הסיפור הזה נכתב על ידי חבר טוב שלי, שכרגע מעדיף להשאר בעילום שם. אבל הסיפור הזה הרגיש לי טוב מדי, מכדי להישאר בהודעת וצאפ אצלי, וגם זה מבוסס על רעיונות במד'ב ופנטזיה שדנו עליהם במשך שנים.
רציתי בעצמי לכתוב את הסיפור הזה, אבל לא העזתי.
אני מאמין שתהנו מהסיפור הזה.
****
*על ספסל עץ ישן*
יוני נהג להסתובב לבדו בפארק. הוא העדיף לעשות זאת בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מכיוון שבשעות אלו הפארק היה שקט והוא רצה להיות לבדו. לעיתים היה הולך קילומטרים רבים הלוך וחזור, לעיתים אף מאיץ בהליכתו עד תשישות. אולם על פי רוב נהג לשבת על אותו ספסל מנחם, ספסל עץ ישן ומתקלף שניצב בסמוך לעצים הגבוהים. היה משהו מרגיע בלשבת על העץ הקשה, לחוש במרקם הלא אחיד של הקרשים מצופי הצבע הכהה.
והוא היה צריך את הנחמה הרגועה על הספסל, כמו גם את הפורקן המתיש שבהליכה המהירה. תמיד היה חסר מנוח, ורוחו מעולם לא ידעה שלווה. לא אלאה אתכם בהסבר מפרך מה הביא אותו למצב זה של דיכאון עמוק ורצון להתאבד בגיל 28, רק אומר שהוא נחל הרבה מדי אכזבות, ושכל צומת והחלטה בחייו נגמרו בהתרסקות, דבר שגרם לו להפסיק לרצות להחליט, להתקדם או לחיות.
יום אחד, עודו הולך לבדו נסער, ראה יוני מזווית עינו איש לבוש שחורים יושב על ספסל העץ הישן, אוכל מה שנראה כלחם מעופש. מסיבה כלשהי האיש עניין אותו והוא התקרב. מייד נוצרה אחווה בין הזרים, כאשר האיש הניח את האוכל והושיט את ידו.
"מתיוש בעל ספסל", אמר. "אבל אתה יכול לקרוא לי מתי", מיהר להוסיף.
"יוני", אמר יוני. "אף פעם לא שמעתי שם כזה, מאיפה ההורים שלך?"
"תאמין לי, אתה לא רוצה לדעת", אמר מתי. "האמת שחיכיתי לך".
"חיכית לי?" שאל יוני בהפתעה.
"כן", ענה מתי. "רציתי להזהיר אותך. דברים איומים עומדים לקרות. הישמר ואל תקבל החלטות פזיזות, ולוואי ולא ניפגש שוב. היה שלום". ובמילים מוזרות אלה קם מתי והלך.
"חכה! מי אתה לעזאזל ואיך אתה מכיר אותי! תסביר לי יא איש מוזר!", יוני צעק, אך האיש נעלם במרחק.
לפתע הבחין יוני כי על הספסל, היכן שישב האיש המשונה ישנו חפץ מוזר, דמוי מפתח עם כפתור אדום לצד כפתור ירוק. הוא הרים את המפתח ולחץ לחיצה קצרה על הכפתור האדום. בהבזק של קולות וצבעים מהירים, ראה יוני את עצמו מהצד, ואת מתי מתרחק במהירות פעם נוספת.
"מה קורה פה לעזאזל", אמר בשקט, עודו מתחבא מאחורי עץ ומביט בעצמו מן הצד, בוחן את המפתח. "האם ייתכן שחזרתי דקה אחורה בזמן?" לפתע רעיון גאוני הציף את רוחו. אחזור אחורה לימי ילדותי, ואהרוג את עצמי. לא רק שאשים סוף לסבל בחיי, אגרום לכך שהוא מעולם לא התרחש!
מייד לחץ יוני על הכפתור האגום לחיצה ארוכה.
בהבזק של צבעים וצלילים מהירים הועף אחורנית וראה את עצמו כילד בגן, מצייר ציור עם שאר הילדים. אני זוכר את היום הזה, חשב. זה היום שבו רבתי עם אליהו חברי הטוב ביותר ומעולם לא הצלחנו להשלים.
יוני הבין שעכשיו עליו לפעול. כך יצליח להימנע אפילו מהמשבר הראשון בחייו. הוא צריך למצוא את התזמון הנכון.
"יונתן", אמר לפתע אליהו. "השמש צריכה להיות בפינה, לא באמצע!". הדברים ככל הנראה הכעיסו מאוד את יוני הצעיר, כי הוא מייד צעק "לא נכון! השמש באמצע השמיים!"
"עכשיו!" אמר יוני המבוגר, שצפה מהצד. הוא זינק לעבר עצמו הצעיר, בדיוק כשזה החל ללכת משם בכעס. מבלי שהתכוון לכך, רגלו של הילד התנגשה ברגלו של המבוגר והילד מעד ונפל.
יוני היה נבוך ומודע לפתע עד כמה הוא נראה מוזר בנוף הילדים המשחקים, ממש לא קשור לסיטואציה. עד כדי כך שאיש לא קישר בין המבוגר המגושם לבין הנפילה של יונתן הצעיר, כולל יונתן בעצמו, שקם והחל לצרוח בבכי. "אליהו! אני שונא אותך! בחיים לא הייתי מפיל אותך! אני לא אדבר איתך לעולם!"
אוי ואבוי! חשב יוני. זה לא היה התכנון. מייד נזכר בנסיבות הריב הגדול, איך נפל וכל הילדים צחקו עליו, והוא היה בטוח שאליהו היה זה שהפיל אותו.
הוא חייב לתקן את המצב! זה הזמן לבדוק את הכפתור הירוק.
הוא לחץ עליו.
צבעים וצלילים רצו לנגד עיניו. הוא שוב ראה את עצמו מהצד, הפעם בבית הספר, ככל הנראה בכיתה ב'. דמותו המבוגרת של יוני לא נראתה חשודה מדי בנוף, הוא יכול להיות השרת או הורה של אחד הילדים. הזדמנות מצויינת לפעול. הפעם הוא ילמד מהטעות ולא יפשל שוב.
יוני צפה בעצמו הצעיר חולף יחד עם שני חבריו מאותה התקופה, דני ויוסי.
"לא הבנתי מה המורה רוצה", אמר יוסי.
"כן, זה פסיכי לגמרי", הסכים יוני הצעיר. "בגלל שאלי התחצף אליה היא הכפילה לכולם ת'שיעורי בית? מה ההיגיון!"
יוני המבוגר עמד בצד ונחרד לפתע. הוא זכר היטב את היום הזה וידע מה הולך לקרות כעת.
"אני אומר, נפנצ'ר לה את הגלגלים", אמר דני. "וגם נשרוף לה את הבית. אני רציני".
"אל תהיה אידיוט, אנחנו נסתבך", אמר יוסי.
"כן, לא צריך להגזים". אמר יוני הצעיר.
"תעשו מה שאתם רוצים, אני הולך לשרוף לה ת'בית! איתכם או בלעדיכם", אמר דני והלך משם.
"חייבים לעצור אותו, יוני! מהר!" אמר יוסי והחל לרוץ. יוני הצעיר רץ בעקבותיו.
זה הזמן לפעול, חשב יוני המבוגר שנית. הוא רץ מסביב לכיוון ביתה של המורה עליזה ברומשטיין והתחבא מאחורי סבך העצים מסביב. תוך מספר דקות הגיע דני, בידו ג'ריקן בנזין שהביא מהמחסן.
יוני המבוגר יצא מבין הצללים וחטף את המיכל מידיו של דני.
"מה אתה עושה! תחזיר את זה! אני רוצה לעבוד עליהם" אמר דני תוך מאבק בלתי אפשרי נגד איש מבוגר וחזק ממנו בהרבה.
"אה, לא באמת התכוונת לשרוף את הבית?" אמר האיש, מבולבל.
"ברור שלא, מה אתה משוגע? יהרגו אותי!"
"טוב שבאת אדוני! ניסינו להזעיק עזרה. הילד כאן מנסה לשרוף את הבית". יוסי ויוני הצעיר הגיעו בריצה ונשמו בהקלה.
יוני האיש כל כך הופתע מהתפנית, עד שלרגע קצר אחיזתו במיכל הדלק רפתה והוא נפל על הרצפה, נשפך על מפתן הבית. לפתע הבין, אבל אין זמן לחשוב על זה עכשיו!
מר ברומשטיין פתח את הדלת ויצא מן הבית, סיגריה דולקת בפיו. הוא לא הבין מהמעשיהם של שלושה ילדים ואיש צעיר בחצר ביתו, אך ככל הנראה אפו היה סתום, מכיוון שהוא אמר "מה קורה פה, למה שפכתם מים על הרצפה? נו טוב" הוא זרק את הסיגריה לכיוון השלולית.
כמו בהילוך איטי, יוני ראה את הסיגריה נופלת בקשת לכיוון הבנזין. מייד פרצה להבה שהבעירה את החצר ואת דלת הבית, חורכת את בגדיו של מר ברומשטיין. יוני המבוגר משך אותו אחורה בדיוק בזמן. איש לא נפגע אבל הבית החל לבעור.
מתוך היסטריה, יוני לחץ שוב על הכפתור הירוק.
במערבולת של צבעים וצלילים הוא מעד קדימה ושוב ראה את עצמו מהצד, הפעם בכיתה י'.
יוני המבוגר הלך לחצר של התיכון וחשב היטב על מה שראה זה עתה. זכר היטב את נסיבות האירוע, את האיש שלפתע הופיע משום מקום וניסה למנוע מדני לעשות דבר נורא.
כעת הבין יוני שהאיש המוזר שהופיע היה הוא עצמו! דני לא היה שורף את הבית, אלמלא התערב יוני המבוגר בסיפור, שלפתע קיבל צורה אחרת לגמרי. דני אמנם היה פרחח, אבל הוא לא היה שורף בית. יוני נזכר בהסתבכות לאחר מכן, בתיק הפלילי שנפתח לשלושת הילדים במשטרה. מזל גדול שהמורה עליזה לא היתה בתוך הבית. אבל זה מאחורינו, חשב יוני. כעת עליו להתמקד בזמן הנוכחי ולתכנן את צעדיו.
הוא זכר היטב את השנה הזאת, השנה שבה פגש את שירלי מכיתה ט'. הוא ניער את ראשו כדי למנוע מעצמו להיזכר בהמשך.
הוא צפה בעצמו הצעיר מרחוק, מביט בערגה בנערה היפה. הוא זכר אותה היטב, היא היתה כל כך חכמה, כל כך טובת לב, כל כך אינטיליגנטית ומצחיקה, ואלוהים, כמה שהיא היתה יפה!
אין מצב שאני נותן לעצמי לחוות את התסכול הזה שוב, חשב יוני.
הוא זכר איך היא התחילה איתו, איך הוא התרגש והזמין אותה לקפה, ואיך, איך אותו רכב ארור איבד שליטה ודרס את שירלי ופגע ברגלו כאשר עמדו על המדרכה. היא לא שרדה, והוא הלך עם קביים למשך חודש. מתחקיר המשטרה נמצא כי הרכב היה שייך לאחד השכנים אבל הוא נגנב והנהג לא נמצא עד היום.
יוני האיש היה נחוש. אפעל במהירות למנוע את זה, בכל דרך אפשרית. הוא חשב והחליט להקדים את הרכב הדורס, והפעם לדרוס רק את עצמו הצעיר, ולהשאיר לנערה זמן לברוח בטרם יגיע הרכב הדורס.
יוני הביט בנער והנערה מרחוק וראה שהיא מתקרבת אליו. הוא החליט שעכשיו זה הזמן. הוא רץ לכביש במהירות, עצר רכב שנסע לאט, פתח את הדלת והוציא בכוח את הנהג, איש מבוגר כבן 80.
יוני נכנס לאוטו במהירות ועשה פרסה. הוא טס לכיוון יוני הצעיר, שכעת עמד נרגש כולו ודיבר עם שירלי. הוא הבין שיכולה להיווצר פה התחלה של משהו יפה ולפתע היסס. בהחלטה של רגע החליט למנוע את התאונה ולעצור את הנהג הדורס שיגיע כל רגע. הוא שבר שמאלה אבל המדרכה היתה חלקה והרכב איבד שליטה. בחוסר אונים מוחלט הוא ראה את הרכב דורס במלוא העוצמה את שירלי, ופוגע קלות ברגלו של יוני הצעיר.
"שיט!" צרח יוני המבוגר. "שיט שיט שיט!" הוא לחץ מהר על הכפתור הירוק ונזרק קדימה במערבולת נוספת של צבעים וצלילים.
שוב ראה יוני את עצמו, הפעם בצבא. הוא זיהה שמדובר באימון המתקדם. למזלו אנשים מבוגרים לא נשאלים יותר מדי שאלות על נוכחותם בבסיס מכיוון שעל פי רוב הם שם לאחר שהשיגו את האישורים הדרושים על מנת להיכנס. אבל הדמיון בין עצמו הצעיר לעצמו המבוגר החל לבלוט לעין. הוא מיהר ושלף חם צוואר מכיסו, בו כיסה את פניו עד העיניים.
יוני זכר כמובן את האירוע המחריד שקרה באימון המתקדם. הוא זכר היטב איך היה בטוח שהנשק פרוק אבל איכשהו, כשנקר מול אבי חברו למחלקה, כדור פגע בעצמה בחזהו, והשאיר אותו בתרדמת עד היום. יוני ישב בכלא לשארית השירות הצבאי ואחר כך עשה עבודות שירות למשך שנה.
אם יש זמן נכון למנוע את כל זה, זה עכשיו, חשב יוני בנחישות. אבל איך אעשה את זה?
יוני המבוגר המתין לשעת ת"ש, וברגע שכולם הלכו להתקלח זינק ממחבואו ולקח את נשקו של עצמו הצעיר.
אני אהרוג את עצמי לפני שזה יקרה, חשב. הוא רץ עם הנשק, והסתכל בבית הבליעה מאחורי מחסה. הנשק היה פרוק. הוא חיפש ומצא מחסנית מלאה, הכניס אותה ודרך את הנשק, בשקט ככל שהתאפשר. הוא הוציא את המחסנית וחזר למגורים, שם הבחין כי החיילים חוזרים לחדריהם.
"עכשיו או לעולם לא!" לחש.
הוא זינק במהירות לפינה, נסתר מעיני עצמו הצעיר. הוא כיוון את הנשק לעברו והתכונן ללחוץ על ההדק. אך לפתע חלף שם חייל אחר והסתיר את יוני הצעיר מעיניו של יוני המבוגר.
"פאק איט", אמר יוני המבוגר בשקט, חמק חזרה לחדר וזרק את הנשק על מיטתו של יוני הצעיר. הוא לחץ שוב על הכפתור הירוק. תוך כדי כך שעננה נוספת של צבעים וצלילים געשה סביבו, הבין יוני שזה עתה גרם במו ידיו לנורא מכל וברח.
כעת הוא ניצב על מדשאות המכללה. היה זה אותו יום פתוח מקולל, בו חשב מה בכוונתו ללמוד. הוא נזכר בשרשרת האירועים שהובילה למקרה ההזוי והמביך שבגללו הורחק לכל החיים מהמכללה ההיא, ומכיוון שהיתה זו מכללה יוקרתית הורחק לצמיתות גם משאר האוניברסיטאות והמכללות בארץ. הוא ראה היטב בעיני רוחו את נשיא המכללה קם מהרצפה, מכוסה בגללי פרות מכף רגל ועד ראש. הוא זכר היטב איך התנגש בנשיא תוך כדי הליכה, ולאחר שמעד וכמעט נפל ניסה במגושם להחזיק בידו של האיש על מנת לייצב את עצמו, אך גרם לכך ששניהם יפלו בערימה לכביש. באותו רגע בדיוק חלפה משאית זבל בכביש, ולאחר שהנהג ניסה לשבור שמאלה, נשפכה כל תכולת המשאית על השניים. נשיא המכללה התאושש מהחוויה תוך ימים ספורים, אך מעולם לא צחק על זה. הוא פירסם את הסיפור בין כל מוסדות האקדמיה, ומאז יוני לא הצליח להתקבל לאף מכללה או אוניברסיטה. מאותו היום שקל יוני ברצינות להתאבד.
אבל איך זה התחיל? מה גרם לו לחוסר הריכוז הנוראי שבעקבותיו התנגש בנשיא המכללה? לפתע נזכר באיש שחלף על פניו, אותו איש שנראה לו מוכר בצורה לא סבירה, כאילו פגש בו מספר פעמים בחייו ברגעים קריטיים, ממש כאילו כל יום הוא רואה אותו במראה… הוא זכר איך הסתכל אחורה בנסיון לראותו שוב ולא מצא אותו, מבטל את העניין בכך שלראות כפיל זה לא דבר נדיר כל כך, אך עדיין הסתכל אחורה והלך מהר קדימה, וכך התנגש בנשיא.
מייד הבין יוני המבוגר שאת עצמו מהעתיד הוא ראה ביום ההוא, ושכדי לבטל את זה עליו לא לפגוש בעצמו הצעיר.
אך מאוחר מדיי. הוא ראה את עצמו הצעיר חולף על פניו ועיניהם נפגשו. אם הוא ייעלם עכשיו, אולי ניתן יהיה למנוע את זה. הוא לחץ על הכפתור הירוק והבין תוך כדי כך שיוני הצעיר ברגעים אלה מחפש אותו ועתיד להתנגש בנשיא, אבל כבר לא ניתן לשנות זאת.
מערבולת הצבעים והצלילים הביאה אותו בחזרה לעמוד לייד אותו ספסל, שם ישב מתי והמתין לו.
"עצוב שאנחנו נפגשים שוב", אמר מתי בקול חנוק. "ביקשתי שתיזהר ולא תקבל החלטות פזיזות".
"מה קורה כאן?" אמר יוני. "מי אתה?"
"אני מישהו שהתעייף מחייו", ענה מתי. "האמת שאנחנו קצת דומים, אני ואתה".
"לא אנחנו לא", אמר יוני בכעס. "אני לא פסיכופת שמחלק לאנשים חפצים אל טבעיים ונותן להם להתמודד עם זה".
"תאמין לי שלא רציתי את זה", אמר מתי בעצב. "נשלחתי למשימה נוראית. לפעמים שולחים אותי למשימות מוזרות, אני למשל מי ששם שוקולד בכיס של ממציא המיקרוגל…
"בכל מקרה, המשימה שלי הפעם היתה קשה מאי פעם, ואני אומר את זה בתור האחד שלוקח את נשמות המתים ללב היקום. הפעם נשלחתי כדי לתת לך בחירה בין שתי אפשרויות - או ללכת ולנסות לשקם את עצמיך, או לשקוע באשליה שיש לך אפשרות לתקן את המצב בדרך מעוותת. אם יבחר בדרך השניה, נאמר לי, יהיה עליך לקחת אותו בטרם זמנו.
"אבל הפעם הצבתי תנאי אחד ברור. אמרתי שאעשה זאת רק בתנאי שיורשה לי לדבר איתך לפני כן ולהזהיר אותך".
"ומה משמעות השם מתי?" חשב יוני בקול. "רגע… מתיוש בעל ספסל… מת… מת-יוש… מת-יושב-על-ספסל! למה בחרת לעצמיך דווקא את השם הזה מכל השמות?"
"זו הפעם הראשונה בתולדותיי שדיברתי עם אדם" אמר מלאך המוות, משלב את זרועו בזרועו של יוני והולך איתו משם. "לא זכרתי שאתם משתמשים בשמות ונאלצתי לאלתר ברגע שהצגתי את עצמי"
רציתי בעצמי לכתוב את הסיפור הזה, אבל לא העזתי.
אני מאמין שתהנו מהסיפור הזה.
****
*על ספסל עץ ישן*
יוני נהג להסתובב לבדו בפארק. הוא העדיף לעשות זאת בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מכיוון שבשעות אלו הפארק היה שקט והוא רצה להיות לבדו. לעיתים היה הולך קילומטרים רבים הלוך וחזור, לעיתים אף מאיץ בהליכתו עד תשישות. אולם על פי רוב נהג לשבת על אותו ספסל מנחם, ספסל עץ ישן ומתקלף שניצב בסמוך לעצים הגבוהים. היה משהו מרגיע בלשבת על העץ הקשה, לחוש במרקם הלא אחיד של הקרשים מצופי הצבע הכהה.
והוא היה צריך את הנחמה הרגועה על הספסל, כמו גם את הפורקן המתיש שבהליכה המהירה. תמיד היה חסר מנוח, ורוחו מעולם לא ידעה שלווה. לא אלאה אתכם בהסבר מפרך מה הביא אותו למצב זה של דיכאון עמוק ורצון להתאבד בגיל 28, רק אומר שהוא נחל הרבה מדי אכזבות, ושכל צומת והחלטה בחייו נגמרו בהתרסקות, דבר שגרם לו להפסיק לרצות להחליט, להתקדם או לחיות.
יום אחד, עודו הולך לבדו נסער, ראה יוני מזווית עינו איש לבוש שחורים יושב על ספסל העץ הישן, אוכל מה שנראה כלחם מעופש. מסיבה כלשהי האיש עניין אותו והוא התקרב. מייד נוצרה אחווה בין הזרים, כאשר האיש הניח את האוכל והושיט את ידו.
"מתיוש בעל ספסל", אמר. "אבל אתה יכול לקרוא לי מתי", מיהר להוסיף.
"יוני", אמר יוני. "אף פעם לא שמעתי שם כזה, מאיפה ההורים שלך?"
"תאמין לי, אתה לא רוצה לדעת", אמר מתי. "האמת שחיכיתי לך".
"חיכית לי?" שאל יוני בהפתעה.
"כן", ענה מתי. "רציתי להזהיר אותך. דברים איומים עומדים לקרות. הישמר ואל תקבל החלטות פזיזות, ולוואי ולא ניפגש שוב. היה שלום". ובמילים מוזרות אלה קם מתי והלך.
"חכה! מי אתה לעזאזל ואיך אתה מכיר אותי! תסביר לי יא איש מוזר!", יוני צעק, אך האיש נעלם במרחק.
לפתע הבחין יוני כי על הספסל, היכן שישב האיש המשונה ישנו חפץ מוזר, דמוי מפתח עם כפתור אדום לצד כפתור ירוק. הוא הרים את המפתח ולחץ לחיצה קצרה על הכפתור האדום. בהבזק של קולות וצבעים מהירים, ראה יוני את עצמו מהצד, ואת מתי מתרחק במהירות פעם נוספת.
"מה קורה פה לעזאזל", אמר בשקט, עודו מתחבא מאחורי עץ ומביט בעצמו מן הצד, בוחן את המפתח. "האם ייתכן שחזרתי דקה אחורה בזמן?" לפתע רעיון גאוני הציף את רוחו. אחזור אחורה לימי ילדותי, ואהרוג את עצמי. לא רק שאשים סוף לסבל בחיי, אגרום לכך שהוא מעולם לא התרחש!
מייד לחץ יוני על הכפתור האגום לחיצה ארוכה.
בהבזק של צבעים וצלילים מהירים הועף אחורנית וראה את עצמו כילד בגן, מצייר ציור עם שאר הילדים. אני זוכר את היום הזה, חשב. זה היום שבו רבתי עם אליהו חברי הטוב ביותר ומעולם לא הצלחנו להשלים.
יוני הבין שעכשיו עליו לפעול. כך יצליח להימנע אפילו מהמשבר הראשון בחייו. הוא צריך למצוא את התזמון הנכון.
"יונתן", אמר לפתע אליהו. "השמש צריכה להיות בפינה, לא באמצע!". הדברים ככל הנראה הכעיסו מאוד את יוני הצעיר, כי הוא מייד צעק "לא נכון! השמש באמצע השמיים!"
"עכשיו!" אמר יוני המבוגר, שצפה מהצד. הוא זינק לעבר עצמו הצעיר, בדיוק כשזה החל ללכת משם בכעס. מבלי שהתכוון לכך, רגלו של הילד התנגשה ברגלו של המבוגר והילד מעד ונפל.
יוני היה נבוך ומודע לפתע עד כמה הוא נראה מוזר בנוף הילדים המשחקים, ממש לא קשור לסיטואציה. עד כדי כך שאיש לא קישר בין המבוגר המגושם לבין הנפילה של יונתן הצעיר, כולל יונתן בעצמו, שקם והחל לצרוח בבכי. "אליהו! אני שונא אותך! בחיים לא הייתי מפיל אותך! אני לא אדבר איתך לעולם!"
אוי ואבוי! חשב יוני. זה לא היה התכנון. מייד נזכר בנסיבות הריב הגדול, איך נפל וכל הילדים צחקו עליו, והוא היה בטוח שאליהו היה זה שהפיל אותו.
הוא חייב לתקן את המצב! זה הזמן לבדוק את הכפתור הירוק.
הוא לחץ עליו.
צבעים וצלילים רצו לנגד עיניו. הוא שוב ראה את עצמו מהצד, הפעם בבית הספר, ככל הנראה בכיתה ב'. דמותו המבוגרת של יוני לא נראתה חשודה מדי בנוף, הוא יכול להיות השרת או הורה של אחד הילדים. הזדמנות מצויינת לפעול. הפעם הוא ילמד מהטעות ולא יפשל שוב.
יוני צפה בעצמו הצעיר חולף יחד עם שני חבריו מאותה התקופה, דני ויוסי.
"לא הבנתי מה המורה רוצה", אמר יוסי.
"כן, זה פסיכי לגמרי", הסכים יוני הצעיר. "בגלל שאלי התחצף אליה היא הכפילה לכולם ת'שיעורי בית? מה ההיגיון!"
יוני המבוגר עמד בצד ונחרד לפתע. הוא זכר היטב את היום הזה וידע מה הולך לקרות כעת.
"אני אומר, נפנצ'ר לה את הגלגלים", אמר דני. "וגם נשרוף לה את הבית. אני רציני".
"אל תהיה אידיוט, אנחנו נסתבך", אמר יוסי.
"כן, לא צריך להגזים". אמר יוני הצעיר.
"תעשו מה שאתם רוצים, אני הולך לשרוף לה ת'בית! איתכם או בלעדיכם", אמר דני והלך משם.
"חייבים לעצור אותו, יוני! מהר!" אמר יוסי והחל לרוץ. יוני הצעיר רץ בעקבותיו.
זה הזמן לפעול, חשב יוני המבוגר שנית. הוא רץ מסביב לכיוון ביתה של המורה עליזה ברומשטיין והתחבא מאחורי סבך העצים מסביב. תוך מספר דקות הגיע דני, בידו ג'ריקן בנזין שהביא מהמחסן.
יוני המבוגר יצא מבין הצללים וחטף את המיכל מידיו של דני.
"מה אתה עושה! תחזיר את זה! אני רוצה לעבוד עליהם" אמר דני תוך מאבק בלתי אפשרי נגד איש מבוגר וחזק ממנו בהרבה.
"אה, לא באמת התכוונת לשרוף את הבית?" אמר האיש, מבולבל.
"ברור שלא, מה אתה משוגע? יהרגו אותי!"
"טוב שבאת אדוני! ניסינו להזעיק עזרה. הילד כאן מנסה לשרוף את הבית". יוסי ויוני הצעיר הגיעו בריצה ונשמו בהקלה.
יוני האיש כל כך הופתע מהתפנית, עד שלרגע קצר אחיזתו במיכל הדלק רפתה והוא נפל על הרצפה, נשפך על מפתן הבית. לפתע הבין, אבל אין זמן לחשוב על זה עכשיו!
מר ברומשטיין פתח את הדלת ויצא מן הבית, סיגריה דולקת בפיו. הוא לא הבין מהמעשיהם של שלושה ילדים ואיש צעיר בחצר ביתו, אך ככל הנראה אפו היה סתום, מכיוון שהוא אמר "מה קורה פה, למה שפכתם מים על הרצפה? נו טוב" הוא זרק את הסיגריה לכיוון השלולית.
כמו בהילוך איטי, יוני ראה את הסיגריה נופלת בקשת לכיוון הבנזין. מייד פרצה להבה שהבעירה את החצר ואת דלת הבית, חורכת את בגדיו של מר ברומשטיין. יוני המבוגר משך אותו אחורה בדיוק בזמן. איש לא נפגע אבל הבית החל לבעור.
מתוך היסטריה, יוני לחץ שוב על הכפתור הירוק.
במערבולת של צבעים וצלילים הוא מעד קדימה ושוב ראה את עצמו מהצד, הפעם בכיתה י'.
יוני המבוגר הלך לחצר של התיכון וחשב היטב על מה שראה זה עתה. זכר היטב את נסיבות האירוע, את האיש שלפתע הופיע משום מקום וניסה למנוע מדני לעשות דבר נורא.
כעת הבין יוני שהאיש המוזר שהופיע היה הוא עצמו! דני לא היה שורף את הבית, אלמלא התערב יוני המבוגר בסיפור, שלפתע קיבל צורה אחרת לגמרי. דני אמנם היה פרחח, אבל הוא לא היה שורף בית. יוני נזכר בהסתבכות לאחר מכן, בתיק הפלילי שנפתח לשלושת הילדים במשטרה. מזל גדול שהמורה עליזה לא היתה בתוך הבית. אבל זה מאחורינו, חשב יוני. כעת עליו להתמקד בזמן הנוכחי ולתכנן את צעדיו.
הוא זכר היטב את השנה הזאת, השנה שבה פגש את שירלי מכיתה ט'. הוא ניער את ראשו כדי למנוע מעצמו להיזכר בהמשך.
הוא צפה בעצמו הצעיר מרחוק, מביט בערגה בנערה היפה. הוא זכר אותה היטב, היא היתה כל כך חכמה, כל כך טובת לב, כל כך אינטיליגנטית ומצחיקה, ואלוהים, כמה שהיא היתה יפה!
אין מצב שאני נותן לעצמי לחוות את התסכול הזה שוב, חשב יוני.
הוא זכר איך היא התחילה איתו, איך הוא התרגש והזמין אותה לקפה, ואיך, איך אותו רכב ארור איבד שליטה ודרס את שירלי ופגע ברגלו כאשר עמדו על המדרכה. היא לא שרדה, והוא הלך עם קביים למשך חודש. מתחקיר המשטרה נמצא כי הרכב היה שייך לאחד השכנים אבל הוא נגנב והנהג לא נמצא עד היום.
יוני האיש היה נחוש. אפעל במהירות למנוע את זה, בכל דרך אפשרית. הוא חשב והחליט להקדים את הרכב הדורס, והפעם לדרוס רק את עצמו הצעיר, ולהשאיר לנערה זמן לברוח בטרם יגיע הרכב הדורס.
יוני הביט בנער והנערה מרחוק וראה שהיא מתקרבת אליו. הוא החליט שעכשיו זה הזמן. הוא רץ לכביש במהירות, עצר רכב שנסע לאט, פתח את הדלת והוציא בכוח את הנהג, איש מבוגר כבן 80.
יוני נכנס לאוטו במהירות ועשה פרסה. הוא טס לכיוון יוני הצעיר, שכעת עמד נרגש כולו ודיבר עם שירלי. הוא הבין שיכולה להיווצר פה התחלה של משהו יפה ולפתע היסס. בהחלטה של רגע החליט למנוע את התאונה ולעצור את הנהג הדורס שיגיע כל רגע. הוא שבר שמאלה אבל המדרכה היתה חלקה והרכב איבד שליטה. בחוסר אונים מוחלט הוא ראה את הרכב דורס במלוא העוצמה את שירלי, ופוגע קלות ברגלו של יוני הצעיר.
"שיט!" צרח יוני המבוגר. "שיט שיט שיט!" הוא לחץ מהר על הכפתור הירוק ונזרק קדימה במערבולת נוספת של צבעים וצלילים.
שוב ראה יוני את עצמו, הפעם בצבא. הוא זיהה שמדובר באימון המתקדם. למזלו אנשים מבוגרים לא נשאלים יותר מדי שאלות על נוכחותם בבסיס מכיוון שעל פי רוב הם שם לאחר שהשיגו את האישורים הדרושים על מנת להיכנס. אבל הדמיון בין עצמו הצעיר לעצמו המבוגר החל לבלוט לעין. הוא מיהר ושלף חם צוואר מכיסו, בו כיסה את פניו עד העיניים.
יוני זכר כמובן את האירוע המחריד שקרה באימון המתקדם. הוא זכר היטב איך היה בטוח שהנשק פרוק אבל איכשהו, כשנקר מול אבי חברו למחלקה, כדור פגע בעצמה בחזהו, והשאיר אותו בתרדמת עד היום. יוני ישב בכלא לשארית השירות הצבאי ואחר כך עשה עבודות שירות למשך שנה.
אם יש זמן נכון למנוע את כל זה, זה עכשיו, חשב יוני בנחישות. אבל איך אעשה את זה?
יוני המבוגר המתין לשעת ת"ש, וברגע שכולם הלכו להתקלח זינק ממחבואו ולקח את נשקו של עצמו הצעיר.
אני אהרוג את עצמי לפני שזה יקרה, חשב. הוא רץ עם הנשק, והסתכל בבית הבליעה מאחורי מחסה. הנשק היה פרוק. הוא חיפש ומצא מחסנית מלאה, הכניס אותה ודרך את הנשק, בשקט ככל שהתאפשר. הוא הוציא את המחסנית וחזר למגורים, שם הבחין כי החיילים חוזרים לחדריהם.
"עכשיו או לעולם לא!" לחש.
הוא זינק במהירות לפינה, נסתר מעיני עצמו הצעיר. הוא כיוון את הנשק לעברו והתכונן ללחוץ על ההדק. אך לפתע חלף שם חייל אחר והסתיר את יוני הצעיר מעיניו של יוני המבוגר.
"פאק איט", אמר יוני המבוגר בשקט, חמק חזרה לחדר וזרק את הנשק על מיטתו של יוני הצעיר. הוא לחץ שוב על הכפתור הירוק. תוך כדי כך שעננה נוספת של צבעים וצלילים געשה סביבו, הבין יוני שזה עתה גרם במו ידיו לנורא מכל וברח.
כעת הוא ניצב על מדשאות המכללה. היה זה אותו יום פתוח מקולל, בו חשב מה בכוונתו ללמוד. הוא נזכר בשרשרת האירועים שהובילה למקרה ההזוי והמביך שבגללו הורחק לכל החיים מהמכללה ההיא, ומכיוון שהיתה זו מכללה יוקרתית הורחק לצמיתות גם משאר האוניברסיטאות והמכללות בארץ. הוא ראה היטב בעיני רוחו את נשיא המכללה קם מהרצפה, מכוסה בגללי פרות מכף רגל ועד ראש. הוא זכר היטב איך התנגש בנשיא תוך כדי הליכה, ולאחר שמעד וכמעט נפל ניסה במגושם להחזיק בידו של האיש על מנת לייצב את עצמו, אך גרם לכך ששניהם יפלו בערימה לכביש. באותו רגע בדיוק חלפה משאית זבל בכביש, ולאחר שהנהג ניסה לשבור שמאלה, נשפכה כל תכולת המשאית על השניים. נשיא המכללה התאושש מהחוויה תוך ימים ספורים, אך מעולם לא צחק על זה. הוא פירסם את הסיפור בין כל מוסדות האקדמיה, ומאז יוני לא הצליח להתקבל לאף מכללה או אוניברסיטה. מאותו היום שקל יוני ברצינות להתאבד.
אבל איך זה התחיל? מה גרם לו לחוסר הריכוז הנוראי שבעקבותיו התנגש בנשיא המכללה? לפתע נזכר באיש שחלף על פניו, אותו איש שנראה לו מוכר בצורה לא סבירה, כאילו פגש בו מספר פעמים בחייו ברגעים קריטיים, ממש כאילו כל יום הוא רואה אותו במראה… הוא זכר איך הסתכל אחורה בנסיון לראותו שוב ולא מצא אותו, מבטל את העניין בכך שלראות כפיל זה לא דבר נדיר כל כך, אך עדיין הסתכל אחורה והלך מהר קדימה, וכך התנגש בנשיא.
מייד הבין יוני המבוגר שאת עצמו מהעתיד הוא ראה ביום ההוא, ושכדי לבטל את זה עליו לא לפגוש בעצמו הצעיר.
אך מאוחר מדיי. הוא ראה את עצמו הצעיר חולף על פניו ועיניהם נפגשו. אם הוא ייעלם עכשיו, אולי ניתן יהיה למנוע את זה. הוא לחץ על הכפתור הירוק והבין תוך כדי כך שיוני הצעיר ברגעים אלה מחפש אותו ועתיד להתנגש בנשיא, אבל כבר לא ניתן לשנות זאת.
מערבולת הצבעים והצלילים הביאה אותו בחזרה לעמוד לייד אותו ספסל, שם ישב מתי והמתין לו.
"עצוב שאנחנו נפגשים שוב", אמר מתי בקול חנוק. "ביקשתי שתיזהר ולא תקבל החלטות פזיזות".
"מה קורה כאן?" אמר יוני. "מי אתה?"
"אני מישהו שהתעייף מחייו", ענה מתי. "האמת שאנחנו קצת דומים, אני ואתה".
"לא אנחנו לא", אמר יוני בכעס. "אני לא פסיכופת שמחלק לאנשים חפצים אל טבעיים ונותן להם להתמודד עם זה".
"תאמין לי שלא רציתי את זה", אמר מתי בעצב. "נשלחתי למשימה נוראית. לפעמים שולחים אותי למשימות מוזרות, אני למשל מי ששם שוקולד בכיס של ממציא המיקרוגל…
"בכל מקרה, המשימה שלי הפעם היתה קשה מאי פעם, ואני אומר את זה בתור האחד שלוקח את נשמות המתים ללב היקום. הפעם נשלחתי כדי לתת לך בחירה בין שתי אפשרויות - או ללכת ולנסות לשקם את עצמיך, או לשקוע באשליה שיש לך אפשרות לתקן את המצב בדרך מעוותת. אם יבחר בדרך השניה, נאמר לי, יהיה עליך לקחת אותו בטרם זמנו.
"אבל הפעם הצבתי תנאי אחד ברור. אמרתי שאעשה זאת רק בתנאי שיורשה לי לדבר איתך לפני כן ולהזהיר אותך".
"ומה משמעות השם מתי?" חשב יוני בקול. "רגע… מתיוש בעל ספסל… מת… מת-יוש… מת-יושב-על-ספסל! למה בחרת לעצמיך דווקא את השם הזה מכל השמות?"
"זו הפעם הראשונה בתולדותיי שדיברתי עם אדם" אמר מלאך המוות, משלב את זרועו בזרועו של יוני והולך איתו משם. "לא זכרתי שאתם משתמשים בשמות ונאלצתי לאלתר ברגע שהצגתי את עצמי"
