אורפן, מכשף צעיר ויחיד במינו, יוצא למסע חסר גבולות יחד עם השוליה שלו מג'יק והשותפה שלו בת האצולה הזראית קליאו, במטרה למצוא שלווה אמיתית, אך כשחיי בני אדם רבים נמצאים על הסף, השלושה יוצאים לנתיב חדש ומסוכן במיוחד בכדי להביס את השליטים האכזריים חסרי החמלה. המלחמה הגדולה בפתח והמכשפים המורדים בדרכם להפיל את השלטון לפני שיהיה מאוחר מידי. שלושת הצעירים הנועזים - אורפן, קליאו ומג'יק יוצאים למסע מרגש, סוחף ורצוף במכשולים לעבר עתיד טוב יותר. זהו סיפור עתיק יומין על מכשף קשה עורף, שוליה חסר ביטחון ונערה עקשנית המשלבים כוחות ונאבקים על הבאתם של הצדק והמוסר לעולם. הצטרפו למסעם והכירו עולם חדש ומלא בקסם.
ז'אנר: פנטזיה, הרפתקאות, דרמה
הערה: הספר מבוסס על סדרת אנימה.
מיועד לגילאי: 13 ומעלה
קישור לפרולוג: עליית המורדים [פרולוג]
"הגענו. אני כל כך עייף..."
"מאסטר, שנינו יודעים שזה לא היה אחד המסעות הארוכים יותר שלנו"
"אתה צודק."
אל העיר טוטוקנטה, נכנסו שתי נפשות צעירות; אורפן, מכשף בתחילת שנות העשרים לחייו, בעל שיער חום ופרוע שסרט אדום קשור היטב סביבו, עיניו חומות כשקד ועל צווארו שרשרת דרקון כסופה – הסמל של מגדל הניב; דרקון היושב על חרב, שרשרת איתה המכשף הלך לכל מקום.
לצדו של הבחור, הלך נער בלונדיני וירוק עיניים בשם מג'יק; אורפן לקח את מג'יק תחת חסותו ומאז הפך להיות השוליה שלו. מג'יק בן השלוש עשרה פונה לאדונו אך ורק כ'מאסטר', אף על פי שאורפן התיר לו לקרוא בשמו, מג'יק משוכנע כי לתת כבוד לאדונו זהו הכלל הראשון בלהפוך למכשף חזק מן המניין. אורפן עובד קשה בכדי להכשיר את מג'יק להיות מכשף חזק והוא מודע לכך שלנער יש פוטנציאל עצום.
מאז עזב אורפן את מגדל הניב, אביו של מג'יק, בוגופ בעל הפונדק הנודע ביותר בעיר טוטוקנטה, אפשר למכשף להתאכסן עמם וכך הוא ומג'יק הכירו. אמו של מג'יק הייתה מכשפה ולכן נולד הנער עם סגולות כישוף, לעומת אביו הזראי. אורפן האמין שסגולות הכישוף עוצמתיות ביותר אצל מג'יק דווקא משום שהוא חצי זראי; מכשפים שלמים לא טועמים מכל העולמות, מג'יק למד להילחם ולהתגונן מפני כל אויב.
בהגיעם אל ביתם, פתח את הדלת מג'יק בחיוך קורן.
"אבא! חזרנו!" קרא הנער הבלונדיני ורץ לחבק את אביו, שנראה כה שמח לראותם.
"מג'יק! אורפן! אני כל כך שמח לראותכם." קרא האב בזמן שחיבק את בנו באהבה, מלטף את גבו ברוך.
"אני כל כך עייף..." המכשף פיהק ומתח את ידיו כלפי מעלה. מג'יק ואביו גיחכו, אורפן היה מסוג האנשים שמתעייפים רק מצעידה, או יותר נכון מתעצלים מכל שטות פיזית. הוא אהב לנמנם הרבה, בעיקר בחדרו הפרטי בקומה השנייה של הפונדק.
"מה הספקת ללמד את בני בחודש האחרון?" שאל בוגופ את אורפן בקולו הסמכותי.
"לא משהו מיוחד, בעיקר כשפי הגנה. הילד הזה לומד מהר." השיב "מה אפשר לצפות כשהמורה שלו כל כך מדהים." החמיא אורפן לעצמו וחייך בשחצנות.
"לא תזיק לך קצת צניעות, אורפן." אמר בוגופ למכשף, למרות שכבר היה רגיל להתנהגותו היהירה.
אורפן עלה לחדרו ונשכב על מיטתו. החדר היה קטן למדי, הייתה בו רק מיטה ושידה קטנה לצידה; הוא לא היה צריך יותר מזה. החלון היחיד בחדרו, אשר השקיף על הרחוב היה חלק בלתי נפרד מהנאתו של המכשף, הוא יכול היה להשקיף ממנו ולראות את שמחתם של התושבים, את הנשים המחייכות ואת ילדיהם הרצים במורד הרחוב עם צחוקם המתגלגל - כל זה השרה אווירה של רוגע ואורפן יכל ולו לרגע לשכוח את דאגותיו.
הוא נאנח ונשא את עיניו לתקרת החדר 'כמה טוב להיות בבית...' חשב והניח את ידיו מאחורי ראשו. לפני מספר חודשים חשב שהצליח להציל את אחותו אזאלי, אשר קוללה על ידי מכשפי מגדל הניב והפכה לדרקון מפלצתי. אורפן יצא למסע להחזיר אותה לבת אדם ולהציל אותה מהקללה, אך אחותו החליטה לשים קץ לחייה, מותירה את אחיה הצעיר מאחור. אורפן שנא להיזכר בזה; אחותו העדיפה את הגבר ההוא על פני לחיות איתו. רק משום שהתאהבה בו בעת שהותם במגדל הניב – קוללה, אך מעולם לא חדלה לאהוב אותו. אורפן עצם את עיניו, נזכר כי הוא רוצה לבקר את קליאו, השותפה שלו, לאחר שינוח מעט.
"אני יודעת שחזרת אורפן, ואפילו לא חשבת לבקר אותי?!" נערה בלונדינית ותכולת עיניים כבת חמש עשרה, בעלת תווי פנים ילדותיות, לבושה בשמלה צהובה ופרחונית, צעדה לאורך הרחוב בדרכה לביתם של אורפן ומג'יק, היא נפחה את לחייה ברוגז ובעטה באבן שעמדה בדרכה. היא ספרה את הימים בדייקנות עד לחזרתם של אורפן ומג'יק כעבור חודש.
קליאו אוורלסטינג היא בת אצולה, משפחתה היא אחת המשפחות העשירות באזור. עקבותיו של אביה נעלמו כשקליאו הייתה בת שש. בני האצולה תמיד התעסקו עם המכשפים. מאז היעלמות האב, אמה ואחותה של קליאו, מריאבלה, ניסו לשמח אותה משום שנטישת אביה הותירה בה צלקת, אך רק חבריה הטובים ביותר של קליאו – אורפן ומג'יק הצליחו להשיב לה את השמחה מחדש. למרות שנהגה להתווכח הרבה עם המכשף, היא אהבה אותו בכל ליבה, ואהבה להסתובב איתו ועם מג'יק אשר החשיבה לאחיה הקטן. החיבור בין השלושה היה חזק, הם היו משפחה אחד בשביל השני ולא נפרדו למשך הרבה זמן. הפעם, אורפן נאלץ להשאיר את השותפה הצעירה שלו בטוטוקנטה, מאחר והמסע נועד להכשיר את מג'יק בלבד. קליאו התעצבנה מכך, כעת היא הייתה בטוחה שאורפן שכח לבקר אותה.
"אני אראה לך, אורפן!" היא קראה והאיצה את צעדיה לכיוון הפונדק מולה.
גבר בגיל העמידה, שיערו שחור ובגדיו מרופטים, נכנס לאחת הסמטאות בתקווה לראות שם את מרטין, השותף שלו; מאז דודו של מרטין סילק אותו מהבית, ג'וש חבר אליו ויחד שרדו ברחובות טוטוקנטה. הגבר המלוכלך הביט סביב והתקדם באיטיות.
"בחייך מרטין, אל תנסה להבהיל אותי שוב!" קרא בחיוך משועשע.
הוא פקח את עיניו לרווחה כשהחל להבחין בדם טרי יחסית על המדרכה.
"מ-מרטין?" גמגם, גופו רעד והוא בלע רוק בחרדה "אל תעבוד עליי..."
ריח מתכתי עלה באפו של ג'וש, ריח של דם. הסמטה הייתה חשוכה וקולותיהם של התושבים בקושי נשמעו מכאן. מרטין נהג להבהיל את חברו ולהשתעשע איתו, אך כעת ג'וש ידע שמשהו לא בסדר. ככל שהתקדם, ריח הדם התחזק.
ואז הוא ראה את גופתו המרוטשת של מרטין וצרח את נשמתו, הוא נפל על ברכיו והחל להקיא, ראשו הוא היחיד שנותר שלם והיה נראה כי עיניו עוד מביטות עליו.
"מרטין! מרטין!" קרא הגבר בבכי.
מי היה יכול לרצוח מישהו בצורה כה מזוויעה? ג'וש היה בטוח שזהו אינו זראי.
אורפן שמע את דלת חדרו נפתחת, הוא לא פקח את עיניו אלא שיחק את עצמו ישן משום שידע במי מדובר.
"אור-פן!" קראה קליאו בקול שובב והתיישבה על גבו "אז אתה ישן במקום להגיד לי שלום?!" קולה הצייצני כאב לאוזניו של המכשף והוא נאנח בייאוש. היא לא הייתה כבדה בכלל, אז הוא נתן לה להמשיך לשבת עליו.
"קליאו, למה את מפריעה לי?" שאל ונאנק מעט "לא למדת לנקוש בדלת?" עקץ אותה והסתובב על הצד, הנערה נפלה מגבו על הרצפה.
"איך אתה מעז לחזור העירה בלי לפגוש אותי? לא התגעגעת?" היא נעמדה על רגליה, מנפחת את לחייה הסמוקות בעצבים.
"לא התראינו חודש, על מה כל העניין?" הוא התרומם בעצלות והתיישב מולה "זאת הפעם האחרונה שאת נכנסת בלי התראה." אמר לה בהבעה חמורת סבר.
"המ!" היא שילבה את ידיה והביטה הצידה בהתנשאות, שיערה הבלונדיני הבהיר מקורזל מתמיד.
"נודניקית קטנה." העליב מן הצד, אך חייך לכיוונה בלי ששמה לב. הם תמיד התווכחו על דברים שטותיים; קליאו הייתה נערה מרדנית ונודניקית מן המעמד הגבוה, אך עם זאת יפיפייה ושופעת מתיקות וכריזמה. אורפן לא נהג להראות את רגשותיו כלפיה או כלפי מג'יק, אך שניהם היו המשפחה היחידה שלו.
"מאסטר!" מג'יק נכנס לחדר כרוח סערה, מתנשף "אני מצטער! קליאו לא עצרה, ניסיתי... אבל-"
"זה בסדר, מג'יק." אורפן נעמד על רגליו, קליאו הביטה עליו מלמטה, עדיין עצבנית. "סיימתי לנוח, למה שלא תראה לאביך כמה מכישופי ההגנה שלמדת?" הציע לו אורפן מחייך לעברו.
"כן, מאסטר." ענה לו מג'יק בהתלהבות "אני מקווה שאצליח..." הוסיף בחשש.
"אני מאמין שכן." אמר המכשף וסימן לו עם היד להתקרב אליו.
מג'יק נעמד ליד קליאו מול אורפן, השניים הביטו עליו, ממצמצים בעיניהם הגדולות. אורפן הניח על ראשו של מג'יק את ידו השמאלית ועל ראשה של קליאו את ידו הימנית ופרע את שיערם הבלונדיני בשובבות.
"זאת הפעם האחרונה שאתם מפריעים לי לישון, זה ברור?" אמר להם בקול מאיים.
"כן, מאסטר!" השיב מג'יק במהירות, מחייך בהערצה.
"אתה רק יכול לחלום על זה!" השיבה קליאו בהבעה חמוצה.
"איך אחלום על זה אם את מפריעה לי לישון?" שאל אורפן בעוקצניות, לקול צחוקו של מג'יק.
אורפן נאנח, נכון שלפעמים הילדים האלה מוציאים אותו מדעתו, אבל את אהבתו אליהם הוא לא יכל לתאר במילים.
לפתע אורפן חש שמשהו אינו כשורה, הנערים הביטו עליו בחוסר הבנה עד שמג'יק החל לחוש בכך גם. מכשפים יכלו לחוש בהילות, רעות או טובות – הפעם אורפן חש בהילה רעה מאוד מחוץ לביתו. הוא קימט את מצחו 'משהו לא בסדר... זו הילת מוות.'
"מאסטר, אתה מרגיש את זה?..." שאל אותו לפתע מג'יק "זה רע." הוסיף ברעד.
קליאו היחידה שלא הבינה "מה קרה? אורפן? מג'יק?" שאלה מבולבלת.
"תישארו כאן עד שאגיד לכם לצאת." קבע אורפן. הנערים הנהנו בהבעת פנים מודאגת.
אורפן ירד למטה באיטיות, מנסה שלא להשמיע רחש בזמן שרגליו נוגעות במדרגות. הוא נעצר. היו שם עוד אנשים, לפחות שלושה מלבד בוגופ, אורפן יכל לשמוע אותם בבירור.
"איפה המכשפים? רק הם מסוגלים לרצוח אדם בצורה כזאת!" זהו היה קולו של ראש שומרי החוק בעיר, מסקארט. שומרי החוק היו זראים, אך יכלו לשלוט בקסם בעזרת לחשים. לא כל זראי יכל ללמוד קסמים, אך שומרי החוק היו מאומנים דיים וחזקים פיזית ונפשית. כל שומר חוק היה לבוש בלבן, הפוך מבגדיהם של המכשפים ורעלה לבנה כיסתה את ראשיהם. בכל עיר זראית, היו לפחות עשרים שומרי חוק אשר עקבו אחר פקודותיו של ראש העיר. קסמים תמיד היו חלשים מעוצמתם של הכשפים, אך היו לחשי קסמים רבים יעילים, לדוגמה קסמי הגנה למיניהם. אותם שומרי חוק מעולם לא חיבבו את המכשפים וייחלו למותם.
"הם לא כאן! אורפן ומג'יק לעולם לא ירצחו חפים מפשע!" קרא בוגופ בהיסטריה, הוא הזיע והתנשם בכבדות.
"בפקודת ראש העיר, עלינו לאסור את המכשף קרלנסלו המכונה אורפן, ואת הנערים מג'יק וקליאו על כך שלבטח סייעו לו ברצח של מרטין פומבררג." שומר החוק שלף מכיסו את צו המאסר והראה אותו לבוגופ הנסער. האיש הגדול לקח מידו את הצו והחל לקרוא אותו, ידו רועדת.
"לאחר מאסרם, הם יוצאו להורג." הוסיף לבסוף מסקארט, חיוך מרושע עולה על שפתיו.
אורפן נשנק 'מה לעזאזל... רצח? מה לכל הרוחות קורה פה?' הוא חזר לחדרו במהירות, משתדל לשמור על שקט. מג'יק וקליאו נראו מודאגים, הם אחזו ידיים בשביל לתמוך זה בזו. אורפן סגר את הדלת מאחוריו בזהירות, מתנשף.
"אורפן?" שאלה קליאו בקול קטן, מרגישה שמשהו לא בסדר, אורפן נראה מודאג מאוד.
"אנחנו חייבים לעזוב ומהר." החליט אורפן. הוא ידע שלא ייתן לאף אחד לגעת בשערותיהם של הנערים הללו, גם אם זה יעלה לו בחייו. "מישהו הפליל אותנו ברצח, אני לא יודע איך... אבל חשדותיו של ראש העיר מופנות אלינו, הוא מעולם לא אהב אותי ואת מג'יק ונתן לנו לגור פה בלית ברירה." הסביר אורפן למג'יק וקליאו "אני רוצה להוציא קודם אתכם מהעיר".
"אבל מאס-" אורפן מיהר לעצור את דבריו של מג'יק.
"ואל תתנגדו לי או תרצו לעזור לי, זה מובן?" הוא היה רציני מאוד ומג'יק ידע מתי המאסטר שלו רציני, הוא הכיר אותו כל כך טוב והפעם זה היה באמת רע.
"אני השותפה שלך..." אמרה לפתע קליאו "בוא נחסל אותם ביחד!" קראה וניסתה להיראות לוחמנית, מניפה את ידיה לצדדים.
"לא!" צעק עליה אורפן "אני נשבע לך קליאו, לא כדאי לך לעצבן אותי." הוא חרק בשיניו מרוב כעס, מביט בעיניה התכולות והגדולות. קליאו השפילה את מבטה באכזבה.
"זה רציני, קליאו... אסור לנו להשתטות עכשיו." לחש לה מג'יק ונשא עיניו אל אדונו, מחכה לצעד הבא.
לפתע אורפן שמע צעדים הולכים וקרבים, הוא קילל בשקט והרים בכל יד את אחד הנערים וקפץ עמם מהחלון הפתוח לרווחה.
למרבה המזל של השלושה, הנחיתה הייתה קלה, אורפן השתמש בכישוף הגורם לגופו להיות קל יותר. החל להחשיך והיה שקט בחוץ, אורפן שיער כי שומרי החוק המאיימים הבריחו את התושבים לבתים. לא היה לו ספק, מכשף הפליל אותו ברצח הזה וניסה לפגוע ביקרים לו, והוא לא הולך לעבור על כך בשתיקה.
אורפן הניח לגופם הצעיר של מג'יק וקליאו ורכן מולם מעט "תקשיבו לי טוב. לא משנה את מי נפגוש, אתם רצים מיד אל מחוץ לעיר... אל תנסו לעזור לי, העזרה שלכם רק תגרום לי לאבד ריכוז ולהכניס אתכם לסכנה חמורה הרבה יותר." לחש להם "אני באמת מבקש, זה מסוכן. אני יכול לסמוך עליכם?"
"כמובן, מאסטר." השיב מג'יק תוך כדי הנהון, למרות שלא היה בטוח. אורפן חייך לעברו, מג'יק תמיד היה ילד טוב וממושמע.
קליאו נאנחה, אורפן עבר להביט עליה "קליאו? אני באמת מבקש." חזר על עצמו "את נערה בוגרת, אל תגרמי לי לכעוס. שותפים לא תמיד נלחמים יחד, כדי לעזור אחד לשני-"
"בסדר." אמרה קליאו "אני לא... אעזור." הוסיפה בהיסוס. אורפן היה מודאג מגישתה של קליאו, זה תמיד היה טיפשי מצידה לחשוב שהיא חזקה ולהכניס את עצמה לסכנות בשביל להוכיח את עצמה כשותפה טובה. אורפן השתדל שלא להראות את דאגתו יתר על המידה, אבל לבו פעם בחוזקה, הוא רצה לסמוך על שניהם בעיניים עצומות.
"אני סומך עליכם." אמר אורפן והביט סביב, איך הוא יוכל להבריח את מג'יק וקליאו מהעיר כמה שיותר מהר? ראש העיר מסוגל להוציא להורג שני ילדים חפים מפשע, אורפן נחרד רק מהמחשבה כשהסתכל על שניהם; כל כך צעירים ותמימים. הוא זעם בתוך תוכו, הוא רצה לצרוח, כעת הוא יצטרך להפריד את הנערים מהוריהם ואולי לתמיד. הוא ידע שאסור לשומרי החוק לפגוע במשפחות הנאשמים, כך שהם יכלו להסיר דאגה זו מליבם.
"מה עכשיו, מאסטר?" לחש מג'יק לאדונו "יש דרך קיצור ליציאה מן העיר, אני בטוח שאתה יודע."
"אני יודע, אך אני חושש כי שומרי החוק מקיפים את העיר ושומרים שלא נברח." השיב אורפן. לאחר מחשבה נוספת, היה לו רעיון.
"אני אחשוף את עצמי בפני שומרי החוק ובינתיים אתם תברחו, אל תדאגו, אני הרבה יותר חזק מהם, ולבד אני יכול להתמודד עם כולם."
מג'יק וקליאו נראו מודאגים, אך מג'יק סמך על המאסטר שלו וידע כי הוא אף פעם לא טועה, אם האויב חלש יותר, אדונו היה בטוח בכך ולא חשש להתמודד איתו.
שומרי החוק בביתם של אורפן ומג'יק המשיכו לחפש אחריהם, מאחר וראו שחדרו של אורפן ריק, וכך גם חדרו של מג'יק. הם ערכו חיפושים נרחבים בבית והרסו חפצים ופרטים רבים, ביניהם פסלי נוי, תמונות ועוד. בוגופ השתדל שלא לבכות, הוא ידע שאורפן יציל את בנו בחייו, הוא סמך על אורפן וידע כמה הוא אוהב את בנו ואת הנערה, קליאו. בעת ששומרי החוק המשיכו לסייר בבית והרסו כמעט כל חלקה טובה, התקרב מסקארט אל בוגופ בהבעה רצינית ומסוכנת.
"נתת למכשפים צמאי דם לגור בביתך, אתה לא מתבייש?" החל להאשים אותו ראש שומרי החוק של העיר טוטוקנטה.
"אחד מהם הוא בני היחיד, והשני הוא חבר קרוב שלנו, הם מכשפים טובים ולעולם לא ירצחו!" קרא בוגופ והטיח את ידו בעוצמה על אחד השולחנות.
"אנחנו עוד נראה. אין מכשפים טובים, בכל אחד מהם קיים רוע והדחף לרצח זראים. בעיקר למכשפים צעירים, כך הם חונכו, בוגופ התמים... יום אחד, הם יתקעו לך סכין בגב, גם אם מדובר בבן שלך." אמר לו בארסיות ולסיום שבר את אחת הכוסות בפונדק. בוגופ קמץ אגרופיו ברוגז, האנשים הללו אכזריים ולא מכירים את אורפן ומג'יק מקרוב, בעיקר לא מסקארט, אשר מגיל צעיר למד לשנוא מכשפים.
"נמשיך לחפש בחוץ." פקד מסקארט על שומרי החוק האחרים, שלח חיוך אחרון ובטוח לבוגופ וטרק מאחוריו את דלת הפונדק.
"מג'יק... אורפן... קליאו..." האיש הגדול נפל על ברכיו, סביבו הבלגן העצום שנגרם כתוצאה מחיפושם של שומרי החוק אחר המכשפים והנערה בכל פינה.
אורפן, קליאו ומג'יק אשר הסתתרו מאחורי הפונדק שמעו את שומרי החוק יוצאים מן הבית. אורפן נזכר כי שכח לארוז מרוב החרדה על קליאו ומג'יק והמחשבה להוציא את שניהם מטווח סכנה כמה שיותר מהר. 'בלי אספקה לא נשרוד במדבר הזה... אהיה חייב לחזור לפונדק.'
"תקשיבו, תחכו כאן ואל תעזו ללכת, אני חייב לחזור לפונדק ולארוז לנו צידה לדרך." אמר המכשף הצעיר לנערים. השניים הנהנו בהבנה ואורפן הנחוש מתמיד, הצמיד את כפות ידיו זו לזו והשתמש בכשף המסייע לו לעלות על קירות, היה מסוכן מידי להיכנס דרך הדלת. שומרי החוק עדיין נמצאים באזור, הוא הרגיש את ההילות שלהם. אורפן שלח לשניים מבט אחרון לפני שנכנס דרך החלון היחיד בחדרו, ולאחר מכן נכנס פנימה.
"אני תוהה מי הפליל אותנו..." אמר מג'יק לקליאו, בקולו נשמע עצב.
"אני לא יודעת, אבל אני בטוחה שהוא לא אוהב את אורפן..." קליאו נאנחה ואחזה בידו של מג'יק "אם אורפן יהיה בסכנה, אנחנו לא יכולים להשאיר אותו לבד." אמרה הנערה לפתע, הבעה נחושה על פניה.
"קליאו, אנחנו לא יכולים להפר את מילתו של המאסטר, הוא יכעס נורא... חוץ מזה, אם נכנס לסכנה, יהיה לו הרבה יותר קשה. הם לא חזקים במיוחד, הוא-"
קליאו מיהרה לעצור את דבריו "אנחנו צריכים להראות לו שהוא לא לבד, אני כשותפה שלו צריכה לעזור לו להילחם, גם אם הם לא חזקים."
לואיס ושפחתו קיזה, השקיפו מאחד החלונות הגבוהים בבית המלון בו שהו. לואיס חייך לעצמו, מלטף את ראשה של קיזה.
"עשית נכון כשרצחת אותו." אמר לואיס לקיזה בקול שליו.
ליבה של קיזה פעם בעוצמה, לואיס החמיא לה על עבודתה לאחר הרבה זמן.
"כפקודתך, אדוני." השיבה ועצמה את עיניה, נהנית מהשקט של העיר.
"כעת, אורפן יברח למדבר ושם נתחיל את המבחנים." אמר בקולו העמוק והסמכותי. קיזה לא הבינה במה מדובר, מבחנים? מדוע אדונה האצילי רוצה לבחון את אורפן? היא לא ידעה אם יהיה זה בסדר לשאול אותו, היא הייתה סקרנית מאוד.
"אני יודעת שאת סקרנית." אמר לפתע לואיס, כאילו קורא את מחשבותיה "אבל את תראי בעצמך, עשי מה שאומר לך לעשות וזה הכל." אמר לסיום וחזר לפנים החדר. קיזה נשארה לעמוד מול החלון ואמרה "כן, אדוני."
***
זה היה הפרק הראשון! כפי שראיתם הגדלתי קצת את הכתב, האם זה בסדר עכשיו? אשמח לתגובות בונות! מקווה שנהניתם מהקריאה, הפרקים דיי ארוכים.
ז'אנר: פנטזיה, הרפתקאות, דרמה
הערה: הספר מבוסס על סדרת אנימה.
מיועד לגילאי: 13 ומעלה
קישור לפרולוג: עליית המורדים [פרולוג]
"הגענו. אני כל כך עייף..."
"מאסטר, שנינו יודעים שזה לא היה אחד המסעות הארוכים יותר שלנו"
"אתה צודק."
אל העיר טוטוקנטה, נכנסו שתי נפשות צעירות; אורפן, מכשף בתחילת שנות העשרים לחייו, בעל שיער חום ופרוע שסרט אדום קשור היטב סביבו, עיניו חומות כשקד ועל צווארו שרשרת דרקון כסופה – הסמל של מגדל הניב; דרקון היושב על חרב, שרשרת איתה המכשף הלך לכל מקום.
לצדו של הבחור, הלך נער בלונדיני וירוק עיניים בשם מג'יק; אורפן לקח את מג'יק תחת חסותו ומאז הפך להיות השוליה שלו. מג'יק בן השלוש עשרה פונה לאדונו אך ורק כ'מאסטר', אף על פי שאורפן התיר לו לקרוא בשמו, מג'יק משוכנע כי לתת כבוד לאדונו זהו הכלל הראשון בלהפוך למכשף חזק מן המניין. אורפן עובד קשה בכדי להכשיר את מג'יק להיות מכשף חזק והוא מודע לכך שלנער יש פוטנציאל עצום.
מאז עזב אורפן את מגדל הניב, אביו של מג'יק, בוגופ בעל הפונדק הנודע ביותר בעיר טוטוקנטה, אפשר למכשף להתאכסן עמם וכך הוא ומג'יק הכירו. אמו של מג'יק הייתה מכשפה ולכן נולד הנער עם סגולות כישוף, לעומת אביו הזראי. אורפן האמין שסגולות הכישוף עוצמתיות ביותר אצל מג'יק דווקא משום שהוא חצי זראי; מכשפים שלמים לא טועמים מכל העולמות, מג'יק למד להילחם ולהתגונן מפני כל אויב.
בהגיעם אל ביתם, פתח את הדלת מג'יק בחיוך קורן.
"אבא! חזרנו!" קרא הנער הבלונדיני ורץ לחבק את אביו, שנראה כה שמח לראותם.
"מג'יק! אורפן! אני כל כך שמח לראותכם." קרא האב בזמן שחיבק את בנו באהבה, מלטף את גבו ברוך.
"אני כל כך עייף..." המכשף פיהק ומתח את ידיו כלפי מעלה. מג'יק ואביו גיחכו, אורפן היה מסוג האנשים שמתעייפים רק מצעידה, או יותר נכון מתעצלים מכל שטות פיזית. הוא אהב לנמנם הרבה, בעיקר בחדרו הפרטי בקומה השנייה של הפונדק.
"מה הספקת ללמד את בני בחודש האחרון?" שאל בוגופ את אורפן בקולו הסמכותי.
"לא משהו מיוחד, בעיקר כשפי הגנה. הילד הזה לומד מהר." השיב "מה אפשר לצפות כשהמורה שלו כל כך מדהים." החמיא אורפן לעצמו וחייך בשחצנות.
"לא תזיק לך קצת צניעות, אורפן." אמר בוגופ למכשף, למרות שכבר היה רגיל להתנהגותו היהירה.
אורפן עלה לחדרו ונשכב על מיטתו. החדר היה קטן למדי, הייתה בו רק מיטה ושידה קטנה לצידה; הוא לא היה צריך יותר מזה. החלון היחיד בחדרו, אשר השקיף על הרחוב היה חלק בלתי נפרד מהנאתו של המכשף, הוא יכול היה להשקיף ממנו ולראות את שמחתם של התושבים, את הנשים המחייכות ואת ילדיהם הרצים במורד הרחוב עם צחוקם המתגלגל - כל זה השרה אווירה של רוגע ואורפן יכל ולו לרגע לשכוח את דאגותיו.
הוא נאנח ונשא את עיניו לתקרת החדר 'כמה טוב להיות בבית...' חשב והניח את ידיו מאחורי ראשו. לפני מספר חודשים חשב שהצליח להציל את אחותו אזאלי, אשר קוללה על ידי מכשפי מגדל הניב והפכה לדרקון מפלצתי. אורפן יצא למסע להחזיר אותה לבת אדם ולהציל אותה מהקללה, אך אחותו החליטה לשים קץ לחייה, מותירה את אחיה הצעיר מאחור. אורפן שנא להיזכר בזה; אחותו העדיפה את הגבר ההוא על פני לחיות איתו. רק משום שהתאהבה בו בעת שהותם במגדל הניב – קוללה, אך מעולם לא חדלה לאהוב אותו. אורפן עצם את עיניו, נזכר כי הוא רוצה לבקר את קליאו, השותפה שלו, לאחר שינוח מעט.
"אני יודעת שחזרת אורפן, ואפילו לא חשבת לבקר אותי?!" נערה בלונדינית ותכולת עיניים כבת חמש עשרה, בעלת תווי פנים ילדותיות, לבושה בשמלה צהובה ופרחונית, צעדה לאורך הרחוב בדרכה לביתם של אורפן ומג'יק, היא נפחה את לחייה ברוגז ובעטה באבן שעמדה בדרכה. היא ספרה את הימים בדייקנות עד לחזרתם של אורפן ומג'יק כעבור חודש.
קליאו אוורלסטינג היא בת אצולה, משפחתה היא אחת המשפחות העשירות באזור. עקבותיו של אביה נעלמו כשקליאו הייתה בת שש. בני האצולה תמיד התעסקו עם המכשפים. מאז היעלמות האב, אמה ואחותה של קליאו, מריאבלה, ניסו לשמח אותה משום שנטישת אביה הותירה בה צלקת, אך רק חבריה הטובים ביותר של קליאו – אורפן ומג'יק הצליחו להשיב לה את השמחה מחדש. למרות שנהגה להתווכח הרבה עם המכשף, היא אהבה אותו בכל ליבה, ואהבה להסתובב איתו ועם מג'יק אשר החשיבה לאחיה הקטן. החיבור בין השלושה היה חזק, הם היו משפחה אחד בשביל השני ולא נפרדו למשך הרבה זמן. הפעם, אורפן נאלץ להשאיר את השותפה הצעירה שלו בטוטוקנטה, מאחר והמסע נועד להכשיר את מג'יק בלבד. קליאו התעצבנה מכך, כעת היא הייתה בטוחה שאורפן שכח לבקר אותה.
"אני אראה לך, אורפן!" היא קראה והאיצה את צעדיה לכיוון הפונדק מולה.
גבר בגיל העמידה, שיערו שחור ובגדיו מרופטים, נכנס לאחת הסמטאות בתקווה לראות שם את מרטין, השותף שלו; מאז דודו של מרטין סילק אותו מהבית, ג'וש חבר אליו ויחד שרדו ברחובות טוטוקנטה. הגבר המלוכלך הביט סביב והתקדם באיטיות.
"בחייך מרטין, אל תנסה להבהיל אותי שוב!" קרא בחיוך משועשע.
הוא פקח את עיניו לרווחה כשהחל להבחין בדם טרי יחסית על המדרכה.
"מ-מרטין?" גמגם, גופו רעד והוא בלע רוק בחרדה "אל תעבוד עליי..."
ריח מתכתי עלה באפו של ג'וש, ריח של דם. הסמטה הייתה חשוכה וקולותיהם של התושבים בקושי נשמעו מכאן. מרטין נהג להבהיל את חברו ולהשתעשע איתו, אך כעת ג'וש ידע שמשהו לא בסדר. ככל שהתקדם, ריח הדם התחזק.
ואז הוא ראה את גופתו המרוטשת של מרטין וצרח את נשמתו, הוא נפל על ברכיו והחל להקיא, ראשו הוא היחיד שנותר שלם והיה נראה כי עיניו עוד מביטות עליו.
"מרטין! מרטין!" קרא הגבר בבכי.
מי היה יכול לרצוח מישהו בצורה כה מזוויעה? ג'וש היה בטוח שזהו אינו זראי.
אורפן שמע את דלת חדרו נפתחת, הוא לא פקח את עיניו אלא שיחק את עצמו ישן משום שידע במי מדובר.
"אור-פן!" קראה קליאו בקול שובב והתיישבה על גבו "אז אתה ישן במקום להגיד לי שלום?!" קולה הצייצני כאב לאוזניו של המכשף והוא נאנח בייאוש. היא לא הייתה כבדה בכלל, אז הוא נתן לה להמשיך לשבת עליו.
"קליאו, למה את מפריעה לי?" שאל ונאנק מעט "לא למדת לנקוש בדלת?" עקץ אותה והסתובב על הצד, הנערה נפלה מגבו על הרצפה.
"איך אתה מעז לחזור העירה בלי לפגוש אותי? לא התגעגעת?" היא נעמדה על רגליה, מנפחת את לחייה הסמוקות בעצבים.
"לא התראינו חודש, על מה כל העניין?" הוא התרומם בעצלות והתיישב מולה "זאת הפעם האחרונה שאת נכנסת בלי התראה." אמר לה בהבעה חמורת סבר.
"המ!" היא שילבה את ידיה והביטה הצידה בהתנשאות, שיערה הבלונדיני הבהיר מקורזל מתמיד.
"נודניקית קטנה." העליב מן הצד, אך חייך לכיוונה בלי ששמה לב. הם תמיד התווכחו על דברים שטותיים; קליאו הייתה נערה מרדנית ונודניקית מן המעמד הגבוה, אך עם זאת יפיפייה ושופעת מתיקות וכריזמה. אורפן לא נהג להראות את רגשותיו כלפיה או כלפי מג'יק, אך שניהם היו המשפחה היחידה שלו.
"מאסטר!" מג'יק נכנס לחדר כרוח סערה, מתנשף "אני מצטער! קליאו לא עצרה, ניסיתי... אבל-"
"זה בסדר, מג'יק." אורפן נעמד על רגליו, קליאו הביטה עליו מלמטה, עדיין עצבנית. "סיימתי לנוח, למה שלא תראה לאביך כמה מכישופי ההגנה שלמדת?" הציע לו אורפן מחייך לעברו.
"כן, מאסטר." ענה לו מג'יק בהתלהבות "אני מקווה שאצליח..." הוסיף בחשש.
"אני מאמין שכן." אמר המכשף וסימן לו עם היד להתקרב אליו.
מג'יק נעמד ליד קליאו מול אורפן, השניים הביטו עליו, ממצמצים בעיניהם הגדולות. אורפן הניח על ראשו של מג'יק את ידו השמאלית ועל ראשה של קליאו את ידו הימנית ופרע את שיערם הבלונדיני בשובבות.
"זאת הפעם האחרונה שאתם מפריעים לי לישון, זה ברור?" אמר להם בקול מאיים.
"כן, מאסטר!" השיב מג'יק במהירות, מחייך בהערצה.
"אתה רק יכול לחלום על זה!" השיבה קליאו בהבעה חמוצה.
"איך אחלום על זה אם את מפריעה לי לישון?" שאל אורפן בעוקצניות, לקול צחוקו של מג'יק.
אורפן נאנח, נכון שלפעמים הילדים האלה מוציאים אותו מדעתו, אבל את אהבתו אליהם הוא לא יכל לתאר במילים.
לפתע אורפן חש שמשהו אינו כשורה, הנערים הביטו עליו בחוסר הבנה עד שמג'יק החל לחוש בכך גם. מכשפים יכלו לחוש בהילות, רעות או טובות – הפעם אורפן חש בהילה רעה מאוד מחוץ לביתו. הוא קימט את מצחו 'משהו לא בסדר... זו הילת מוות.'
"מאסטר, אתה מרגיש את זה?..." שאל אותו לפתע מג'יק "זה רע." הוסיף ברעד.
קליאו היחידה שלא הבינה "מה קרה? אורפן? מג'יק?" שאלה מבולבלת.
"תישארו כאן עד שאגיד לכם לצאת." קבע אורפן. הנערים הנהנו בהבעת פנים מודאגת.
אורפן ירד למטה באיטיות, מנסה שלא להשמיע רחש בזמן שרגליו נוגעות במדרגות. הוא נעצר. היו שם עוד אנשים, לפחות שלושה מלבד בוגופ, אורפן יכל לשמוע אותם בבירור.
"איפה המכשפים? רק הם מסוגלים לרצוח אדם בצורה כזאת!" זהו היה קולו של ראש שומרי החוק בעיר, מסקארט. שומרי החוק היו זראים, אך יכלו לשלוט בקסם בעזרת לחשים. לא כל זראי יכל ללמוד קסמים, אך שומרי החוק היו מאומנים דיים וחזקים פיזית ונפשית. כל שומר חוק היה לבוש בלבן, הפוך מבגדיהם של המכשפים ורעלה לבנה כיסתה את ראשיהם. בכל עיר זראית, היו לפחות עשרים שומרי חוק אשר עקבו אחר פקודותיו של ראש העיר. קסמים תמיד היו חלשים מעוצמתם של הכשפים, אך היו לחשי קסמים רבים יעילים, לדוגמה קסמי הגנה למיניהם. אותם שומרי חוק מעולם לא חיבבו את המכשפים וייחלו למותם.
"הם לא כאן! אורפן ומג'יק לעולם לא ירצחו חפים מפשע!" קרא בוגופ בהיסטריה, הוא הזיע והתנשם בכבדות.
"בפקודת ראש העיר, עלינו לאסור את המכשף קרלנסלו המכונה אורפן, ואת הנערים מג'יק וקליאו על כך שלבטח סייעו לו ברצח של מרטין פומבררג." שומר החוק שלף מכיסו את צו המאסר והראה אותו לבוגופ הנסער. האיש הגדול לקח מידו את הצו והחל לקרוא אותו, ידו רועדת.
"לאחר מאסרם, הם יוצאו להורג." הוסיף לבסוף מסקארט, חיוך מרושע עולה על שפתיו.
אורפן נשנק 'מה לעזאזל... רצח? מה לכל הרוחות קורה פה?' הוא חזר לחדרו במהירות, משתדל לשמור על שקט. מג'יק וקליאו נראו מודאגים, הם אחזו ידיים בשביל לתמוך זה בזו. אורפן סגר את הדלת מאחוריו בזהירות, מתנשף.
"אורפן?" שאלה קליאו בקול קטן, מרגישה שמשהו לא בסדר, אורפן נראה מודאג מאוד.
"אנחנו חייבים לעזוב ומהר." החליט אורפן. הוא ידע שלא ייתן לאף אחד לגעת בשערותיהם של הנערים הללו, גם אם זה יעלה לו בחייו. "מישהו הפליל אותנו ברצח, אני לא יודע איך... אבל חשדותיו של ראש העיר מופנות אלינו, הוא מעולם לא אהב אותי ואת מג'יק ונתן לנו לגור פה בלית ברירה." הסביר אורפן למג'יק וקליאו "אני רוצה להוציא קודם אתכם מהעיר".
"אבל מאס-" אורפן מיהר לעצור את דבריו של מג'יק.
"ואל תתנגדו לי או תרצו לעזור לי, זה מובן?" הוא היה רציני מאוד ומג'יק ידע מתי המאסטר שלו רציני, הוא הכיר אותו כל כך טוב והפעם זה היה באמת רע.
"אני השותפה שלך..." אמרה לפתע קליאו "בוא נחסל אותם ביחד!" קראה וניסתה להיראות לוחמנית, מניפה את ידיה לצדדים.
"לא!" צעק עליה אורפן "אני נשבע לך קליאו, לא כדאי לך לעצבן אותי." הוא חרק בשיניו מרוב כעס, מביט בעיניה התכולות והגדולות. קליאו השפילה את מבטה באכזבה.
"זה רציני, קליאו... אסור לנו להשתטות עכשיו." לחש לה מג'יק ונשא עיניו אל אדונו, מחכה לצעד הבא.
לפתע אורפן שמע צעדים הולכים וקרבים, הוא קילל בשקט והרים בכל יד את אחד הנערים וקפץ עמם מהחלון הפתוח לרווחה.
למרבה המזל של השלושה, הנחיתה הייתה קלה, אורפן השתמש בכישוף הגורם לגופו להיות קל יותר. החל להחשיך והיה שקט בחוץ, אורפן שיער כי שומרי החוק המאיימים הבריחו את התושבים לבתים. לא היה לו ספק, מכשף הפליל אותו ברצח הזה וניסה לפגוע ביקרים לו, והוא לא הולך לעבור על כך בשתיקה.
אורפן הניח לגופם הצעיר של מג'יק וקליאו ורכן מולם מעט "תקשיבו לי טוב. לא משנה את מי נפגוש, אתם רצים מיד אל מחוץ לעיר... אל תנסו לעזור לי, העזרה שלכם רק תגרום לי לאבד ריכוז ולהכניס אתכם לסכנה חמורה הרבה יותר." לחש להם "אני באמת מבקש, זה מסוכן. אני יכול לסמוך עליכם?"
"כמובן, מאסטר." השיב מג'יק תוך כדי הנהון, למרות שלא היה בטוח. אורפן חייך לעברו, מג'יק תמיד היה ילד טוב וממושמע.
קליאו נאנחה, אורפן עבר להביט עליה "קליאו? אני באמת מבקש." חזר על עצמו "את נערה בוגרת, אל תגרמי לי לכעוס. שותפים לא תמיד נלחמים יחד, כדי לעזור אחד לשני-"
"בסדר." אמרה קליאו "אני לא... אעזור." הוסיפה בהיסוס. אורפן היה מודאג מגישתה של קליאו, זה תמיד היה טיפשי מצידה לחשוב שהיא חזקה ולהכניס את עצמה לסכנות בשביל להוכיח את עצמה כשותפה טובה. אורפן השתדל שלא להראות את דאגתו יתר על המידה, אבל לבו פעם בחוזקה, הוא רצה לסמוך על שניהם בעיניים עצומות.
"אני סומך עליכם." אמר אורפן והביט סביב, איך הוא יוכל להבריח את מג'יק וקליאו מהעיר כמה שיותר מהר? ראש העיר מסוגל להוציא להורג שני ילדים חפים מפשע, אורפן נחרד רק מהמחשבה כשהסתכל על שניהם; כל כך צעירים ותמימים. הוא זעם בתוך תוכו, הוא רצה לצרוח, כעת הוא יצטרך להפריד את הנערים מהוריהם ואולי לתמיד. הוא ידע שאסור לשומרי החוק לפגוע במשפחות הנאשמים, כך שהם יכלו להסיר דאגה זו מליבם.
"מה עכשיו, מאסטר?" לחש מג'יק לאדונו "יש דרך קיצור ליציאה מן העיר, אני בטוח שאתה יודע."
"אני יודע, אך אני חושש כי שומרי החוק מקיפים את העיר ושומרים שלא נברח." השיב אורפן. לאחר מחשבה נוספת, היה לו רעיון.
"אני אחשוף את עצמי בפני שומרי החוק ובינתיים אתם תברחו, אל תדאגו, אני הרבה יותר חזק מהם, ולבד אני יכול להתמודד עם כולם."
מג'יק וקליאו נראו מודאגים, אך מג'יק סמך על המאסטר שלו וידע כי הוא אף פעם לא טועה, אם האויב חלש יותר, אדונו היה בטוח בכך ולא חשש להתמודד איתו.
שומרי החוק בביתם של אורפן ומג'יק המשיכו לחפש אחריהם, מאחר וראו שחדרו של אורפן ריק, וכך גם חדרו של מג'יק. הם ערכו חיפושים נרחבים בבית והרסו חפצים ופרטים רבים, ביניהם פסלי נוי, תמונות ועוד. בוגופ השתדל שלא לבכות, הוא ידע שאורפן יציל את בנו בחייו, הוא סמך על אורפן וידע כמה הוא אוהב את בנו ואת הנערה, קליאו. בעת ששומרי החוק המשיכו לסייר בבית והרסו כמעט כל חלקה טובה, התקרב מסקארט אל בוגופ בהבעה רצינית ומסוכנת.
"נתת למכשפים צמאי דם לגור בביתך, אתה לא מתבייש?" החל להאשים אותו ראש שומרי החוק של העיר טוטוקנטה.
"אחד מהם הוא בני היחיד, והשני הוא חבר קרוב שלנו, הם מכשפים טובים ולעולם לא ירצחו!" קרא בוגופ והטיח את ידו בעוצמה על אחד השולחנות.
"אנחנו עוד נראה. אין מכשפים טובים, בכל אחד מהם קיים רוע והדחף לרצח זראים. בעיקר למכשפים צעירים, כך הם חונכו, בוגופ התמים... יום אחד, הם יתקעו לך סכין בגב, גם אם מדובר בבן שלך." אמר לו בארסיות ולסיום שבר את אחת הכוסות בפונדק. בוגופ קמץ אגרופיו ברוגז, האנשים הללו אכזריים ולא מכירים את אורפן ומג'יק מקרוב, בעיקר לא מסקארט, אשר מגיל צעיר למד לשנוא מכשפים.
"נמשיך לחפש בחוץ." פקד מסקארט על שומרי החוק האחרים, שלח חיוך אחרון ובטוח לבוגופ וטרק מאחוריו את דלת הפונדק.
"מג'יק... אורפן... קליאו..." האיש הגדול נפל על ברכיו, סביבו הבלגן העצום שנגרם כתוצאה מחיפושם של שומרי החוק אחר המכשפים והנערה בכל פינה.
אורפן, קליאו ומג'יק אשר הסתתרו מאחורי הפונדק שמעו את שומרי החוק יוצאים מן הבית. אורפן נזכר כי שכח לארוז מרוב החרדה על קליאו ומג'יק והמחשבה להוציא את שניהם מטווח סכנה כמה שיותר מהר. 'בלי אספקה לא נשרוד במדבר הזה... אהיה חייב לחזור לפונדק.'
"תקשיבו, תחכו כאן ואל תעזו ללכת, אני חייב לחזור לפונדק ולארוז לנו צידה לדרך." אמר המכשף הצעיר לנערים. השניים הנהנו בהבנה ואורפן הנחוש מתמיד, הצמיד את כפות ידיו זו לזו והשתמש בכשף המסייע לו לעלות על קירות, היה מסוכן מידי להיכנס דרך הדלת. שומרי החוק עדיין נמצאים באזור, הוא הרגיש את ההילות שלהם. אורפן שלח לשניים מבט אחרון לפני שנכנס דרך החלון היחיד בחדרו, ולאחר מכן נכנס פנימה.
"אני תוהה מי הפליל אותנו..." אמר מג'יק לקליאו, בקולו נשמע עצב.
"אני לא יודעת, אבל אני בטוחה שהוא לא אוהב את אורפן..." קליאו נאנחה ואחזה בידו של מג'יק "אם אורפן יהיה בסכנה, אנחנו לא יכולים להשאיר אותו לבד." אמרה הנערה לפתע, הבעה נחושה על פניה.
"קליאו, אנחנו לא יכולים להפר את מילתו של המאסטר, הוא יכעס נורא... חוץ מזה, אם נכנס לסכנה, יהיה לו הרבה יותר קשה. הם לא חזקים במיוחד, הוא-"
קליאו מיהרה לעצור את דבריו "אנחנו צריכים להראות לו שהוא לא לבד, אני כשותפה שלו צריכה לעזור לו להילחם, גם אם הם לא חזקים."
לואיס ושפחתו קיזה, השקיפו מאחד החלונות הגבוהים בבית המלון בו שהו. לואיס חייך לעצמו, מלטף את ראשה של קיזה.
"עשית נכון כשרצחת אותו." אמר לואיס לקיזה בקול שליו.
ליבה של קיזה פעם בעוצמה, לואיס החמיא לה על עבודתה לאחר הרבה זמן.
"כפקודתך, אדוני." השיבה ועצמה את עיניה, נהנית מהשקט של העיר.
"כעת, אורפן יברח למדבר ושם נתחיל את המבחנים." אמר בקולו העמוק והסמכותי. קיזה לא הבינה במה מדובר, מבחנים? מדוע אדונה האצילי רוצה לבחון את אורפן? היא לא ידעה אם יהיה זה בסדר לשאול אותו, היא הייתה סקרנית מאוד.
"אני יודעת שאת סקרנית." אמר לפתע לואיס, כאילו קורא את מחשבותיה "אבל את תראי בעצמך, עשי מה שאומר לך לעשות וזה הכל." אמר לסיום וחזר לפנים החדר. קיזה נשארה לעמוד מול החלון ואמרה "כן, אדוני."
***
זה היה הפרק הראשון! כפי שראיתם הגדלתי קצת את הכתב, האם זה בסדר עכשיו? אשמח לתגובות בונות! מקווה שנהניתם מהקריאה, הפרקים דיי ארוכים.
עריכה אחרונה: