחקירה מסוכנת. באופן כללי, חקירה היא משהו שאנחנו רוצים להמנע ממנו."[/storyp]
[storyp]"אני נעדרתי במשך למעלה משש שנים. איך אנחנו יכולים להמנע מחקירה?"[/storyp]
[storyp]יאיר הוריד את ידו ונשם נשימה עמוקה. הוא נקש באצבעו באיטיות, עיניו מתגלגלות בזמן שגלגלי השיניים הסתובבו. "הדרך היחידה שלא תהיה חקירה היא אם ההיעדרות שלך תהיה מוסברת. אם האשם הוא מישהו שיודה באשמה, מישהו שההורים שלך והאנשים הקרובים אלייך לא ירצו לגרום לו לשלם." לירן הביט ביאיר, והוא בהה בו בחזרה. לקחו כמה רגעים עד שהוא הבין מה יאיר מציע. אני. האשם צריך להיות אני.[/storyp]
[storyp]לירן לגם עוד קצת מהקפה. הוא הרגיש את הכעס גואה בו, כל גל מעלה את הסף עד שהוא ממלא את כולו. "אי אפשר שהאשם יהיה מישהו שאי אפשר לתבוע? מה אם נגיד שהייתי בתרדמת או משהו?"[/storyp]
[storyp]"אשמה רפואית תוביל לחקירה רפואית שתחשוף את השקר מהר מאוד. לא, האשם חייב להיות אתה. זאת הדרך היחידה."[/storyp]
[storyp]הוא נשם נשימה רועדת אחת, אבל הפעם הסכר לא עמד בסערה. הוא זרק את כוס הקפה על הרצפה, וקם, הופך את השולחן ומפזר חלב ועוגי לכל עבר. הדפים התעופפו באוויר, וקרטון החלב פגע בטלוויזיה ברעש עמום לפני שהתרסק לרצפה. לירן נותר עומד, מסתכל על הבלגן מסביבו, בזמן שיאיר פשוט הביט בלירן. אחרי רגע, לירן התיישב שוב, וקבר את פניו בידיו.[/storyp]
[storyp]"חשבתי אולי על סמים," יאיר אמר, כאילו לא קרה דבר. "זוכר את הפעם ההיא שהם מצאו אצלך ג'וינט והתחרפנו? אם תגיד להם שהתמכרת לקוקאין וברחת כדי להתמסטל, אני חושב שהם יקנו את זה. הם מפחדים מסמים ולא מבינים אותם, והמשטרה לא תחטט יותר מדי אם תגיד שברחת מהבית. הצבא אולי יעשה בעיות, אבל אני בטוח שישחררו אותך על נפשי כשישמעו את הסיפור." יאיר הסתכל על לירן לעוד כמה רגעים. "אתה גם די נראה כאילו גרת ברחוב בכמה שנים האחרונות. מה הסיפור עם החולצת מטאל?"[/storyp]
[storyp]לירן ניסה לשמור על קור רוח. להפוך את השולחן הרגיע אותו מספיק כדי להרים מחדש את החומות. לא היה לו עוגי להתרכז בו יותר, והחושך בין זרועותיו היה כר טוב מדי לדמיון. הוא מיהר לענות לפני שהגאות תטביע אותו. הוא שם לב שמשהו מוזר בטון הדיבור שלו. "לקחתי אותה מאחד מהחוטפים. זאת הייתה החולצה עם הכי פחות דם, והכתמים השתלבו די טוב עם הציור."[/storyp]
[storyp]יאיר היה שקט. נראה שאפילו הוא שם לב שמשהו לא בסדר. "אני שמח שאתה חי, לירן. לא... לא היה נחמד כאן בלעדייך. היית חסר." הוא שתק לעוד רגע. "גם אני בכיתי באזכרה שלך," הוא הוסיף במהירות, לפני שמישהו ישמע.[/storyp]
[storyp]לירן הרים את פניו מידיו. הוא לא יכל לעצור את הגאות יותר. הוא דיבר מהר, והוא שם לב שהקול שלו רועד. "אני צריך מגבת ובגדים להחלפה. אני רוצה להראות לפחות די נורמלי כשאני הולך לפגוש את ההורים שלי, בלי דם וכל זה. אני-" הוא נחנק לרגע. לנשום, לשאוף. "אני אשמח אם תוכל לבוא איתי, לתמוך בסיפור שלי. זה - זה יהיה יותר קל אם תגיד שידעת על זה, ואני…" הגוף שלו החל לרעוד, כמעט ללא שליטה. "אני צריך… אני צריך ש-" ואז החומות נפלו שוב. כל הגוף שלו רעד באלימות, ופתאום הוא פלט יבבה קולנית. מאותו הרגע, לא ניתן היה להרים עוד את הסכר. כל דמעה שיצאה מוטטה אותו, כל נשימה חרקה את גרונו. זה הרגיש כאילו אין לזה סוף, הדמעות פשוט פורצות החוצה, ההתייפחות כואבת בדרכים שהוא לא ידע שהוא יכול להרגיש.[/storyp]
[storyp]יאיר ישב שם והסתכל על לירן בוכה. הוא לא ידע מה לעשות. הוא היה גרוע בדברים האלה, גרוע בלהתמודד עם בני אדם. הוא ידע שלירן סובל, אבל מה הוא יכל לעשות? קרו לו דברים נוראיים, וזה עוד היה לפני שהוא היה צריך לאכזב את כל האנשים שהכי אוהבים אותו. הייתה לו סיבה טובה מאוד להיות עצוב. מה הוא יכל להגיד או לעשות שינחם אותו? 'תהיה חזק'? הוא הסתכל על לירן לעוד כמה רגעים. ואז הוא קם והלך לחפש מגבת נקייה.[/storyp]