וזהו המשך מסעותיו של אודום מלרות'ין:
https://www.pundak.co.il/forums/threads/39604
א
חלומו של סבו היה להניח את כף רגלו מעל שולחן בסֵארִיל. המציאות של נכדו אודום הייתה שהוא היה אסיר בסאריל. הם העניקו לו סוכה שלא היו לה דלתות או חלונות או דרך אחרת לברוח ממנה. הוא יכל לשמוע מעבר לקירותיה חיים. את חייה הזורמים של סאריל.
היחיד שביקר אצלו מפעם לפעם היה האח פָטְרַן. אודום הכיר את האח פטרן מפראטצט. גם אז לא הייתה ביניהם אהבה עצומה. עתה חירותו הייתה תלויה במוצא פיו. לא שהאיש נהג לנקוש כשהוא בא אליו. הוא רק בדק לבריאותו הפיסית של אודום. הוא לא שאל אותו אם הוא משתגע. יכול להיות שזו הייתה דרכו לשמור על עצמו מחיכוכים עם אודום. אודום ניסה לספור את הזמן עם מקלות ואחר כך עם עיגולים ואז עם משולשים. הוא גילה בכל פעם שגיאות בספירה הארורה. לא רק זה אלא שפטרן מחק את הסימונים. וחייך ברשעות שעשה זאת.
וכך יצא שאודום היה המאושר באדם שהנגיד השחור הופיע יום אחד בסוכתו. סוף סוף אדם אחר מלבד האח פטרן. הוא הסתיר בכף רגלו את שורת הריבועים שהתחיל לצייר בפינתה המערבית של הסוכה. זה הצביע על ייאוש. והוא רצה להיות במיטבו מול הנגיד השחור.
<מה שלומך?< שאל הנגיד השחור בנקישה על הקיר המערבי של הסוכה. אודום פתח את פיו עד שנזכר שהוא לא אמור לדבר אלא לנקוש. הוא כמעט זז, חושף את שורת הריבועים שצייר בייאושו. הוא רק נקש <יוצא מדעתי, הנגיד.>
<אתה רצחת את גרלינסינד. ישנם עדיין אחים במועצה השומרים לו חסד היום. נדרש לי זמן לשכנע אותם עד כמה חסרת תקווה תהיה השליחות לטולואר.> נקש הנגיד השחור כשעל פניו סבר פנים ערמומי, ועם זאת, עגמומי במקצת. גרלינסינד היה בוגד שקרא לחי לעד בשמו הפרטי. אודום הופתע מכך שאנשים עדיין שומרים לו חסד. הוא עינה את אמו ומספר לא ידוע של אחים בהולסבאון. הוא היה גיבור.
ועם זאת, הוא היה רגיל לזה מאז שאביו ערק מהמסדר. תמיד יחשדו באודום. תמיד.
<האם אני יוצא כאח בודד?< נקש אודום. הנגיד השחור נשך את שפתו התחתונה ונקש <אתה לא יוצא כאח שחור. אנחנו רוצים שתצטרף למכון שם. ובשם צבעיו של בראהה, תגלה למה כל האחים שנשלחו לטולואר התאבנו. ובתקווה אתה לא תתאבן בעצמך. אווירון יקח אותך לטולואר.>
<האם האח פטרן מאשר את כשירותי לצאת לשליחות?> נקש אודום בזהירות.
הנגיד השחור חייך ונקש <הוא ביקש מזמן לשוב לבית האבות בפראטצט. החלמת לחלוטין מהמפגש עם החי לעד. הוא שאל אותי למה אני משקיע בך. אתה לא מאמין בערכיו של המסדר.>
אודום הביט בכפפותיו השחורות. האם הן לא אות למסירותו לערכי המסדר? החיוך של הנגיד היה הפעם שונה, עצוב יותר, כשנקש <זו הסיבה שהם נעתרו. על מנת שתוכל לעבוד במסווה, עליי לנדות אותך. זמנית, כמובן, כדי שלא תעורר חשד כלפיך ולא תסיים כפסל.>
השניה בה אודום הבין מה הולך לקרות הייתה ארוכה מכל תקופת שביו בסוכה.
https://www.pundak.co.il/forums/threads/39604
א
חלומו של סבו היה להניח את כף רגלו מעל שולחן בסֵארִיל. המציאות של נכדו אודום הייתה שהוא היה אסיר בסאריל. הם העניקו לו סוכה שלא היו לה דלתות או חלונות או דרך אחרת לברוח ממנה. הוא יכל לשמוע מעבר לקירותיה חיים. את חייה הזורמים של סאריל.
היחיד שביקר אצלו מפעם לפעם היה האח פָטְרַן. אודום הכיר את האח פטרן מפראטצט. גם אז לא הייתה ביניהם אהבה עצומה. עתה חירותו הייתה תלויה במוצא פיו. לא שהאיש נהג לנקוש כשהוא בא אליו. הוא רק בדק לבריאותו הפיסית של אודום. הוא לא שאל אותו אם הוא משתגע. יכול להיות שזו הייתה דרכו לשמור על עצמו מחיכוכים עם אודום. אודום ניסה לספור את הזמן עם מקלות ואחר כך עם עיגולים ואז עם משולשים. הוא גילה בכל פעם שגיאות בספירה הארורה. לא רק זה אלא שפטרן מחק את הסימונים. וחייך ברשעות שעשה זאת.
וכך יצא שאודום היה המאושר באדם שהנגיד השחור הופיע יום אחד בסוכתו. סוף סוף אדם אחר מלבד האח פטרן. הוא הסתיר בכף רגלו את שורת הריבועים שהתחיל לצייר בפינתה המערבית של הסוכה. זה הצביע על ייאוש. והוא רצה להיות במיטבו מול הנגיד השחור.
<מה שלומך?< שאל הנגיד השחור בנקישה על הקיר המערבי של הסוכה. אודום פתח את פיו עד שנזכר שהוא לא אמור לדבר אלא לנקוש. הוא כמעט זז, חושף את שורת הריבועים שצייר בייאושו. הוא רק נקש <יוצא מדעתי, הנגיד.>
<אתה רצחת את גרלינסינד. ישנם עדיין אחים במועצה השומרים לו חסד היום. נדרש לי זמן לשכנע אותם עד כמה חסרת תקווה תהיה השליחות לטולואר.> נקש הנגיד השחור כשעל פניו סבר פנים ערמומי, ועם זאת, עגמומי במקצת. גרלינסינד היה בוגד שקרא לחי לעד בשמו הפרטי. אודום הופתע מכך שאנשים עדיין שומרים לו חסד. הוא עינה את אמו ומספר לא ידוע של אחים בהולסבאון. הוא היה גיבור.
ועם זאת, הוא היה רגיל לזה מאז שאביו ערק מהמסדר. תמיד יחשדו באודום. תמיד.
<האם אני יוצא כאח בודד?< נקש אודום. הנגיד השחור נשך את שפתו התחתונה ונקש <אתה לא יוצא כאח שחור. אנחנו רוצים שתצטרף למכון שם. ובשם צבעיו של בראהה, תגלה למה כל האחים שנשלחו לטולואר התאבנו. ובתקווה אתה לא תתאבן בעצמך. אווירון יקח אותך לטולואר.>
<האם האח פטרן מאשר את כשירותי לצאת לשליחות?> נקש אודום בזהירות.
הנגיד השחור חייך ונקש <הוא ביקש מזמן לשוב לבית האבות בפראטצט. החלמת לחלוטין מהמפגש עם החי לעד. הוא שאל אותי למה אני משקיע בך. אתה לא מאמין בערכיו של המסדר.>
אודום הביט בכפפותיו השחורות. האם הן לא אות למסירותו לערכי המסדר? החיוך של הנגיד היה הפעם שונה, עצוב יותר, כשנקש <זו הסיבה שהם נעתרו. על מנת שתוכל לעבוד במסווה, עליי לנדות אותך. זמנית, כמובן, כדי שלא תעורר חשד כלפיך ולא תסיים כפסל.>
השניה בה אודום הבין מה הולך לקרות הייתה ארוכה מכל תקופת שביו בסוכה.