סיפור שכתבתי בפרץ השראה, ושעבר ביקורת די חיובית בקבוצת כתיבה שאני חבר בה. ובבקשה אל תעירו לי על ההיגיון של העולם, כי אני יודע שהוא לא הגיוני.
רוח כפור
הרוח נשבה בעוז מחוץ למחפורת, ואלחנן מלמל תפילת הודיה על המחסה. הקור בחוץ הגיע לפחות לעשרים מעלות מתחת לאפס, כשמתעלמים מהרוח שנושכת בכל גופך, הרוח שלא אכפת לה כמה שכבות לבשת. הוא לא היה דתי מאוד לפני שכל זה קרה, אבל אתה מוצא את אלוהים מנחם מאוד כשעליך להילחם על חייך יום אחרי יום בלי שום ודאות שתשרוד, להילחם בקיפאון, בצבועי שלג, ברעב, בבדידות.
''מדהים איך כל זה קרה תוך כמה שנים בסך הכל'', רות לחשה, ראשה שעון על חזהו. הם היו חבוקים מתחת לשמיכה התרמית, אוצר אמיתי שמצאו בחורבות באר שבע לפני שאבא שלה מת. הם התחבקו כדי להתחמם יותר מאשר פרץ משיכה עז.
''מזעזע, לא מדהים'', אלחנן מלמל, ''ולחשוב שכשהיינו צעירים כולם הזהירו מהתחממות גלובלית...''.
''אם יש כזו, אני מאוד אשמח לפגוש אותה ובהקדם'', היא אמרה. אלחנן פלט צחוק. הבדיחה היתה גרועה, אבל הוא הצחוק עזר לשחרר דברים. בעיקר פחד.
''אתה חושב שנמצא אנשים בכיוון ערד?'', היא שאלה בשקט.
''אני מקווה. לפחות קבוצה אחת אמורה להיות שם. ובתקווה הם יקבלו אותנו'', אלחנן ענה. הוא נולד כנמרוד, אבל שינה את השם למשהו יותר ירא אל קצת אחרי שהתחתן עם רות. הוא לא ידע אם לאלוהים אכפת מהשם שלו, אבל העדיף להיות בטוח. יותר מדי דברים היו אי ודאיים בעולם החדש הזה, ואלחנן חשש להסתכן.
''ואם יהיו בדואים באזור?'', קולה רעד מעט. אפילו בימי קיום המדינה, הבדואים לא היססו לרצוח את אויבי החמולה שלהם. אלחנן בעצמו חשש ממה שהקיפאון עשוי היה לעשות לנטיות האלימות שלהם.
''לא יהיו. כולם התפגרו כבר'', הוא ניסה להישמע מעודד. הוא חשב לעצמו בציניות, הרף ל''מעודד'' ירד מאוד בזמן האחרון. ''ואם יהיו, נצטרף אליהם או נהרוג אותם או נגנוב להם את גמלי השלג''.
''ואתה בטוח ש...''
''יהיה בסדר. אני מבטיח לך'', הוא לחש לאוזנה, נושם את ריח שיערה - ריח חם, אנושי, שביטל את הריח הקפוא והחד של הכפור. הוא נשם ממנו עוד, משהו מונע ממנו להפסיק. רוב החי, הצומח והאדם של המדינה חוסלו בקיפאון, והמעט ששרד הספיק לפתח עמידות יפה לקור. האדם הסתגל הכי פחות, אלחנן חשב לעצמו, מהדק את החיבוק שלו סביב רות. היא פלטה אנחה קצרה.
הוא חש את זה בקרביו ובעצמותיו, הוא פחד לעזוב את החיבוק הזה, פחד להפסיק לנשום את ריח שיערה, פחד שהרגע המושלם והשברירי הזה יעלם כקרח נשבר.
הוא פחד מהקור.
רוח כפור
הרוח נשבה בעוז מחוץ למחפורת, ואלחנן מלמל תפילת הודיה על המחסה. הקור בחוץ הגיע לפחות לעשרים מעלות מתחת לאפס, כשמתעלמים מהרוח שנושכת בכל גופך, הרוח שלא אכפת לה כמה שכבות לבשת. הוא לא היה דתי מאוד לפני שכל זה קרה, אבל אתה מוצא את אלוהים מנחם מאוד כשעליך להילחם על חייך יום אחרי יום בלי שום ודאות שתשרוד, להילחם בקיפאון, בצבועי שלג, ברעב, בבדידות.
''מדהים איך כל זה קרה תוך כמה שנים בסך הכל'', רות לחשה, ראשה שעון על חזהו. הם היו חבוקים מתחת לשמיכה התרמית, אוצר אמיתי שמצאו בחורבות באר שבע לפני שאבא שלה מת. הם התחבקו כדי להתחמם יותר מאשר פרץ משיכה עז.
''מזעזע, לא מדהים'', אלחנן מלמל, ''ולחשוב שכשהיינו צעירים כולם הזהירו מהתחממות גלובלית...''.
''אם יש כזו, אני מאוד אשמח לפגוש אותה ובהקדם'', היא אמרה. אלחנן פלט צחוק. הבדיחה היתה גרועה, אבל הוא הצחוק עזר לשחרר דברים. בעיקר פחד.
''אתה חושב שנמצא אנשים בכיוון ערד?'', היא שאלה בשקט.
''אני מקווה. לפחות קבוצה אחת אמורה להיות שם. ובתקווה הם יקבלו אותנו'', אלחנן ענה. הוא נולד כנמרוד, אבל שינה את השם למשהו יותר ירא אל קצת אחרי שהתחתן עם רות. הוא לא ידע אם לאלוהים אכפת מהשם שלו, אבל העדיף להיות בטוח. יותר מדי דברים היו אי ודאיים בעולם החדש הזה, ואלחנן חשש להסתכן.
''ואם יהיו בדואים באזור?'', קולה רעד מעט. אפילו בימי קיום המדינה, הבדואים לא היססו לרצוח את אויבי החמולה שלהם. אלחנן בעצמו חשש ממה שהקיפאון עשוי היה לעשות לנטיות האלימות שלהם.
''לא יהיו. כולם התפגרו כבר'', הוא ניסה להישמע מעודד. הוא חשב לעצמו בציניות, הרף ל''מעודד'' ירד מאוד בזמן האחרון. ''ואם יהיו, נצטרף אליהם או נהרוג אותם או נגנוב להם את גמלי השלג''.
''ואתה בטוח ש...''
''יהיה בסדר. אני מבטיח לך'', הוא לחש לאוזנה, נושם את ריח שיערה - ריח חם, אנושי, שביטל את הריח הקפוא והחד של הכפור. הוא נשם ממנו עוד, משהו מונע ממנו להפסיק. רוב החי, הצומח והאדם של המדינה חוסלו בקיפאון, והמעט ששרד הספיק לפתח עמידות יפה לקור. האדם הסתגל הכי פחות, אלחנן חשב לעצמו, מהדק את החיבוק שלו סביב רות. היא פלטה אנחה קצרה.
הוא חש את זה בקרביו ובעצמותיו, הוא פחד לעזוב את החיבוק הזה, פחד להפסיק לנשום את ריח שיערה, פחד שהרגע המושלם והשברירי הזה יעלם כקרח נשבר.
הוא פחד מהקור.