פרשתיDarkness אמר/ה:
rctoungue: אז זהו, לא ממש הבנתי מה ההגדרה של נו-מטאל. לדעתי אין לזה ממש הגדרה. זה כמו מטאל, אבל לא בדיוק, זה מה שהצלחתי להבין.
וונג, אפשר דלעת למה COM.כלהמוזיקה.WWW אמין כל כך?
נ"ב
גם אני יכול
5 הלהקות/המבצעים שאתם הכי אוהבים
- מחבר/ת הנושא S.D.Gat
- תאריך התחלה
rctoungue: אז זהו, לא ממש הבנתי מה ההגדרה של נו-מטאל. לדעתי אין לזה ממש הגדרה. זה כמו מטאל, אבל לא בדיוק, זה מה שהצלחתי להבין.
וונג, אפשר דלעת למה COM.כלהמוזיקה.WWW אמין כל כך?
נ"ב
גם אני יכול
זה פשוט האתר הכי מקצועי שיש כיום, חד וחלק.
Wood-Elf
פונדקאי ותיק
זה נכון, אבל לצערנו הוא עדיין לא מקצועי לחלוטין.doctor arbitration אמר/ה:
הוא בדרך הנכונה, אבל חסרים לו תכנים על ז'אנרים, אישים בודדים (נניח, אין ערך על ג'וני גרינווד, עד כמה שהצלחתי למצוא) ועוד כמה.
ד"א, מלבד האתר הנ"ל, אם אתם רוצים לקבל קצת מושג לגבי הרגלי השמיעה של אנשים - http://www.last.fm זה האתר.
ניתן לבדוק שם איך אנשים מגדירים להקות מסויימות, כך תוכלו למצוא את ההגדרה הפופולרית ביותר לסיסטם.
הז'אנרים שרוב המשתמשים מייחסים ללהקה הזו הם:
אלטרנטיב, אלטרנטיב מטאל, מטאל, נו-מטאל, הארד רוק, ועוד כמה.
ד"א, נו מטאל לא אמור להיות מעין שילוב חולני בין שירת ראפ לבין מטאל?
בנוסף לזה, יש באתר הזה עוד מליון דברים שימושיים, חוץ מהלאסטFM עצמו, יש שם לוח אירועים, בכל מקום בעולם כמעט (גם בישראל), ערכים על כל להקה שיש כמעט (רובם עוברים סינון עד כמה שידוע לי, זה מעין ויקיפדיה במתכונת קצת יותר אמינה).. ועוד המון דברים..
נו-מטאל זה מטאל, שמשלב סגנונות אחרים לתוכו. אני חושב.
נו מטאל נופל לקטגוריה של "כל מה שהוא לא תת-ז'אנר אחר של מטאל" - אם זה לא הארדקור, מטאלקור, דת' מטאל, דום מטאל, בלאק וכו' וכו' - פשוט יקראו לזה נו מטאל.
ונחזור לנושא המקורי:
לא ממש לפי מקומות.
1)red hot chili peppers-אולי הלהקה האהובה עלי,בעיקר שלושת האלבומים האחרונים שלהם.
2)three doors down-להקת רוק שאני שומע כבר כמה שנים,יש להם כמה שירים שכולם מכירים אבל לא יודעים שזה שלהם.
3)yellowcard-פאנק-פופ\רוק נחמד שכזה,לא ממש מוכרת בארץ.
4)jimmy eat world-פאנק רוק עם טיפה אימו,לא מוכרת בארץ,יש להם אלבום טרי וחדש.
5)the get up kids-אימו פופ שכזה,להקה נידחת,לא מוכרת בכלל בארץ ובעולם,לא בטוח שהיא בין הלהקות שאני הכי אוהב אבל יש לי הרבה שירים שלהם בפליי ליסט.
לא ממש לפי מקומות.
1)red hot chili peppers-אולי הלהקה האהובה עלי,בעיקר שלושת האלבומים האחרונים שלהם.
2)three doors down-להקת רוק שאני שומע כבר כמה שנים,יש להם כמה שירים שכולם מכירים אבל לא יודעים שזה שלהם.
3)yellowcard-פאנק-פופ\רוק נחמד שכזה,לא ממש מוכרת בארץ.
4)jimmy eat world-פאנק רוק עם טיפה אימו,לא מוכרת בארץ,יש להם אלבום טרי וחדש.
5)the get up kids-אימו פופ שכזה,להקה נידחת,לא מוכרת בכלל בארץ ובעולם,לא בטוח שהיא בין הלהקות שאני הכי אוהב אבל יש לי הרבה שירים שלהם בפליי ליסט.
the get up kids דווקא די מוכרים, וjimmy eat world מוכרים גם בארץ. ד"א לget up kids (שהייתי מגדיר אותם בעיקר בתור פאנק) יש קאבר מצויין של Alec Eiffel של הפיקסיז. מומלץ בחום למיטיבי לכת
פנג הדרואיד
פונדקאי ותיק
1.ביטלס שליטה בעN(תודה, פיזבן). צריך להגיד למה?הלהקה האהובה עלי, אבל השיר האהוב עלי הוא הבא בתור.
2.הרולינג סטונז, רק בגלל ANGIE.
3.תיקו על מקום שני-פיל קולינס(מומלץ-PEREDAIS) ושרי משהו(זמרת מעולה. שיר מומלץ-MOON LIGHT SHADOW)
4.סקאזי(HIT AND RUN), סינרגיה(השיר האהוב היחיד-תראי זה אני)
5.יש הרבה, אני חושב שיוסי בנאי(היינו ילחדים וזה היה מזמן).
נ.ב-ג'ול לנון, תעשה לי חיפושית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111אחד
2.הרולינג סטונז, רק בגלל ANGIE.
3.תיקו על מקום שני-פיל קולינס(מומלץ-PEREDAIS) ושרי משהו(זמרת מעולה. שיר מומלץ-MOON LIGHT SHADOW)
4.סקאזי(HIT AND RUN), סינרגיה(השיר האהוב היחיד-תראי זה אני)
5.יש הרבה, אני חושב שיוסי בנאי(היינו ילחדים וזה היה מזמן).
נ.ב-ג'ול לנון, תעשה לי חיפושית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111אחד
KING_Louen Leoncoeur
פונדקאי ותיק
אוקי לא על פי הסדר אבל בכל זאת האוהבים עלי
1.TRISTANIA
2.NIGHTWISH
3.Jethro Tull
4.RHAPSODY
5.IRON MAIDEN
6.Queen
1.TRISTANIA
2.NIGHTWISH
3.Jethro Tull
4.RHAPSODY
5.IRON MAIDEN
6.Queen
doctor arbitration אמר/ה:
כשאני אומר מוכרים אז אני אומר לפי הרדיו,והמקום שלהם בletssingit,שהוא אתר די גדול ומשקף.
אממ וthe get up kids הם לפי מה שקראתי פאנק פופ ואימו
Wood-Elf
פונדקאי ותיק
אתה לא מתכוון במקרה "שלושת הראשונים" שלהם?mike wolvesfury אמר/ה:
שלושת האחרונים שלהם (BTW, SA, Cali) לא בדיוק השלושה הטובים שלהם..
BSSM וOHM אלו שני האלבומים הכי טובים שלהם (OHM יותר).
קאליפורניקיישן נחמד, אבל לא יותר טוב מהשניים האלו.
השלושה הראשונים שלהם הרבה יותר טובים מהשניים האחרונים שלהם.. (שהם, ממש, ממש גרועים, בלי קשר לרד הוט עצמם, אלא בכלליות)
Dragon_Master
פונדקאי ותיק
זאת עובדה כאילו?
תן לבן אדם לאהוב איזה אלבומים שהוא רוצה, ג'יזס. אלא אם יש לך איזה הוכחה מדעית לזה שהשלושה האחרונים הם לא הכי טובים שלהם.
תן לבן אדם לאהוב איזה אלבומים שהוא רוצה, ג'יזס. אלא אם יש לך איזה הוכחה מדעית לזה שהשלושה האחרונים הם לא הכי טובים שלהם.
Wood-Elf
פונדקאי ותיק
כן, יש לי הוכחה מדעית מדוייקת להפליא.Dragon_Master אמר/ה:
נו, תעשה לי טובה, זו הייתה שאלה לגיטימית מלווה בדעה שלי.
שאלתי אותו האם הוא לא התכוון במקרה לשלושה הראשונים, לא הכרחתי אותו לאמר שזה מה שנכון. ואחרי זה הבעתי את הדעה שלי..
זה שלא רשמתי אחרי כל מילה שניה "לדעתי", לא אומר שזה לא המצב.
מה שמספיק זה שחתום בצד wood-elf, וזה כבר מציין שכל מה שנרשם שם נרשם על ידיי, וזה מספיק בהחלט.
אם זה היה עניין אחר, בו לא ברור מאליו שאני מדבר על דעת עצמי, הייתי מציין "לדעתי".
אבל במוסיקה (ובאומנות בכלל) יש לצאת מנק' הנחה ראשונית שכל מה שנכתב על זה הינו דעה בלבד, שכן לא ניתן לכפות דעתך על אחר כעובדה.
השאלה הראשונה שלי יצאה מנק' ההנחה שלא רבים הם אלו שאוהבים את שלושת האחרונים שלהם, ולכן שאלתי את השאלה הזו.
Pavement
The Hives
The Shins
The Vines
The Spinto Band
לא בהכרח בסדר הזה, ונכון להיום. זה משתנה עם המצב רוח.
The Hives
The Shins
The Vines
The Spinto Band
לא בהכרח בסדר הזה, ונכון להיום. זה משתנה עם המצב רוח.
מכיוון שאינני יכול בשום אופן לדרג אמנים או הרכבים מוסיקליים אני אזכיר חמישה אמנים שמאוד השפיעו עלי וגם נחשבים בעיני רבים למובילים בתחומם.
טוב, אי אפשר שלא להתחיל עם
1- צ'ארלס מינגוס. גאון ענק (מונחים קלישאתיים כשלעצמם, אבל אין מילים אחרות עבורו) שהרים את הג'אז המודרני לרמת גורד שחקים.
מה שמעניין זה שלמרות ניסיונותיו במוסיקה ניסויית חופשית ופסיכודלית אפילו, עדיין הוא חוזר לשורשים שעליהם גדל וצמח.
מינגוס תמיד מצליח להסתובב במסלול בלתי יציב שמשלב סגנונות רבים מאוד של מוסיקה.
לפעמים נראה לי שהמוסיקה שעשה יכולה להיות פסקול לכתבים של ניטשה - התחושות והרגש אצלו מזוקקים.
אלבומים שלו שאני מאוד מעריך:
Changes
the clown
let my children hear music - שאותו אני מרבה לשמוע בזמן האחרון, ועליו מינגוס אמר שהוא יצירתו הטובה ביותר.
plays piano - הזדמנות נדירה להציץ לנפשו.
2- אריק דולפי. בחור מוכשר מאוד. לקח את הג'אז המודרני קילומטרים קדימה. הנגינה התזזיתית שלו, בעיקר בסקסופון אלט ובקלרינט בס, לא תמיד פשוטה להאזנה אבל יש סיכוי טוב שהוא יפיל מאזין לא זהיר מהרגליים.
3- סאן רא (שמו המקורי לא ידוע). טיפוס מוזר מאוד שהנהיג הרכבים גדולים על בסיס תמה של מד"ב. עוד בשנות השלושים של המאה ה-20 הוא טען שחטפו אותו חייזרים, שזה הרבה מאוד זמן לפני שהחלו גלים של דיווחים על חטיפות בארה"ב.
מעניין מאוד לעקוב אחרי המוסיקה של סאן רא לאורך ההיסטוריה. החל משנות החמישים הוא החל להכניס כל מיני אלמנטים נסיוניים למוסיקה שיצר. למרות שאני מאוד מעריך את העושר המוסיקלי שצמח מהטירוף האישי שלו עדיין יש לו טונות של מוסיקה שהיא לטעמי ממש חסרת ערך. האלבום אטלנטיס לדוגמא הוא נסיון מינימליסטי שאפתני מאוד אבל קשה מאוד לשמיעה.
כמו אצל מינגוס, גם כאן אלבום הסולו בפסנתר הוא הזדמנות פז להכנס לראש החולה של סאן רא.
מוסיקה מעולם אחר.
4- פרנק רוסולינו. טרומבוניסט מוכשר שהשפיע עלי מאוד. אני חושב שהתיאור הטוב ביותר שלו נאמר על ידי המנצח הגדול סטאן קנטון: "הנגינה של רוסולינו היא שיקוף מדוייק של אישיותו". משפט שקולע בול לנגינה הקולחת של רוסולינו.
לצערנו הוא סבל לקראת סוף חייו ממניה-דיפרסיה, מחלה שהובילה להתאבדותו ולסיום מפתיע בקריירה שלו.
5- פה רציתי להכניס שם של גיטריסט. לאחר התלבטות אני מציג את ווס מונטגומרי - שהצליח להביא גרוב נהדר לג'אז בשנות הששים. יש שמלעיזים עליו שהוא היה פופיסטי מידי.
טוב, אי אפשר שלא להתחיל עם
1- צ'ארלס מינגוס. גאון ענק (מונחים קלישאתיים כשלעצמם, אבל אין מילים אחרות עבורו) שהרים את הג'אז המודרני לרמת גורד שחקים.
מה שמעניין זה שלמרות ניסיונותיו במוסיקה ניסויית חופשית ופסיכודלית אפילו, עדיין הוא חוזר לשורשים שעליהם גדל וצמח.
מינגוס תמיד מצליח להסתובב במסלול בלתי יציב שמשלב סגנונות רבים מאוד של מוסיקה.
לפעמים נראה לי שהמוסיקה שעשה יכולה להיות פסקול לכתבים של ניטשה - התחושות והרגש אצלו מזוקקים.
אלבומים שלו שאני מאוד מעריך:
Changes
the clown
let my children hear music - שאותו אני מרבה לשמוע בזמן האחרון, ועליו מינגוס אמר שהוא יצירתו הטובה ביותר.
plays piano - הזדמנות נדירה להציץ לנפשו.
2- אריק דולפי. בחור מוכשר מאוד. לקח את הג'אז המודרני קילומטרים קדימה. הנגינה התזזיתית שלו, בעיקר בסקסופון אלט ובקלרינט בס, לא תמיד פשוטה להאזנה אבל יש סיכוי טוב שהוא יפיל מאזין לא זהיר מהרגליים.
3- סאן רא (שמו המקורי לא ידוע). טיפוס מוזר מאוד שהנהיג הרכבים גדולים על בסיס תמה של מד"ב. עוד בשנות השלושים של המאה ה-20 הוא טען שחטפו אותו חייזרים, שזה הרבה מאוד זמן לפני שהחלו גלים של דיווחים על חטיפות בארה"ב.
מעניין מאוד לעקוב אחרי המוסיקה של סאן רא לאורך ההיסטוריה. החל משנות החמישים הוא החל להכניס כל מיני אלמנטים נסיוניים למוסיקה שיצר. למרות שאני מאוד מעריך את העושר המוסיקלי שצמח מהטירוף האישי שלו עדיין יש לו טונות של מוסיקה שהיא לטעמי ממש חסרת ערך. האלבום אטלנטיס לדוגמא הוא נסיון מינימליסטי שאפתני מאוד אבל קשה מאוד לשמיעה.
כמו אצל מינגוס, גם כאן אלבום הסולו בפסנתר הוא הזדמנות פז להכנס לראש החולה של סאן רא.
מוסיקה מעולם אחר.
4- פרנק רוסולינו. טרומבוניסט מוכשר שהשפיע עלי מאוד. אני חושב שהתיאור הטוב ביותר שלו נאמר על ידי המנצח הגדול סטאן קנטון: "הנגינה של רוסולינו היא שיקוף מדוייק של אישיותו". משפט שקולע בול לנגינה הקולחת של רוסולינו.
לצערנו הוא סבל לקראת סוף חייו ממניה-דיפרסיה, מחלה שהובילה להתאבדותו ולסיום מפתיע בקריירה שלו.
5- פה רציתי להכניס שם של גיטריסט. לאחר התלבטות אני מציג את ווס מונטגומרי - שהצליח להביא גרוב נהדר לג'אז בשנות הששים. יש שמלעיזים עליו שהוא היה פופיסטי מידי.
darkelf
פונדקאי ותיק
אני לא יודע מה היתה הבעיה: שלחתי כבר תגובה לא מזמן ולא ראו אותה אז אני מוסיף אותה עכשיו:
אני אוהב את כולם אבל יש לי רשימה משלי (הסדר לא מחייב)
1. לד זפלין
2. דיפ פרפל
3. opeth כי בעברית זה חרא
4. קינג קרימסון
5. גוגול בורדלו (gogol bordello)
כמובן יש את ג'נסיס, ביטלס (יס אני לא כל כך שומע, אחותי יותר), system of a down, ניק קייב, בוב דילן/מארלי, פינק פלוייד, קווין וכו'
גאנז אנד רוזס זה לא מטאל- זה רוק כבד בקושי. ובבקשה- די עם העברותים. זה פשוט מעצבן!
מילים כדורבנות או כל מילה בסלע- מה שתרצו...Wood-Elf אמר/ה:
אני אוהב את כולם אבל יש לי רשימה משלי (הסדר לא מחייב)
1. לד זפלין
2. דיפ פרפל
3. opeth כי בעברית זה חרא
4. קינג קרימסון
5. גוגול בורדלו (gogol bordello)
כמובן יש את ג'נסיס, ביטלס (יס אני לא כל כך שומע, אחותי יותר), system of a down, ניק קייב, בוב דילן/מארלי, פינק פלוייד, קווין וכו'
גאנז אנד רוזס זה לא מטאל- זה רוק כבד בקושי. ובבקשה- די עם העברותים. זה פשוט מעצבן!
בקדור - לפי allmusic.com שמו המקורי של סאן רא הוא הרמן סאני בלאוט.
Supersprocket אמר/ה:
ואללה, תודה.
דבר ראשון - מניינים כולם? איזה מזל שאני תמיד מגיע כשיש עצים מעניינים על מוזיקה...
או.קיי. אני אפילו לא אנסה לבחור את 5 הלהקות האהובות עלי, כי באמת שאין לי מושג (אני אולי יכול להצביע על Radiohead כאהובה עלי...). עברתי כל כך הרבה תקופות שבהן אהבתי יוצרים כאלה ואחרים, ברמות וסגנונות מאוד שונים.
במקום זה, אני פשוט אבחר חמישה יוצרים שאני מאוד מאוד אוהב (לא בהכרח החמישה האהובים עלי), ושומע לא מעט בזמן האחרון.
אני אשתדל לא לחזור על אחרים, כדי לתת הזדמנות לעוד יוצרים להיכנס לכם לפלייליסט.
ואני אכתוב על שישה, כי לא הצלחתי להוריד אחד מתוך אלה:
1. Ben Kweller - יוצר צעיר וחביב. הוציא שלושה אלבומים (אם אני לא טועה). אני יכול להמליץ בחום רב על שני האלבומים הראשונים (ועל שני הEP הראשונים). מדובר בבחור שכותב נפלא, שר עם הרבה כנות ועושה רוק מעולה ורחב מנעד - חלק מהשירים פופיים, חלקם נגועים בקאנטרי, חלקם כסחניים וכולם כולם מבוצעים לעילא ולעילא, עם עבוד והפקה מוזיקלית מהודקת ומרשימה. בנוסף, מדבר באלבומים מצויינים לנהיגה ארוכה ביום שמש קייצי לעבר טיול סופ"ש ברחבי הארץ.
2. Built To Spill - אני לא אטרח לבדוק איך AMG מגדיר אותם. אני אגדיר את זה כלהקת אינדי נפלאה, שעושה שימוש מאוד מקורי בגיטרות חשמליות. הם לא קלים לעיכול לכולם, ולחלק הם אף נשמעים דיסהרמוניים, אך אני מבטיח לכם כי זה רק מאחר והם התעלו למימד ניסיוני וחדש של שימוש בגיטרות חשמליות. מבחינתי, האלבומים Keep It Like A Secret ו- You In Reverse הם חובה בכל בית. תנו להם הזדמנות. הם ישנו לכם את התפיסה.
3. Death Cab For Cutie - כמה דברים על הלהקה הזו. דבר ראשון, לדעתי הם מוציאים אלבומים באיכות הולכת ופחותה (אם כי בנגישות הולכת וגוברת, יגידו אחרים). דבר שני, כשאתה מתחיל עם אחד האלבומים הטובים ביותר שהוקלטו (לדעתי), גם הנפילה שלך נשמעת נהדר. החברים עושים אינדי רוק מופלא, שהולך ונע אט אט מהצד ה-Lo-Fi של המפה לכיוון האלקטרוני עם ההתקדמות הכרונולוגית באלבומיהם. האלבומים The Photo Album, We Have the Facts and We're Voting Yes ו- Something About Airplanes הם לא פחות ממופלאים, וגם שני האלבומים האחרונים שלהם מעולים, אבל מבחינתי ההוצאה המחודשת של האלבום "הראשון", You Can Play These Songs With Chords , היא היא יצירת המופת של ההרכב הזה (גם אם רובו הוקלט ע"י הסולן בלבד), שלפחות בראש שלי מתכתבת עם יצירת Lo-Fi מופלאה אחרת שאגע בה בהמשך. הלהקה הזו זוכה לפופולריות הולכת וגדלה בארה"ב לאחרונה, יחד עם יציאתם מסצינת לייבלי האינדי וחתימתם ב-Atlantic. אולי הם יחזרו לעשות מוזיקה משובחת, אולי הם ימשיכו להתדרדר, אבל בכל מקרה - אני מבטיח לכם שהם מחזיקים באמתחתם לפחות ארבעה אלבומים מופלאים ויפהפיים, שיכולים לשמש כפסקול לפרידות (ממקומות, אנשים, חיים ישנים, אבל בעיקר מבחורות).
4. Flake Music - הבטחתי לשוחח על אלבום Lo-Fi מוצלח נוסף, ואני מקיים. למי שלא מכיר, Flake Music הם למעשה גירסה מוקדמת של ה-Shins, כשהתפקידים שלהם קצת שונים (החליפו בכלים, או משהו כזה). האלבום הראשון (והיחיד) שהם הוציאו נקרא When You Land Here It's Time To Return. אני לא בטוח שאני יכול להסביר את דעתי על האלבום הזה. נתחיל בזה שייתכן והוא האלבום האהוב עלי. הסיבה העיקרית לכך, כמו עם אלבום ה-Lo-Fi של DCFC עליו דיברתי לפני רגע, היא ששיטת ההקלטה (על טייפ ארבעה ערוצים במרתף, או משהו כזה) הכל כך גסה וחשופה הזו, כשהיא באה במגע עם רוק/פופ גיטרות במיטבו, פשוט משאירה את המוזיקה כמו שהיא - לא מעובדת, לא נגועה, לא מתוקנת. קצת כמו לשמוע את שיר הרוק האהוב עליכם במועדון קטן ואפלולי, במופע אקוסטי של הסולן, כשהוא לבד עם גיטרה אקוסטית על הבמה. למרות שמעט הדעות שהצלחתי למצוא עליו באינטרנט היו מהללות, ויש לי גם חבר שאהב אותו, אני מניח שהרבה אנשים ישמעו אותו ולא יבינו על מה אני מדבר. אני גם מניח שלכל אחד יש פייבוריטים כאלה שהם מאוד אישיים. בכל מקרה, אני ממליץ.
5. Lou Reed - האיש הזה הוא פשוט ההגדרה לרוק. רוק מחוספס, הרמוני, עוקצני וחד. האהובים עליי אישית הם עבודתו ב-Velvet Underground, והאלבום Transformer, שהוא פשוט לו ריד במיטבו. הוא התחיל לעשות את זה לפני כולם, ואף אחד לא עשה את זה כמוהו מאז.
6. Neil Young - אמן גדול, שאני חופר בעבודתו (הרחבה ועמוקה עד אין קץ) מזה זמן מה, ורק מגלה עוד ועוד דברים. למרות שהוא נחשב לאבי הגראנג', אני עוד לא הגעתי לחלק הזה של יצירתו, ואני שמעתי עד כה רבים מאלבומיו המוקדמים, שמיצבו אותו כאחד מיוצרי הפולק והקאנטרי החשובים בהיסטוריה, שרבים הגדירו כשני רק לדילן. אני אישית, גם אם סוגד לדילן התותח, מחשיב את המוסיקה של יאנג יותר יפה ואישית, גם אם הוא כותב פחות שנון, חד ואגדתי מדילן, ומתחבר אליה יותר. יש לו אלבומי קאנטרי אדירים כמו Harvest ו- Everybody Knows This Is Nowhere, אלבומי בלוז מדהימים כמו Zuma ו-Tonight's the Night, וגם אלבומי פולק-רוק וקאנטרי-רוק שקטים ויפהפים כמו On the Beach ו- After the Goldrush, שהם ככה"נ הפייבוריטים האישיים שלי, אם כי עם כל כך הרבה אלבומים מעולים קשה להחליט. למי שרוצה לנסות, הייתי מציע להתחיל מ- After the Goldrush (האלבום השני) ולהתקדם בסדר כרונולוגי.
או.קיי. אני אפילו לא אנסה לבחור את 5 הלהקות האהובות עלי, כי באמת שאין לי מושג (אני אולי יכול להצביע על Radiohead כאהובה עלי...). עברתי כל כך הרבה תקופות שבהן אהבתי יוצרים כאלה ואחרים, ברמות וסגנונות מאוד שונים.
במקום זה, אני פשוט אבחר חמישה יוצרים שאני מאוד מאוד אוהב (לא בהכרח החמישה האהובים עלי), ושומע לא מעט בזמן האחרון.
אני אשתדל לא לחזור על אחרים, כדי לתת הזדמנות לעוד יוצרים להיכנס לכם לפלייליסט.
ואני אכתוב על שישה, כי לא הצלחתי להוריד אחד מתוך אלה:
1. Ben Kweller - יוצר צעיר וחביב. הוציא שלושה אלבומים (אם אני לא טועה). אני יכול להמליץ בחום רב על שני האלבומים הראשונים (ועל שני הEP הראשונים). מדובר בבחור שכותב נפלא, שר עם הרבה כנות ועושה רוק מעולה ורחב מנעד - חלק מהשירים פופיים, חלקם נגועים בקאנטרי, חלקם כסחניים וכולם כולם מבוצעים לעילא ולעילא, עם עבוד והפקה מוזיקלית מהודקת ומרשימה. בנוסף, מדבר באלבומים מצויינים לנהיגה ארוכה ביום שמש קייצי לעבר טיול סופ"ש ברחבי הארץ.
2. Built To Spill - אני לא אטרח לבדוק איך AMG מגדיר אותם. אני אגדיר את זה כלהקת אינדי נפלאה, שעושה שימוש מאוד מקורי בגיטרות חשמליות. הם לא קלים לעיכול לכולם, ולחלק הם אף נשמעים דיסהרמוניים, אך אני מבטיח לכם כי זה רק מאחר והם התעלו למימד ניסיוני וחדש של שימוש בגיטרות חשמליות. מבחינתי, האלבומים Keep It Like A Secret ו- You In Reverse הם חובה בכל בית. תנו להם הזדמנות. הם ישנו לכם את התפיסה.
3. Death Cab For Cutie - כמה דברים על הלהקה הזו. דבר ראשון, לדעתי הם מוציאים אלבומים באיכות הולכת ופחותה (אם כי בנגישות הולכת וגוברת, יגידו אחרים). דבר שני, כשאתה מתחיל עם אחד האלבומים הטובים ביותר שהוקלטו (לדעתי), גם הנפילה שלך נשמעת נהדר. החברים עושים אינדי רוק מופלא, שהולך ונע אט אט מהצד ה-Lo-Fi של המפה לכיוון האלקטרוני עם ההתקדמות הכרונולוגית באלבומיהם. האלבומים The Photo Album, We Have the Facts and We're Voting Yes ו- Something About Airplanes הם לא פחות ממופלאים, וגם שני האלבומים האחרונים שלהם מעולים, אבל מבחינתי ההוצאה המחודשת של האלבום "הראשון", You Can Play These Songs With Chords , היא היא יצירת המופת של ההרכב הזה (גם אם רובו הוקלט ע"י הסולן בלבד), שלפחות בראש שלי מתכתבת עם יצירת Lo-Fi מופלאה אחרת שאגע בה בהמשך. הלהקה הזו זוכה לפופולריות הולכת וגדלה בארה"ב לאחרונה, יחד עם יציאתם מסצינת לייבלי האינדי וחתימתם ב-Atlantic. אולי הם יחזרו לעשות מוזיקה משובחת, אולי הם ימשיכו להתדרדר, אבל בכל מקרה - אני מבטיח לכם שהם מחזיקים באמתחתם לפחות ארבעה אלבומים מופלאים ויפהפיים, שיכולים לשמש כפסקול לפרידות (ממקומות, אנשים, חיים ישנים, אבל בעיקר מבחורות).
4. Flake Music - הבטחתי לשוחח על אלבום Lo-Fi מוצלח נוסף, ואני מקיים. למי שלא מכיר, Flake Music הם למעשה גירסה מוקדמת של ה-Shins, כשהתפקידים שלהם קצת שונים (החליפו בכלים, או משהו כזה). האלבום הראשון (והיחיד) שהם הוציאו נקרא When You Land Here It's Time To Return. אני לא בטוח שאני יכול להסביר את דעתי על האלבום הזה. נתחיל בזה שייתכן והוא האלבום האהוב עלי. הסיבה העיקרית לכך, כמו עם אלבום ה-Lo-Fi של DCFC עליו דיברתי לפני רגע, היא ששיטת ההקלטה (על טייפ ארבעה ערוצים במרתף, או משהו כזה) הכל כך גסה וחשופה הזו, כשהיא באה במגע עם רוק/פופ גיטרות במיטבו, פשוט משאירה את המוזיקה כמו שהיא - לא מעובדת, לא נגועה, לא מתוקנת. קצת כמו לשמוע את שיר הרוק האהוב עליכם במועדון קטן ואפלולי, במופע אקוסטי של הסולן, כשהוא לבד עם גיטרה אקוסטית על הבמה. למרות שמעט הדעות שהצלחתי למצוא עליו באינטרנט היו מהללות, ויש לי גם חבר שאהב אותו, אני מניח שהרבה אנשים ישמעו אותו ולא יבינו על מה אני מדבר. אני גם מניח שלכל אחד יש פייבוריטים כאלה שהם מאוד אישיים. בכל מקרה, אני ממליץ.
5. Lou Reed - האיש הזה הוא פשוט ההגדרה לרוק. רוק מחוספס, הרמוני, עוקצני וחד. האהובים עליי אישית הם עבודתו ב-Velvet Underground, והאלבום Transformer, שהוא פשוט לו ריד במיטבו. הוא התחיל לעשות את זה לפני כולם, ואף אחד לא עשה את זה כמוהו מאז.
6. Neil Young - אמן גדול, שאני חופר בעבודתו (הרחבה ועמוקה עד אין קץ) מזה זמן מה, ורק מגלה עוד ועוד דברים. למרות שהוא נחשב לאבי הגראנג', אני עוד לא הגעתי לחלק הזה של יצירתו, ואני שמעתי עד כה רבים מאלבומיו המוקדמים, שמיצבו אותו כאחד מיוצרי הפולק והקאנטרי החשובים בהיסטוריה, שרבים הגדירו כשני רק לדילן. אני אישית, גם אם סוגד לדילן התותח, מחשיב את המוסיקה של יאנג יותר יפה ואישית, גם אם הוא כותב פחות שנון, חד ואגדתי מדילן, ומתחבר אליה יותר. יש לו אלבומי קאנטרי אדירים כמו Harvest ו- Everybody Knows This Is Nowhere, אלבומי בלוז מדהימים כמו Zuma ו-Tonight's the Night, וגם אלבומי פולק-רוק וקאנטרי-רוק שקטים ויפהפים כמו On the Beach ו- After the Goldrush, שהם ככה"נ הפייבוריטים האישיים שלי, אם כי עם כל כך הרבה אלבומים מעולים קשה להחליט. למי שרוצה לנסות, הייתי מציע להתחיל מ- After the Goldrush (האלבום השני) ולהתקדם בסדר כרונולוגי.
