עוד לא בניתי קראנץ', כי אני לא בטוח אם התקבלתי, אבל הנה הפלאף. כמו שאמר ירינארק לפניי- אם לא אתקבל לפחות שיקראו את הרקע שלי.
זה קצת ארוך, וקצת מגעיל (בעיקר בסוף), אז מי שזה מפריע לו- שלא יקרא. מצטער מראש.
זה קצת ארוך, וקצת מגעיל (בעיקר בסוף), אז מי שזה מפריע לו- שלא יקרא. מצטער מראש.
קייל 'עין נשמה' סטרינגר/ Kyle 'Soul Eye' Stringer
"אל תנסה להסתתר, מפלצת, העין שלי צופה בך"
קייל נולד בניו סיילם להורים שמעולם לא הכיר, מאז שהוא זוכר את עצמו גידלה אותו סבתו, מטילדה. קייל נראה כמעט כמו כול הילדים, למעט הבדל קטן- עינו השמאלית של קייל הייתה חסרה, במיקום שבה הייתה אמורה להיות העין היה עצם שחור שהסתיר כול דבר מגעיל שהיה יכול להיות שם בפנים.
קייל גדל ברובע הדרומי של ניו סיילם, ובניגוד לרוב הילדים, לא הלך לבית הספר. סבתו לימדה אותו כול מה שהוא היה צריך בעצמה, והתגלתה כחכמה מאוד ביחס למה שהיא הייתה אמורה להיות. בנוסף לכול, היא עשתה לו מבחנים אחרים, שהיו מסוכנים מאוד, בניסיונות שונים. קייל לא הבין למה, אך היה אסור לו לשאול שאלות.
בגיל 14, קרה דבר ששינה את החיים של קייל-
"תצא משם" אמרה לי סבתי. הרוחות היכו אותי מכול עבר, כאילו הם חיות. הייתי כלוא בסוג של סופה קטנטנה. אין לי מושג איך היא כזו קטנה, ולמה היא לא זזה מאיפה שאני עומד, אבל זה ברור שאני חייב לצאת מכאן בהקדם.
הרוחות הצליפו בי מכול עבר, כמו שוט אכזרי, מטלטלות אותי כאילו הייתי בובת משחק. כמעט והיה אפשר כמעט ולשמוע את הרוח לועגת לו.
כמעט?
קולות צחוק נשמעו בראשי, וזה ממש לא בטוח האם הם אמתיות או פרי דמיוני. זה נשמע כול כך ממשי...
הרוח הצליפה בצווארי, והשתנקתי בכאב. הרוח עצרה לרגע מההצלפות, מחזיקה אותי באוויר, כאילו בוחנת את ההשלכות של הדברים, ואז הצליפה בצווארי שוב.
והיא לא הרפתה מצווארי...
קולות חנק בקעו מגרוני בעוד הרוח סוגרת על צווארי בכוח קטלני. ניסיתי בכול כוחי לנשום, ידיי זזו לכול כיוון, מנסות לפגוע בכוח. אבל הרוח המשיכה. הרטייה שלי נפלה מהרוחות, ניסיתי לצעוק- אבל לא יכולתי. אור שחור מוזר האיר אותי- ולפתע הכול נעצר.
הזמן נעצר לרגע, ופקחתי עיניים, כאילו אני רואה את העולם בפעם הראשונה. במקום בו הייתי היו עוד תריסר יצורים מטושטשים, שניים מהם תפסו אותי בצווארי, כול דבר- האדמה, הבגדים שלי, סבתא- הכול נראה כאילו הוא מאבד מהמוחשיות שלו. האנשים כאילו שאבו את המוחשיות של הכול והורכבו ממנה. ואני- אני הייתי מוצק. הייתי הדבר היחיד המוצק לחלוטין שם.
פתאום הכול חזר לנוע, אבל הפעם- ראיתי את האנשים, בעטתי באחד מהם והנפתי אגרוף אל עבר השני. הם צעקו וצווחו בקולות נוראיים וצפו על האוויר אחורה. איבדו מהמוחשיות שלהם. הסתכלתי עליהם בהלם.
האנשים זזו במהירות כמו הרוח שהייתה לפני זה מסביבי. אבל נראה שהם חששו ממני. והחלו להתרחק בפחד. לפתע שמעתי את קולה של סבתה. הם נעלמו לפתע, נשאבו אל תוך האדמה.
האיום הוסר, והכול חזר למציאות. לפחות לרגע אחד, ואז תשישות נחתה עליי כמשקולת והכול נהיה שחור...
באותו היום, כוחו של קייל התעורר. הוא גילה שהוא יכול לראות דברים מעבר למה שנראה לו. בהתחלה זה היה רק במצבי לחץ שסבתו אימנה אותו- אך הוא החל לחפש מצבים כאלו לבד. הוא גילה על דברים אפלים שקיימים בין הסמטאות ובמקומות מוסתרים. יצורים שאסור שיסתובבו חופשי. הוא ראה אותם.
הוא קנה שני אקדחים חבוטים מבחור שהוא פגש, העין אמרה לו שאין באיש הזה משהו אפל. הוא סמך עליה וקנה אותם. הוא למד להילחם בעזרתם ולמד יותר מיום ליום על הדברים הנסתרים בעולם.
הוא הפך לצייד מפלצות, וחבר גם לציידי מפלצות אחרים שפגש. הוא לא היה טוב מהם, אבל הוא תמיד זיהה את הסכנות, כך שהם יכלו לסמוך עליו.
הערב ירד על ניו-סיילם, יללה נשמעה אל תוך הלילה. רוב האנשים יחשבו שזו יללת תן, הרהרתי לעצמי. אבל אני ידעתי מה זה באמת.
היצור הזה עשה יותר מידי, איש זאב, חמש רציחות אכזריות בשבוע אחד. הוא היה עוצמתי, אבל קייל ידע שהוא חייב לעצור אותו.
הוא רץ לכיוון היללה, מדלג בין הקווים המיסטיים שהרכיבו את היקום. העין שלו עזרה לו לראות אותם. זה גרם לו לרוץ הרבה יותר מהר.
הוא הגיע לסמטה קטנה, הוא לא היה יכול לטעות בריחו החזק של הזאב. מכיסו הוא הוציא עגיל כסף קטנטן אותו הוא התכוון לזרוק על איש הזאב, הוא לא מצא שום דבר אחר מכסף, וקיווה שזה יספיק.
הוא זז והתחבא מאחורי פח, האיש הזאב הרים את ראשו ורחרח את אוויר. הוא מריח אותו. קייל מצא בשנייה האחרונה את הקו המיסטי וקפץ אל כיוונו האחר של הזאב.
איש הזאב העיף את הפח בשאגה זועמת, פצע ענקי היה פעור בבטנו וחזהו. פצע שיכול לתת לקייל את היתרון ואת ההזדמנות להרוג את היצור.
היצור הסתובב, וקייל פסע צעד קטן והתכונן לזרוק את העגיל אל הזאב. לפתע הוא שמע אנחת כאב.
הוא הסתכל אחורנית, איש פצוע היה שם. "עם זה אתה מתכוון להרוג אותו?" הוא אמר תוך כדי יריקת דם "לפחות אל תגרום לי למות לחינם..." הוא אמר לו והביא לו אקדח, הוא נראה מוזר, והיה בוהק. הוקף בהילה שקייל ראה רק דרך העין ולא נראתה כמו שום דבר אחר שהוא ראה.
"יש בימני מהם עוד כדור כסף אחד, תירה אותו שנחוץ, אני אצור בשבילך הסחה..." הוא אמר וירק דם. קייל הנהן והלך הצידה, האיש הרים את קולו על הזאב "היי! מה זה? אתה בורח? אני עוד אחסל אותך!" צעק האיש בהתרסה.
הזאב הסתכל אליו ושלף שיניים בכעס, רץ אליו, קייל כיוון טוב וירה אל הפצע של הזאב ברגע שהזאב קלט אותו והסתובב לכיוונו. הכדור חדר אל הפצע והזאב ילל בכאב ונראה כעומד ליפול.
אבל הוא עמד. ולאחר שהתאזן- התכונן להסתער על קייל.
שאגת הזעם מילאה את קייל בחשש- אך לפתע עוד קול ירייה נשמע. דם מילא את פיו של הזאב ונכנס דרך פיו אל ראשו. הוא נפל. קייל שמע את האיש הגוסס נאנח באחרונה ומת. בידו אקדח זהה לזה שהוא נתן לקייל.
"לא מתת לחינם" אמר לו קייל והרים את האקדחים בהדרת כבוד.
לאחר המפגש הזה שני האקדחים האלו, אותם הסתיר מסבתו, שימשו אותו תמיד שיצא להילחם בלילות כציד ערפדים. מיום ליום הוא הבין שהמבחנים והאימונים של סבתו נועדו לפתח את הכוח המוזר מעינו. הוא החל לרכוש חברים מפוקפקים ולהבין את העולם הנסתר של ניו סיילם.
זה נראה כמו יום רגיל בשביל קייל, הסיור הלילי והדיבור עם האנשים אותם הוא הכיר לא רמז על שום פעילות על טבעית באותו הלילה. כנראה היו כמה כאלו, כמובן, אבל לא כאלו שדורשות טיפול מידי והסתובבות כול הלילה. גם ציידי מפלצות צריכים לישון.
הוא הגיע לבית של סבתו ופתח את הדלת, למרות שהיה כבר בן 18, עדיין התגורר שם.
הבית נראה לו מוזר, הוא היה חשוך חוץ מהמנורה בכניסה שבקושי העירה. על הספה, הוא זיהה את בגדיה של סבתו. למרות שמשהו שם היה מוזר, לא הגיוני.
"סבתא?" הוא שאל במעט חשש.
"כן נערי?" היא ענתה כאילו דבר לא קרה, הוא ניסה להביט בה יותר טוב.
"סבתא, למה האוזניים שלך גדולות כול כך?" שאל קייל, הגודל הלא הגיוני של האוזניים, וגם זה שהם לא היו באותו גודל- ובמיוחד זה שהימנית מבניהן דמתה ללוע יותר מאוזן- הפחידו אותו.
"כדי שאוכל לשמוע אותך טוב יותר, נערי" ענתה הסבתא בקול מרגיש, שגרם לשיחה להרגיש ממש כמו שיחה יומיומית פשוטה.
"ולמה העיניים שלך גדולות כול כך?" הוא שאל, הגודל זה לא באמת מה שהציק לו- אלא הבוהק הירוק שבהק מהן. הוא ידע שעליו לכוון על סבתו את האקדחים ברגע זה, אך לא הצליח לאזור את האומץ לכך עדיין. זו סבתו.
"כדי שאוכל לראות אותך טוב יותר, נערי" היא ענתה, באותו הקול.
ידיו של קייל הונחו על קתות האקדחים שלו, "ולמה הפה שלך גדול כול כך, והשיניים שלך חדות כול כך?" הוא שאל, וידע שכול צייד מפלצות אחר היה כבר הורג את המפלצת הנוראית הזאת. אבל הוא לא היה יכול. זו סבתא שלו.
"אה, זה..." היא אמרה "זה כדי שאני אוכל ללעוס את הגולגולת שלך בנוחות, נערי" היא ענתה. התשובה הזו השיגה את מה שהיא רצתה. קייל היה המום. היצור שקרא לעצמו 'סבתא' זינק על הקיר הימני של הדירה הקטנה והאור החלש חשף את טבעו האמתי.
זה היה שק מדמם של חלקי גוף שחוברו יחד. ראשים שונים שנתפרו בגסות הרכיבו את הגוף ביחד עם כפות ידיים ורגליים שהציצו מבניהם. הידיים הורכבו מעצמות חדות שחוברו ע"י בשר ובסופן העצמות יצרו מעיין צבתות מרושעות. הרגליים היו תפירה גסה של עצמות מבחוץ ובשר מבפנים בדיוק לא רב, של שמונה רגליים שנראו כמו רגלי עכביש. והראש- הראש הורכב מחצי גולגולת ללא לסת, ששתי חתיכות עור דקות חיברו ללסת שנראתה כאילו נלקחה מאדם זקן- ובין הלסת והגולגולת היה רווח די גדול. לצד הימני של הגולגולת נראה כאילו נתפר למחצה גרון בתור אוזן- ואליו הודבקה עין אדומה ומאיימת.
היצור, 'סבתא', נעץ את מבטו בקייל. "הגעת לשיא הכוח שלך, עכשיו אתה גם רואה דרך העין עוד לפני שהפעלת אותה" הוא אמר "וברמת כוח כזו, זה ישחרר את הנשמה שלי מהגוף הזה לתוך גוף חדש!" הוא אמר בקול שמח. קולו, או קולה, כי הוא נשמע נשי- עם שמץ מקולה הקודם של סבתו- היה צווחני ומאיים. נשמע כאילו 20 קולות מצווחים דיברו ביחד עם הקול, יוצרים מנגינה מקפיאת דם שהייתה הדיבור של היצור.
קייל ידע שזה עכשיו או לעולם לא.
הוא שלף את שני האקדחים וירה כמה שיותר יריות ביצור. חתיכות בשר ודם נפלו, אך לא נראה שזה הפריע לה. הצבת שלה הונפה אל עבר בטנו והניפה אותו מעטה, גופו נתקע בתקרה במהלומה כואבת, ידיו אחזו כמה שיותר חזק באקדחיו שכמעט נשמטו בידיו. היצור צחק וזרק אותו על הספה.
קייל הרגיש כאב בכול גופו, בטנו דיממה מהצבת של היצור. היצור צעד בשמונה הרגליים והתקרב, מסתכל עליו וצוחק. הצחוק שלו- השילוב בין הצווחות הנוראיות והצחוק המטורף- היה הקול הנוראי ביותר ששמע קייל בחייו.
הוא לא הצליח להרים את ידיו בשביל לירות, או אפילו לכוון את האקדח. היצור סיים את צחוקו והתקרב באיטיות, בוחן את קייל. צבת אחת נפתחה וסגרה משני הצדדים על גופו- שהוא לא יזוז. הצבת השנייה הסירה בעדינות את הרטייה והורמה מעלה- ולאט לאט התקרבה.
התקרבה אל העין.
קייל ניסה להתפתל, אך הצבת שסגרה על גופו נסגרה בעדינות ומדקרות הכאב שהועברו בגופו של קייל מנעו ממנו לזוז לחלוטין. הצבת התקרבה יותר ויותר לעין. האימה פעפעה בגופו של קייל.
והיא נגעה שם.
קייל צרח בכאב, זה היה הכאב הגדול ביותר שהוא הרגיש. כול העולם נצבע בשחור סגול שאפיין את העין שלו. הוא התפלא שהוא לא שמע את הצרחה שלו. הוא מת?
הוא פקח את העין שלו, וצפה ביצור צווח ומתרחק. הצבת הימנית שלו, זו שהתקרבה אל העין- נעלמה, וחצי היד הנותרת נראתה כאילו מסור חשמלי הסירה אותה. הוא לא זז- אך גופו זז בעצמו.
"אני חושב שהיית אמורה להבין לבד שלא מתעסקים עם הכוחות הבראשיתיים של הבריאה" הוא אמר- או לפחות שמע את עצמו אומר, בלי להגיד כלום בעצם.
היצור התפתל בפינה ולא ענה, קפוא מפחד.
"אני חושב שציפיתי ממך ליותר מידי, שק גופות שכמוך, על פי האימונים שאימנת אותי חשבתי שלפחות תבדקי עליי יותר לפני שתנסי להוציא אותי בגסות כזו" הוא אמר.
"מי... אתה?" הצליח היצור לפלוט מפיו.
"אני הכוח הבראשיתי שיצר את הגיהינום" הוא אמר "מקנא שלבן התמותה יש אותי ולך אין? טוב, זה הדבר שהכי פחות אמור להטריד אותך. האחרון שדיבר איתי מת, ואני לא מתכוון להפסיק את הרצף" הוא שמע את עצמו מגחך. זה לא היה אפילו הקול שלו. אדים שחורים עלו מפיו בעודו מדבר, כמו הצבע שהיה לעין שלו.
היצור הסתער עליו, פתאום אמיץ, אך קייל ראה את עצמו מרים את אקדחו ויורה ביצור ירייה אחת. היצור נעצר פתאום.
"אני אף פעם לא סמכתי על קשרים ממאגיה שחורה" שמע קייל את הקול מתוכו אומר. היצור עשוי האיברים יילל בקול חלש בעוד איברים מתוכו החלו להתפרק. חלק אחר חלק הם נפלו ממנו. משאירים ערמת גופות במקום בו עמדה פעם מפלצת אימתנית.
"ולך, בן תמותה" אמר הקול לבסוף "נתתי לך מתנה גדולה, לפחות בפעם הבאה תנסה להגיב אם אתה רואה שיש סיכון עליי. ישויות כמוני לא אוהבות להתעורר שאין זה נחוץ" קייל ניסה לענות, אך הקול לא היה שלו "לא, אל תנסה לענות לי" אמר הקול והוא הרגיש את עצמו קורץ "אני לא רוצה להוסיף אותך לרשימת האנשים שדיברתי איתם" הוא אמר בגיחוך.
"להתראות, בן תמותה, עד הפעם הבאה. הפעם שבה באמת יגיע זמני להתעורר" אמר הקול. וקייל הרגיש את הקול עוזב אותו. מתנקז לתוך מקום אחד בגופו- העין השחורה שלו.
כול הכאב מפצע בבטנו חזר והוא התמוטט על הספה וחשב על מה שקרה הרגע, מבטו נח על ערמת האיברים שהייתה באמצע הסלון. "צריך לנקות כאן..." הוא חשב לעצמו בייאוש.
אישיות: קייל הוא בחור חברותי, בילדותו לא היו לא חברים רבים, והוא מחפש אחריהם. הוא מנסה להתגבר על הבעיה במראה הלא נורמלי שלו- הרטייה- שהוא מדבר עם אנשים. הוא במיוחד מנסה להתחבר עם אנשים שמודעים לעולם העל טבעי ועם ציידי ערפדים, שלרוב הוא הולך איתם בצוותים מידי פעם או לוקח אותם כאנשי קשר לעולם העל טבעי. חוץ מזה- קייל הוא בחור די מצחיק, אוהב להיות לפעמים ציני, אך לא בצורה מרושעת מידי. הוא שונא לדבר על העין שלו מאז מה שקרה עם סבתא שלו, חושש ממה שהעין שלו באמת.
מראה: קייל הוא בן 22, מאוד צעיר, אך את רוב חייו הוא חי בקרבת ציידי מפלצות אחריהם עקב ברחבי ניו סיילם, כך שהוא בוגר בנפשו. עורו כהה במעט, ושיערו שחור. גבותיו הדקות לא עוזרות להסתיר את עיניו- שאחת מהן כחולה ויפה, אך השנייה, כמובן, מוסתרת ברטייה. ואם לא היא כמו אבן שחורה באמצע פניו. הגוף שלו יחסית חסון- אך הוא רזה, כך שהוא מסתמך על מהירותו יותר מאשר על חוסנו. צלקות מספר מעטרות את גופו, הגדולה מהן בבטנו- מהפצע שגרמה לו סבתו.
"אל תנסה להסתתר, מפלצת, העין שלי צופה בך"
קייל נולד בניו סיילם להורים שמעולם לא הכיר, מאז שהוא זוכר את עצמו גידלה אותו סבתו, מטילדה. קייל נראה כמעט כמו כול הילדים, למעט הבדל קטן- עינו השמאלית של קייל הייתה חסרה, במיקום שבה הייתה אמורה להיות העין היה עצם שחור שהסתיר כול דבר מגעיל שהיה יכול להיות שם בפנים.
קייל גדל ברובע הדרומי של ניו סיילם, ובניגוד לרוב הילדים, לא הלך לבית הספר. סבתו לימדה אותו כול מה שהוא היה צריך בעצמה, והתגלתה כחכמה מאוד ביחס למה שהיא הייתה אמורה להיות. בנוסף לכול, היא עשתה לו מבחנים אחרים, שהיו מסוכנים מאוד, בניסיונות שונים. קייל לא הבין למה, אך היה אסור לו לשאול שאלות.
בגיל 14, קרה דבר ששינה את החיים של קייל-
"תצא משם" אמרה לי סבתי. הרוחות היכו אותי מכול עבר, כאילו הם חיות. הייתי כלוא בסוג של סופה קטנטנה. אין לי מושג איך היא כזו קטנה, ולמה היא לא זזה מאיפה שאני עומד, אבל זה ברור שאני חייב לצאת מכאן בהקדם.
הרוחות הצליפו בי מכול עבר, כמו שוט אכזרי, מטלטלות אותי כאילו הייתי בובת משחק. כמעט והיה אפשר כמעט ולשמוע את הרוח לועגת לו.
כמעט?
קולות צחוק נשמעו בראשי, וזה ממש לא בטוח האם הם אמתיות או פרי דמיוני. זה נשמע כול כך ממשי...
הרוח הצליפה בצווארי, והשתנקתי בכאב. הרוח עצרה לרגע מההצלפות, מחזיקה אותי באוויר, כאילו בוחנת את ההשלכות של הדברים, ואז הצליפה בצווארי שוב.
והיא לא הרפתה מצווארי...
קולות חנק בקעו מגרוני בעוד הרוח סוגרת על צווארי בכוח קטלני. ניסיתי בכול כוחי לנשום, ידיי זזו לכול כיוון, מנסות לפגוע בכוח. אבל הרוח המשיכה. הרטייה שלי נפלה מהרוחות, ניסיתי לצעוק- אבל לא יכולתי. אור שחור מוזר האיר אותי- ולפתע הכול נעצר.
הזמן נעצר לרגע, ופקחתי עיניים, כאילו אני רואה את העולם בפעם הראשונה. במקום בו הייתי היו עוד תריסר יצורים מטושטשים, שניים מהם תפסו אותי בצווארי, כול דבר- האדמה, הבגדים שלי, סבתא- הכול נראה כאילו הוא מאבד מהמוחשיות שלו. האנשים כאילו שאבו את המוחשיות של הכול והורכבו ממנה. ואני- אני הייתי מוצק. הייתי הדבר היחיד המוצק לחלוטין שם.
פתאום הכול חזר לנוע, אבל הפעם- ראיתי את האנשים, בעטתי באחד מהם והנפתי אגרוף אל עבר השני. הם צעקו וצווחו בקולות נוראיים וצפו על האוויר אחורה. איבדו מהמוחשיות שלהם. הסתכלתי עליהם בהלם.
האנשים זזו במהירות כמו הרוח שהייתה לפני זה מסביבי. אבל נראה שהם חששו ממני. והחלו להתרחק בפחד. לפתע שמעתי את קולה של סבתה. הם נעלמו לפתע, נשאבו אל תוך האדמה.
האיום הוסר, והכול חזר למציאות. לפחות לרגע אחד, ואז תשישות נחתה עליי כמשקולת והכול נהיה שחור...
באותו היום, כוחו של קייל התעורר. הוא גילה שהוא יכול לראות דברים מעבר למה שנראה לו. בהתחלה זה היה רק במצבי לחץ שסבתו אימנה אותו- אך הוא החל לחפש מצבים כאלו לבד. הוא גילה על דברים אפלים שקיימים בין הסמטאות ובמקומות מוסתרים. יצורים שאסור שיסתובבו חופשי. הוא ראה אותם.
הוא קנה שני אקדחים חבוטים מבחור שהוא פגש, העין אמרה לו שאין באיש הזה משהו אפל. הוא סמך עליה וקנה אותם. הוא למד להילחם בעזרתם ולמד יותר מיום ליום על הדברים הנסתרים בעולם.
הוא הפך לצייד מפלצות, וחבר גם לציידי מפלצות אחרים שפגש. הוא לא היה טוב מהם, אבל הוא תמיד זיהה את הסכנות, כך שהם יכלו לסמוך עליו.
הערב ירד על ניו-סיילם, יללה נשמעה אל תוך הלילה. רוב האנשים יחשבו שזו יללת תן, הרהרתי לעצמי. אבל אני ידעתי מה זה באמת.
היצור הזה עשה יותר מידי, איש זאב, חמש רציחות אכזריות בשבוע אחד. הוא היה עוצמתי, אבל קייל ידע שהוא חייב לעצור אותו.
הוא רץ לכיוון היללה, מדלג בין הקווים המיסטיים שהרכיבו את היקום. העין שלו עזרה לו לראות אותם. זה גרם לו לרוץ הרבה יותר מהר.
הוא הגיע לסמטה קטנה, הוא לא היה יכול לטעות בריחו החזק של הזאב. מכיסו הוא הוציא עגיל כסף קטנטן אותו הוא התכוון לזרוק על איש הזאב, הוא לא מצא שום דבר אחר מכסף, וקיווה שזה יספיק.
הוא זז והתחבא מאחורי פח, האיש הזאב הרים את ראשו ורחרח את אוויר. הוא מריח אותו. קייל מצא בשנייה האחרונה את הקו המיסטי וקפץ אל כיוונו האחר של הזאב.
איש הזאב העיף את הפח בשאגה זועמת, פצע ענקי היה פעור בבטנו וחזהו. פצע שיכול לתת לקייל את היתרון ואת ההזדמנות להרוג את היצור.
היצור הסתובב, וקייל פסע צעד קטן והתכונן לזרוק את העגיל אל הזאב. לפתע הוא שמע אנחת כאב.
הוא הסתכל אחורנית, איש פצוע היה שם. "עם זה אתה מתכוון להרוג אותו?" הוא אמר תוך כדי יריקת דם "לפחות אל תגרום לי למות לחינם..." הוא אמר לו והביא לו אקדח, הוא נראה מוזר, והיה בוהק. הוקף בהילה שקייל ראה רק דרך העין ולא נראתה כמו שום דבר אחר שהוא ראה.
"יש בימני מהם עוד כדור כסף אחד, תירה אותו שנחוץ, אני אצור בשבילך הסחה..." הוא אמר וירק דם. קייל הנהן והלך הצידה, האיש הרים את קולו על הזאב "היי! מה זה? אתה בורח? אני עוד אחסל אותך!" צעק האיש בהתרסה.
הזאב הסתכל אליו ושלף שיניים בכעס, רץ אליו, קייל כיוון טוב וירה אל הפצע של הזאב ברגע שהזאב קלט אותו והסתובב לכיוונו. הכדור חדר אל הפצע והזאב ילל בכאב ונראה כעומד ליפול.
אבל הוא עמד. ולאחר שהתאזן- התכונן להסתער על קייל.
שאגת הזעם מילאה את קייל בחשש- אך לפתע עוד קול ירייה נשמע. דם מילא את פיו של הזאב ונכנס דרך פיו אל ראשו. הוא נפל. קייל שמע את האיש הגוסס נאנח באחרונה ומת. בידו אקדח זהה לזה שהוא נתן לקייל.
"לא מתת לחינם" אמר לו קייל והרים את האקדחים בהדרת כבוד.
לאחר המפגש הזה שני האקדחים האלו, אותם הסתיר מסבתו, שימשו אותו תמיד שיצא להילחם בלילות כציד ערפדים. מיום ליום הוא הבין שהמבחנים והאימונים של סבתו נועדו לפתח את הכוח המוזר מעינו. הוא החל לרכוש חברים מפוקפקים ולהבין את העולם הנסתר של ניו סיילם.
זה נראה כמו יום רגיל בשביל קייל, הסיור הלילי והדיבור עם האנשים אותם הוא הכיר לא רמז על שום פעילות על טבעית באותו הלילה. כנראה היו כמה כאלו, כמובן, אבל לא כאלו שדורשות טיפול מידי והסתובבות כול הלילה. גם ציידי מפלצות צריכים לישון.
הוא הגיע לבית של סבתו ופתח את הדלת, למרות שהיה כבר בן 18, עדיין התגורר שם.
הבית נראה לו מוזר, הוא היה חשוך חוץ מהמנורה בכניסה שבקושי העירה. על הספה, הוא זיהה את בגדיה של סבתו. למרות שמשהו שם היה מוזר, לא הגיוני.
"סבתא?" הוא שאל במעט חשש.
"כן נערי?" היא ענתה כאילו דבר לא קרה, הוא ניסה להביט בה יותר טוב.
"סבתא, למה האוזניים שלך גדולות כול כך?" שאל קייל, הגודל הלא הגיוני של האוזניים, וגם זה שהם לא היו באותו גודל- ובמיוחד זה שהימנית מבניהן דמתה ללוע יותר מאוזן- הפחידו אותו.
"כדי שאוכל לשמוע אותך טוב יותר, נערי" ענתה הסבתא בקול מרגיש, שגרם לשיחה להרגיש ממש כמו שיחה יומיומית פשוטה.
"ולמה העיניים שלך גדולות כול כך?" הוא שאל, הגודל זה לא באמת מה שהציק לו- אלא הבוהק הירוק שבהק מהן. הוא ידע שעליו לכוון על סבתו את האקדחים ברגע זה, אך לא הצליח לאזור את האומץ לכך עדיין. זו סבתו.
"כדי שאוכל לראות אותך טוב יותר, נערי" היא ענתה, באותו הקול.
ידיו של קייל הונחו על קתות האקדחים שלו, "ולמה הפה שלך גדול כול כך, והשיניים שלך חדות כול כך?" הוא שאל, וידע שכול צייד מפלצות אחר היה כבר הורג את המפלצת הנוראית הזאת. אבל הוא לא היה יכול. זו סבתא שלו.
"אה, זה..." היא אמרה "זה כדי שאני אוכל ללעוס את הגולגולת שלך בנוחות, נערי" היא ענתה. התשובה הזו השיגה את מה שהיא רצתה. קייל היה המום. היצור שקרא לעצמו 'סבתא' זינק על הקיר הימני של הדירה הקטנה והאור החלש חשף את טבעו האמתי.
זה היה שק מדמם של חלקי גוף שחוברו יחד. ראשים שונים שנתפרו בגסות הרכיבו את הגוף ביחד עם כפות ידיים ורגליים שהציצו מבניהם. הידיים הורכבו מעצמות חדות שחוברו ע"י בשר ובסופן העצמות יצרו מעיין צבתות מרושעות. הרגליים היו תפירה גסה של עצמות מבחוץ ובשר מבפנים בדיוק לא רב, של שמונה רגליים שנראו כמו רגלי עכביש. והראש- הראש הורכב מחצי גולגולת ללא לסת, ששתי חתיכות עור דקות חיברו ללסת שנראתה כאילו נלקחה מאדם זקן- ובין הלסת והגולגולת היה רווח די גדול. לצד הימני של הגולגולת נראה כאילו נתפר למחצה גרון בתור אוזן- ואליו הודבקה עין אדומה ומאיימת.
היצור, 'סבתא', נעץ את מבטו בקייל. "הגעת לשיא הכוח שלך, עכשיו אתה גם רואה דרך העין עוד לפני שהפעלת אותה" הוא אמר "וברמת כוח כזו, זה ישחרר את הנשמה שלי מהגוף הזה לתוך גוף חדש!" הוא אמר בקול שמח. קולו, או קולה, כי הוא נשמע נשי- עם שמץ מקולה הקודם של סבתו- היה צווחני ומאיים. נשמע כאילו 20 קולות מצווחים דיברו ביחד עם הקול, יוצרים מנגינה מקפיאת דם שהייתה הדיבור של היצור.
קייל ידע שזה עכשיו או לעולם לא.
הוא שלף את שני האקדחים וירה כמה שיותר יריות ביצור. חתיכות בשר ודם נפלו, אך לא נראה שזה הפריע לה. הצבת שלה הונפה אל עבר בטנו והניפה אותו מעטה, גופו נתקע בתקרה במהלומה כואבת, ידיו אחזו כמה שיותר חזק באקדחיו שכמעט נשמטו בידיו. היצור צחק וזרק אותו על הספה.
קייל הרגיש כאב בכול גופו, בטנו דיממה מהצבת של היצור. היצור צעד בשמונה הרגליים והתקרב, מסתכל עליו וצוחק. הצחוק שלו- השילוב בין הצווחות הנוראיות והצחוק המטורף- היה הקול הנוראי ביותר ששמע קייל בחייו.
הוא לא הצליח להרים את ידיו בשביל לירות, או אפילו לכוון את האקדח. היצור סיים את צחוקו והתקרב באיטיות, בוחן את קייל. צבת אחת נפתחה וסגרה משני הצדדים על גופו- שהוא לא יזוז. הצבת השנייה הסירה בעדינות את הרטייה והורמה מעלה- ולאט לאט התקרבה.
התקרבה אל העין.
קייל ניסה להתפתל, אך הצבת שסגרה על גופו נסגרה בעדינות ומדקרות הכאב שהועברו בגופו של קייל מנעו ממנו לזוז לחלוטין. הצבת התקרבה יותר ויותר לעין. האימה פעפעה בגופו של קייל.
והיא נגעה שם.
קייל צרח בכאב, זה היה הכאב הגדול ביותר שהוא הרגיש. כול העולם נצבע בשחור סגול שאפיין את העין שלו. הוא התפלא שהוא לא שמע את הצרחה שלו. הוא מת?
הוא פקח את העין שלו, וצפה ביצור צווח ומתרחק. הצבת הימנית שלו, זו שהתקרבה אל העין- נעלמה, וחצי היד הנותרת נראתה כאילו מסור חשמלי הסירה אותה. הוא לא זז- אך גופו זז בעצמו.
"אני חושב שהיית אמורה להבין לבד שלא מתעסקים עם הכוחות הבראשיתיים של הבריאה" הוא אמר- או לפחות שמע את עצמו אומר, בלי להגיד כלום בעצם.
היצור התפתל בפינה ולא ענה, קפוא מפחד.
"אני חושב שציפיתי ממך ליותר מידי, שק גופות שכמוך, על פי האימונים שאימנת אותי חשבתי שלפחות תבדקי עליי יותר לפני שתנסי להוציא אותי בגסות כזו" הוא אמר.
"מי... אתה?" הצליח היצור לפלוט מפיו.
"אני הכוח הבראשיתי שיצר את הגיהינום" הוא אמר "מקנא שלבן התמותה יש אותי ולך אין? טוב, זה הדבר שהכי פחות אמור להטריד אותך. האחרון שדיבר איתי מת, ואני לא מתכוון להפסיק את הרצף" הוא שמע את עצמו מגחך. זה לא היה אפילו הקול שלו. אדים שחורים עלו מפיו בעודו מדבר, כמו הצבע שהיה לעין שלו.
היצור הסתער עליו, פתאום אמיץ, אך קייל ראה את עצמו מרים את אקדחו ויורה ביצור ירייה אחת. היצור נעצר פתאום.
"אני אף פעם לא סמכתי על קשרים ממאגיה שחורה" שמע קייל את הקול מתוכו אומר. היצור עשוי האיברים יילל בקול חלש בעוד איברים מתוכו החלו להתפרק. חלק אחר חלק הם נפלו ממנו. משאירים ערמת גופות במקום בו עמדה פעם מפלצת אימתנית.
"ולך, בן תמותה" אמר הקול לבסוף "נתתי לך מתנה גדולה, לפחות בפעם הבאה תנסה להגיב אם אתה רואה שיש סיכון עליי. ישויות כמוני לא אוהבות להתעורר שאין זה נחוץ" קייל ניסה לענות, אך הקול לא היה שלו "לא, אל תנסה לענות לי" אמר הקול והוא הרגיש את עצמו קורץ "אני לא רוצה להוסיף אותך לרשימת האנשים שדיברתי איתם" הוא אמר בגיחוך.
"להתראות, בן תמותה, עד הפעם הבאה. הפעם שבה באמת יגיע זמני להתעורר" אמר הקול. וקייל הרגיש את הקול עוזב אותו. מתנקז לתוך מקום אחד בגופו- העין השחורה שלו.
כול הכאב מפצע בבטנו חזר והוא התמוטט על הספה וחשב על מה שקרה הרגע, מבטו נח על ערמת האיברים שהייתה באמצע הסלון. "צריך לנקות כאן..." הוא חשב לעצמו בייאוש.
אישיות: קייל הוא בחור חברותי, בילדותו לא היו לא חברים רבים, והוא מחפש אחריהם. הוא מנסה להתגבר על הבעיה במראה הלא נורמלי שלו- הרטייה- שהוא מדבר עם אנשים. הוא במיוחד מנסה להתחבר עם אנשים שמודעים לעולם העל טבעי ועם ציידי ערפדים, שלרוב הוא הולך איתם בצוותים מידי פעם או לוקח אותם כאנשי קשר לעולם העל טבעי. חוץ מזה- קייל הוא בחור די מצחיק, אוהב להיות לפעמים ציני, אך לא בצורה מרושעת מידי. הוא שונא לדבר על העין שלו מאז מה שקרה עם סבתא שלו, חושש ממה שהעין שלו באמת.
מראה: קייל הוא בן 22, מאוד צעיר, אך את רוב חייו הוא חי בקרבת ציידי מפלצות אחריהם עקב ברחבי ניו סיילם, כך שהוא בוגר בנפשו. עורו כהה במעט, ושיערו שחור. גבותיו הדקות לא עוזרות להסתיר את עיניו- שאחת מהן כחולה ויפה, אך השנייה, כמובן, מוסתרת ברטייה. ואם לא היא כמו אבן שחורה באמצע פניו. הגוף שלו יחסית חסון- אך הוא רזה, כך שהוא מסתמך על מהירותו יותר מאשר על חוסנו. צלקות מספר מעטרות את גופו, הגדולה מהן בבטנו- מהפצע שגרמה לו סבתו.
