ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

(ס) כזרידת הזאב

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

(ס) כזרידת הזאב

שליחה על ידי הלדין » 21 דצמבר 2019, 22:22

וזהו המשך מסעותיו של אודום מלרות'ין:
בסבך השורשים חלק ו'

א
חלומו של סבו היה להניח את כף רגלו מעל שולחן בסֵארִיל. המציאות של נכדו אודום הייתה שהוא היה אסיר בסאריל. הם העניקו לו סוכה שלא היו לה דלתות או חלונות או דרך אחרת לברוח ממנה. הוא יכל לשמוע מעבר לקירותיה חיים. את חייה הזורמים של סאריל.

היחיד שביקר אצלו מפעם לפעם היה האח פָטְרַן. אודום הכיר את האח פטרן מפראטצט. גם אז לא הייתה ביניהם אהבה עצומה. עתה חירותו הייתה תלויה במוצא פיו. לא שהאיש נהג לנקוש כשהוא בא אליו. הוא רק בדק לבריאותו הפיסית של אודום. הוא לא שאל אותו אם הוא משתגע. יכול להיות שזו הייתה דרכו לשמור על עצמו מחיכוכים עם אודום. אודום ניסה לספור את הזמן עם מקלות ואחר כך עם עיגולים ואז עם משולשים. הוא גילה בכל פעם שגיאות בספירה הארורה. לא רק זה אלא שפטרן מחק את הסימונים. וחייך ברשעות שעשה זאת.

וכך יצא שאודום היה המאושר באדם שהנגיד השחור הופיע יום אחד בסוכתו. סוף סוף אדם אחר מלבד האח פטרן. הוא הסתיר בכף רגלו את שורת הריבועים שהתחיל לצייר בפינתה המערבית של הסוכה. זה הצביע על ייאוש. והוא רצה להיות במיטבו מול הנגיד השחור.

<מה שלומך?< שאל הנגיד השחור בנקישה על הקיר המערבי של הסוכה. אודום פתח את פיו עד שנזכר שהוא לא אמור לדבר אלא לנקוש. הוא כמעט זז, חושף את שורת הריבועים שצייר בייאושו. הוא רק נקש <יוצא מדעתי, הנגיד.>

<אתה רצחת את גרלינסינד. ישנם עדיין אחים במועצה השומרים לו חסד היום. נדרש לי זמן לשכנע אותם עד כמה חסרת תקווה תהיה השליחות לטולואר.> נקש הנגיד השחור כשעל פניו סבר פנים ערמומי, ועם זאת, עגמומי במקצת. גרלינסינד היה בוגד שקרא לחי לעד בשמו הפרטי. אודום הופתע מכך שאנשים עדיין שומרים לו חסד. הוא עינה את אמו ומספר לא ידוע של אחים בהולסבאון. הוא היה גיבור.

ועם זאת, הוא היה רגיל לזה מאז שאביו ערק מהמסדר. תמיד יחשדו באודום. תמיד.

<האם אני יוצא כאח בודד?< נקש אודום. הנגיד השחור נשך את שפתו התחתונה ונקש <אתה לא יוצא כאח שחור. אנחנו רוצים שתצטרף למכון שם. ובשם צבעיו של בראהה, תגלה למה כל האחים שנשלחו לטולואר התאבנו. ובתקווה אתה לא תתאבן בעצמך. אווירון יקח אותך לטולואר.>

<האם האח פטרן מאשר את כשירותי לצאת לשליחות?> נקש אודום בזהירות.

הנגיד השחור חייך ונקש <הוא ביקש מזמן לשוב לבית האבות בפראטצט. החלמת לחלוטין מהמפגש עם החי לעד. הוא שאל אותי למה אני משקיע בך. אתה לא מאמין בערכיו של המסדר.>

אודום הביט בכפפותיו השחורות. האם הן לא אות למסירותו לערכי המסדר? החיוך של הנגיד היה הפעם שונה, עצוב יותר, כשנקש <זו הסיבה שהם נעתרו. על מנת שתוכל לעבוד במסווה, עליי לנדות אותך. זמנית, כמובן, כדי שלא תעורר חשד כלפיך ולא תסיים כפסל.>

השניה בה אודום הבין מה הולך לקרות הייתה ארוכה מכל תקופת שביו בסוכה.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 19 ינואר 2020, 23:17, נערך 9 פעמים בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1148
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

כזרידת הזאב חלק ראשון

שליחה על ידי lonewolf » 25 דצמבר 2019, 20:00

כתוב טוב, ואני כבר במתח. כל הכבוד!
לדעתי, האורך הזה הוא מעולה, אבל היה אפשר להמשיך קצת את הסצנה. היא מרגישה קצרה קצת, ונגמרה בפתאומיות.
.The lone wolf hunts alone
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק ראשון

שליחה על ידי הלדין » 25 דצמבר 2019, 21:27

תודה על התגובה. :D
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק שני

שליחה על ידי הלדין » 25 דצמבר 2019, 21:43

ב
סאריל לא הייתה המקום שאודום חלם להיות בו יותר.

<הסתכל לשמיים. מה אתה רואה, אודום?> נקש הנגיד באחת מהסוכות שעברו על פניהם. לרוב היה גג רעפים מעשב לילה שהשיב את אור כוכבי היום. בין כוכבי היום נשב ממאוורר נסתר בהר הבואת'יאנים נהר הרוח שעליו עפו הבואת'יאנים לעבודתם מדי יום ושבו מדי לילה. הוא גם ציין לעצמו ציפורי ענק – ובכיסיהן רוכבים... אבל הייתה לו תחושה כללית למה הנגיד שאל את אודום. <הנהר. הגעתי באמצעותו לפראטצט.> נקש אודום על סוכה שהייתה מפוצלת לשלושה אגפים. הנקישה שלו הוציאה מישהי שזיהתה אותו ונקשה לו שישתוק. יפה לדעת שכולם ידעו מי הוא בסאריל.

<הבואת'יאנים לא יצרו את הנהר... -> התחיל הנגיד לספר כשאודום הרים אצבע לאותת שהוא מכיר את סיפורם של גולשי הרוח הקדומים. המורים שלו, בתקופה שהוא היה סמוי בקרב הבואת'יאנים, הזכירו את סיפורם כמשל ליהירות. מי שגר בבית שנקש עליו – בית שנראה יותר כמו בקתת עשב עלובה – נקש לו שאסור לו לקטוע את הנגיד בעת דיבורו.

<אם להגיע לסוף, גולשי הרוח הקדומים גילו את סודם של הבואת'יאנים. איפה הם כיום, אודום? בחרנו מרצון לא לדעת את הסוד של הבואת'יאנים, אודום.> התרצה הנגיד להגיע לעיקר דבריו בדרך הקצרה ביותר. עיניו הכחולות של אודום התרחבו בתדהמה כשהבין שהשליחות שסבו שלח אותו אל הבואת'יאנים הייתה מיותרת מכלתחילה. סודם של הבואת'יאנים היה ידוע לנגידי האחווה. והם בחרו להסתיר את העובדה הזו שמא תושמד האחווה על ידי הבואת'יאנים. וזה החזיר אותו לכך שהוא בעצמו היווה סיכון על הישרדותה של האחווה אם הוא יודע את סודם של הבואת'יאנים כפי שהוכיח בקרב מול גרלינסינד השנה.

<איזכר כנגיד עלוב אם אתן אח לבואת'יאנים. היית המבריק בחניכים שלהם, אודום. והם רצו להפוך את מה שהיה שקר לאמת בפנייה ישירה למועצתנו.> הבהיר הנגיד למה הוא היה לצדו של אודום. אודום היה מוחמא ומעורער כאחד. היה לו ברור שהנגיד הוא היחיד שהבין את האיוולת. כל המועצה הייתה משוכנעת שעדיף שבנו של הבוגד יכתים את המוניטין של הבואת'יאנים מאשר את המוניטין שלהם שלא היה קיים אלא בראשיהם הצפודים מחשיבות עצמית.

<ובכל זאת, אתה תיקח ממני את הכפפות.> נקש אודום על סוכה עם צריחים גבוהים, ירוקים כקנאתו, עם גגות שחורים קמורים. הנגיד השחור צקצק בגרונו. בשם צבעיו של בראהה, נדהם אודום, נקשתי זה עתה על היכל המועצה! למעשה, הוא לא התחרט. הגיע לנפוחים ההם מהמועצה שינקש על היכלם. צריך להוציא חוק שמרשה לנקוש על כל הסוכות בסאריל בלי הבדל.

ואז הם הגיעו לשדה האווירונים העצום של סאריל. המון רב ועצום של אחים ואחיות התקבץ שם לפניהם. נדמה שאת תהילתו גנבה אחותו הקטנה, דונורה. הוא הצליח לראות אותם נוקשים השתתפות בצערה על ההתעללות שעברה אמה ואחיהם השחורים במצודת הולסבאון... שהייתה גם אמו אבל עליו לא... ריחמו.

"אח!" קראה דונורה והסתערה לעברו מבעד לקהל המנחמים הצבועים שלה. נדמה שהבחינו בו ונאנחו. אנשים תמיד אהבו לצפות בטכס נידוי טוב בסאריל. זה עושה טוב לנשמה לרחוץ את אחוות הכפפה השחורה מעוד אדם שלא עמד בציפיותיה הגבוהות. ואז אודום נזכר בהערתו של האח פאטרן לגבי השקעות. למה הוא מתאמץ כל כך למען אחווה שהוא בז לה כעשב הערבה?

הנגיד השחור הרחיק אותה במחי כפפה שחורה. הוא נקש על שתי כפפותיו. <התכנסנו פה היום על מנת לשלוח את האח אודום לגיא ההריגה של טולואר. את אודום תלווה אחותו דונורה. מטרתו של האח אודום היא לגלות מי הפך את אחינו ואחיותינו לפסלים. על מנת שיוכל לבצע את תפקידו כסמוי ביעילות, מחויב אנוכי לקחת את כפפותיו.>

ואז הסיר את כפפותיו השחורות של אודום מידיו החיוורות מפחד. דונורה עדיין חיבקה את אחיה כשאחד מהאחים השליך לעברו את כפפותיו השחורות ואז אחרים חיקו אותו ועד מהרה נפל על אודום ואחותו גשם של כפפות שחורות. היות והן לא הוסרו על ידי הנגיד, הוא לא טבע בשלולית אלא ברח עם אחותו לעבר האווירון שעל חזית העץ שלו היה כתוב: "דונורה אייקונגוד" באדום בוהק. ארבעת כנפי האווירון היו טווים מרשת כתומה שקוריה התמשכו לתוך האווירון, לעמדת טייס האווירון לתוכו השתחלה דונורה. האווירון היה בעצמו לא יותר מתא מוארך שקורות העץ שלו חוזקו בקורים כתומים – קורים למצב צבירה גזי – שנתנו לו את יכולת הטיסה שלו אחרי שהאוויראי שזר את עצמו ברשת הכלי.

"סיימתי את הלימודים בהצטיינות, אח." אמרה דונורה בעודו מתיישב במקומו. חנית הגולשת שלה הייתה לצד מושב טייסת האווירון שלה. עוד סיבה לחכות. אודום לא יכל שלא לחייך בעוד האווירון נוסק לעבר כוכבי היום אל מחוז חפצו: טולואר.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1148
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

כזרידת הזאב חלק שני

שליחה על ידי lonewolf » 26 דצמבר 2019, 07:17

הצלחת לשמור את המתח גם בפרק השני. שאלה קטנה, הנקישות הן קוד מורס או משהו אחר?
.The lone wolf hunts alone
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק שני

שליחה על ידי הלדין » 26 דצמבר 2019, 20:27

תודה על התגובה. :D

הנקישות הן שפת סימנים של אחוות הכפפה השחורה. הם משתמשים בה משום שהמחיר ליכולות שלהם הוא יכולת הדיבור שלהם.
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק שני

שליחה על ידי הלדין » 26 דצמבר 2019, 22:33

ג
עתה ניתן לומר שהבואת'יאנים הטילו צל עמוק לתוך חייו.

במרחקים הטיל הר הבואת'יאנים את צלו העצום על הארץ שמתחתיהם. מאחוריהם נחו ערבות הלילה שהאחים הכינו מהעשב השחור שלהן את גגותיהם. לפניהם נחו בשלווה מאיימת יערות קרן הצל שהפרידו בינם ליעדם – הרי גודמותן שבין צלעותיהם האדירות נחה העיר טולואר.

כבר בטרם יצאו מהערבות התחילו צמרות העצים נמשכים אל הצבע העז של אווירונם. בהיעדר אור הכוכבים, הצמחים בארץ מוצלת זו ניזונו ישירות מהצבע. גם מעמדת הנוסע שלו הוא יכל לראות זרמים של צבע כתום מתחילים לזרום בנדיבות לעבר עציהם טורפי הצבעים של יערות קרן הצל. לפחות טרפו צבעים. אודום הודה על כך שהם לא טורפים אנשים. הם רק יקחו מחייו את כל הצבע. הוא שמע שהאנשים שחיו ביערות הללו היו כמעט כעיוורים. הם שכחו מצבעים.

"לא!!!" נשמעה צעקתה של אחותו דונורה מחזית האווירון "השם שלי! הממזרים הללו שתו את הצבעים של האווירון הלא נכון!"

שזו תהיה דאגתה האחרונה של אחותו כשהעצים ישתו את הכתום מקורי האווירון. בלי צבעיו של בראהה, הקורים לא היו יותר מקורים דביקים ומגעילים.

ואז שלחה את ידה לעבר החנית. האם אחותו מתכוונת עתה שהאווירון יגלוש? על מנת לתפוס גל ביערות, אחותו תצטרך להנמיך. ואחותו לא הייתה עד כך... והאווירון התחיל להנמיך לעבר האדמה בתקווה שיתפוס גל שיבקע מתוכה, לגלוש עליו לעבר הארץ המוארת בצד האחר של היערות הללו. ובינתיים, שאיבת הצבע התקדמה במהירות והאווירון רעד כשזרמי צבע עצומים בקעו מקליפת האווירון. העצים טורפי הצבעים נשמעו מלקקים את עליהם בענפיהם. השם של אחותו על קליפת האווירון היה כבר העידן שחלף עכשיו. ובכל זאת, אחותו עמדה לגלוש.

ואז האוויר געש ואחותו הניפה את הכידון לפני הגל והעולם גלש סביב אודום. הוא ראה את האניים האפשריים שלו. זה לא היה שונה מהגלישה עם הליי. בשני המקרים לא הייתה לו שליטה בגלישה. אודום שמע אותם לוחשים באוזניו, מפתים אותו לתת להם את מקומו. הוא לא הבין למה הם כל כך מתעקשים, האניים האפשריים.

ואז ראה שאחותו נאבקת לשמור על יציבותו של האווירון. האניים האחרים שלה התקרבו אליה במידה מסוכנת כשהיא בעטה בהן ברגלה כאילו היו מוחשיים. אודום עמד להשתלט על הכידון כששמע את אחד מהאניים האחרים קורא: "אודום?" וקולה הרגיש לו כאילו היה זה קולה ששמע שהיה בטורמאגלין קודם.

ואחותו שלחה בעיטה באותה דונורה, מייצבת את האווירון לעבר הרי גודמותן... אבל האם זו אחותו? הוא שמע את האניים האחרים שלו מנסים להתגנב אליו. אודום דחה אותם בנקישת אצבע. אחותו פשוט בעטה בהן והיכתה באגרופיה. היא נתנה להן להתקרב אליה יותר מהנחוץ לה. ואז מישהו תקע אצבע באווירון. והאפשריות של דונורה ושל אודום נעלמו כשהם הציצו מתוך האווירון לעבר האדם שתקע אצבע לתוך האווירון. מעולם לא ראו איש פרוע כמוהו בשחור. עיניו היו חמות והוא התנשף בכבדות. היה אור מעל צמרות העצים מעליהם. הם חצו את יערות קרן הצל.

"נבלני, מספיק לנבל." שמע אודום קריאה ממעמקי היער שמתחתיהם. האיש, שאחז באחד הענפים, הפיל אותם למטה למטה לעבר אישה במדים כתומים. האווירון התפרק סופית כשהוא פגע באדמת היער התחוחה, מפזר לכל עבר חיפושיות ועכברים אם לשפוט מהבעת הפנים מלאת החלחלה של אחותו. קוריו הלבנים נמסו לתוך אדמת היער.

האישה הייתה בת לגזע הקיורא בגוון עורה הוורוד כהה ושיערה זהוב ושחור כגופה של דבורה עמלנית נפלאה. היא הביטה מלמעלה למטה לעברם ואמרה: "אני מקווה שנבלני לא עשה לכם כלום. המטורף הזה קוטף אווירונים מהשמיים מאז שאני זוכרת את עצמי."

"בשם האמנה ומשרתיה, שמי אובילאר. מאיפה הקריצו לי את השם נבלני?" נהם האיש מעל הענפים והוציא נבלה מכיס בחליפתו השחורה וכרסם אותה. אודום מצא את עצמו... מרותק. האם מה שראו עיניו היה אח בודד מהמסדר? ואם כן, למה דונור לא הזכיר אותו במילה?

"שמי אמוגין ברודיתא." אמרה האישה כתומת המדים, מסלקת שערה זהובה-כהה מעל לעינו של אודום "תחושה שלחה אותי לכאן היישר משנת הבוקר שלי. אני מאד מוקירה את שנת הבוקר בימים טרופים אלו שפסלים מופיעים בעיר."

אובילאר נגס מהנבלה וקפץ מהענף לתוך השמיים. אודום תהה מאין הוא. אמוגין אמרה, כאילו העובדה שאובילאר מעניין אותו יותר ממנה העליבה אותה, "אני משרתת במכון בטולואר אם אתם מחפשים מקומות לינה ללילה הראשון." זה בדיוק מה שהם היו צריכים בשם צבעיו של בראהה. הוא חיבק את אחותו, שמח בפעם הראשונה מזה זמן רב.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1148
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

כזרידת הזאב חלק שלישי

שליחה על ידי lonewolf » 27 דצמבר 2019, 07:32

פרק נחמד מאוד. אני חושב שהכי טוב עד כה. כל הכבוד!
.The lone wolf hunts alone
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק רביעי

שליחה על ידי הלדין » 29 דצמבר 2019, 22:59

ד
יותר מכל דבר, העיר טולואר על מדרגותיה הזכירה לו עוגה. העיר נערמה בשכבה קפואה על גבי שכבה קפואה במשך עידנים עד שכאשר הגיע אליה, עננים אפורים הקיפו את ראשה כאילו הייתה גבעה קטנה ולא עיר מדינה. מעבר לה השתרעו היערות ירוקי העד של מזרח ואלורן שנאמר שעליהם עטו את כל צבעיו של בראהה במהלך השנה רק כדי שלא יצטרכו לפגוש את בוראם.

"האם יש לך אזהרות מיוחדות לפני שנגיע לטולואר?" שאל אודום בחיוך בסיסי, פרי ההליכה הארוכה. אמוגין ענתה: "אל תחרבן לפני שתלמד להשתין בטולואר." ואם זה לא היה מספיק, לטולואר היו תשעה שערים כמקובל בכל מקום שהיה שייך לליגה היאניצרית. השער שאליו הלכו נודע כשער המעיים.

לידיעת גוף האדם (והפרשותיו) היו מקום מיוחד בטולואר. כך שכאשר חיפשו בני העיר שמות לשערי העיר אלה היו השמות שעלו בדעתם. דונורה חייכה בגועל למשמע השם. אודום לחש באוזנה שעדיף שער המעיים על פני שער הצואה. דונורה הצליחה לשמור את עצמה מלהפריש הפרשה מסוימת.

"מה שלום נבלני הזקן?" שאל אחד השומרים כשאמוגין הציגה אותה בפניהם. אמוגין עיקמה את אפה ואמרה: "השמועות על פטירתו, בוא נאמר, היו שמועות. הוא עדיין מנבל את פיו."

אודום חשב שהוא קיבל את כינויו ממנהגו לאכול נבלות. דונורה ניסתה ללטף את קרנף הערפילים שהשומר רכב עליו. היצור הביט אליה מבעד לעיניו הקטנות והעכורות וכמעט נשך את ידה. השומר אמר: "הוא נושך רק מאהבה. היא יכולה לעבור. לגבי האחר, ידיו נראות לי כאילו עטו כפפות שחורות."

אודום קירב את ידיו לעבר הקרנף וזה הסיט את ראשו. גם האחר נהג כמו אחיו. אז הקרנפים כמו האחים השחורים החליטו שהם לא אוהבים אותו ממבט ראשון. אודום הניח את ידיו מאחורי ראשו ואמר: "הייתי. גורשתי מהאחווה לאחר שהרגתי מישהו בפקודתה. באתי למצוא לעצמי נאמנות חדשה בטולואר."

"אחוות הכפפה השחורה הם מטפחים ושומרים." אמר השומר רוכב הקרנף "לעיתים נדירות הם רוצחים כמו אותו נבלני זקן. ואתה, אתה רך כמו עץ אורן."

"הוא איתי." אמרה אמוגין ברודיתא, מחווה בכף ידה "הוא בא למכון בטולואר לאכול את צואתו של טווילר מלירן בכבודו ובעצמו." כשהיא מתעלמת מהגוון הצהבהב הקל שעטו פניה של דונורה "לא כל אחד פה מתאים להיות מתאגרף."

"תנוחמי, אמוגין." אמר השומר "רק בשביל אמך אני אתן לך להכניס אותו. הזיעה שלו תהיה על עורך."

ושיני הקרן הארוכות של שער המעיים עלו מאחורי השומר רוכב הקרנף שלו. טולואר הייתה מבוך. היערות בחוץ היו בהירים וצבעוניים לעומת היערות בפנים – שעל גזעיהם גדלו בתים כקני טרמיטים משושה אחרי משושה לתוך רקמת העץ הרכה וגשרים קלילים חיברו ביניהם כקורי עכביש. השומר לא צחק כשהוא דיבר על זיעה. אודום לא היה מבין גדול בבשמים אבל הריח של העיר הימם אותו. ממה ששמע על טולואר, הוא ידע שעדיף לתרגל את חוש הריח שלך. אנשים שאלו את אמוגין אם היא באה לקונצרט הלהבות הקרוב. אחותו סיננה: "המקום הזה דוחה."

אמוגין הביטה לאחור כאומרת שהיא מבינה היטב את מה שדונורה מלהגת בשפתה. אודום הכיר את שפת הקיורא, כמו את המייקרופית ואת הסואומית, מזמנו אצל הבואת'יאנים. אתה לא יכול להיות חניך אצלם בלי מתת הלשונות. עד עכשיו הוא הבין שלא בדק אם אחותו יודעת את השפה.

הקרח מתחת לרגליהם היה ירוק ועכור מעפר ושורשים שהשתרגו מתחתיו. הוא עצמו היה רק כסות דקה שהצטברה מעל פני העפר הכהה של טולואר. הוא ראה אנשים מחליקים עליו. הוא ואחותו נאלצו להישען על העצים כדי לא להחליק כל כמה רגעים. הוא כבר חיכה שהם ימצאו את דרכם לאחד העצים. הם היו בשכבה הנמוכה ביותר של העוגה, שלמרות ממדיה, כנראה הייתה המקום אליו הגלו הטולורנים כל יסוד זר שלא יכלו לזרוק אותו מעירם הריחנית. כך שלצד הריחות היו גם רונות סואומיות שאודום פענח במאמץ רב שכן היה רגיל לרונות הפראטיות. נדמה שאמוגין מענישה אותם, ובמיוחד את דונורה, על הערתה לגבי טולואר. הוא הגיע למסקנה הזו כשהם עברו על פני אותן הרונות כמה פעמים. הרונות הספציפיות היו חרוטות על קשת שהובילה לתוך שורשיו של עץ כפוף ומתוכה נשמעה קולם של אנשים הנהנים מסעודה ומשקה טובים.

לבסוף אחרי שכל מה שיכל להיחבט בברכיהם נחבט, הם הגיעו אל העץ הנכון. המכון, קן טרמיטים כחלחל שצמח על גבו של העץ, שלח שלוחה כלפי מטה, מנוקבת במיליוני נקבוביות קטנות. רק כדי להראות לשניהם שהדבר אפשרי, אמוגין נכנסה ראשונה, גופה נשאף בבת אחת מבעד למיליוני הנקבוביות פנימה. בימי חניכותו אצל הבואת'יאנים, הוא שמע הכל על הדלתות הנושמות. הוא נדהם שמישהו עדיין השתמש בפריט כונומכניקה שהבואת'יאנים עצמם ראו אותו כמשהו אסור מהעידן הרביעי.

"על החיים ועל המוות!" קרא אודום בעודו מחלחל אחריה לתוך מיליוני הנקבוביות ומתגבש בצד האחר. דונורה הגיעה היישר אחריו למקום היפה ביותר שאודום ראה. היה זה אולם כחלחל מוארך עם דופנות מעוגלות שהתעקלו לתוך החלל המשותף פה ושם. אנשים הלכו על המעבר המאונך שהוביל לפתחים שונים מעליהם. הכל היה משושים על גבי משושים שהתחילו מהכניסה והתפשטו לעבר הדופנות והסתיימו במעברים העיליים. המכון היה זר.

"למה אתם מחכים?" שאלה אמוגין "אחריי!"

אודום, שעף בעבר בנהר הרוח, מצא את עצמו מתנודד מעט בשכרות כשהלך כנגד כיוון כח המשיכה. הרצפה הזו משכה אותו כך שלא נפל אל מותו למטה. טולואר לא הייתה מקום לרכיכות עם פחד גבהים כמו אינגראן. הרונות הלירנדיות – כנראה הכתב שהכירו אשפי הקרב שהקימו את המכון – הזכירו לו את שותפו האחרון מימיו אצל הבואת'יאנים. הרונות נחרטו ליד הדלתות הנושמות והיו, כך הניח אודום, שמותיהם של החדרים מאחורי הדלתות. רונות לירנדיות לא היו משהו שאודום ידע. הם עלו אחריה לעבר הכניסה השמאלית

מלמעלה לעבר אולם שהיה למעשה סדרת חללים. אודום טרח לשאול את אמוגין מה אומרות הרונות הלירנדיות החרוטות על הכותרת לכניסה לאולם. "תריח," אמרה אמוגין "למען האמת, אף פעם לא למדתי לקרוא את הרונות."

באחד החללים הקטנים אודום שמע מישהו נובח: "זה מה שתגיד למאקו הזה."

גבר עם סנפיר של כריש בגבו יצא מאחד החללים. גם על זרועותיו היו סנפירים של כריש, ועם זאת, כל השאר היו אנושיים. היה זה אחד מהסואומי הרמים. והאדם מבפנים פטר אותו בבוז. הוא הסתכל לעברם כשירד בכיוון ההפוך. הוא נד בראשו בצער והחליט לא לשתף אותם במחשבותיו. דונורה לחשה באוזנו של אודום שאלה משרדי ההנהלה של המכון. להבדיל מאמוגין, היא ידעה לקרוא את הרונות. אמוגין אמרה, מסמנת בידה למטה כשאיש שבט הכריש התרחק מהם, ואמרה: "שיילך שבט הזאב והחוקים המסובנים שלהם. טובתנו, אה?"

"מה שלא היה מזיק לעיר הזו." לחשה דונורה בעודם עולים לעבר החלל ההוא. טווילאר מלירן, ראש מעגל המתאגרפים, היה איש קטן ושרירי עם עור לבן עכור ושיער כהה. עיניו היו כחולות ונצצו באור מסוכן כשחייך לעבר החבורה הזאת. זהו האיש שאצטרך להיות נחמד אליו כדי לגלות איך הפכו אחיי לפסלי אבן... למרות שלא פסל את האפשרות שנבלני עשה את זה מתוך סגירת חשבון עמם.

"מה הדבר המוזר ביותר שקרה לך מעולם?" שאל טווילר מלירן אחרי שאמוגין סיימה להציג אותם בפני ראש המכון. אודום לא היה צריך הרבה זמן להיזכר.

"הייתה פעם אחת שהגרב שלי שבה ממסע מלחמה, אדוני. היו לה תפרים והיא הייתה קטנה מכדי לעלות על הרגל שלי." אמר אודום נזכר בחוויה המשונה הזו. מישהו השחיל לתוך הגרב שלו חוט כחול והעיר אותה לחיים. אחרי זמן בחוץ, הגרב חזרה אליו רק שאודום נאלץ לזרוק אותה משום שכבר לא התאימה לו.

"אני אקח אותך לתקופת נסיון." ענה טווילר מלירן, ממצמץ בעיניו הכחולות, הנוצצות "אם זה יהיה הסיפור הכי מוזר שלך אחרי שהמכון יסיים איתך – "
תהפוך אותי לאבן?

" – אראה את עצמי כאילו לא לימדתי אותך דבר." זרד טווילר בזרידת הזאב.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 30 דצמבר 2019, 17:15, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1148
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

כזרידת הזאב חלק רביעי

שליחה על ידי lonewolf » 30 דצמבר 2019, 06:48

פרק נחמד, הסצנות לא היו מחוברות כל כך אחת לשניה. רגע אחד הם הולכים בחוץ, ורגע אחד הם בפנים מדברים עם המטרה שלהם.

בסך הכל, היה פרק מעולה. כל הכבוד!
.The lone wolf hunts alone
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק רביעי

שליחה על ידי הלדין » 30 דצמבר 2019, 07:01

תודה על התגובה. בהמשך היום אראה מה הבעיה עם תיאור המסע הקצר שלהם דרך טולואר. לי זה נראה בסדר גמור שכתבתי את זה.
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק רביעי (גרסה ערוכה)

שליחה על ידי הלדין » 31 דצמבר 2019, 21:40

ה
כעבור חודשיים, אודום נפגש עם דונורה במגוריו. אמוגין לקחה ברצינות את המטלה שהוטלה עליה לנפח את שריריו של אודום. הם גם למדו על גוף האדם (נושא אהוב בטולואר.) ודרכים להרביץ לאנשים. בין לבין, אודום צפה והתבונן. ככל שחלף הזמן, הוא הבין עד כמה טולואר הייתה מוצפת בזרים. היו אלה מפקחים של הליגה הסואומית שנוכחותם הייתה המחיר שטולואר שילמה עבור הקצאת משאבים מהליגה לצרכיה. הם גם דיברו על פיתוח היערות על מנת לספק משאבים לחלקיה האחרים של הליגה. לאודום זה נשמע הגיוני ומובן.

בפעם הראשונה שאמר את זה באוזני אמוגין, היא נעצה בו מבט קר ומפחיד שאודום מצא שהוא מעריץ על ההשקעה וההתמסרות לעצם היותו מבט מפחיד. עם זאת, זה אמר שמי שהפך אחים שחורים לאבן לא בהכרח שנא את הזרים... או שגם מפקחים של הליגה הסואומית היו הופכים לאבן.

"ואלה היו ימיי." אמר אודום באנחה "מה קורה אצלך, דונורה?"

דונורה חיככה את ישבנה בכיסא ואמרה: "המפקחים האלה... – "

אם המפקחים הללו לא היו קיימים, משמר האלה לא היה בוחר לצרף את דונורה לתוכנית ההכשרה שלו רק כדי להוכיח שהם דווקא אוהבים את הזרים. עזרה ההמלצה של השומר משער המעיים שהקרנפים אוהבים אותה. אודום יכל לקרוא את תרעומתה על כך שדווקא היא נדרשה ללוות את הכורים ביערות.

"האם ראית אנשים זקנים ביערות?" שאל אודום, מעביר את סנטרו מיד ליד. העובדה שלא היו לאחוות הכפפה השחורה לקוחות בטולואר הייתה, ובכן, מוזרה. אמוגין, וכל מי שאודום דיבר איתו, לא היו מוכנים לספר לו לאן הלכו. זארידה, אמה, רק הרימה לעברו אצבע ששאל מישהו בנוכחותה. ממש רגישים. אם הם רוצחים זקנים, אולי לאחווה באמת אין מה לחפש פה...

"תריח, אנשים פה מתחילים להפליץ אם מישהו מתחיל לדבר על ניקיון. ייתכן שהם פשוט לא שורדים עד הגיל שבו הם נחשבים לזקנים." הציעה דונורה רעיון "לא שראיתי זקנים ביערות. האם אתה חייב לאכול את הקבב הזה?"

אודום ודונורה השפילו את מבטם לתוצר המפואר האחרון של מערכת העיכול של אמוגין ברודיתא. כחניכה, אודום היה צריך לאכול את החרא שלה עד הסוף. כל דבר אחר יהיה בגדר אי הפגנת כבוד כלפיה. לפחות זה הזכיר לו קבב. אמוגין הייתה אישה לחוצה.

"את מתחילה לדבר כמו מקומית." העיר אודום ונגס מהקבב הדוחה. הוא היה מציע לאחותו משהו לאכול אלמלא אחותו הודיעה שהיא לא נוגעת בתועבות שנחשבו לאוכל בטולואר ואודום כבר התרגל לעכל אותם. כך שהיא העדיפה לאכול עם המפקחים באחד מהפונדקים במקום.

"אני לא מבינה איך אתה יכול." אמרה דונורה "הדברים הללו מגעילים, אודום."

ואודום נגס חתיכה נוספת מהקבב.

"הרגתי אדם עבורם." אמר אודום "לעומת זה, כל דבר אחר שאעשה זה כלום." ככל שחלף הזמן, אודום מצא יותר ויותר שזה מציק לו למה הם היו כפויי טובה.. כלומר הוא הבין למה אבל הרגיש, בכל זאת, שהיו צריכים להעריך את מעשהו. לפעמים נדדה מחשבתו לנבלני הזקן. למרות שהיה ברור שהוא לא אח בודד, האמנה לא הוקיעה אותו. הוא עשה ככל העולה על רוחו וזה שירת את האמנה. אודום רצה להיות כמוהו.

וברגע הבא העולם התחיל לנוע לאט ולאט ולאט. אודום חש את עצמו משועמם. לא שהוא רצה למות. הוא ידע שהרוצח הזה יתקוף אותו או את דונורה יום אחד. במקום זה הוא בחר לתקוף את שניהם לפי שפת הגוף של אחותו דונורה.

וברגע הבא מישהו אחז בשניהם בכפפותיו השחורות כמעט באחיזת חנק. אודום עבר על האחיזה כמעט לפי מה שלימדה אותו אמוגין. האיש היה מקצוען. "אתם טיפשים." שמע אודום את נבלני מלהג באוזניו, כוחה של האמנה זורם דרך כפפותיו, "חשבתי שאתה קצת יותר חכם מזה, אודום."

משהו בהשפעה המרפאת עבר על חושיו כמעט כמו תמד טוב. זה היה ממכר. אודום מעולם לא חש את ההשפעה של האמנה כך. זה השפיע כך על אחותו. ואודום ראה את עצמו אדם חזק. הוא לא רצה שנבלני יפסיק לעולם במעשיו – למרות שידע שתהיה נקודה שהוא יפסיק.

"איך?" הצליח אודום לשאול, הלום.

"הכח של האמנה נע בין החסד המוחלט לבין החטא המוחלט. אני מהחוטאים." ענה נבלני הזקן "ושמי אובילאר. אני הדוגמא שלמסורות עבשות צריך להרביץ."

ואודום היה מסכים איתו גם אם היה אומר שכתום זה השחור החדש. והיה מודע מספיק להבין שהוא מסומם. הכשרתו מימי הבואת'יאנים התחילה לפעול. הם ציפו שיסממו את אחיהם. אנשים שהפרו את האמנה פעלו בדרכים שפלות. הוא מצא בעצמו את השביל והצליח לומר: "אני מרגיש מעולה עכשיו, אובילאר."

והרגיש את ההפך מהעונג המושלם שאובילאר הרפה ממנו. הוא נגס בקבב. יהיה מקור ההתקפה באשר יהיה, הוא לא היה כתוצאה מהרעלת מזון מחורבנת. אודום מצא שהוא בלע את כל הקבב על קרביו בעוד עיני אחותו נותרו מזוגגות וידו של אובילאר מונחת על כתפיה. היא לא הצליחה להתנגד לו.

"אחותי מרגישה מעולה עכשיו, אובילאר." חזר אודום עבור אחותו על המילים. אובילאר נעץ בו מבט מתחנן ואמר: "היא צריכה לומר לי אישית את רגשותיה, אודום."

"היא פחות חזקה ממני." הודה אודום, מתאושש ממה שתפס כפסגת אושרו, "מדוע שלא תשחרר אותה עבורי?"

ואז עברה באודום השאלה הבוערת הבאה.

"איפה היית כשאחיי ואחיותיי הפכו לאבן?" שאל אודום, מבטו קר ומפחיד כמעט כמו המבט של אמוגין ברודיתא בשיחה ההיא. אובילאר רק חייך ברשעות, כמעט מודה באשמה. אודום הרגיש כמעט התפכח בבת אחת מהקסם שלו. האם אובילאר היה מי שחיפש?

אובילאר העיף את אחותו ממנו ואמר: "אתה כמעט כמוני, אודום. עוד קצת ותהיה חופשי וחסר לב כמוני. אתה לא צריך את אחותך כשיש לך אותי, אודום."

והשתגר ברעד משם.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1148
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

כזרידת הזאב חלק חמישי

שליחה על ידי lonewolf » 01 ינואר 2020, 06:55

אוקי. אחלה פרק, אבל נקטע שאודום אוכל את... אהההה! זה היה די מיותר.

בכל מקרה, כתיבה נהדרת.
.The lone wolf hunts alone
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 01 ינואר 2020, 07:28

תודה על התגובה. מה שאודום עושה שם נקרא אכילה אמוציונלית. החתיכת קבב הזה הייתה הדבר היחיד שהיה זמין לו באותו הרגע...
הלדין
הודעות: 3595
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

כזרידת הזאב חלק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 01 ינואר 2020, 20:48

ן
על רגליו אודום קם וממגוריו הוא רץ לעבר הזירה.

הזירה הייתה חלקו העליון ביותר של המכון. גשרים נמתחו מקצוותיה הרחוקים ביותר והובילו למבנים אחרים. מקומיים נכנסו ויצאו דרך הנקבוביות אל הזירה. הייתה זו הזירה של המתאגרפים אשפי הקרב. היו זירות של מתאגרפים רגילים, לדברי אמוגין שאמרה את זה בנימה של צער, ושם פני אמה קפאו. באחרית ימיה, היא רבצה בצל הזירה, צופה כקרנף ערפילים, לעבר כל החיים. את אודום היא לא אהבה במיוחד. אמוגין אמרה שהוא לא יכל לדעת את זה רק משום שהיא זקרה לעברו אצבע או בעטה ברצפת הזירה הכחלחלה כשעבר לידה. את הסיבה לכך לא יכלה לומר בגלל שפניה היו משותקות בגלל האגרוף.

לידו טווילאר מלירן הוציא את אחד המתלמדים ממצב צבירה המוצק למצב הצבירה החי. הדבר הקשה ביותר שעבר על אודום בחודשים האחרונים היה לא לבקש מהם חסד זה לאחיו שעברו למצב הצבירה המוצק לצמיתות.

זה היה חושף שיש לו עדיין רגשות כלשהם למסדר הזה. לפעמים הוא שאל את עצמו למה האמנה לא סיפקה להם את ההגנה הנחוצה למשרתים אותה. למה אודום צריך בכלל להשחית על זה את זמנו? כשניסה לומר שאם היו במקומו, לא היו חושבים עליו, ידע שהוא טועה ומטעה את עצמו. הם היו מבקשים גם אם זה היה מוביל לירידתם למצב הצבירה המוצק.

כל מה שיכל לומר לעצמו היה שהוא צריך לגלות מי המאבן. עתה רק ידע מה המשמעות עבורו: ללמד שיעור את המסדר. אודום רק לא הבין מה היה השיעור שהוא רצה ללמד. ומהמתקפה שעבר עכשיו, היה ברור שהוא יכול למחוק את המתלמדים מהלוח. מי שתקף אותו, והזכיר לעצמו, גם את אחותו, היה יכול ללמד את אודום בעצמו. טווילאר מלירן עדיין נראה לו חכם מדי מכדי לעשות את זה בעצמו. מי המאבן? שאל את אודום את עצמו בעוד אמה של אמוגין זוקפת לעברו אגרוף מרושע. כמובן שזה לא יכלה להיות היא. האישה הייתה משותקת למחצה לפי אמוגין. אודום התקשה להאמין שהיא יכלה לבצע את זה.

"היי, שחור היד." קרא לו טווילאר, מסמן בכפפת האגרוף המבהיקה שלו, ומגרד את פדחתו בידו החשופה "אני צריך מישהו שיתמודד מול המתלמד הזה. הפרחח הזה חושב שהוא מוכן."

אודום ניגב את הזיעה ממצחו. היו לו כמה קרבות מול מתלמדים אחרים עד כה. הוא שרד עד כה את כולם. היה לו ברור שטווילאר מזלזל בו. המיומנויות שרכש מימיו בקרב הבואת'יאנים צפו במהלך האימונים עם אמוגין. הוא היה צריך לשלוח מתלמדים ברמה גבוהה יותר. הוא החליט להעמיד אותו במקום ואמר: "המאבן תקף אותי ואת אחותי דונורה. אובילאר ריפא אותנו."

וחש את הסחרור המתוק כתמד של מעשהו. הוא נאבק לחזור לתודעתו הנקיה.

טווילאר חש את השינוי הרגעי אצלו. קמט קימט את מצחו בקמטים עמוקים. "קח אותי לאחותך." אמר לאחר רגע "שמעתי מספיק על מעשיו של נבלני זה."

המתלמד הרים גבה שחורה לעבר אודום ושאל: "ולמה שלא אילחם נגדו, אדון?"

"משום שעל אדם לעמוד נקי בשערי בית המוחלט לבל הטירוף שם יטרוף אותו. האם אתה רוצה לחזור להיות פסל?" השיב טווילאר מלירן, מרים את מצחו מעלה. אודום ראה את המתלמד נסוג כשהבין יותר לסיבותיו של טווילאר. אודום היה בעצמו מוכן להיכנס לקרב אלמלא ידע שטווילאר צודק הוא היה... מבוסם. רק התרגולת שלו מימי הבואת'יאנים מנעה ממנו להתנהג כמו מבוסם.
אודום הלך לפני טווילאר לחדרו ומצא אותו ריק.

"אחותך יצאה אל היערות." אמר טווילאר "אתה משוחרר מחובותיך במכון , שחור היד."

ועל רגליו אודום קם ויצא אל היערות שמעבר לשער המעיים.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה