ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

(ס) כזרידת הזאב

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1148
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

כזרידת הזאב חלק שישי

שליחה על ידי lonewolf » 02 ינואר 2020, 07:29

פרק טוב, כתוב היטב.
.The lone wolf hunts alone
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק שישי

שליחה על ידי הלדין » 02 ינואר 2020, 20:56

תודה על התגובה. :D
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק שישי

שליחה על ידי הלדין » 02 ינואר 2020, 22:57

ז
עוד בטרם נפלט אודום כצואה בת יומה משער מהמעיים, יד נגעה בכתפו.

הוא סובב את ראשו בנוקשות וראה את אמוגין עומדת לידו, סמוקה ומתנשפת עד אחרון נימיות אפה. לא היה לו ספק שטווילאר מלירן שלח אותה ללוותו. למרות שהיה לו ספק שיזדקק למיומנויותיו כאשף קרב, זו יהיה חוסר אחריות מטווילאר מלירן לשלוח אותו בלי עזר כנגדו. מצד שני, הוא כבר טעה בהבנת המציאות הנוגה בעבר כמו הפעם ההיא שסבו שלח אותו הרחק מזירת הקרב.

"בסדר," אמר אודום, נושך את שפתו התחתונה "למה את רוצה למות איתי?" אודום היה פראטי וזו הייתה שאלה פראטית עד לזקיק השערה הצהובה שלו.

"החיזיון." אמרה אמוגין, מסלסלת אדים לבנים ואפורים מפיה, "זוכר אותו, אודום? הוא לא התרחש בפגישתנו הראשונה. אז אני חושבת שיקרה עכשיו."

אודום עמד להעלות מספר הגיגים לגבי טבעו המפותל של הגורל, בחירה חופשית וכל מיני דברים ברומו של עולם. הוא החליט שאם אמוגין רוצה למות, הוא לא האדם שיעמוד בינה לבין מוות מהולל בקרב גם אם לא הייתה פראטית.

בינתיים הזקיפים השומרים על שער המעיים קרבו אליהם. אחד מהם אמר: "אחותך רכבה בכיוון הזה. גם אם היא לא תשוב, אני מבקש שתשיב אותו." ושפתיו רעדו מעט כשחשב מה יכל לקרות לקרנף קטן וצעיר בעמק מיוער זה. אם אודום היה צריך עדות לשנאת הזרים של הטולורנים, הרי הייתה לו אחת. אודום עמד להשיב כשאמוגין אמרה: "נעשה כמיטב יכולתנו, הסרן מיזנטרון."

הזקיף הורה לאחרים לתת להם לעבור.

אפילו הומבדולט המנוח היה יכול לאתר את אחותו לפי שביל העקבות שהשאיר הקרנף הקטן והצעיר בתוך היער. אמוגין צעדה מאחוריו בחשש מסוים ושאלה: "איך אתה יודע לאן אנחנו צריכים ללכת?"

אודום כיווץ את מצחו והצביע לעבר השביל שהותיר הקרנף שעליו רכבה אחותו.

"הייתי כאן אלפי פעמים, אודום." אמרה אמוגין "אני לא רואה שום דבר שונה."

אדם אחר היה שואל מה עשתה פה אלפי פעמים. לאודום היו כבר רעיונות. הוא האמין שהוא יגלה בקרוב. מה שהוא קלט אצלה הוא פחד וזה ערפל את בינתה.

"אולי עדיף שלא נרדוף אחריה. אחותך הייתה אומללה מאז שהגיעה לטולואר." אמרה אמוגין. אודום עצר כשהוא מבין להפתעתו שאמוגין הבינה את אחותו. הבינה אותה טוב יותר ממנו למרות ששניהם הכירו אותה אותו פרק זמן בדיוק.

אודום שקל לומר שהרג את אביה עד שנזכר בבבואה שראה בדרכו לטולואר. אותה דונורה שהיה איתה בטורמגלין לא הייתה זו שבילה איתה חודשיים בטולואר. הוא יכל רק לחשוב שהיא עשתה את תאונת הגלישה כשהיא ניסתה להתאושש ממות אביה.

"ועל מה היא אומללה?" שאל אודום בכנות. אמוגין חייכה ואמרה: "אתה אחיה, אודום."

הוא ניסה להבין כשהם מצאו לבסוף את דונורה, יושבת על גב הקרנף, מול עץ. אובילאר עמד על אחד מענפי העץ בדיוק כמו בפעם הראשונה שפגשו אותו. השניים ניהלו קרב מבטים שקט. אודום חשב שזה יהיה קצת קשה להניח יד אחאית על כתפה אם לצורך כך הוא צריך לטפס על קרנף. הם לא אהבו אותו, הקרנפים.

"נסי אותי, דונורה." צעק אודום מלמטה "הוא לא הפתרון."

"למה שאקשיב לפחדן?" סיננה דונורה, עורקים סמוקים משתרגים בפניה הכהות, "עשית בדיוק את מה שאתה רגיל לעשות כשאתה נתקל במשהו קשה: ברחת. עשית את זה כשסבא לקח ממך את האישה שאהבת ואתה עושה את זה עכשיו כשאמא צריכה אותך."

אז זו הסיבה שהיא אומללה. לאודום לא היה קשר לאמו מאז שנטשה אותו כילד. העובדה שהתחתנה עם אדם שהצביע על מותו במועצה הגבוהה של האחווה לא ריככה את לבו. הוא לא ברח לטולואר רק כדי לא להתמודד איתה. הוא...

"נניח שכן לצורך הדיון." אמר אודום ועמד להמשיך כשדונורה אמרה: "אל תנסה אפילו להעמיד פנים, אודום. זה לא מגיע לי. דונורה הזו עבדה עבור החי לעד."

ידעתי שאין לסמוך עליה. ידעתי!

ואז חש את היצור מזדחל מאחוריו. הייתה זו אישה ארוכת איברים עם אוזניים מוארכות וניבים חדים שהביטה בו בזעם שהזכיר לו את זארידה. היא הזכירה לו משום שהיא אכן הייתה זארידה מהזירה אם היא הייתה חצי אדם ולא עם פנים שמתו מזמן. היא זינקה על הקרנף בקלילות מעוררת קנאה והצמידה את אצבעותיה הארוכות על צווארה של דונורה. הייתה שנאה בעיניה הכחולות.

"כשתסיים לחפש מחילה עבור אחיות מרושעות, אני צריכה שתעשה עבורי טובה או שהאחות הטובה הזו תמות." אמרה הגירסה החצי-אנושית של זארידה "הפעם אובילאר לא יפריע לי באמצע."

אובילאר התיישב וקטף פרי קטן מהענף. הוא לא התכוון להתערב בעימות הזה.

"אובילאר? לא נבלני הזקן, אובילאר?!" שאל אודום, מנסה להפר את שיווי המשקל שלה, מציץ לעבר אמוגין שלא ידעה את נפשה מהתגלית מזעזעת זו. "לא שאכפת לי מהזקן הזה." סיננה זארידה, מצמידה את אצבעה הארוכה על צווארה של דונורה "אבל הוא היה חבר טוב של אבא לפני שגרלינסינד מצא אותו וסיים את התקופה הכי טובה בחייו."

אודום החליט שכל הסיפור עם הגרב הלוחמת בטל לעומת ההבנה שדונור, ערמומי שכמוהו, שלח אותו לפגוש את חברו הוותיק. אודום הכיר את סיפור החיים של דונור בקווים כלליים. אתה לא יכול שלא לדעת אותו כשסבא מדבר יום ולילה על היום בו המשפחה תמרק את החטא ששמו אבא ותגיע אל סאריל.

"זה היה לפני ארבעים שנה." סינן אובילאר "והשנה מלאו לי ארבע מאות שנה."

חצי-האדם לא הייתה בדיוק שבעת רצון ואמרה: "זארידה יותר מבוגרת... אבקש ממך, אח שחור, את מה שביקשתי מקודמיך. עשה אותי לאמתית, אודום."

או שאהרוג את אחותך ואותך אהפוך לאבן.

"לי את נראית אמתית לגמרי." העיר אודום שניסה לעכל את העובדה שהסתובב ליד הנכדה של דונור במשך חודשיים ולא קלט את זה. חצי האנוש נחרה בבוז ואמרה: "טוב, אתה לא כזה חכם כמו שאתה חושב. למען האמת, בהתחלה, כשהאחים השחורים התחילו להגיע, רק הרגתי אותם משום שזארידה שנאה אותם. לאט לאט, הבנתי שהם יכולים לעזור לי להיות אמתית."

ואודום נזכר באזהרתו של טווילאר מלירן. הוא הבין שהטירוף לבש את דמותה. עם זאת, הוא עדיין טירוף והיא צריכה לשוב לגוף שממנה הגיעה כדי להתחדש.

הוא הבין שכל האחים השחורים לפניו ניסו לשכנע אותה בנימוקים הגיוניים שהאמנה לא מכסה תעתועי טירוף כמו שלה. הוא שכנע את האמנה לעזור לו במקרה עם שרצי הפיות בפראטצט. הוא הבין לפתע מה דונור ניסה ללמד אותו: על מנת להבין את החסד, עליו לראות את החטא. אובילאר לא היה רק בודד. הוא היה שנוא. אפילו יצור מעוות כזה לא חשב לרגע לפנות לעזרתו של נבלני. הוא ידע ששום דבר טוב לא יצא ממנה.

למעשה האחים טעו. הסעיף השני של האמנה קבע שזהו אכן תפקידם להפריד ביניהן. הם פשוט לא רצו לעזור לה. אלה אותם אנשים שהעריצו את גרלינסנד, הצדיק שלבו לב אבן, שבסופו של דבר, הושחת על ידי החי לעד ונבגד על ידו.

הבואת'יאנים דגלו באמונה שהעולם היה גוונים של אפור. מסיבה זו, הם לא צדו קוסמים אלא סייעו להם להילחם בטומאה ששכנה בתוך הקסם שלהם. בראהה, אם דונור חשב שזה ישכנע אותי להאמין לרגע אחד שאחיי לאחווה הם יותר מאוסף קצרי הראות שהתייחסתי אליהם כל חיי, הוא טעה וטעה בגדול בעניין.

"מה את בדיוק עומדת לעשות אחרי שתהיי אמתית?" שאל אודום בחיוך רחב. אמוגין הסתכלה עליו בחוסר אמון כאילו היא לא מבינה למה הוא בכלל מקשיב לה. היצור המעוות הביט בו, משחק באצבעותיו הארוכות, ואמר: "שמעתי שלשבט הזאב יש תוכנית שיקום לחצי-אנשים שתשלב אותי בחברה שלהם."

"את לא אמא שלי." אמרה אמוגין.

והיצור צחק בגסות ואמר: "הגיעה הזמן שהיא תשתנה, אמוגין. זה ירפא אותה."
להשתנות.
אודום קפץ את ידיו כשהכפפות השחורות הופיעו כמעט כאילו מעולם לא הוסרו מהן. אחותו צדקה שהוא מעדיף לברוח. השתנות הייתה הטאבו העמוק ביותר של התרבות שהכיר. האם המקומיים באמת... – הוא חש את העוצמה של האמנה זורמת דרך כפפותיו. היצור החצי אנושי נפל מהקרנף כשהוא נדחף אל הקיום.

"'סתלקי." אמר אודום שלא סלח לה על מה שעשתה לאחיו השחורים.

ומצחקקת, היא עזבה אותו. רק עתה, אחרי חודשיים, אודום עמד לשאול: "אמוגין, מה ראית בחיזיון שהביא אותך למצוא אותי ואת אחותי?"

"אני כבר לא זוכרת אותו." אמרה אמוגין והטיחה את ידה בעורו של הקרנף. היצור, עד כמה שהיה קטן לבני מינו, בעט בה והפיל אותה על אודום שחטף מכה בראש. הדבר האחרון שזכר היה את דונורה מרימה את שניהם מהאדמה.

"אני מרגישה יותר טוב." אמרה דונורה לאובילאר שסיים לאכול את פרי היער. ואז העולם האפיל.
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק שביעי

שליחה על ידי הלדין » 06 ינואר 2020, 16:50

ח
לבסוף אודום התעורר על גבו של קרנף.

שיירת הקרנפים עשתה את דרכה בין העצים ירוקי העד של היערות המרהיבים של האגן המזרחי. יצורים דמויי זאב הציצו מבעד לענפים על השיירה העושה את דרכה בין העצים הגבוהים שפרשו את ענפיהם כטלפיים שלופות לאור כוכבי היום. זאביבונים, אודום נזכר בשם של היצורים הללו, הם היו זאבים שחיו בצמרות העצים. הוא זכר שראה אחד מהם במשתה שנערך לאחר הנצחון על המחלבה. אותו אחד אמר לו שסבו נרצח ולא מת בקרב. עתה הוא התחיל להיזכר במעומעם בנוגע ליעדה של השיירה הנתעבת הזאת.

"התעוררת." אמרה דונורה, בחיוך ארסי, "חשבתי שכבר תפספס את המחזה."

"מחזה שכל אדם מהוגן יעשה כמיטב יכולתו למנוע ולהימנע ממנו?" שאל אודום שלא חלק את ההתלהבות של אחותו. דונורה שבה וחייכה כשענתה: "אודום, אני גדלתי בהולסבאון בצל יער האבות. למה שם זה לא מפריע לאף אחד ופה... כן?"

"ההבדל הוא שנעשו מיטב המאמצים למנוע את ההשתנות." השיב אודום, רועד מגועל רק לעצם המחשבה "כאן הם יערכו את הטכס. האם לשרת את החי לעד עד כדי כך נורא שמעשה זה ייחשב בעיניך לטוב?"

"דונורה הזו הייתה מישהי שונה ממני." ירתה אחותו "וכפי שאמרתי מקודם, אודום, אתה פחדן."

ואז השיירה עצרה בכיכר שמבעד חש אודום את כוכבי היום חורכים את עיניו. ואת השלפוחית שלו כואבת מתחת לבגדיו השחורים. הוא אמר: "אולי אצפה. אני צריך להתפנות קודם, דונורה."

"אתה ממש שקוף." קראה דונורה מאחוריו בעודו קופץ מגב הקרנף. סוליות הנעליים שלו חתכו לתוך כפות הרגליים כשפגע ברצפת היער המתולמת ושופעת השברים. אודום שם לב שהמשמעת העצמית שמנעה ממנו להשתכר קודם נעלמה. הוא היה פיכח מהשפעתו המזיקה של אובילאר ועתה השתמש שוב בהכשרתו כדי לחסום את גל הכאב שהתקדם במעלה גופו לעבר תודעתו. הוא חמק בין העצים כשהטולורנים התחילו מחליקים בעדינות מעל גבי הקרנפים והתארגנו לקראת טכס ההשתנות. בעודו בוחר לעצמו עץ להשתין, אודום שמע את זרידת הזאבים הקטנים על העצים כאילו הם שמחים על הטכס. ואז השתן שלו התווה רונה על האדמה. את הרונה של מצב הצבירה החי. "שחור היד," שמע את טווילאר מלירן מתייצב לידו "אתה תמשוך את חיות הטרף לכאן. האם שכחתי להסביר לך שלא משתינים מחוץ לשערים?"

חיות טרף? האם הזאבים הקטנים, שנשענו על ענפי העצים, לא היו חיות טרף?

אודום כחכח בגרונו וסיים להשתין. הוא הסתכל על הקיורא הנמוך והקירח הזה במבט האומר שהוא חייב לו טובה. טווילאר מלירן צחק בצחוק שהזכיר לו את חצי האדם ההוא ואמר: "כל הדרך לכאן ניסיתי לחשוב על הסדר שישאיר אותנו ואת האחים השחורים ביחסים טובים. כפי שקלטת, אנחנו לא מרוצים מהחברים שבחרנו ואנחנו מחפשים חברים חדשים."

לפני שאודום עמד להזכיר שאחוות הכפפה השחורה לא עוסקת בסחר, הוא הזכיר לעצמו שזו בדיוק דרך החשיבה של האחים השחורים שהוא תיעב לגמרי. במקום זה, הוא בחר לומר: "מועצת המסדר שלי תצטרך תמריץ טוב לשנות את דרכיה."

טווילאר אמר, סופר את אצבעות ידו, "ראשית, אני די בטוח שמועצת המסדר שלך יודעת על קיומו של נבלני הזקן. אני מודע לכך שהוא יחסית בלתי מזיק אבל אחרים יחשבו אחרת. שנית, יש לנו עדיין את האחים שלכם במצב מאובן."

"ואיפה הקבב?" שאל אודום שחשד שהמועצה השחורה תקבל סחטנות כזאת כהכרזת מלחמה לכל דבר. הם לא עד כדי כך מסדר המסור לשירות האחרים. הבעיה היא שהם פשוט ימחקו את האזור מתחום ההשפעה של האחווה. וכמובן, גם זה דבר שהטולורנים ירצו.

"טולואר ידועה בבשמים שלה." ענה טווילאר מלירן בחיוך מלא חן. אף אחד לא צריך לדעת מאיזה בתי שחי מצחינים הופקו הבשמים הללו ועם מה הם נמהלו. למרות שאודום חשב שלא יזיק לכמה בתי אבות ריח חדש, הוא חשב שהבשמים הללו מגרים מדי. אודום אמר: "המועצה עדיין תרצה להקים פה... בית אבות. ובשביל בית אבות, צריכים זקנים. הם אנשים נוקשים בעמדותיהם."

"אחותך סיפרה לי שאתם מתחזקים קו שלם של מצודות כנגד יער האבות שלכם בצפון. למרות שאנחנו ביחסים טובים עם האבות שלנו, אנחנו מעדיפים להשאיר את עסקי האדם לאדם ואת עסקי האבות לאבות. הם לא תמיד... זוכרים." ענה טווילאר מלירן, מושך בכתפיו בעייפות כללית מהמשא-ומתן הזה.

אודום מצא שהוא יכול לעבוד עם ההצעה הזו. ואז עלה בנחיריו צחנת הלהבות. היו קומץ בקרב הטולורנים שלמדו, רק החי לעד יודע, איך לחסום את מעיהם מספיק זמן כדי להעלות את כל הגזים המצחינים שלהם כלהבה. אודום הספיק קונצרט להבות אחד כזה לכל החיים. הוא לא חשב שהצחנה תרד ממנו בחיים. האמנות בזה הייתה לא לתת לכל האש לצאת בבת אחת אלא בסגנון ולפי מוסכמות אמנותיות שאודום לא שלט או התכוון לשלוט בהן.

"הטכס מתחיל." אמר טווילאר מלירן "אני בטוח שזה יהיה קשה לאמוגין. להיפרד מאמה."

לרצוח את אמה. אפילו בניאטר רצוני המעודן לא היה מוצא מילים יותר טובות. עתה הבין אודום שמה שהוא ראה במשתה היה סבו אחרי שהוא השתנה. בניאטר הפעיל את תהליך ההשתנות שלו על ידי הרצח שלו. אודום השתתק. הוא לא הבין איך זה אפשרי. בני אדם השתנו לעכבישנאים, לא לזאביבונים. ככה לימדו אותו.

"בראשית, לפני שהגיע הזמן לבראהה," קראה אמוגין והזמרים ליוו אותה בלהבותיהם, "חי איתו האב הזאב. כשהגיע בראהה לעולם זה והעניק לו את צבעיו, בא איתו האב הזאב כנוסע סמוי. כשנבראה האנושות על ידי ילדי הבורא, האב הזאב אימץ לעצמו אותנו, את הקיורא. הוא אבינו ואנחנו ילדיו, הקיורא. מדמנו, מבשרנו ומנשמתנו, נולדים ילדיו שיחיו בארץ המוארת לנצח נצחים."

והזאביבונים זרדו. ולא צמרמורת חלפה בגוו של אודום. הצמרמורת הייתה התגובה להבנה שקולם העיר בו רגשות עתיקי יומין. חלק ממנו רצה להשתתף. חלק ממנו ידע שהוא עדיין לא מוכן להשתנות. גם אודום הסכים שהוא צעיר... בשם צבעיו של בראהה, מדובר בתועבה! רק מתוך כבוד, לא עצר את הטכס! ועם זאת, אודום ידע שהוא טועה ומטעה את עצמו. הזרידות הללו נעמו לאוזניו. גם טווילאר מלירן חייך בכמיהה. הזמן שלו להצטרף אל האבות הלך וקרב. אודום ידע שאם יהיה יום אחד הנגיד השחור, הוא מעדיף לחיות בארץ המוארת ולא בצפון. הנגיד השחור לא האריך את חייו בדרכים שהיו פתוחות לפחותים ממנו. נשמתו של דונור תצעד יום אחד מעבר לצעיף המוות לעבר היכל האלים. וביום ההוא לאודום תהיה הזדמנות.

ואז זאביבונית רצה לעבר העצים ועלתה לעבר חבריה החדשים. אודום מתח את כפפותיו השחורות וקלט שהוא דיבר במקום להשתמש בלשון הנקישות. האמנה עצמה קידשה את ההסדר עם טולואר עד כמה שהייתה לאמנה תבונה. עם זאת, הוא לא ישוב מייד לסאריל. הוא ידע שיש לו חוב שעליו לסגור קודם. אחרת אחותו תצא צודקת מכל הסיפור והוא באמת פחדן. הוא ידע שיש לו זמן. המועצה לא מצפה שיחזור בחיים בכל מקרה.

הוא צריך לבקר את אמו בהולסבאון.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1148
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

כזרידת הזאב

שליחה על ידי lonewolf » 06 ינואר 2020, 20:03

נחמד מאוד. לא קראתי לעומק את הפרק הזה, מחוסר זמן, אבל כשאקרא לעומק, אני די בטוח שאהנה מכל הסיפור מההתחלה.
.The lone wolf hunts alone
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב

שליחה על ידי הלדין » 06 ינואר 2020, 23:09

תודה על התגובה.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה