הברית מכה שנית - מערכה של wow-rpg

פה אני מתחיל פתיל של רשומות המערכה שלי (פיטפינד מנחה)
בעולם של וורקראפט עם אחי ושני חברים שלי
-------------------------------------------

פרק א' - "קללת הוורגן"


שלום חברים, אתם מחפשים את פונדק החזיר הצולע?, זה פה קרוב. אני אראה לכם, רוצים בינתיים לימונדה?. אז בזמן שאתם שותים זה מזכיר לי סיפור....

".....נפוצו שמועות על הנעשה ב- Lordaeron ודרזוור רצה לבדוק מה מתרחש שם.
דרזוור הוא חבר שלי. הוא אלף לילה, תארו לכם... אלפי לילה, אותם, לא ראינו הרבה זמן, מאז המלחמה, שבה הופיעו לראשונה.
זה מזכיר לי סיפור מצחיק על איך פגשתי אותו. הוא היה נוכרי באיירון פורג', וכרגיל הוא תמיד מסתבך בלעדי. אבל זה סיפור לפעם אחרת. אז איפה הייתי? אה!! כן!! מערב Lordaeron ב- Silverpine Forest מקום מאוד לא נחמד, היה ממש חם ולח ולא שמענו קול חיה בודד. דרזוור אמר שזה מעורר חשש ומסוכן.
אהה!! איזה שכחן אני, שכחתי לספר שלפני כמה ימים פגשנו כוהנת יפיפיה (אם כי קצת גבוהה לטעמי, בשם פירות'ס. ואיתה אלף רם (שאפילו יותר גבוהה ממנה, תארו לכם, ששמו, שובר שיניים כמו כל האלפים, אט'נייר).
אז מה בדיוק סיפרתי?, אהה כן! Silverpine Forest, חם, לח, חשוך מאוד ופתאום אנחנו שומעים קולות. דרזוור הלך לבדוק אותם. "קולות מבשרות רוע ביער אילם" אמר בשקט האלף הגבוה יתר על המידה, תמיד שהוא מדבר אני צריך למתוח את הצוואר שלי. יום אחד אני אומר לכם הוא יתפקע מכך.
דרזוור נעלם בצללית שחורה גדולה וכשחזר סיפר לנו שיש קבוצה של אנשים שנוסעים בכרכרה. הלכנו ודיברנו איתם ומסתבר שהם אנשים מוזרים מאוד, כמעט לא מדברים, הייתי צריך ממש לדובב אותם.

ולפתע, אני שונא שזה קורה בדיוק באמצע השיחה, כשהבחור שמולי עומד להיפתח בפני, הגיח אדם נראה מת כגוויה שמו מק'גראות' ושלושת חבריו גופות מהלכות, מחזה מחריד לכל הדעות, התעמת עם מנהיג הכרכרה וארבעתם תקפו את הכרכרה.
בזמן שמק'גראות' קפץ על הכרכרה והחל לעשות שמות ביושביה, אנחנו עמדנו בפרץ מול שלושת הגופות המהלכות, הטחנו בהם, קסמים, מילות קדושה, נשקים מסורתיים מתרבות עתיקה של אלפי הלילה וגם טכנולוגיה מהמעלה הראשונה. אני מתכוון לנשק משולש הזהב שלי כמובן. אתם רוצים שאני הראה לכם אותו?, הוא פה ממש לידי, איפה שמתי אותו?, אני זוכר ששמתי אותו ממש פה מתחת לשק האומים הזה..., או שזה היה ליד מנקת האבק האוטומטית שלי?..., איפה באמת מנקת האבק האוטומטית שלי אני זוכר ששמת אותה בבריכת שמונת הידיים המכבסות. ועכשיו אני לא מוצא אותה...
אהה.., אתם צריך ללכת?, טוב לא משנה איפה הרובה שלי, אני רק אסיים את הסיפור.
אז מה אמרתי?, אה כן אז אחד מהיצורים הנאלחים האלה הניף לעברי בעוצמה את הגרזן שלו, אני אומר לכם, אם הייתי גבוהה יותר בכמה סנטימטרים לא הייתי פה לספר לכם את זה. בכל מקרה התכופפתי והוא קרע שסע עמוק בידי השמאלית, אתם מאמינים?..., זאת היד המכוונת שלי!!!!
בכל אופן סיימנו את הקרב כשמק'גראות' הצליח לברוח כשראה שחבריו אינם עוד בחיים (למרות שגם קודם הם לא היו בחיים ממש...)

אני וחברי נפצענו, וכמה מיושבי הכרכרה נהרגו. אני מאוד הצטערתי לראות את חבריהם מתים, אך הם באדישות משונה, זרקו אותם מהכרכרה ושרפו את גופותיהם, טקס מאוד מוזר, אם אתם שואלים אותי. אבל לפי הפתגם הידוע, באיירון פורג' התנהג כמו איירון פורג'אי.
אז לקחו אותנו איתם טרמפ, לכפר שלהם שהיה מאוד מוזר, כל תושבי הכפר היו קרירים כלפינו, והחומה שלהם פנתה לכיוון פנימה במקום החוצה, טעות של אנשים לא מיומנים, כנראה. חיכינו בביתו של מנהיג הכרכרה שלא אירח אותנו כל כך יפה כיוון שהוא הכניס אותנו לביתו, אמר לנו שאסור לצאת מהבית עד שהוא חוזר וישר יצא, מבלי להזמין אותנו אפילו ללימונדה.
חברי היו עייפים, במיוחד אט'נייר, שבכשפיו שרף את הצוררים בידיים בוערות, וכן פירות'ס, שבנשיקתו של האור הקדוש ריפאה את פצעינו!!, אני אומר לכם גם אני לא הייתי מאמין אם לא הייתי רואה זאת במו עיני.

אז בכל אופן שני החברים החדשים שלנו עלו למעלה לישון, דרזוור נחת על הספה בעייפות. ואני נותרתי לבד ולא היה מי שישעשע אותי. עליתי למעלה לשאול אם חברינו רוצים סיפור לפני השינה. אך יצאתי משם כי נראה לי שהם כבר נרדמו כי כשסיפרתי את הבדיחה שהגמד נופל למים וכל זקנו נרטב, הם לא צחקו, הם אפילו לא זזו.
אז ירדתי למטה למרתף לחפש איזה בורג מעניין או דבר כלשהו שיהיה שמיש בטכנולוגיה מרהיבה ופה הוא רק מעלה אבק. חזרתי כשחיפושי העלו חרס, פגשתי את עיניו של דרזוור ששאל אותי מה מצאתי שם. סיפרתי לו שאין שם שום דבר מעניין והכלוב הענק שם תופס את כל המקום, לא פלא שאין למרתף שום שימוש. רציתי לספר לו על מרתף היינות של דוד שלי שיש לו מכונה אוטומטית לסיבוב הבקבוקים השוכבים, ב-90 מעלות כל חצי שנה, אבל דרזוור קם בעיניים גדולות.
"כלוב ענק במרתף!!", קרא, ורץ למטה.
אני החלטתי שזה חוצפה שהוא עזב באמצע הסיפור, ועכשיו הוא לא ישמע את הסוף הפיקנטרי, של גורלה של המכונה. אבל לא נתתי לכך חשיבות, הרי הוא זר והוא אינו מכיר את כל כללי הנימוס. ולכן מבלי לחשוב על המקרה פעם נוספת עמדתי לצאת מהדלת.
בדיוק פתחתי את הדלת כשנעמד מולי דמות לבושה שחורים. ובקול קר והחלטי קרא, "קרא לחברים שלך אתם עומדים להיפגש עם אדון המצודה".

עלינו בסוללת העפר שהובילה למצודה הגדול והשחור המשקיף על הכפר הקטן, המוקף חומה הנח תחתיו ביראה.
בכל אופן, הבחור לבוש השחורים מתברר שהוא לא מדבר הרבה. הוא הכניס אותנו למצודה. היא הייתה מלאה שיריונות מפויחים, שאריות מתכת ואפר, אני הרגשתי מאוד לא נוח, כאילו צופות בי עיניים נוספות.
לבוש השחורים העלה אותנו לאחד הצריחים. הכניס אותנו לחדר, ושבר את הדממה "אל תצאו מהחדר הזה, אם חייכם חשובים לכם, האדון יפגוש אתכם לכשיתפנה".
בחדר, הנקי ביחס לשאר המקום, היו מיטות לכולנו, שידה גדולה, ואפילו מראה ענקית לצערה של פירות'ס, שהייתה צריכה לראות את עצמה מאובקת ועם שיער טרוט. תזכורת לכך שרק לפני חצי שעה היא ישנה, וכן שמונה בריחים שונים על הדלת.

תורנות השמירה עברה די בשקט, חוץ מרעשים מוזרים של חפצים זזים וקולות לא אנושיים. אבל כל עוד אנחנו בחדר המגדל הרגשנו בטוחים. בתורה של פירות'ס, דמות ספקטרלית לבושה שיריון עתיק וחרב יצאה מהמראה והחלה מתקיפה אותה. שאר החברים עזרו לה, אך נראה כי אף אחד מהצדדים לא מצליח לפגוע בשני. לבסוף רוח האביר השתעממה ועזבה את החדר באומרה כי אין אלו האנשים שהרגו אותה ולכן היא תחוס עלינו. אני בכל הזמן הזה ישנתי, ולא שמעתי דבר משאירע, בכלל יש להם סיפורים מאוד הזויים לחברים שלי.
הם לא יודעים שאם הם כל הזמן יספרו סיפורים, בסוף לא יחשיבו אותם כרציניים?, לפעמים אני ממש לא מבין אותם, מאוד ילדותי מצידם...
בכל אופן, פירות'ס חזרה לתורנותה, כשהאל הקדוש הופיע בחזיון מול עיניה ואמר לה כי המקום מסוכן וכי יש לעזוב אותו בדחיפות. חיש העירה אותנו. אני אומנם לא בקיא ברזי הדת לבוריים, אבל זה נשמע כמו משהו ממש מאיים ויש לשמוע לה.
פתחנו את שמונת הבריחים ובהחבא, באישון הלילה ברחנו. בדרך התבלבלנו קצת בדרך וראינו את האיש לבוש השחורים עירום, קשור באורווה הישנה וכשהתקרבנו נדמה כי הוא נלחם בעצמו, ואמר לנו להסתלק פן יפגע בנו כנגד רצונו, עניין מוזר מאוד, אני חייב לציין...

עזבנו את המצודה ועמדנו על הסוללה, תוהים לאן נפנה, ומה ה"רוע המתקרב" שנאמר בחזונה של פירות'ס מתכוון. לאחר כמה רגעים של הרהורים וויכוחים, מתוך הכפר הנשקף מן הסוללה, יצאו אנשי הכפר. אני אומר יצאו..., קפצו מעל החומה בזריזות חתולית לא אנושית. וגם אנשי הכפר זו אמירה מעניינת, כי הם אומנם היו אנשי הכפר אך משהו השתנה בהם הם נראו חייתיים ושוחרים לטרף, מראה מצמרר. וכך, כמו המשפט הנומי הידוע, עמדנו בין הפטיש לסדן ולמערבל הבטון. מחד אסור לנו להכנס למבצר ולפגוש את הרוע שבתוכו, ומגיסא היער מלא בגופות מהלכות ושאר חבריו של מק'גראות', ואילו מהכפר פרצו אנשי החיה המסוכנים למראה, והחלו מחפשים ציד, ונראה כי לא יעבור זמן רב לפני שיריחו אותנו ויעלו אל הסוללה.

ואז כמו כל סיפור אגדה ההמצאות הנומיות הצילו את הגיבורים.
אני, בכבודי ובעצמי, נובי כור-כספית, בנו של ארד ואומית כור-כספית, הצלתי את היום. מתוך התיק הוצאתי חפץ מאורך כשפתחתי אותו כולם הבינו שלמרות שזה נראה כמו מטרייה, זה הרי מסוק החילוץ שלנו. אז לאחר כמה דקות של סיבובי מנופים וידיות, הפעלת בוכנות, ולחיצה על כפתורים הפלופרו התחיל להסתובב ואנו, שקשרנו את עצמנו למכשיר, התחלנו להתרומם, ולעוף את דרכנו מעבר למקום הארור הזה, מעבר לכפר וליושביו המוזרים, מעבר לגופות היער, ומעבר לאדון המצודה.
כך חשבנו לפחות, אך לאדון המצודה היו תוכניות אחרות. האדון, שמסתבר שהוא שד נורא, מעולמות של מעבר, עמד על הצריח, והטיל לעברנו כדור עוצמה ירוק ומבחיל. אני בעזרת כישורי הטיסה שלי (בתור ילד זכיתי לא פעם בתחרות לטייסים צעירים), תימרנתי את מטריית הפלא שלי מחוץ לכלל סכנה. כולנו שמחתנו, אך נראה כי הכדור אינו ממשיך בדרכו אלא עושה שב על עקבו לפגוע בנו.
אחרי עוד כמה נסיונות תימרון טובים הבנו כי לא נוכל להתחמק ממנו לעד וכי יש לנטוש את הספינה, אה... , את המטרייה, וכך עשינו. ירדנו בעודנו מעל היער לגובה סביר ואחד אחרי השני ניתקנו עצמנו מכלי הטיס. התגלגלנו על רצפת היער ואכן תוך רגעים מעטים כדור העוצמה הירוק ניטח על מטריית הפלא והפך אותה לשברים שברים של פלא לשעבר. התחלנו לנוע דרום מזרחה, ביודענו כי זהו הכיוון ההפוך מהמצודה ואדונה המאיים והכיוון הקצר ביותר בכדי לצאת מהיער המפחיד והמוזר.

אך גם הפעם לא יצאנו מכלל סכנה. קולות חייתיים החלו דולקים אחרינו, אנחנו רצנו אך נראה כי מהירותם המדהימה גומעת את המרחק מאיתנו בקלות וריח הבשר שלנו רק מגביר את תאוותם להשיג אותנו.
צעקתי "עימדו במבנה" (כפי שנהוג במלחמות) אך החברים החדשים לא הבינו אותי והמשיכו במרוצתם. רק דרזוור נעצר. נעמדתי עם גבי אל גבו, או יותר נכון לומר ראש לישבן. אך בראותינו את עדר הפראיים עם השיניים החדות ועיניהם צמאי הדם, הבנו כי לא נוכל להביסם אלא רק להאביסם. ברחנו משם, מצטרפים לחברינו. ללא התראה מתוך צמד עצים שניים מהיצורים הללו קפצו עלינו, דרזוור התחמק ושלח את כוכב הלילה שלו על אחד מהם, בעודו רץ. ואילו פירות'ס עצרה מהלומת טופר קטלנית בעזרת מגינה.

המשכנו לרוץ בידיעה שעוד רגעים מספר הם ישיגו אותנו ומספרם הגבוה יגבר על יכולתינו. לרגע הצטערתי שלא אוכל שוב לאחוז במברג ומפסק צינורות ולבנות את הדבר הגדול הבא. אך מתוך החושך שממולנו רואות עינינו את הגאולה מאהל קטן חנה בצד הדרך, ומתוכו יצא בריצה איש לבוש פיג'מה עקף אותנו, למרות תחינותינו שישוב כלעומת שבא כיוון שרודפים אחרינו פלצות. ולכשעברנו אותו החל ממלמל מס' מילים ומחווה מס' תנועות מצומצמות. החיות האיומות לא נראו כי התרשמו מכך והיה נדמה כי זו הפעם האחרונה בו נראה אותו, והוא יהפוך לארוחת הלילה של כמה מהם. אך לפתע אור יקרות אדיר החל בוקע מידיו, נשפך על קו ההתקפה הראשון של חיות האימה ורצף ברקים אדיר הבקע ממטהו הפך אותם לאפר. שאר חברי העדר ראו את שהתרחש. פחד מילא את עיניהם החייתיות וסבו וברחו משם כל עוד נפשם בם.
וואו, הוא היה חתיכת מכשף עצבני. לא הייתי רוצה לעצבן אותו, באמת חבל שאחר כך קצת עצבנתי אותו. שזה גם סיפור מצחיק..."

"אני רואה שהחשיך כבר לחלוטין. לא כדאי לכם ללכת בחושך לפונדק החזיר הצולע אתם, תאבדו בדרך. אני אשמח לארח אתכם פה בביתי, בינתיים, קחו עוד לימונדה ואני אספר לכם את ההמשך של הסיפור. יש לי מיטה מתקפלת פה בשבילכם. אני זוכר שהיא הייתה פה. תרים שנייה את התרנגולת המכנית הזאת, אני חושב שהמיטה מתחתיה. לא, רגע!! מה עשית????!!, הפעלת אותה. עכשיו תעזרו לי לתפוס אותה, ואל תתנו לה לשתות את כל הדלק בבית". "אוי כמה צרות אורחים עושים..." "זה מזכיר לי סיפור מצחיק..."

פרק ב' - "מעשה בארבעה ידידים"

"מעשה בארבעה ידידים. ארבעתם למדו כישוף באקדמיה בדאלאראן והגיעו כמעט לדרגת ארכימג. הם היו חלק ממועצת קירין-טור שבדאלאראן. כששמעו שהפגע מתקרב כמו גל גדול. אמרו כל יושבי דאלאראן, דאלאראן חזקה, כל גל שיבוא, יתנפץ עליה כמו על מזח וישוב חזרה כלעומת שבא. אך הגל האדיר של גופות מהלכות שלא ישנות ולא אוכלות וכל פעולתן הוא מוות, לא שקט. אותם האנשים שנהרגו מידיהם קמים ושבים במעשי הרצח. ארבעתם, לאחר שנראה כי דאלאראן נופלת, ברחו.
ט'ול אחד מארבעת הידידים, התגלה כבוגד וותיק ונקרומאנסר, כאשר בבריחתם כמעט והצליח לתת אותם לידי הפגע, המגיפה הגדולה. החברים ברחו, אך ט'ול השיג את אליסטר קטל אותו, והקים אותו כגוויה רופסת ומחרידה שתשמש תזכורת עד. שני החברים הנותרים היו ארוגל ושיימוס וורד-וויל. וזה, כבר התחלה של סיפור אחר...".



חבר'ה אני לא כותב הפרוטוקולים של החבורה.
כנסו גם אתם תירשמו ותכתבו.

המשך-פרק ב' – "מעשה בארבעה ידידים"

שיימוס וורד-וויל מסתבר שהוא הארכימג שפגשנו הוא הציל אותנו מיצורי הפלצות הללו שרדפו אחרינו.
מסתבר שליצורים הללו קוראים וורגנים. הם קללה שהוטלה ע"י אדון המצודה שהוא לא אחר מאשר ארוגל. ארוגל החליט כי יש לצבוא כוח רב. ונדר כי בפעם הבאה שהפגע יגיע לביתו, הוא יהיה מוכן. לענייננו, ארוגל נפרד מחברו שיימוס, והחל ללמוד בדרך קסם אפילה של עולמות שמעבר. והשתלט על המצודה וקרא את שמה מצודת ניב-צללים. אחד הקסמים שלו כאמור הייתה קללת הוורגן אך היא יצאה משליטה ויצרה את היצורים הנוראים הללו.
גם שיימוס החל לצבור כוח. הוא בעל ידע רב לקסמים. ידעו כל כך נרחב עד כי הוא מילא את הכמות של ידע שמוחו יכול להכיל. ועתה על כל לחש חדש שהוא לומד, הוא מאבד זיכרון אחד מחייו, לכן הוא חייב עוזר שיזכיר לו את משימותיו. משימתו החדשה היא להשמיד את הוורגנים בניו של ארוגל, כפי ארוגל, עצמו, מכנה אותם. שיימוס בשביל ביטול קללת הוורגן צריך שני מרכיבים שאין ידו משגת אותם: חבצלת קברים וטחב רקב עור. שני מרכיבים אלו נמצאים במקומות שהמוות שורר בהם. שיימוס אינו יכול ללכת לשם, כי אדוני מקומות אלו יחושו את התקרבותו למחוזותיהם, ויתיקיפו בכל עוזם. אנחנו התנדבנו לעזור לו במשימתו הצודקת.
בשביל חבצלת הקברים פנינו צפונה, לאזור משכן בית הקברות. מקום שהדבר היחיד שיותר מפחיד משמו הוא מראהו. האדמה טחובה וריח המוות והריקבון שולט בה. התקדמנו בין קברים הרבים השזורים ללא סדר במקום שכוח האל הזה. התקדמנו למוסליאום גבוהה שנראה כי כל משכן בית הקברות מוביל לשם.
ושם פגשנו את אליסטר. אליסטר כך מסתבר הוא עדיין מת.אבל לאחר כמה זמן בתור גופה חסרת בינה המשרתת את אדונה הנקרומאנסר ט'ול, החלה לקבל בינה ורצון חופשי. אליסטר ברח מזרועותיו של ט'ול והנהפך למנהיג. מנהיג של אותם אנשים עם גורל דומה גופות שקיבלו בינה ורצון חופשי בדרך מיסתורית וכיום הם קוראים לעצמם הזנוחים. בכל מקרה, השנים לא הטיבו עם אליסטר גופו נרקב, חלקים שנפלו ממנו, נתפרו שוב למקומם, ובכלל קשה יהיה לומר שהוא נראה טוב לגילו.
אליסטר מאוד לא אוהב את החיים, אך הוא גם שונא את הפגע ואת ט'ול שהפכו אותו ליצור המחריד שהוא היום. ולכן הוא הסכים לתת לנו את חבצלת הקברים, לאחר שסיפרנו לו את תוכניתו של שיימוס.
אליסטר נשמע מאוד מרוצה מתוכניותיו של יריבו, ואמר כי לאחר שהקללה תוסר, תושבי הכפר יחזרו לחייהם הקודמים. אך חייהם לא יאריכו ימים כי הוא ישטוף אותם בצבאו ויצרפם אליו בתור חיילים נוספים. עזבנו אותו מפוחדים וחוששים יותר מכשנכנסנו.
את ט'ול פגשנו בהפתעה גמורה. בעוזבנו את מחוזו של אליסטר, חיפשנו דרך להגיע לאי פנריס, שם נמצא את טחב רקב עור. אך שם גם נמצאים הפגע. בכל אופן פגשנו אדם המשיט סירה עם גופות בתכריכים לאי. הוא שמח להשיט אותנו לשם. האדם מאוד התעניין למה אנחנו מחפשים טחב רקב עור, שהרי זהו מרכיב ידוע ללחשי נקרומנסיה. לא גילינו לו כיוון שמוזרותו הרבה לא עזרה לנו לסמוך עליו, ובטח לא שירותיו המיסתוריים לפגע. כאשר הגענו לחוף האי, חיפשנו גופה כי נאמר לנו שכפי שמו, טחב רקב עור, גדל מתחת לעור רקוב. ובאמת לא היה קשה למצוא אחת כזאת באי פנריס. אך לאחר שחתכנו חתיכה מגופה אקראית, אותו בעל סירה, נווד, מוזר ותמהוני, הקים את הגופה, ועוד רבים שהיו לידו ודרש שנאמר לו לשם מה מיועד הטחב רקב עור. אך אנחנו סירבנו, כבר היה נדמה שנצטרף לפגע כגופות מחליאות לאחר קרב קצר מצידם, שלפתע השמיים הקודרים נמלאו בעשרות נקודות אור. חתים בוערים מילאו את השמיים. מקורם מסירות השטות לעבר החוף. החצים פילחו את גופותיהם שלך היצורים חסרי הבינה שהקים ט'ול. לא נראה כי חשו כל כאב. אך האש כילתה אותם, וכמה מהם נפלו אפיים ארצה.
"בואו נסוג לעבר הביצות שם נפתיע אותם" קרא ט'ול לעבר יצוריו, ורץ לתוך החשיכה.
"זה היה קרוב מאוד" אמר נובי לחבריו. "כבר חשבתי שאנחנו אבודים ולא נראה את יום המחר, אך אני שמח כיט הכל יצא על הצד הטוב ביותר"
"תשמעו חברים", פתח שוב בדברים הנום נמוך הקומה, "אני חושב שהמזל מתחיל להעיר לנו פנים, נראה לי שמעתה הכל יסתדר, הסכנות כבר מאחורינו. כשהשמיים שוב נצבעו בנקודות של אש. שוב מטח חצים בוערים נורה מהסירות. אך הפעם הם היו המטרה.

***************
האמת נחמד לראות שארבעת ידידינו ממשיכים להעסיק אחד את השני, ושלכולם עדיין עניינים משותפים, לא?

נשמע מגניב-עד-מאוד

מגניב !!! אהבתי את נקודת המבט של הדמות.

המשך - פרק ב'
הקרב על האי פנריס


ממטר החצים איש לא יכל היה לברוח. כולנו הרגשנו את חודם של ראשי החצים המלובנים.
אני מאוד חששתי שאחד החצים יפגע בתיק שלי. ויפעיל רימון או ילבה אש בנאד של אבק שריפה, ויפוצצו את כולנו לחתיכות.
למזלי הם פגעו רק בי!! וואו, הכאב החד!!
שני חצים מסמרו אותי לעץ חולה במרחק שני מטרים ממני.
אט'נייר הוציא אותם (תהליך לא פחות כואב), בכדי שאוכל לברוח משם
לאחר המטח הראשון לא המתנו להגעת השני.
פירותס צעדה הישר אל הסירות. כנראה ראתה דרך הערפל כי הם לובשים את סמלה של לורדרון.
שני האלפים לא האמינו כי חסד ורחמים הם התכונות שיקדמו את פנינו כשנפגוש אצל מכרינו החדשים, ופנו בריצה ממקום עומדינו מערבה.

על כל סירה חתרו שישה לוחמים משוריינים היטב בשיריונות אדומים, וסמלים של לורדרון האבודה. ובמרכז הסירה ישב איש קירח. לבוש בבגדים מועטים ולבנים,.מחזיק בידו קערה ובה גחלים לוחשות, המשמשות, כנראה, לליבון החצים.
כך הייתה תכולתה של כל סירה חוץ מסירת החלוץ של הצי הקטן.
בה עמדה אישה אדומת שיער, משוריינת בשיריון אדום ובמבט נחוש קדימה, מחזיקה בידה פטיש קרב אדיר בגודלו. תאמינו לי לא ראיתי לפניו, ולא אחריו כזה פטיש גדול, קראו לה אריאן לב מקונן.
הראשונה שהניחה רגלה על אדמת החוף הייתה מפקדם של פלוגת אבירי מסדר הארגמן, אריאן, מחזיקה את פטישה בצורה שנוחה להליכה.
פירותס כרעה על בירכיה לנוכח האישה ודיברה אל ליבה.
אך ליבה היה אטום.
היא חשדה שכולנו נגועים בפגע. וואוי לנו ולכפרינו אם נחזור אליו, עדיף שנמות המתת חסד כזאת, בו במקום. לא עזרו שום הסברים. כולם ניתחו על ליבה כמו על קיר קשה וקר. אך את המחלה אי אפשר לגלות ולכן אי אפשר להאמין לאף אחד, לדעתה. היא המעיטה במילים וכן גם חבריה, לכל אורך המפגש המשותף שלנו. אריאן עמדה מעל פירותס, סובבה את פטישה באוויר מספר סיבובים וחבטה מכה אדירה בגבה. פירתס מעוצמת החבטה עפה מטרים ספורים ממקום כריעתה וכעת הייתה שרועה על האדמה הבוצית.

זה היה הסימן שלי לעזוב. ברחתי לכיוון הביצות. רצתי מהר ככל שרגלי הקטנות יכלו לשאת אותי. כשנדמו כל הקולות נעצרתי. התקדמתי בחשש. פחדתי לפגוש את הנולים המתים המהלכים של ט'ול.
לאחר כמה מטרים ספורים, ראיתי משמאלי עץ מת למחצה ועליו בנויות מדרגות למשטח גדול ויציב.
עליתי בכדי להשביע את סקרנותי וגם בכדי להסתתר מהנולים (לא בטוח ממה יותר פחדתי, מהנולים המוזרים או מהעובדה שאם אלך, לא אדע מי גר למעלה).
בצידו המזרחי של המשטח היה מעין מזבח של גולגלות אדם (לא סימן טוב, חשבתי לעצמי, אך בכל אופן אני בארצו של הפגע, מה ציפיתי, למצוא כאן משפחת ארנבונים?), שולחן נמוך ורחב עליו שאריות של חלקי גופות אדם. בצד הדרומי של הקומה שכבה ללא רוח חיים, דמות שנראתה כמו אדם גדול מימדים עם שלוש זרועות, המורכב מעשרות גופות שונות, שנתפרו יחד למראה נוראי ומחריד. הפנתי את מבטי משם.

שמעתי קולות של אנשים עם מגפיים עולים במדרגות. לא היה היכן להתחבא, במקום פרוץ ופתוח לעין שכזה. אז התכווצתי מתחת לשולחן, ושמרתי על שקט, מקווה למזל טוב שעד כה לא פקד אותי או אחד מחברי.
לא עברו רגעים רבים שמהצד השני של השולחן גז חרדלי התממש לגופו של ט'ול, בדיוק כאשר האבירים עם מגפיהם האדומים האפילו לקומה.
ט'ול והמנהיגה האדמונית החליפו מילים בודדות על רצונות כל אחד מהצדדים למחוק את היושבים מעבר למתרס. ט'ול ביטא מספר מילים, והדמות הכימרית של האדם קמה והתקדמה לעבר האבירים. כעת היה אפשר להבחין כי היא מחזיקה סכין קצבים ענק בידה האחת, ובשתיים שנותרו, שרשרת ברזל כבדה שבסופה קרס מאיים.
"אני מאמין שזה נחמד שוב לראות את אביריך הקודמים", קידם ט'ול בדברים את קימתו של הענק, "הם היו להוטים לפגוש אותך בשנית, תכירי את שמם החדש, תפרים, אני מאמין ששם זה מתאים".

האבירים כיתרו את "תפרים", ענק העור והעצמות. תפרים באיבחה אחת בסכינו, ביתר את אחד הלוחמים המשוריינים לשתים, בצורה אי סימטרית.
נראה כי כל שאר הלוחמים עומדים במקום ועסוקים יותר בלהתגונן ופחות בלפגוע בענק המחריד. רק מנהיגתם פיזזה בין המעגל ונראה כי חובטת נמרצות.
קרב מדהים נגלה לעיני ממקום מרבצי מתחת לשולחן. לא יכולתי להעתיק את עיני.
אחרי כמה רגעים ספורים שמעתי קול מצידו השני של השולחן, ממש מאחורי.
סובבתי את ראשי. היה זה ט'ול שהתכופף והבחין בי. הוא אמר משהו על מזיקים קטנים שיש להדבירם, ונשף עננת גז מחניק שכיסתה את כולי.

-------------------------------

ברחתי משם בזחילה. תחילה ברדתי את המדרגות וגם אחר כך על אדמת הביצה המצחינה, צחנת מוות.
הרגשתי רע, הרגשתי כי חיי אוזלים ממני ואין ישועה.
כשדוב שחור הגיח מהערפל שמלפני, דרזוואר, איך שמחתי לראותו. הוא עקף אותי, תקף דמות שכנראה היתה מאחורי, חזר ואסף אותי בפיו. מחזיק אותי בתרמילי ולקח אותי לחוף.
בחוף הניח אותי ובטהרת היצורים החיים כולם, נגע בי במרכז החזה, והחורים שחיצי אבירי הארגמן שילחו בי, הותירו רק שתי צלקות קטנות.
אך דבר לא עזר, להוציא את הגוש הענק שחסם את נשימתי, התקשיתי לנשום, לא יכולתי להקיא את הדם שנתקע גם הוא בגרוני.

שתי החברים הנותרים בחבורה חברו למשימה של "בואו נתחפף מהאי מלא המוות ואנשים פאנטים באדום" וניסו להשיג בשבילנו סירה.
על קו המים היו מספר סירות במרחקים אחד מהשני. על כל אחד מהם ישב במדיטציה נזיר, שעדיין החזיק את הקערה עם הגחלים.
פירותס התקרבה לסירה. ברגע בו נגעה ידה העדינה בשלד הספינה, הנזיר, עדיין בעיניים עצומות, הקפיץ את ברכו בתנועה זריזה, העיף את הקערה באוויר ובתנועה מהירה שלח את רגלו האחת, שעדיין כל גופו יושב ישיבה מזרחית, אל עבר הקערה, בעט בה והטיח אותה על פירותס. שבמזל הסיטה את גופה, בשנייה האחרונה. פירותס עזבה את הסירה והנזיר חזר לישיבתו הרגועה.
אט'נייר ביטא מספר מילים ותנועות. מתוך המים העכורים קמו וצפו מים טהורים יותר שהפכו לדמות אדם מוצק שידיו עטויות צמידי זהב. אט'נייר הורה לדמות להפתיע את הנזיר. יסודן המים שקע לתוך המים העכורים. שוב לא ראינו זכר לקיומו. שבין רגע הסירה התרוממה באוויר והתהפכה בידיו הגדולות של היסודן.
הנזיר במהירות לא אנושית תפס בידו את מעקה הסירה, הניף את עצמו ועמד על גב הסירה ההפוכה.
היסודן הטיח את הסירה וחבט בידו כנחשול בגופו הרזה אך השרירי של הנזיר, מפילו אותו למים העכורים, ומיד גם הוא שקע כמו יריבו.
מים רבים געשו מהמקום בו נראו לאחרונה שני הניצים, כשהיה ברור למי היתרון בסביבת הלחימה החדשה.
מתוך המים פרץ כטיל הנזיר ונעמד על הקרקע. הוא נראה חבול , אך יריבו לא קם מהמים לסגור את החשבון, כנראה שהקרב הוכרע.
הנזיר עמד ממש מולי ורץ לתקוף את המג. אמרתי לו כי אם יעשה צעד אחד נוסף לא התמהמה לירות בו. אך הנזיר, כמו מנהיגתו, כל כך חדורי משימה ששכחו ברשימת הציוד שלהם חמלה, חסד ורחמים. האם הם לא דומים לאותם הפלצות שהם רוצים להשמיד?...
הנזיר רץ לעבר הקוסם אך הרובה של השיג אותו.
הסתכלתי על האיש המסכן, דמו מכתים את החול הכהה.
חברי קראו לי לעלות לסירה.

חתרנו במהירות כשראיינו דמות לבושה אדום יוצאת מהערפל, בצעד עייף אבל בטוח.
אנחנו חתרנו בקצב לעבר הגדה הקרובה. אך נראה כי שוב בניגוד להוויות ליבינו, היינו רחוקים מכלל סכנה.
הדברים הבאים קרו מהר מדי בשבילי. אולי בגלל שאני לא רגיל, או לא אוהב לעמוד בפני סכנות הניטחות עלי כמספר הגלים בים. אולי בגלל שלעמוד בפני הסכנה זה נחשב אומץ רק כשהסכנה היא קטנה ממך, אבל אם היא גדולה בעלת שיריון אדום ופטיש קרב ענק זה נחשב טיפשות.
ברחנו ואריאן דולקת אחרינו בסירה המושטת ע"י נזיר. ירינו עליה טענות חוצבות לב שלא הצליחו לפגוע בה כמו גם כדורי הרובה שלי שנהדפו על שיריונה היציב.

ואז מתוך הערפל שבחוף, הגיח ט'ול, בלבושו את ענן הגז האהוב עליו. הנקרומאנסר התמהוני התממש במרכז הסירה ובנגיעה אחת הפך לאבן את הנזיר החותר. הנזיר המסכן בכובד משקלו החדש נפל למים השחורים.
אריאן חבטה בארכימג והשטיחה אותו לתוך הסירה. הוא קם, גופו מדמם, אך צחוקו המרושע לא שקט.
ט'ול נגע בשיריונה בקלות והעור שעל גופה החל לרתוח. לאחר שניות בודדות כל מה שנשאר מאריאן לב מקונן, המצביאה הדגולה, היה שיריון אדום מעלה עשן.
בזמן ההתרחשויות חברי הפעילו קסמים על היריב החדש והמאיים, אך נראה כי קסמיהם לא משפיעים עליו. יריתי על ט'ול קליעים שפצעו אותו אך נראה כי אינו חש כאב.
אולי הזמן הרב ששהה בקרב המתים השכיחו ממנו כל זכר לאנושיותו, כולל הרגשת כאב.
הוא שוב הפך לעננת הגז והחל מתקרב עלינו.
אנו כבר כמעט הגענו לגדה כששמנו לב כי הלילה ירד וכי אנחנו נמצאים בארצם של ילדי הלילה של ארוגל, הוורגנים הנוראים.
שוב מצאנו עצמנו בין הצר לצורר, בין מדף הסלע לבין המכוש, בין קורת העץ לבין המשייפת האוטומטית על שם פליקס גלגל-יצוק יהי זכרו ברוך.
טוב, בכל אופן חזרה לסיפור...

נחתנו על החוף, מעכבים כמה שנוכל את מפגשינו עם ט'ול המעלה באוב האיום.
אך בפליאה ראינו כי הוא מתרחק. בתחילה חשבתי כי הוא מפחד מהוורגנים, כיוון שיללתם התמלאה באזור כולו ואף מילאה את כל איזור בית החזה שלי בפחד מצמרר.
אך לאחר רגעים מספר נחה התשובה על סף רגלנו.
אליסטר הופיע מתוך החשיכה ואמר כי הוא שוב מתרשם מכך שצלחנו את משימתינו, וכי הוא יעזור לנו לחזור הבייתה. הוא יטפל בוורגנים שמסביבינו, כיוון שהוא חסר סבלנות לרגע בו תוסר הקללה לאנשי הכפר והם יהיו חסרי הגנה. ואז זו תיהיה שעת הכושר לטבוח בהם ללא הכר ולהוריד את כוחם של יריביו. עזבנו את אליסטר ופנינו דרומה.
לאחר היום הראשון, בעזרת קסמים שמיימים הקפיאו החברים המרפאים שלי את הרעל בדמי. אני עדיין מרגיש כי גופי במלחמה על חייו, אך כעת הרגשתי כי האריכו את חיי עד שאמצא את המרפא שיוכל להוציא את רעלו של ט'ול מורידי.

בדרכנו דרומה לשיימוס שבדאלאראן חשבנו על שעברנו. וכי הופיעו במוחנו יותר שאלות משקיבלנו תשובות וכי יהיה על שיימוס להשיב עליהם מענה.
האם שיימוס יכול להיות ערב לתושבי הכפר התמימים. שלאחר מתן התרופה צבאו המת של אליסטר לא יעשה בהם שמות?, מהי התרופה ששיימוס מתכנן בעזרת מרכיבים אלו?, כי לפי ט'ול אלו הם מרכיבים נקרומנסרים עוצמתיים, והאם הפגע שנמצא במקום, השפיע על כולם, על החיים ועל המתים כאחד? מכיוון שאין אדם שלא סגר לבבו לנוכח הזוועות. האם יש עוד אנשים טובים בלורדרון? כי אם אין, אז בשביל מי יש להתאמץ, אם אין אף אחד להציל?
אולי זה שכל הכוחות נמצאים במעין שיווי משקל של אבידות קטנות מכל הצדדים, מחריד ככל שזה יהיה, גורם לכך שאף אחד מהסיעות לא גדולה מספיק ולא חזקה מספיק. כולם במתעסקים בענייניהם פה ולא מפריעים לשאר החיים בשאר היבשת הדרומית להם. שבה אולי יש סיכוי להחזיר את השפיות וההיגיון לחיי התושבים. ואולי חשוב מכך להחזיר את החמלה, החסד והרחמים. וגם את הרגשת הכאב, השכול והצער על שאירע, שנדמה כי כל תושבי הצפון איבדו מלהרגיש.

מגניב!
ההתחלה יותר נחמדה אבל גם ההמשך טוב.
לא ידעתי שאפשר לשחק ב-WOW גנומים.
מחכה להמשך .

ממש אהבתי את הקטע האחרון.
אני בדיוק מתכנן להריץ בקרוב הרפתקה דומה לקבוצה שלי באזרות'. אז תודה על הרעיונות ובהצלחה במשחק

גורלה של דאלאראן:

בתום מסע מפרך בן ארבעה ימי הליכה ושינה טרופה הפציע השחר מעל לחורבות עיר המקלט הסגולה, דאלאראן. העיר, פעם מחזה מרהיב בדמות מגדלי אבן איתנים ושערים מעוצבים, עתה שבר כלי השוכב כאזור מת מדרום לאגם לורדאמר הגדול. גיבורינו בקעו מתוך היער האפלולי והתקדמו בחשש אל תוך החורבן.

במרכז ההריסות סימן חיים בהק בעוצמה, מוכיח לעולם כי חברי מועצת הקירין-תור, שליטי המאגוקרטיה הקודמים של העיר, מעולם לא ויתרו עליה. היתה זו כיפה גדולה של אנרגיה, בשלל גווני הסגול המתסחררים ללא ערף והילה זוהרת וחיוורת המלווה אותם. ללא דלת נראית לעין או צוהר, התקדמו גיבורינו בחשש מה אל כיפת המסתורין.

משהתקרבו לכיפה יותר מכפי שתכננו יוצריה החלה לפתע האדמה לרעוד, וסלעים ריחפו אל האוויר יוצרים צורה דמוית אנוש ומאיימת. עיניים בוערות נפקחו באחד הסלעים ואזיקי העוצמה התרוממו גם הם להשלים את זרועות הענק – יסודן האדמה האימתני היתמר לגובה חמישה מטרים!

אחת הזרועות הונפה אל על וצנחה לפתע, יונקת איתה את האוויר סביב. רק שניות לפני מפגש עם הסלע הכבד שהיווה את אגרופו של היסודן הצליח את'אניאר, עלף-רם ונציג הכשף בקרב גיבורינו, להתגלגל בפחד אל מאחורי עמוד גדול וסדוק שם התכווץ באימה.

מן המים עלה יסודן שוצף ואימתני, הרוח השורקת הסתחררה מטה אל החורבות וכטורנדו מפלצתי הבליח יסודן נוסף וכשהחלה ההאדמה להבקע ולבה רותחת החלה לתפס מעלה ולקבל צורה אנושית תחושת האבדון בקרב גיבורינו נסקה בין רגע.

"מר שיימוס?! מר שיימוס!" זעק נובי הנום בתחינה אל כיפת האנרגיה המסתורית ולהפתעתו בהבזק של אור לבן הופיע הארכימאג הזקן על אחד הסלעים שהיה בעבר אבן הראש של קשת אבן מעוצבת. הארכימאג השתנה במידת מה מן הפעם האחרונה שפגשו אותו ביער המחט-הכסוף כשהופיע בכותנת הלילה שלו. עתה הוא עטה עליו גלימות ומלבושים רקומים ומחולקים בגווני אדמה רישמיים בליווית רצועות הזהב ובד לבן מבצבץ, סמל יאה לסטטוס הגבוהה שלו בקרב המאגוקרטים של דאלאראן.

"חדל!" זעק הארכימאג והיסודנים נסוגו כמצוותו "ובכן ובכן, שבתם כפי שהבטחתם".
"וואו, ואיזה מסע זה היה!" החל נובי אך הושתק מיד בידי הארכימאג קצר הרוח.
"ראשית כל אני מאמין שיש ברשותך משהו עבורי" הארכימאג ירד לאיטו מן הסלע והושיט את זרועו לפנים כממתין לדבר מה.
"כן, כמובן, השגנו את שביקשת, הרכיבים בידינו. אך רק בתרם אתן לך אותם.." החל נובי, לא בטוח כל כך בדבריו תחת מבטו חסר הסבלנות של הארכימאג "תהינו לגבי דבר מה שאמר לנו "ידידך" הותיק, המעלה באוב ת'ול לגבי אחד המרכיבים, טחב רקב העור המדובר – הוא אמר שהרכיב משמש אותו בעיקר לטקסי אופל והעלה באוב, מהנוראיים שבהם. האם זה נכון?".
"שלחתי אתכם אל תוך לב האפלה של היער הזה ונעניתם לסייע במחקרי ללא ספקות אך מספיקים מלמוליו של מכשף משוגע אחד בכדי להחדיר פקפוק בלבכם?" שאל הארכימאג בהרמת גבה.
"לא, לא כמובן... הרי לך המרכיבים" נובי שילח ידו אל תרמילו, שהיה גדול יותר אף ממנו, ושלף את חבצלת הקברים וטחב רקב העור שהתבקשו לאסוף.

הנום המוכשר הניח את הרכיבים בקערה מוזהבת ששלף שיימוס רצון-מילה מגלימותיו (גיבורינו כבר חזו בארכימאג הזקן שולף אינספור חפצים משונים מנרתיקיו וגלימותיו שלעולם לא היו יכולים באמת להיכנס לאותם מקומות דחוקים וקטנים ללא עזרת קסם משוגע), אך עוד בתרם השיב הארכימאג את הרכיבים אל בין מטלטליו כבר שלף בקבוק שקוף ומעוטר המכיל נוזל מימי וזוהר והניחו על סלע מול הנום.
"תרומתכם למחקרי מתקבלת בברכה. ובכן הרי לכם התרופה לקללת הוורגן האכזרית – כל שנותר לכם לעשות הוא לטפטף כמה טיפות מנוזל זה לבאר המרכזית בכפר פיירווד עם עלות השחר ולהמתין ולחזות במידת השפעת התרופה כשירד הלילה בשנית".
גיבורינו בהו בהלם בארכימאג, הוא כלל לא נזקק לרכיבים שאספו במהלך מסעם הרה הסכנה עבור הכנת התרופה.
"אם כך.." החלה פירוטס, כהנת האור הקדוש "מדוע ביקשת את חבצלת הקברים וטחב רקב העור?"
"ובכן, אני כמובן עורך עוד מחקרים מלבד זה, וכפי שציינתי תרומתכם היא רבה".
"אבל אמרת בפירוש כי הרכיבים ישמשו לתרופה" התעקשה פירוטס.
"הו לא, צר לי, ציינתי כי הרכיבים יסייעו למחקר שלי, ככל הנראה היות וחשפתי כי קללת הוורגן היא אחד מן המחקרים שאני עורך ייתכן וערכת את הקישור בראשך. מלבד זאת, לו ידע אליסטר כהן-הצל כי חבצלת הקברים שמסר לידיכם לא תשמש לרקיחת התרופה הוא לעולם לא היה מוסר לכם אותה כפי שעשה ואף היה משסה בכם את משרתיו הזנוחים."
"ואיך נדע.." התפרץ נובי "שתושבי הכפר פיירווד לא יחוסלו ברגע שתוסר הקללה? אחרי הכל הזנוחים ממתינים בקוצר רוח לרגע שאיום הוורגן יעלם ותושבי הכפר יוותרו חשופים למתקפה – זה יהיה טבח נורא"
"בפשטות, תאלץ לבטוח בי, התרופה תפתור את כל הבעיות" הנהן הארכימאג ביודעין אך נובי חש כי רמת האמון שלו בחברי הקירין-תור והמאגוקרטיה של דאלאראן צונחת ללא היכר.
"אינך כאתמול שלשום" העירה לפתע פירוטס "זכרונך אינו מאכזב אותך הפעם".
"כמובן, כאן בדאלאראן תחת הכיפה המכושפת איני זקוק לכל לחשי והרשתי לעצמי לשנן הבוקר פחות מהם ולהשאיר יותר מקום לזכרון היקר שלי."
"אז ודאי אתה זוכר את שיחתנו לגבי התגמול עבור שירותינו, לא ייתכן שתשלח אותנו ללב התופת בעבור רכיבים למחקריך המסתוריים מבלי לקבל דבר עבור כך" התעקשה הכוהנת שהחליטה כי אם במעשיהם לא סייעו לטובת היער אלא רק לתוכניותיהם האפלוליות של המאגים מדאלאראן לפחות עליהם לקבל פיצוי.
"ובכן, אני זוכר, ותקבלו את גמולכם לכשתוסר הקללה" חייך שיימוס.
"אבל..." החלה פירוטס ולא הספיקה להשלים את מחאתה.
"תעשו את שהתבקשתם, הצילו את היער והקירין-תור יעניקו לכם תגמול נאה, זה יהיה הכל לבינתיים" בחיוך עוקצני נעלם לפתע הארכימאג בלווית הבזק של אור לבן.

"לא חכה.." קרא נובי והתקדם לכיוון הכיפה הזוהרת אך היסודנים נעו מיד לקבל את פניו והוא ויתר על הרעיון במהרה.
"חברי היקרים למסע" פתח נובי בעודו צונח על ישבנו אל הקרקע בעייפות "נראה לי שמשחקים בנו".
"לפחות יש בידינו את התרופה" ניסה את'ניאר לעודד את חבריו "נוכל לשים קץ לאפלה שהטיל ארוגאל על היער ולשחרר את תושבי פיירווד מקללת הוורגן".
"אני לא כל כך בטוח" לחש דרזוור סגול העור מהמקום המוצל בו המתין בדממה עד כה "מניין לכם שאין זה רעל שעלול לפתור את היער מהוורגן אחת ולתמיד, סטייל הקירין-תור".

מילותיו העגמומיות החלו לקונן כספקות בקרב גיבורינו הנועזים ותובנה נוראה החלה לחלחל בהם. במקום בו בני בריתך משקרים לך בכזו קלילות וללא נקיפות מצפון ובו אויביך מכריזים בגלוי ובכנות כי כוונתם היא לחסלך – הרצון לזנוח את הגבורה גדל וטבעו האמיתי של היער מתגלה... החלטה חשובה המתינה עבורם ונדמה כי על כתפם מונח גורלם של כל אלו אשר נקלעו בין ארבעה ידידים ותיקים שהפכו את היער לשדה הקרב הפרטי שלהם ולא יבחלו באף דרך בכדי לנקום זה בזה..

מצויין, אהבתי.

ממש מעולה .
העלילה מסתבכת.

[ספאם] הזמן, אם אתה יכול להגיב פה תגיב גם במלחמה חסרת-כבוד, תודה.[/ספאם]

מעכשיו למעוניינים (בזכותו הגדולה של פיטפינד)
הברית מכה שנית (גם באנגלית):

הרישומים של החבורה שלנו, עכשיו גם בפורום הרישמי של WOW-RPG.
להלן הקישור:
http://forums.white-wolf.com/viewtopic.php?t=62895