הושלם שדרוג תחזוקה לפורום
שדרגנו את הפורום לגרסה עדכנית של PHPBB. אם אתם נתקלים בבעיות, זה המקום לדווח: שדרוג תחזוקה לפורום - ספטמבר 2019
בנוסף אנו שוקלים בטווח הארוך יותר לשדרג את מערכת הפורומים למערכת מודרנית יותר ונשמח לשמוע את דעתכם. זה הנושא בו אנחנו מציגים אפשרויות שונות: אז EnWorld עדכנו את האתר שלהם

גבירת הצללים 2 פרק שלוש-עשרה

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק אחת-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 19 אוקטובר 2019, 22:48

וירדת' מספר: "נשף התעתועים"
חלק ראשון: "אסורים"

התעוררתי משנתי בצינוק במאת' העליונה. מצאתי שעדיין לא שחררו אותנו מכלאנו. ההרפתקה שגנאריד ארגן עבורנו במים ירוקים הייתה מעל ומעבר לכל סיפוק אפשרי. המחיר שלה היה להיגרר על ידי משמר השמיים לצינוק במאת' העליונה. כשהמלכה העליונה פיזרה את מגיני הנחלות, רק למשמר השמיים נשארה הרשות לשים אנשים בתא. הם היו נאמניו של הלירד סיגויר, אדון מאת' העליונה. לא מקום שחוק המלכה הגיע אליו.

מסביבנו שמענו אסירים שהמתינו לגירוש אם דרך האוויר למאת'יט ואם דרך האדמה למחנות העבודה בקצה הממלכה. יותר דאגתי שנידבק מהמגיפה הלבנה שרבצה מתחתינו, מחכה לנו מעבר לעיקול. קיוויתי שחוש הצדק של נשות משמר השמיים לא ידביק אותנו. אם הייתי במקומן, זה היה מהלך שאני הייתי חושב עליו. ובינתיים, התגעגעתי לסרמיסה. משהו בחמימות חמוקיה היה חסר לי בתא הדביק מהפרשות גוף, המצחין והרועש הזה. שמעתי אסירים מאיימים לעבר שומרותינו שגבירת הצללים תאנוס אותן. לקח לי רגע. וגופי רעד במשך הרגעים הבאים. לא הייתי כבר בקו הזמן שנולדתי בו אלא בקו זמן אחר. הפעם לא התנגשו שני מערכי זכרונות וילדו תודעה חדשה. הזכרונות שלי היו זהים לגמרי. בחרתי אותן בחירות בקו הזמן הזה. רק כל השאר השתנה. גבירת הצללים הייתה חדשה. היא לא הייתה קיימת בקו הזמן ממנו הגעתי. לא שגבירת הצללים הייתה ידועה במיניותה. האסירים חשבו שהאיום שגבירת הצללים תיקח אותן לממלכתה לא היה מספיק בשר כמו האיום שתיקח מהן את מידותיהן המהוגנות. ואלה אנשים שעמדו בפני גירוש מהממלכה. ללמדך שאפילו אסירים מבחינים בין טוב ורע לפי המקובל כשזה מתאים להם.

ואז אנשי הצללים הזדחלו בין התאים, מלווים בשומרים. היינו באחד מהמגדלים שלהם, כנראה זה שממוקם במאת' העליונה. יכולתי לשמוע את עטלפי הענק שלהם נוהמים ברקע, בסיפוק. עתה הבנתי למה למשמר השמיים הייתה הסמכות לעצור אותנו. הם שמרו עלינו. יכולתי לשמוע את התאים בהם היו אסירים שנועדו לגירוש דרך האוויר נפתחים. האסירים שקראו לשומרים קודם התחננו שלא ייתנו לאנשי הצללים לקחת אותם למעלה, למותם. אף אחד לא חזר אחרי שאנשי הצללים לקחו אותו למעלה. זה היה ידוע היטב בממלכה הזו.

ניערתי את גנאריד השלישי. האיש שפשף את גבותיו הצהובות והמטונפות ואמר: "ווירדת', היה לי חלום יפהפה... –"

"אנשי הצללים הגיעו." אמרתי וגנאריד הרים את מבטו לעבר החריץ בדלת התא שלנו "והם לוקחים אסירים."

"עד עכשיו הם לא לקחו אותי." אמר גנאריד כשהוא מפלבל בעיניו לעבר החריץ בדלת. תמיד יש פעם ראשונה ואחרונה. היה לי ברור שזו לא הפעם הראשונה שהוא בילה במגדל.

ומשהו פתח את הדלת.

לקח לנו רגע להיאנח לרווחה שזו הייתה יֶסְכַנֶה סִיגוֹיר שנשלחה על ידי אביה. היא הייתה אישה גבוהה בעלת שיער כהה אסוף בצמה עם פנים עם שוליים שנראו כקשקשי זוחל. מבעד לנעליה ניתן היה לראות את שלושת האצבעות שירשה מאבות אבותיה הזרים, הזוחלים.

גנאריד העיר את האחרים משנתם. יסכנה אמרה: "אני מקווה שזו הפעם האחרונה שלכם."

וכשיצאנו מהתא, ראינו את האסירים מלווים על ידי אנשי הצללים למעלה. גנאריד ניגב זיעה מקפלי פניו הרבים כאומר שהוא מודה למעמדו הרם על כך שהוא לא אחד מהם. ייסכנה הסתכלה בהם מבעד לעיניה כפולות העפעף שנתנו לעיניה הכחולות מראה של אותו חרך שמבעדו השקפנו על המתרחש במסדרון בין התאים. בית סיגויר היה מדם הסאית'ה. חשתי שהיא רוצה לומר משהו ומעדיפה לשמור אותו לעצמה במעמד האנשים שליוותה עתה אל חירותם. ייתכן שהיא חשבה שכמה מהאנשים הללו היו צריכים להילקח למעלה.

"אני מארגן נשף." אמר גנאריד כשעברנו מעל פני התאים "נשף לכבוד שובי מהכלא, גבירתי. האם תרצי להיות אורחת הכבוד שלי?"

ייסכנה משכה באפה הדק ואמרה: "כל עוד זה רק אורחת הכבוד שלך. אני אישה נשואה, גנאריד."

"אלה הנשים הכי טובות." לחש גנאריד באוזני בעודו מבטיח לה שתומתה לא תחולל אם תבלה קצת בחברתו ובחברתם של הטובים בבחורים ובבחורות שייענו לקריאתו ליהנות. לא יכולתי שלא לחשוב על אשתי. השאלה הזו לא הייתה מענייני אלא מעניין השר האוואנהאר שאיתו הייתה במערכת יחסים יותר עמוקה מאשר הייתה איתי על כל פנים. ובכל זאת הקדשתי לזה רגע בטרם הצטמררתי והחלטתי שאפילו גנאריד לא עד כדי כך מוכן לקחת סיכון שאפילו הוריו לא יוכלו להגן עליו מפניו. אשתי הייתה המלכה האלמנה. ולאלה שהיו איתה במערכת יחסים היה מקום של כבוד ברשימת האיומים של המלכה העליונה.

"אני אזמין אפילו את דולכור." הכריז בעודנו מתקרבים ליציאה מהמגדל הזה בעודנו מדמים שהתחלנו לשמוע את הצרחות מלמעלה "הוא אוסף תרומות עבור הפליטים מהעבר. זו הזדמנות טובה בשבילך גם לתת משהו לעצמך וגם לתת משהו לחברה. מה דעתך, גבירתי?"

"אני מסכימה בתנאי שתפסיק לקרוא לי גבירתי." נענתה ייסכנה בחום לקריאתו של ידידי "תקרא לי ייסכנה."

חלק שני: "שמורים"

הלירד אשתי חיכתה לי ברציפי מאת' העליונה. האחרים מצאו את דרכם לספינות הרקיע האחרות. אפילו גנאריד העדיף להיעלם לסירת הרקיע הססגונית שנגררה לכאן ביחד עם צוות המשרתים שלו. זה ענה על השאלה שלי מקודם אם היה במערכת יחסים עם אשתי. לא שחשבתי שלמישהו מהחברים שלו היה אומץ לעמוד בפני אשתי.

"האם לא הפרת הסכם כלשהו כשהגעת לכאן?" שאלתי בעודי מביט בקירות הלבנים שמעליהם נתלו ספינות הרקיע לבנות הכנף שבאו מעבר לממלכתנו. סוורים נחפזו בסירות הרקיע שלהם ביחד עם מטענם בעודם מתעלמים מקיומנו כליל. אשתי ניגבה אבק מכתפה.

"זה היה הרעיון שלו שאקח עליך אחריות." השיבה הלירד אשתי. מחמם את הלב, נכון? הבטתי לכל עבר בחיפוש אחרי ספינת רקיע עם הנוצות הכחולות של בית ייראת'. בינתיים הדלתות העצומות התחילו להיפתח אל שמי הממלכה המעוננים בעוד חבריי עמדו להפליג.

"אני מודה לך על שהוצאת אותי ממגדל הצללים." אמרתי מבלי להתכוון לאף מילה. הייתי משוכנע שאשתי הייתה נותנת לי להישאר שם אלמלא השר האוואנהאר היה מדרבן אותה. עדיין הייתי בנה של אישה שאהב שהשיא למאהבת הנוכחית שלו. הוא חש כלפיי אחריות. וידעתי שאני מקשקש שטויות. בקו זמן אחר הוא השיא את וירדת' האמא להאת'ן ליוואגור.

"אני לא עושה את זה לעיתים קרובות." אמרה אשתי וחשפה טפרים באמת נראו כאילו לא ראו אור יום הרבה זמן. בכל הזמן שאני זוכר את אשתי לא היו לה טפרים. האם זה משהו – ואז הבנתי כמה הטפרים הללו נראו זקנים יותר מאשתי כאילו הם יצאו החוצה במאמץ. הטפרים של שמיר היו חדים, מבריקים ורעננים. אלה היו טפרים של מישהו מבוגר ממני. "האם את אומרת שחמותך וכל הקלאן שלה יכולים לבחור להשאיר אותם בפנים?" שאלתי. אשתי משכה בכתפיה ואמרה: "ממה שהבנתי מאמי, זה פשוט לא מקובל אצלם, בתרבותה. היא וויתרה לי משום שאני חצי אנושית – " ומשום שהיא מפחדת מפנייך, יקירתי " – אבל יש להם תרבויות שבהן נהוג להסתיר את הטפרים או את הזנב אם כבר."

רגע, אשתי יכלה להיפטר מהדבר המעצבן הזה כל הזמן? הצלחתי לשלוט בפניי כשעניתי: "אז למה אנחנו מחכים?"

וספינות הרקיע שחורות הכנף הפליגו מעבר לאופק המעונן. יכולתי לשמוע אותן מזמרות.

אשתי חייכה בכבדות ואמרה: "אני לא כל כך צעירה, ווירדת'. אני צריכה לנוח מהמעבר." ולשאוף מאווירה החופשי של מאת' העליונה. יכולתי להבין היטב שאשתי לא רוצה לחזור. גם הבחנתי באנשי הצללים מתחילים להזדחל על פני הרצפה הלבנה של אולמות הרציפים של מאת' העליונה. השר האוואנהאר שלח את עמיתיו כדי לפקוח עין על המאהבת, כמובן. מאהבת או לא, היא הייתה המלכה האלמנה. מישהו עשוי לרצות לקשור איתה קשר עכשיו. לא שהבנתי איך הייבנסקאר יפנה את זמנו מכל הנוכלים שמעסיקים אותו בימים אלו ומרוקנים את קופת אחוות אלף כרי הדשא כדי לזמום עם אמו. עדיין צריך להיות זהירים... או שגבירת הצללים תאנוס אותכם. למרות שפחדתי מאשתי, לא חשבתי שהיא תאבת כח. יעיד על כך היכל ניבויר השומם מאדם.

לאחר ששמעה את אנשי הצללים מתקרבים אליה יותר ממה שרצתה, אשתי שרטה פתח. ואני עברתי דרכו כאילו הוא לא היה שם בכלל.

אשתי נעצה בי מבט כאילו הייתי הדבר המוזר ביותר שראתה מעולם. מהצד השני חמותה, שהשגיחה מהצד שלה על הפתח, אמרה: "אמרתי לך שהוא לא יצליח לעבור."

אם כך, אשתי באה לפה על דעת עצמה. ואיש הצללים הלך והתקרב אלינו במהירות. החלטתי להחליף צורה שוב לערפל אדום. אתם מבינים מה הייתה רבה הפתעתי שהתמזגתי עם הפתח שאשתי שרטה כאילו הייתי צל. משהו ביכולות שלי השתנה בקו הזמן החדש. זכרתי שבאותם פעמים שהפכתי לערפל אדום בקו הזמן הקודם, הפכתי לצל במקום. לשינוי היה קשר לגבירת הצללים הזאת. בינתיים הצלחתי בצורת הצללים שלי לעבור. המעבר בצורת הצללים היה מוזר, ועם זאת, מוכר. אחרי הכל נכנסתי אליה כבר פעמיים. היה בה משהו אלים ואפל שניסה כל הזמן בעודי בתוך השריטה לנוע מעבר לשריטה, לדברים הגדולים וחסרי הצורה הברורה שהקיפו אותי. המסד של המציאות עצמה. והתגשמתי בדמותי הפיסית בצד השני של הפתח. אשתי עברה אחריי וסגרה את הפתח.

"זה חדש." אמרה חמותי ושרטה את רצפת האבן במעין ניסיון לנחם את עצמה מול השינוי "בפעם הבאה שאת פוגשת את בן האדם ההוא, שאלי אותו איך ווירדת החליף לצל תוהו. הדברים הללו יכולים לחדור לתוך הצל שלך ולשנות אותך כך שכולם ישכחו את השינוי."

הלירד אשתי ליטפה את זנבה והביטה בי במבטה המת. היא משכה בכתפיה ונהמה: "אמא." כשהיה לי נהיר באותו הרגע שאשתי לא צריכה לשאול שאלה שהיא יודעת את התשובה.

חלק שלישי: "מרוסנים"
הסירה עגנה במגדלי-נימוי. מעליי המגדל בער באור בלתי משתנה שיהיה קבוע כל חיי שהנחה ספינות רקיע מעלינו. לא רק הוא אלא כל המגדלים שיצרו מעין מפרש של אור שניתן היה לראות מהסירה שנשלחה להביא אותי אל לבה הפועם של נחלת בית גנאריד. סירות רבות עגנו לצד הסירה שלי. זיהיתי את הגבירה האוואנהאר, אמו של השר האוואנהאר, את התאומים לבית רואדרת', בניו של הלירד רואדרת', ולבסוף, את סרמיסה. אפילו העובדה שהפרחח של בית טרסור הגיע לא עניינה אותי כפי שעניינה אותי סרמיסה.

גנאריד השלישי היה עסוק בינתיים עם ייסכנה סיגויר. הוא עדיין לא נרגע מהאישה הזאת. סרמיסה חיכתה לי בסוף אולם העגינה. ידעתי שהיה לנו עתה נושא שיחה משותף חדש: בני. סרמיסה הייתה סארידית – בת להורה סאית'ה ולהורה בארידי, בדרך כלל מהסיית'ר – שהייתה הממזרה של הסיית'ר של מאת'. ניחוח של סכנה אפף אותה בשל ייחוסה האפל. הסיית'ר של מאת' לא היה אדם שרצית להסתבך עמו. היא עצמה הייתה בחורה מתוקה. הייתי שונה מווירדת' שהכיר אותה. הפכתי בדעתי כל הזמן הזה האם להיפרד ממנה או לא. ייתכן שאמצא אותה משעממת מדי.

"ברכות ואיחולים מכל הלב." אמרה סרמיסה כשהתקרבתי אליה "על הבן שלך, ווירדת'."

הרגשתי קרירות מרחפת באוויר. האם סרמיסה שקלה לקחת ממני את ההחלטה עכשיו? גנאריד השלישי הוביל את המסובים בינתיים מחוץ לאולם העגינה לעבר האולם שבו אמור להיערך הנשף לכבוד שובו בחיים. יכולתי רק לומר: "גם אני התגעגעתי אלייך, סרמיסה."

סרמיסה הייתה בעלת שיער כהה ועצמות לחיים גבוהות שהתחברו למצח המקושת הבולט שלה. היא הייתה גבוהה כמעט כמוני ולבשה חליפת מכנסיים שחורה שהלמה את שיערה. היא תחבה את ידיה בתוך הכיסים שלה בעצבנות. סרמיסה נשכה את שפתיה ואמרה: "בסדר, בוא נדבר, ווירדת'. האם יש לך בעיה עם מערכת יחסים עם גבר?"

לקח לי רגע אחד להסדיר את נשימתי. כבארידית למחצה, היא עדיין יכלה להחליף את מינה כרצונה. הכרתי אותה עד כה כנקבה אף על פי שהנחתי שהיא יכולה להופיע גם כגבר. היא אמרה: "אבא רוצה שאהיה מעורב יותר בעסקי המשפחה ופשוט לא אוכל לעשות את זה כאישה."

לווירדת' האבא לא הייתה התנסות עם גברים. לווירדת' האמא הייתה התנסות עם שניהם. ככלות הכל, ווירדת' האבא ירש את מערכת היחסים של ווירדת' האמא עם נור. חשבתי מה זה אומר עליי אם אני מעוניין להרחיב את אופקיי המיניים עם אישה ששקלתי עמה יחסים. ואז נישקתי אותה. היא נענתה לנשיקתי בנשיקה משלה שהלהיטה אותי מכף רגל ועד ראש – ועד מהרה, מצאתי את עצמי שקוע בתוכה. למכנסיים היה חריץ שאפשר הזדווגות נוחה. אחרי שהגעתי לפורקן, עמדתי להתנתק כשסרמיסה לפתה אותי בזרועותיה. היא לחשה: "זאת אחת הסיבות שאני רוצה להיות גבר. אין סיבה שאתה תגיע לפורקן שלך לפניי."

והלהיטות הלכה ודעכה ככל שהרגשתי מסובך בסרמיסה. רק לאחר שסיימה ליהנות, סרמיסה שיחררה אותי לחופשי. הגעתי למסקנה שלא אשוב אליה אחרי הכמעט אונס הזה. גנאריד העדיף רק נשים. הוא אולי זיין פעם חזירה לפי השמועה אך לא הרבה מעבר לזה. גברים היו מחוץ לתחום עבורו. תהיתי אם הם מחוץ לתחום עבורי כשסידרתי את בגדיי. ומיהרתי אחרי סרמיסה לאולם בו נערך הנשף. לא הייתה קבלת פנים מעבר לדלת האולם. "זה מוזר." עקצה אותי סרמיסה על הכמעט אונס "אתה לא עד כדי כך טוב בביצועיך, וירדת. לא ייתכן שכולם כבר הלכו."

אני לא מבין מה וירדת' האבא מצא בבחורה הזו. האם הוא היה עד כדי כך חסר ביטחון? יכולתי לשמוע אותו מנסה לצעוק מעבר לצללים. התעלמתי ממנו כשפתחתי את הדלת. דלת שלא הייתה אמורה להיפתח לפי האש הלבנה שהקיפה כמסגרת את דלת ההרד – וגרמה להרד להיקלש לכורכר השחור והאדום שהיה וליפול על רצפת האולם שלפנינו. קוסם נעל את הדלת.

אני יודע שזה היה קוסם משום שהדבר הבא שראינו היה דולכור מחזיק בכולם, מרוסנים. האולם היה אולם ישיבה שהזכיר במבנהו קונכיה בדרך שהמדרגות הסליליות שלו התפתלו כלפי מטה לעבר הבמה שהייתה מרוחקת לאלה שצפו על זה מבעד לחור שנוצר בכניסה. תפסנו אותו מתחיל בלחש זימון. זכרונות מקווי זמן אחרים התנגשו עם קו הזמן הנוכחי: דולכור קרא לישות האפלה הלא נכונה, לגבירת הצללים. הוא לא היה אמור לקרוא לה. אין לי מושג מה הרגיש בלבו אבל זה הרגיש לי מטומטם כמעט כמו מה שייסכנה עשתה.

בעוד גופו של דולכור הלך והתחמם, ייסכנה פלטה לאוויר האולם אדים תכלכלים וקפואים. האדים התכלכלים והקפואים לא היו ריקים. להפך הם היו מלאים בחיים קטנים ורעבתניים.

"חום! חום! חום!" שאגו החיים הקטנים והרעבתניים בעוד האדים התכלכלים והקפואים משייטים לעבר דולכור. אני נזהרתי שלא להפריע ליצורים הקטנים במלאכת חיסול הנבל. אותו דולכור היה מרוכז מדי בזימון גבירת הצללים. כל האנשים שהיו מרוסנים באולם היו קורבן שנועד למשוך אותה לכאן. יכולתי להרגיש שמטרתו הייתה לרתום את כוחה לעצמו.

"חום! חום! חום!" קראו החיים הקטנים והרעבתניים, נוהרים בגופותיהם המוארכות והשעירות לעבר דולכור, עוברים התפלגות בכל רגע. האדים התכלכלים התחילו להתעבות. סרמיסה הביטה בערפילים התכלכלים והקפואים המתהווים ואמרה: "זה כמו נשיפת כפור, ווירדת'. אפילו מכאן אני מרגישה כאילו זה שואב את כל החום מהאולם."

ואנשים אכן התחילו לקפוא. אומנם דולכור הייתה המטרה הסופית שלהם אבל הם לא בחלו בנשנוש על הדרך. הם לא הסתפקו בזה. יכולתי לראות את גבותיהם הבהירות של האנשים המרוסנים זעות. הם חלמו. חלמו סיוטים לפי השערות הסומרות שלהם כלפי על. ייסכנה ניסתה לדבר אליהם שיתרכזו בדולכור. יכולתי לשמוע אותם אומרים: "בת אדם, כל הגופות הללו הם אותו דבר מבחינתנו. איזה נשף!"

"אולי נלך להזעיק תגבורת?" הצייעה סרמיסה, מעבירה את משקלה מרגל לרגל "אנחנו... קצת חסרי תועלת פה."

בינתיים התאומים לבית רואדרת' עברו על פנינו. מפניהם האפורות והמבועתות, הבנתי שהם העמידו פנים שהם מרוסנים עד שהרסנו את הדלת. אחרים, שלא זיהיתי, ברחו איתם. אף אחד מהם לא היה גנאריד. הוא היה בין אלה שישבו במדרגות הנמוכות ביותר של האולם הסלילוני הארוד שהיה לפנינו. מאוחר יותר נודע לי שהוא היה כבר מת באותו זמן.

ובעודה אומרת את זה, הערפילים התכלכלים חבקו לבסוף את דולכור. את צעקותיו היה ניתן לשמוע בכל העיר. אמרתי לסרמיסה ללכת בעודי תוהה אם עליי לחזור על מעשה אחי קוה – להשתמש בדמי כדי לטהר את הערפילים התכלכלים הללו שנשמע כי יצאו משליטה.

"אתה תישאר חסר הגנה." שמעתי קול מתוכי "נצטרך ללמוד מחדש איך להגן עליך." ניסיתי להבין מאיפה בקע הקול בדיוק עד שראיתי צינורות לבנים קטנים, בוהקים, מתפתלים מסביב לכלי הדם שלי. הבנתי שהקול בא מהצינורות הלבנים והמפותלים הללו.

"מי אתם?" שאלתי בתקיפות.

"אנחנו המסייעים של הגנת הגוף שלך. הסיבה היחידה שאתה שומע אותנו היא משום שאופקיך נפתחו לאחרונה בשל היותך מחליף צורה. ואנחנו חוזרים על כך שוב בשנית: בבקשה ממך אל תתערב אם בריאותך יקרה לך." שמעתי את הקול בוקע איפשהו מתוכי.

"לאחי זה עבד מצוין – " התחלתי לומר וזכרתי שאחי היה מוקף מרפאים שיכלו לדאוג לו. הוא גם סבל מדיכאון לפני שהגיע למחנות ההסגר בהם טיפלו בקורבנות המגיפה הלבנה. אני הייתי לבד. ובינתיים חשתי את הערפילים מתעבים, יונקים כל שמץ של חיים מהמקום.

"אם לא איפטר מהם, הם יגיעו אליי." הסברתי לקול הפנימי המוזר "הם איום גם עליי."

"נשתמש בצעירינו שעדיין לא התמחו." נכנעו המסייעים אשר על הגנת הגוף שלי "תתרכז. אנחנו לא פראים שמסתערים בלי להבחין בין אויב לידיד. אנחנו לומדים את זה."

והצלחתי להתרכז בעודי שומע את הנוזל בצינורות הלבנים מבעבע ומשתנה. לבסוף, הנוזל הלבן התחיל לעלות מתוך הצינורות הלבנים והמפותלים ועלה לעבר העור שלי במהירות.

עם כל נוזל שהוקז, חשתי יותר ויותר תשישות כאילו גופי ניסה להגן על עצמו מהיעדר הגנה שעתה הוקזה החוצה. הנוזל הלבן התרומם למעלה והתנגש בערפילים התכלכלים, המחניקים. יכולתי לראות המונים מובלים על ידי בריות קטנות שפיזרו טיפות לכל עבר. אלה היו המסייעים.

"שונאים. שונאים. שונאים." שמעתי את החיים הקטנים כשהמסייעים הורו למגיני גופי לסגור עליהם בטבעות, להתיז עליהם רעל ולבסוף להרוג ולספוג אותם בעצמם. לא יכולתי לחשוב שזה עתה ראיתי פרק במלחמה עתיקת יומין בינינו לבין הזרים העומדים לכלותנו. ואז נזכרתי שהם יצאו מייסכנה שחיה בשלום עם היצורים הקטנים והמקפיאים הללו. כמו בכל מלחמה אחרת, הכללים הללו תמיד נכתבו בהשראת הרגע כמו בין בני האדם בעצמם. לבסוף, איבדתי את הכרתי ושמעתי את הצרחות. אנשים התחילו להתעורר ולברוח מהמקום. גופי היה נוקשה וחסר תנועה, ועם זאת, מודע. שמעתי את הערפילים נופלים על הארץ, חסרי חיים, בגשם מרהיב של כחול ולבן שבתוכו היו גופותיהם של מגיני גופי. הרחתי משהו שאמר: "משהו לא בסדר בנו. התווכחנו עם המרכז. עתה אנחנו נמות."

ובמוגלה הלבנה שנטפה על האנשים המטונפים בכחול ולבן היו גופות המפקדים בקרב. לבסוף משרתיו של בית גנאריד הגיעו לאולם בעוד אנשים בורחים ממנו. שמעתי אותם מטיחים האשמות בייסכנה על כך ששיחררה את הערפילים התכלכלים. אני מניח שהם קראו. קראו את מגן העם. יכולתי כבר לשמוע את הכותרת הבאה: "נשף התעתועים! צעירה מבנות הסאית'ה רצחה המונים מקרב בני המאהין." מבלי להזכיר את דולכור ופועלו הרע. וחשוב מזה, מבלי להזכיר את ההקרבה שלי שאפילו אני לא הבנתי למה עשיתי זאת.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 03 נובמבר 2019, 22:14, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1516
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק אחת-עשרה

שליחה על ידי ג'וני » 02 נובמבר 2019, 19:04

פרק טוב. רצף המקומות והאנשים בפסקה השנייה קצת בלבלו אותי, אבל מעבר לזה נהניתי מהפרק (למרות שלא כלכך ברור מאיפה כל הקטע עם המגנים הלבנים בא, אבל לא נורא כלכך אם זו הקדמה לזה שהם יהיו יותר משמעותיים בהמשך).
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק אחת-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 02 נובמבר 2019, 20:05

תודה על התגובה. :D

הקטע עם המגנים הלבנים היה בהשראת "היה היה החיים" (שסיימתי לראות באותו זמן). התאים שדיברו עם ווירדת היו תאי דם לבנים לימפוציטים טי-מסייעים שמפעילים את המערכת החיסונית בעת התגובה החיסונית. עם זאת, לקחתי פה קצת חירות ספרותית. וירדת' מבין בזה עוד פחות משאני מבין במוסיקה. גם חיפשתי דרך שווירדת' יהיה יותר פעיל בסצנה הזו וזה נראה לי הדבר המתאים כאן.

לא ענית למה ששאלתי בנוגע לפרק הקודם.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק אחת-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 03 נובמבר 2019, 22:21

פרק שתיים-עשרה: "מילים של אפר"
חלק ראשון: "הרוחות הקרות של דוואמירן"

אני צעירה מדי לזה. בדיוק כשסיימתי את כל הבחינות, היקום הפיל עליי את זה. לא הייתי קרובה לסבתי מצד אבי במיוחד. היה לה חלום מבריק להקים איגוד נגניות הנבל של ספינות הרקיע בראשותה. מה יש בממלכה שלנו שכולם חושבים שזה המקום לחלום בה?

היא הפסיקה לדבר איתי אחרי שהבעתי את דעתי המדויקת על נגינת נבל. להבדיל מגאמוייר, אין לי שום בעיה לעצב לעצמי דרך משלי. יש יותר מדי נגניות נבל בעולם זה. אני רוצה משהו משלי.

כמובן שלא רק סבתי נהרגה באירוע המבאס ההוא אלא גם אחרים. גנאריד הזה היה בן של היחיד מבין אצילי ההון שהיה ידיד של אבא. על כן הייתי אמורה להיות עצובה גם עליו בנוסף על סבתא שלא הסתדרתי מעולם. התחשק לי פשוט לגהק. מה אני עושה באזכרה הזו לזכרו של אלמוני ופלוני? אם אני הייתי מתה, הייתי רוצה שרק אלה שאהבו אותי בחיי, יהיו באזכרה שלי ולא כל מלקק נעליים מכאן ועד קצוות הממלכה.

הלירד גנאריד אירח את האזכרה באחד המגדלים בעירו. היה זה אולם גבוה ומוארך עם חלונות שהשקיפו על העיר שלו כולל המגדלים האחרים שראשם נפתח כראשו של פרח. פרח שעליו עשויים מאש חמה. אין כאן אף אחד שאני מזהה. אבא עושה עבודה טובה מדי בבידוד שלי מהאצולה.

מאז שקיבלתי את הכוחות של אבירת הלהבות, נעשיתי רגישה. כל ביטוי של אש מנסה לדבר אליי. אדון המנגינה הבטיח שהוא ימצא זמן להדריך אותנו. הוא פשוט חיכה שאסיים את הבחינות. אני חושבת לפעמים שהוא בעצמו לא הבין מה נפל עליו והוא פשוט מאלתר מרגע לרגע כפי שאני הייתי עושה במקומו. סבתוש לא מבינה. ולא רוצה להבין. היא אומרת שהקסם של אבירת הלהבות הוא קסם שהיא לא מתעסקת בו. מתוך ייראת כבוד. לפחות היא הסבירה לי למה אני שומעת כל הזמן לחשושים מהלהבות. הכוחות של המתעלים בנויים על בחירה בין אפשרויות. היות והכוחות של אבירת הלהבות בנויים על בחירה בין האפשרויות של הלהבות, הם נותנים ללהבות את היכולת לבחור. מכאן הלחשושים של להבות שלא מבינות מה אני רוצה מהן.

אבא הציג אותי בפני הלירד גנאריד ואחיו, ידידו, כשקולו של הלירד טרסור מתלהט יתר על המידה. הפעם אני לא שומעת לחשושים. קולות לוהבים לא קשורים לכוחות שלי, ההלל למלכים העליונים. הלירד טרסור היה דרארי שחור שיער עם מטה מזעזע עם ראש חזיר מכסף שהיה אמור לומר הוא גבר במושגים דראריים. יכולתי להריח את השמן שלו. לפחות כיסה את זרועותיו. הוא אומר: "כמובן שגבירת שמיים נופלים לקחה את ייסכנה. זרים צריכים לדאוג אחד לשני. האם העובדה שבגללה בני מת חשובה למישהו בממלכה?"

האיש שמדבר איתו הוא האת'ן ליוואגור רואדרת' שמשיב: "זה לא מה שדודניי מספרים, הלירד טרסור. אם ייסכנה לא הייתה מתערבת, גבירת הצללים הייתה מושלת בעיר הזאת."

עוד שם שלא שמעתי עד ששבנו ממים ירוקים. פתאום כולם מדברים עליה כאילו הייתה מאז ומעולם. בכל פעם שאני שואלת מישהו מהי, הוא מתחיל להתחמק ולספר סיפורים. אפילו סבתוש מעדיפה לשמור על פיה חתום בעניינה. הלירד טרסור אחז במטה שלו וענה: "לקלאן סיגויר יש את היכולת ליצור סיוטים. מנין לך שכל עניין גבירת הצללים אמתי?"

"משום שאם לא היא, היינו מדברים על מישהו אחר לחלוטין." התערב הלירד טאלות', עיניו מבהיקות לרגע בזהוב חולני, כאילו הוא רואה יותר מעולם אחד לנגד עיניו המוזרות, "חי הא'קאיב, הנערה גיבורה. אי אפשר לסלול דרך בלי לשבור כמה אבנים."

הלירד טרסור עיקם את שפתיו, חושף שיניים חדות כתער, נושף, "הלירד טאלות' יקירי, אנחנו באזכרה לזכר אלה שמתו בגלל האבנים שלה."

"לא שאכפת לך מהם." סינן האת'ן ליוואגור "פשוט זיהית הזדמנות להתקדם בעולם הזה."

"איך אתה מעז?" התיז הלירד טרסור, מקשיח את כף ידו השעונה על ראש החזיר של מטהו, "אומר לך מה דעתי בנושא. הסאית'ה בפרט ובני השמיים בכלל הפרו מזמן את המצב הטבעי של האצולה הדראינרית. אני אדון הספנות ומקומי באצולת ההון הבכירה. בלעדיהם, הייתי החמישי לפחות."

בנקודה זו הלירד גנאריד איבד את סובלנותו. אני חייבת להודות שהוא נשמע מעט מטורף. הגם שחשדתי שהייתה שאפתנות בוערת מאחורי מילותיו. בטרם הלירד גנאריד עמד לדבר, הלירד טאלות' אמר: "תעשה לי טובה, הלירד טרסור, לא הייתה לך בעיה להעסיק אותם. פתאום אחרי שבנך כמעט נהרג החלטת שהם השורש של כל הבעיות שלך."

"הייתי חירש עד שהאסון פקח את אוזניי." אמר הלירד טרסור, חורק בשיניו באי סובלנות, ועמד לומר עוד משהו מפגר כשהלירד גנאריד הצליח לומר: "האם אתם יכולים להפסיק? הזמנתי אותך מתוך כבוד לאובדנך, הלירד טרסור." והלירד טרסור מתח את צווארו מעלה.

"שמעתי בדיוק מה עשית בעותק של מגן העם שקיבלת, הלירד גנאריד." השיב הלירד "הנשף הזה הוכיח שאמת דיברתי. חוץ מזה, את מי בדיוק איבדו האדונים שאני רב עמם?"

זה היה רוע לשמו. הלירד גנאריד נדרש למשול בעצמו ולחשוב מה הוא רוצה לומר לאיש.

"אתה פשוט מפגר." התזתי כלפיו, עומדת לצד אבי. הלירד טרסור סקר את האולם שבו התכנסנו עד שהבין מי דיברה אליו והחליט לומר: "זה בדיוק חוסר הצדק שדיברתי עליו. בית האוואנהאר הוא הצעיר ביותר מבין בתי האצולה שנמצאים פה. והיורשת שלו – "

"בתי צודקת," השיב אבי "אתה מפגר. כשת'אוון בא, היינו ממלכות ונחלות שנלחמו זו בזו. ת'אוון ויורשיו בנו ממלכה אחת מתוך רבות – " והלירד טרסור לא הזכיר שבעודנו נלחמים זה בזה, דרארי הייתה מאוחדת תחת המלך המלומד בודוי והייתה מקום לחוכמה. בכל זאת זכרתי משהו ממה שלימדו אותי על העבר.

"וכשהם הבינו שהסאית'ה מפריעים להם , הם מינו את דוואמירן לגרש אותם מהממלכה." התיז הלירד טרסור "כך קמה ממלכת מאת'יט. לצערי, בני השמיים, בעורמתם, שיטו בו. וככה הגענו למצבנו הנוכחי שאציל הון מגזע המאהין מדורג נמוך יותר מצאצאי הבוגדים."

"למה אתה קוטע את דבריי? אני איבדתי את אמי שם. האם אתה חושב שהעובדה שאיבדת מישהו מציב אותך גבוה יותר מעל האחרים?" שאל אבי בחריפות לשון שלא זכרתי אצלו. אני מחוייבת לומר שלא הייתי מדוכאת באותה המידה כמוהו. וידעתי שלא היה סובל את דרך דיבורי אל הלירד טרסור בנסיבות אחרות. יכולתי לראות שאוזניהם של אצילי ההון הזוטרים, הגם ששמרו על מוצא פיהם חתום, הקשיבו לו כאילו היה האיש הכי מגניב בחדר ולא הכי מפגר בו. למרות שכמה מהם גם איבדו את יקיריהם באסון, לא יכולתי לחשוב שגם הם הקדישו למעמדם בעולם הזה מחשבה. הפיגור של הלירד טרסור הציע להם דרך נוחה להתקדם בעולם ולשבור כמה אבנים ירוקות. הלירד טרסור כחכח בגרונו והשיב: "העובדה שאתה מנפנף בזכר אמך המתה כבר אומרת לי הכל על כמה אתה ראוי למעמדך – מי שהיה בנה של נגנית נבל שגורשה מאיגוד נגניות הנבל של ספינות הרקיע במולדתה."

אבי חייך בקור כשענה: "אתה מבלבל בינה לבין ידידי, מר ואהור."

והטפרים שלי התחילו ללחוץ על הכפפות. שמעתי את הלירד טרסור משיב לאבי בעודי בורחת מהאולם. שמעתי את המשרתים בעודי מסירה את הכפפות מעל לידיי. גם חשבו שהלירד טרסור הוא האדם הכי מגניב בחדר. הם טענו בין לבין עצמם, בעודי שורטת את ההרד העדין, שהם יכלו לשרת מלך אלמלא הסאית'ה בעורמתם הפחידו את הלירד גנאריד. לא שהם הכירו את העובדות מאחורי מרד אלף כרי הדשא כפי שאני גדלתי איתן. הם פשוט דיברו בעודי שמה לב שיש לי שני זוגות של טפרים במקום אחד. בפעם הראשונה, בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי, צרחתי. המשרתים הפסיקו מהפטפוט שלהם כשהם קלטו שהם לא נמצאים לבד. לאחר שהם זיהו אותי, תוך כדי שהם לוחשים בגנותי, הם הובילו אותי בחזרה לאבי בעוד ידיי חשופות לכל עם הטפרים הכפולים. הלירד טרסור, כראוי לרשע שהוא היה, חייך בעליזות. אבי נעץ בלירד טרסור מבט אפל והחיוך נמחק. באותו הרגע הרחתי ריח באולם שעתה זיהיתי היטב: פחד. האנשים הללו פחדו מאבא. אפילו מי שהוא קרא לו החבר שלו. במבט לאחור יכולתי לראות את האחרים משתאים על כך שהלירד טרסור מרשה לעצמו להתעמת עם אבא. ואני חשבתי שאמא היא יצור מבעית.

"על מה אתם מסתכלים?" שאל הלירד גנאריד בעודי עוטה שוב את הכפפות השחורות. אפילו בנימת קולו הגאה הרגשתי את האימה. הוא אולי היה הראשון בעושרו אך לא בכוח.

חלק שני: "המעמקים של ראוג"


מסיבה שאיננה מובנית לי, מרנה הפכה למי שחיברה בינינו ולא אני. כשהיא הזמינה אותנו לחתונה, כולנו השבנו באישור שכן הייתה זו הזדמנות להיפגש בהיעדר הזדמנויות אחרות. אני הייתי צריכה אירוע משמח אחרי שקלטתי סוף סוף שיש לי שני זוגות של טפרים.

הבעיה לא הייתה בהם אלא ההבנה שאני השתניתי. קיומם אמר שיש לי עוד קרמריט בגוף. הייתי חולה. היות ואבי לא חשב על האפשרות, לא הייתי חסינה לאפשרות המטורפת הזו. הייתי רק מתוחה כמו קפיץ מאז ששבנו ממים ירוקים. ורק עתה הבנתי מה הייתה הסיבה. האשמתי את הכוחות של אבירת הלהבות כשהבעיה הייתה אצלי. אבי סירב לשמוע על זה. הוא אמר שהוא שמע על כאלה שהסתדרו עם שלושה. אותם משולשים היו "חסרי תועלת" כניסוחה של סבתוש. מצד שני, הייתי אנושית וכוחות אבירת הלהבות היו ברשותי עדיין. לא הכל היה צריך להיות אבוד.

אבי עמד על כך שיצטרף אליי. כשהגענו להיכל החוכר של מים ירוקים, גיליתי את הסיבה. מסתבר שמרנה הנכדה של הלירד ורמינת'ירה קאהין, אחת הנשים החזקות במולדתו. להגנתה, אמה הייתה ממזרה כך שלא הייתה סיבה של ממש להזכיר את העובדה שהיא הייתה ת'ארויאנית למחצה וממעמד גבוה ממני. אבי הצליח לשכנע את הלירד לדבר איתו.

חיפשתי את מרנה בין המסובים ומצאתי אותה עם גבר שנשמע כאילו צעד מחלומותיי: שיער שחור, עור שחום ועיניים כחולות. הוא לבש טוניקה שחורה שחשפה את זרועותיו. כשהתקרבתי גם קלטתי שהריח שלו לא היה משהו. הוא משך בכתפיו ואמר: "בכנות, מהרוניסה, גם קודם חשבתי שאת מבוזבזת פה. עתה אני משוכנע בכך היות ומסכימים עמי. הם מוכנים לקחת אותך כתלמידה."

"אוך," סיננה מרנה "מה הבעיה איתך, שיראך?"

החלטתי לנסות להציל את מרנה מהגבר הזה שנשמע לי חלום ואמרתי: "מרנה, הגעתי." הגבר הביט בי בכזו שנאה עד שהשבתי: "מרנה הזמינה אותי לחתונתה. ואותך, שיראך?"

הוא הסתכל על הכפפות שלי ואמר, בארסיות, "אז את אבירת הלהבות." כאילו בעיניו לא הייתי ראויה. משהו בשנאה שלו נשמע לי יותר אמיתי מהשנאה של הלירד טרסור כלפיי כאילו שתה אותה מבקבוק. מרנה אמרה: "שמיר היא באמת האורחת שלי, שיראך, כמוך."

"האדונים שלי לחמו כנגד אבותיה." אמר שיראך, מכנס את זרועותיו החשופות לחזהו, "כיצד אתן יכולות לנשום את אותו האוויר?"

"שיראך, אני הולכת להתחתן." השיבה מרנה. שיראך גנח ודחף אותי כשהצטרף לאחרים.

לפני שהספקתי לומר מילה, מרנה אמרה: "שיראך הוא נציגה הבכיר של גוואיש בממלכה. הוא התעורר לתוך המים כמוני, ובמשך זמן מה, הדרכתו הייתה הדבר שהציל את חיי. עכשיו הוא רוצה שאלך בדרכו ואשרת את אדוניו."

"גוואיש זאת לא הממלכה בה בני החילופין שולטים ובני האדם נתינים?" שאלתי בחרש "לי שיראך נשמע אנושי לחלוטין. הוא מדבר עליי והצבוע הזה בעצמו בוגד –"

"על אדם לציית לאדונו. כך מלמדת ראוג." אמרה מרנה "על אדונו לדאוג לרווחתו ולשמוע את עצתו. זה שדחיתי את הצעתו הנדיבה לא אומרת שארשה לך לדבר עליו רעות, שמיר."

לא חשבתי על זה כך. אם הייתי נולדת בגוואיש ומעלות החמה ועד שקיעתה היו אומרים לי שבני החילופין מגניבים ובני האדם מבאסים, האם הייתי מסיימת כמוהו? שנאתי את זה. מרנה טפחה על כתפיי ואמרה: "לפני שאתחתן, אדון המנגינה רוצה לראות את כולנו.
השיעור הראשון שלו מוכן."

עפעפתי בגבותיי הזהובות והחלטתי לחכות עם שאלותיי לאדון המנגינה עצמו. יצאנו בחרש מהיכל החוכר בדלת צדדית שמרנה הכירה. כשהלכנו, תהיתי איך היו מתנהלים חיי בממלכה בה הסאית'ה היו הרוב. לא בהכרח מאת'יט. היו ממלכות אחרות שלהם בעולם זה. האם הם היו שונים מאלה שחייתי עכשיו או שהם היו דומים עד ביאוס? מצאתי את עצמי מודה שלא הצלחתי לדמיין את חיי. החיים היחידים שהכרתי היו בממלכה זו ששמיה זהב. אלה היו חיי.

חלק שלישי: "הזקיפים השומרים על הארץ"

ואז נכנסנו לארץ ללא זמן. מרנה הסבירה לי בעודנו הולכות שבעולם רגיל, הזמן מתחיל לנוע ברגע שהשרירים נמתחים. בשל התוהו בעולם שלנו, השרירים לא נמתחים כראוי. וקיימים מקומות שהזמן עדיין לא התחיל לנוע בהם. ככל שהתוהו חזק באותם המקומות, לוקח לשרירים יותר זמן להימתח כראוי ולזמן לנוע.

אנחנו היינו בדרך למזבלה של מאת' שהיא, כלשונה של מרנה, מקום שבו הזמן נע לאט, ואם בכלל, הוא נע בכלל. בהשוואה לזה, שני קרמריטים שנלחמים זה בזה נשמע מעולה. מכל זמן, אנחנו יכולים ללכת ולחזור ואף אחד לא יבין שנעדרנו. והפעם, מרנה נשבעה, נשוב לקו הזמן ממנו יצאנו ולא לקו זמן חדש. מרנה הייתה מקומית לקו הזמן החדש הזה. מעניין מה קרה למרנה בקו הזמן הקודם.

המזבלה של מאת' נמצאת בין נחלת מים ירוקים למאת'. היא המעסיק הגדול ביותר באיזור. עכשיו כשמרנה הסבירה לי את המורכבויות, התחלתי להבין שרק בני חילופין יכולים, אם בכלל, לתפקד בסביבה תוהנית כזאת. הסתבר שלא רק הם אבל את זה הבנתי רק בהמשך.

המזבלה של מאת' הריחה כמו שיראך כשהגענו לשם. כשאמרתי את זה, מרנה הסמיקה. היא טענה שמה שאני מריחה זה רפש טכסי ששיראך מרח על עצמו. אדון המנגינה חיכה לנו עם האחרים בקצה המזבלה במקום בו הריח של שיראך התחיל להיות נעים לעומתה. מצאתי אותם כשת'מדן דגה סכין עם להב קהה מאחת מערימות האשפה הארודות. המזבלה הזכירה לי את הגבעות שלמרגלות דרגאלות' ואפילו היו כמה מפלים של נוזל שמנוני דוחה. בני החילופין הפליגו בתוך הנחלים הללו שחרצו חריצים בתוך פני השטח המעופרים להחליא של המזבלה. יכולת לראות את המרכז ששכן בלבה של המזבלה שפלט עשן לבן. והעננים שנוצרו ממנו היו אלה שהורידו את הנוזל השמנוני. ובכל זה, ת'מדן דגה לה סכין. ואומרים שיש צדק בעולם.

"סליחה." אמרה ת'מדן, מרימה את הסכין קהה הלהב בין אצבעותיה "הוא נראה לי... מעניין." ומכניסה אותו לנרתיק על החגורה שלה שהייתה עם אבזם בצורת ראש ציפור – סמל הבית שלה, הוֹקִינְדַווֵי.

"שמיר ומרנה הגיעו. מצוין." אמר אדון המנגינה ולא טרח להתייחס להתנצלות של ת'מדן. הוא הסתכל לעבר העננים המשונים ששייטו בשמיים הזהובים ואמר: "יותר מדי אשפה. בתקופתי המזבלות היו קטנות יותר."

מה שהזכיר לי לשאול אותו מתישהו לגבי הגיל שלו. הוא לא נראה לי יותר מבוגר ממני. עם זאת, אצל ישויות בעלות כוחות כבירים, כמו אבא שלי, מראה עשוי לטעות ולהסתיר שנים רבות. דארגורד מתח את אצבעות ידיו, כאומד את המזבלה במתיחת השרירים שלו, ואמר: "אני מאמין שהמזבלה של שבעת העמקים גדולה יותר."

"המזבלה של סומימור יותר גדולה." הכריז סטיק, מקטין את המזבלה עוד יותר בין ידיו. אדון המנגינה הצר את עיניו ואמר: "לצל האדם אין בכלל מזבלה. וזה מסיים את הדיון."

לרגע אחד ובודד דגדגה דמעה את עיני כשחשבתי על מקום נטוש וחרב שלא היה שמיר. אני חושבת שהמאבקים של הקרמריטים השפיעו עלי מעט רגשית. לא שלהשוות גודלי מזבלות היה שפוי בכלל.

"מכל זמן, מה אנחנו עושים פה בכלל?" שאלתי. דארגורד גלגל את עיניו ואמר: "שמיר, הביטוי הנכון הוא 'מכל מקום'."

"זמן פה, זמן שם. מכל זמן נכון כמו מכל מקום. ובכל זאת, מה לקח לך כל כך הרבה... זמן?" המשכתי לשאול, מחוממת על אדון המנגינה. אדון המנגינה קיבל את דעתי בחיוך. לא הרגשתי בזעם כשענה: "אין לי מושג, שמיר. זה נשמע לי נכון לכנס את כולכם פה."

ובנימה זו, נכנסנו למזבלה. האדמה מסביבנו התפתלה ונאנקה תחת ההתעפרות שלה. נכון, אומרים התעפרות רק על בני אדם אבל כמויות ההרד שם לא היו הגיוניות אפילו למזבלה. חיפשתי משהו מעניין בערימות האשפה רק כדי להתעלות על ת'מדן. הבחנתי בסירת רקיע. פרט לזה זיהיתי שעוות חזיר, מראות, דיסקיות הצתה קהות ועוד כמה כלים שקשורים לאש. את דיסקיות ההצתה הקהות הרמתי כאשר נתקלתי בהן מתוך כוונה להשתמש בהן. ואז מצאתי כמה בני חילופין מסריחים שהואילו לרדת מהסירה שלהם רק כדי להציק לילד שהרים משהו מאחד מהררי האשפה.

התנתקתי מהחבורה ומיהרתי לעבר בני החילופין שצעקו על בן הפרעוש שחור השיער... שנראו במבט קרוב יותר כנוצות... שהסאית'ה בטח שלחו אותו לרגל אחריהם בנחלתם. האם אי אפשר ללכת בלי לשמוע מדעותיו המפגרות של הלירד טרסור?

"עזבו אותו!" קראתי לעבר בני החילופין שלשניים מהם היו חוליות הרד על צווארם ולאחר היו קוצים שחורים על הגוף. אלה היו בני תחמושת – בני חילופין שנוצרו מכלי נשק שהושלכו למזבלה ואחר כך גויסו לשירותה. אחד מצווארוני-החוליות אמר: "מצוין, גבירתו של בן הפרעוש הגיעה. כפי שאמרנו לו, 'סתלק מנחלתנו, חוטף תינוקות."

ואז קלטתי שמה שהוא החזיק היה תינוק של בני חילופין עם צווארון חוליות. מישהו באחוות אלף כרי הדשא קנה שרשרת חדשה מהארודים שאחי העיף לפה ולשם בנדיבות. בן הפרעוש העביר את המשקל ביני לבין בני החילופין מהסירה ולא הצליח לומר מילה. החלטתי לראות אם נשאר קצת כח בדיסקיות ההצתה. הייתי קטנה יותר אבל קיוויתי שגם חזקה. לצערי, הם היו חזקים. ברגע שניסיתי לשפשף את אחת מהדיסקיות על קוציו השחורים של אחד מהם , השניים האחרים, עם צווארוני החוליות, תפסו אותי ועמדו להשליך אותי לנחל כשאדון המנגינה התערב. השלושה זיהו אותו מהסיפורים שהגיעו אליהם מפועלי הניקיון. אותם פועלי ניקיון שהעבירו להם את רעיונותיו של הלירד טרסור, גם סיפרו להם על מעשה גבורתו. הם אמרו שכדאי שידבר עם בן הפרעוש לגבי התינוק. ועלו על הסירה. הוא אמר לי בעיניו להיפטר מדיסקיות ההצתה הללו שסיימו את חייהן. לצערי, בבגד שהבאתי לחתונה לא היו כיסים. אז באמת נאלצתי להשליך אותן לתוך נחל.

"ההורים שלי שלחו אותי לפה." הסביר הילד שחור הנוצות "להוציא את אחי ואחיותיי."

ואז הבנתי שהתינוק עדיין השמיע מנגינה מהתולעים הלבנות שהתחפרו בבשרו. בחיי, שזה היה דוחה. אדון המנגינה אמר: "אני חושב שזו ההזדמנות שלך לשכנע אותם לצאת משם."

עמדתי לומר בטרם מצאתי את עצמי מתיישבת ומניחה את כפות ידיי על התינוק. מנגד, החוליגנים מקודם צפו במחזה כשהתולעים הלבנות התחילו לבקוע ולזרום על כפות ידיי. במבט מקרוב היו להם אבני טבור אדומות. אלה באמת היו האחים והאחיות של הילד הזה.

"הנה התינוק." אמר אדון המנגינה אחרי שסיימתי "הוא גם סיים להבשיל."

בני החילופין נהמו בשביעות רצון כשהאדמה רעדה. ההרד נסוג כשתינוק התהווה בשר על גבי בשר על בשרה החשוף של האדמה. אדון המנגינה החליף מבט עם דארגורד ושאל: "האם זה לא אחד מאחיך, דארגורד?"

אני הענקתי לילד את משפחתו כשדארגורד התפתל מעט. התינוק סיים בינתיים להיווצר. זה לא היה בן חילופין. הכח שיצר אותו התיך את עצמו לתוך התוהו של העולם הזה. והתוהו של העולם הזה נסוג.

"הזקיפים השומרים על הארץ." מלמל אחד מבני החילופין בייראת קודש "מספרים כשראשון הקוסמים ראה שגם בני האדם וגם ילדי המנגינה נכשלו מול צבאות הזרים, הזקיפים השומרים על הארץ ניתצו את העולם בשמו כדי להגן עליו."

יש כמה גרסאות לסיפור על סוף העולם הישן. היות ואני בדרך כלל לא מסתובבת איתם, מעולם לא שמעתי על הזקיפים השומרים על הארץ כסיבה אפשרית לניתוץ העולם הישן.

הוא החליט להחליק למטה לעבר התינוק. אדון המנגינה הביט בו מאחור ואמר: "חשדתי בזה. אני מזהה שומר קרקעות כשאני שומע את מנגינתם. בתקופתי הם היו יחסית נפוצים."

"למרות שהייתם מבודדים, מלחמת הרסיסים הבוערים ערערה את היסודות של העולם." אמרה מרנה "וכשהיסודות של העולם מתערערים, הם באים כדי לתקן אותם בדרך כלל."

ודארגורד הרים את התינוק מהארץ רק כדי למצוא את עצמו כשהאוויר סוער מסביבו כאילו האדמה צרחה. וההרד התחיל לסגת לעבר ערמות ההרד שעמדנו עליהם. הרגשנו משהו לא בריא באוויר שהתמלא בצרחות תינוקות. משהו תקף את יסודותיה של המציאות.

"עתה הבנתי למה באנו לכאן. העוצמה שהיקום משקיע ביצירתם מערערת את יסודותיו. עלינו להשיב אותם למקומם לפני שיסודות יקרסו." אמר אדון המנגינה את אשר על לבו.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1516
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק שתיים-עשרה

שליחה על ידי ג'וני » 05 נובמבר 2019, 23:07

פרק מעניין, הכתיבה שוטפה ומתחילות להיות התפתחויות בעלילה מאקספוזיציה. העלילות של וירדת' ושמיר מתחילות להתחבר אחת אל השנייה מבחינת קו זמן, ככה שזה יותר מתחבר בראש שלי.

בנוגע לשאלה על פרק 10 (זה פרק 10 נכון? הוא לא ממוספר...):
למה גם מלכת הקרח וגם האדון כבידה רוצים שהכוח שלה יעבור למערבולת קרח?
למה צינת ליל חייבת להיות בתה של גבירת הצללים?
איך מערבולת קרח תגיב כשהיא לא חייבת דין וחשבון לסמכות גבוהה יותר?

ועוד כל מיני שאלות שכנראה יהיו חשובות יותר בפרקים הבאים.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שתיים-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 06 נובמבר 2019, 00:08

תודה על התגובה. :D

בפרק הבא יש אזכור לאחד המניעים של האדון כבידה להעברת הכוח קרי הסרתה של מלכת הקרח מלוח המשחק. זה נותן לאחד ממשרתיו לבצע את זממו באוכלוסיות, שבקו הזמן הזה, מלכת הקרח מגנה עליהן מסיבותיה האנוכיות.

מרגע שמערבולת קרח הפכה לגבירת הצללים, צינת ליל הפכה להיות בתה המאומצת כמו שמערבולת קרח וצינת ליל הן בנות חסותה של מלכת הקרח (שהעדיפה להצניע כמידת האפשר את הקשר המשפחתי שלה אליהן.)

והשאלה הבאה לא תיענה בפרק הבא. יש עוד מהמורה אחת שמערבולת קרח צריכה לחצות בדרך לשם.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שתיים-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 06 נובמבר 2019, 20:42

מערבולת קרח מספרת: "לשחרר"
חלק ראשון: "נצחון הכבידה"

העולם שהגעתי אליו היה כבד.

לקח לי זמן אינסופי לזהות את המקום שהגעתי אליו. הפער שבין התודעה החיה לבין הזכרון המת. הייתי בתוך מרובע של סלעים ענקיים וחומים שהזדקרו מהארץ כניבים. המרובע מייצג את הזמן. הייתי בתוך מעגל של תשגור זמן. אור השמש לא הכאיב לעיניי. לא אחת כי אם שתיים.

התאומים. היו לי שניים מאביר הלהבות. שניים מהירח היוקד שלו. עולם הפוך כמעט לחלוטין מהעולם שעזבתי. מים זרמו בשאונם מתחת לאדמה העבה והכבדה אך רק שם. מעליה העולם היה, מה המילה שחיפשתי, אוך, מדבר. חם אבל עדיין מסוגל לקיים חיים. ככלות הכל, משרתיי הציבו את הסלעים הללו לפקודתי. האם הייתי בכלל איפה שהתחלתי? לפי ההסכם ביני לבין האדון כבידה לא היו אמורים להישאר בני אדם בעולם. מכאן שמדובר בעולם אחר. ואז נזכרתי שזה היה מסע בזמן, לא בחלל. הייתי בעולם שלי, כמובן. הייתי צריכה רק לתת לזכרון להדביק את התודעה.

אני אזכר במה שידעה גבירת הצללים.

בינתיים שיניתי את צורתי לצורתה. גלימה שחורה אוורירית נפלה על גוף נטול צורה. הרמתי את כפפותיי השחורות שהסתיימו בטופרי ברזל מנגינה. הרגשתי את נוכחותה. גבירת הצללים הייתה אני למעשה. חשתי את כעסה על הכבלים שכבלו אותה למציאות. היא ביקשה להיות חופשיה. אני חשתי ברצונה מגשש לעברי בתהייה אם אני משקל עודף. יחסית למישהי שלא התקיימה רק לפני רגע, אישיותה הייתה כבר מגובשת כמעט לחלוטין. לרצונה להציל את קואין לא היו מניעים נאצלים. קיומה של קואין ייקדם אותה במטרתה: להשתחרר מכבלי המציאות.

הבנתי שקרחונית לא הייתה קיימת יותר. הכוחות של גבירת הצללים עבדו אחרת משלי. כך שקרחונית לא נוצרה מעולם בקו הזמן הזה. חשתי את גבירת הצללים סורקת אותי. סורקת אותי באותה המידה שסרקתי אותה. הבנתי שהיא לא זזה ממקומה בגלל שחשה בי. היא רצתה להיות בטוחה שהכל כשורה אצלה לפני שתעזוב. תהיתי למה אני עדיין קיימת. הבנתי שזה נבע מהנדר שנדרתי. בכל מקרה אחר, היינו כבר מתאחדות לישות אחת, מרושעת יותר.

"למה שלא אשמיד אותך?" שאלה גבירת הצללים באותה ענייניות שמישהו מוחץ פרעוש.. כלומר מדמיין שהוא יכול למחוץ פרעוש. עניתי: "אני מועילה ברובי."

"אין לי כח להלצות." סיננה גבירת הצללים "אני מבינה שאת תאומה זמנית עלובה שלי, מערבולת קרח. את משרתת את מה שאנוכי הגבירה שלו. למה אנחנו צריכות לחלוק גוף?"

"הסיבה המקורית לשבועתי הייתה להשתמש בכבודו של הא'קאיב כדי להפיץ ייאוש ועצב. האם בתקופתך אין צורך בזה?" השבתי והבנתי כמה רחוק היא העפילה אל מרומי העתיד. הייתי מרוחקת אלפי שנים מהשנה שנולדתי בה או אפילו השנה בה נשבעתי את השבועה... אבל זה הזמן שהיא חשה בו כבית.

"יש משהו בדברייך." הודתה גבירת הצללים "אף פעם לא הבנתי את הטעם באמונה בו."

"משום שאת כל כך חזקה עד שאת לא צריכה להאמין במישהו חזק ממך." אמרתי במאמץ. כל השנים ההם מול מלכת הקרח עמדו להשתלם מול גבירת הצללים. התקשיתי להאמין ששנינו היינו תאומות זמניות. מצד שני, אני וצינת ליל היינו שונות זו ואנחנו היינו... תאומות זמניות אף על פי שנולדנו לאבות שונים.

"האדון כבידה חזק ממני ומלך העולמות חזק ממנו." תיקנה אותי גבירת הצללים ביובש "אמונה היא כבלים. אם מושא האמונה קיים, הוא כובל אותך אליו. אם הוא לא קיים, האנשים שמדברים בשמו כובלים אותך אליהם. אני לא צריכה אנשים שכבולים לאחרים."

אישיותה הייתה מגובשת יחסית למישהי שלא התקיימה לפני רגע. הרגשתי שזממה משהו.

"אז אני מניחה שהסיבה לכך שלא השמדת את הכבלים של אמונת הא'קאיב עד עכשיו הייתה –" שאלתי בזהירות. גבירת הצללים נטלה שליטה על גופנו המשותף ושילבה את זרועותיה כשענתה: "משום שדחיתי את זה. הרעיון שהעלתה מלכת הקרח דווקא מעולה. לכבול את הלחש לשירותה. רק הבעיה היא שהאירוע ששלח אותך מעולם לא התקיים. האדון כבידה קטע את המעגל שדרכו נשלח כוחם של הנותרים בקצה הזמן אל העבר, מערבולת קרח."

חלק שני: "תשורתו של רעם"

כצפוי מגבירה של צללים, ארמונה היה מערכת של אולמות תת קרקעיים מרובעים שתוחמו על ידי מים זורמים. לקח לי רגע להבין שכל אחד מהאולמות היה בזמן אחר – אחרים שכנו בעבר הרחוק ואחרים שכנו בעתיד הרחוק. אף אחד מהאולמות לא היה בזמני. אנשים חיכו לה כשירדה במדרגות לאולמה. הם עטו ברדסים שחורים שהצלו על פניהם. עמודים הטילו אור בדרך שלא הבנתי לגמרי.

"העמודים הם גבישים של אור. הגבישים מעוצבים כך שיתפלגו וייצרו ככה אור תמידי." הסבירה גבירת הצללים בהתנשאות. יכולתי רק להשתאות מול הרעיון חסר התועלת הזה. אני הסתדרתי היטב עם אור הכוכבים בזמני. בינתיים גבירת הצללים הקשיבה למשרתיה.

הם עדכנו אותה שאחת ההתגלמויות של האדון רעם הגיעה ועמה הובאה תשורה לגבירתם: התגלמותו של העולם הזה.

"חשבתי שאת התגלמותו של העולם הזה." הרשיתי לעצמי להחמיא לגבירת הצללים. מחמאות אף פעם לא הזיקו לקידום מטרותיך אצל עריצים. היא ענתה: "אני כבולה אליו."

השליח חיכה באולם העתיק ביותר מבין אולמותיה. גבירת הצללים הורתה למשרתיה שיצוו על השליח לבוא אליה כדי להפגין רצון טוב בפניה. לפני שהספקתי לומר מילה, השליח הגיע כאילו הוא הקשיב לשיחתנו מהעתיק באולמות. ייתכן שכך היה הדבר באמת. חושים מועצמים לא היו רק נחלתן של ישויות כמוני.

הוא נראה כאדם שיצקו אותו לתוך תבנית של זוחל. קרניים התעקלו מתוך הסנטר הגרמי שלו וקשקשיו כחולים בעודו קד בפני גבירת הצללים. היו גלדים חתומים במקום בו היו אמורות להיות כנפיים. לא שתהיתי למה הוא נוצר ככה. משמעות הצבע הכחול בקרב בני מינו של האדון רעם הייתה שהוא היה החושב. מצאתי את העובדה שלבני מינו היו שני זוויגים זכריים – כחול ואדום - וזוויג נשי אחד – צהובה – מכעיסה. זה השפיע על דיבורו.

"צהוב כביר," התחיל לומר השליח כשגבירת הצללים שאלה: "למה אתה כחול, שליח? האם לא עדיף ששתינו נהיה צהובות?"

שמעתי אותו מושל ברוחו ואומר: "צהוב כביר, כחול מרומם שלח אותי להביא צהוב זה." ובחר לא להבהיר שמרגע שההתגלמות חצתה את מחסום המציאות, היא קבועה בפרטיה. אם הוא היה כחול, הוא יישאר כחול.

וההתגלמות הושלכה לתוך האולם. הוא היה גבר בעל שיער אדום זהוב ועיניים תכולות. מצחו היה בולט כאילו גולגולתו הייתה קטנה מלהכיל את מוחו. הוא לבש גלימה שחורה.

"קנת'ן הורווינד." לחשתי בצללים "סבי." הוספתי בנימה מוזרה יותר.

"ברוכה הפגישה." אמר קנת'ן הורווינד, מרעיד את שפתו הסדוקה, "גבירת הצללים."

"תשורה לכריתת ברית בינינו." שיקר השליח בפנים חפות מרגש "קח את עוצמתו, צהוב."

גבירת הצללים חשה במלכודת הפרושה לפניה ואמרה: "המעשה נדיב מכדי להיות נכון, שליח."

"אני מוכן למות. כל האחרים כבר הלכו. כשלתי בהבטחתי להוריי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר." אמר קנת'ן הורווינד, קולו הנואש לא הולם את התקווה שנצנצה בעיניו, "מאז שרכבתי על האלון וזכיתי בכוחות האלה, שום דבר לא הלך לי כפי שביקשתי אותו."

"אני אכן שוקלת לשחרר אותך מכבליך, התגלמותו של הא'קאיב." אמרה גבירת הצללים "ולהעניק אותם לאחרת."

"צהוב כביר, התשורה עבורך." מחה השליח שהפגין ידע רב יותר ממה ששתינו חשדנו. כמובן שהאדון כבידה שיתף את שותפיו ליצירה בתוכניתו. שניהם ידעו על קיומי עכשיו. זו הסיבה שהאדון כבידה לא מסר אותה. בני מינו לא אהבו להילכד במעגלים של אבדון. זה הכאיב להם.

"קיבלתי את התשורה. עתה זכותי להחליט למי אעניק אותה הלאה." ענתה גבירת הצללים "אתה חופשי ללכת."

השליח כחול הקשקשים התפוגג לאפר לוהט כדרכן של התגלמויות אלו. גבירת הצללים הרימה את טפריה והאפר הלוהט זרם מבעד לכפפותיה לתוך גופה, מזין אותה בחומו. "הכינו אותו." אמרה גבירת הצללים לאחר שסיימה לאכול ופנתה לדבר אליי, בצללים, "ואז אני אגמור איתך אחת ולתמיד, מערבולת קרח."

חלק שלישי: "רסיסים של משיכה"

אחרי שגבירת הצללים שבעה, הלכנו לאולם הרחוק ביותר במעלה זרם הזמן. הכבידה הייתה רבה עוד יותר באותו אולם. הבזק מזכרונותיה של גבירת הצללים על רסיסים שנמחצו זה לזה עד שהתחילו למשוך לתוכם עולמות שלמים עד שכדור האדמה תפח ותפח. המדבר הזה היה הרסיס שהרגישה בו הכי נוח. היו דווקא חלקים שלו שהיו יותר לרוחי: קפואים ומושלגים כמו שצריך.

התרשמתי מעמידותם של משרתיה. הם גררו את סבי אל האולם הרחוק ביותר בזרם הזמן. נאמנותם הייתה ללא היסוס. לא יכולתי להתאפק ולשאול: "האם המשרתים אמתיים?" גבירת הצללים כיווצה את כפפותינו השחורות באי נוחות שהצביעה על ששאלתי שאלה אחת יותר מדי. סביר להניח שהיא תהתה אם נתנה לתוהו להשפיע בדרך זו על שפיותה. המשרתים היו התגלמויות. הם לא יכלו לתפקד כנותרים בקצה הזמן מעצם טבעם הדומם.

ידעתי שמרגע שאקח מסבי את עוצמתו, אצהיר נאמנות לאדון כבידה. לא חפצתי באדנותו.

לבסוף הניחו משרתיה את סבי על במת אבן שעלתה והתגבשה מתוך רצפת האולם. היו יתרונות לכך שגבירת הצללים הייתה כובלת תוהו. היא יכלה ליצור כל דבר שהיא רצתה. קלטתי שאני לא צריכה מעגל חדש של הנותרים בקצה הזמן. היה לי את ליוואגור בזמנו. גבירת הצללים רצתה שאתנער ממילתו על מנת שתוכל לשכון לבדה. לא היו פה אנשים. רק התגלמויות.

בינתיים גם לי היה מהלך. בעוד תשומת לבה של גבירת הצללים הייתה ממוקדת בסבי, אני הסתובבתי במקום המשותף לשתינו שלבש את דמותו של עולם מושלג שרוחות מנשבות בו לעומת הצללים האחידים שכיסו את הצד האחר. בעוד גבירת הצללים מתחילה לחתוך, אני החלפתי צורה למערבולת קרח. חשתי אותה רועדת כשהצללים שלה התחילו להיקלש.

ברגע שלאחר מכן היינו מאוחדות. לא שמעתי יותר את קולה הקר. הוא היה עתה קולי. הרמתי את טפרי הברזל שלי ואמרתי: "אתה חופשי ללכת, סבא. שירתת את תכליתך, קית'."

הוא הצליח לקום משולחן האבן, לא מופתע בכלל. הוא בטח ראה אפשרות זו בחיזיונותיו.

"את חכמה יותר ממה שציפיתי. בזמנו לא הבנתי למה מרעיד הארץ היה מלא כל כך בכעס. עתה שאני נכבלתי למעגליו של העולם הזה, אני מבין אותו." אמר סבי ונעלם במכת רעם. לקח לי רגע להיזכר שמרעיד הארץ הייתה אותה הישות שאחרים התייחסו אליה כמנגינה – הוא היה המקור של המנגינה.

עתה כל מה שנותר לי היה להציל את קואין.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 18464
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 12
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

גבירת הצללים 2 פרק שלוש-עשרה

שליחה על ידי The oldman » 07 נובמבר 2019, 00:01

הגעתי בינתיים עד פרק 12, אבל התחושה שהסיפור מתחיל להאיץ ובסך הכל שלושת הפרקים האחרונים שקראתי כתובים טוב וזורמים.
ח"ח.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
סמל אישי של משתמש
shal1
הודעות: 9
הצטרף: 07 אוקטובר 2019, 10:06

גבירת הצללים 2 פרק שלוש-עשרה

שליחה על ידי shal1 » 07 נובמבר 2019, 19:44

היי
מעולם לא כתבתי ביקורת.
אולי הגיע הזמן להתנסות בזה.
הטקסט שלך דחוס מדי. הכל מאוד דרמטי. כל משפט וכל מילה. גודש גדוש מודגש. הלילה באפלוליתו הריקה נמחץ ליד האופק באנוכיות מוטעמת שנשלחה אל מעבר להיותי ואל זרזיפי שחור משחור. טה טם. התעייפתי אחרי פסקה. מלא פאתוס מיותר.
אולי פשוט תכתוב בעברית. המשלב של השפה שלך אולי נראה לך נכון אבל הוא לא מתאים לאף תקופה. הוא משהו מדומין שלך, מושפע מסרטים. משר הטבעות. ומתרגומי ספרים קלוקלים וזאת נו איך קוראים לה בפרט. נו האלפית. המלכה ביער.
זאת לא שירה. וגם בתור שירה כמו שאמרתי המשלב שלך לא שייך ולא קוהרנטי לאף תקופה.
רוצה להעיף את הסיפור שלך קדימה? פשוא תכתוב אותו בעברית. לדוגמא: הלכתי לחפש ביצים בשביל המלכה. זה טוב להם לדם.לא יודע מה זה עושה להם בדיוק, אבל זה שומר עליהם. אנטיאייג'ינג או משהו. היה חשוך וחוץ מירח שנראה כמו מבשר רעות, וואלה לא היה אף אור בשמים. היה גם שקט.
אם יש לך סיפור, כלומר פלונטר נפשי, פסיכולוגי ודמות עם אופי. אל תדאג. זה יהיה מעניין.
עולם הפנטזיה לא בא משפה מאולצת או משלב ימי בניימי, הוא נוצר מתוך מה שקורה. מהריאליה שלו.
מקווה שעזרתי. ולא פגעתי. ושאתה מבין.
בידידות,
של
:flame:
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שלוש-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 07 נובמבר 2019, 21:08

תודה על הביקורת. הכתיבה שלי נוטה להיות דחוסה. זהו פגם שאני נמצא בתהליך עבודה עליו. הפרולוג במקור היה הרבה יותר דחוס.

לגבי המשלב, כשהתחלתי לכתוב המשלב שלי נטה להיות גבוה יותר וגם נטה להזכיר כתיבה עתונאית שזה גם משהו שקראתי הרבה. קח בחשבון שאם הייתי כותב בצורה טבעית לחלוטין, היו הרבה פחות תיאורים. כתיבה אף פעם לא טבעית לחלוטין. למרות שזה צידוק עלוב, הספר חלק מסוגת הפנטסיה ההירואית - הפאתוס הוא חלק מהדנ"א של הספרות הזו...
סמל אישי של משתמש
shal1
הודעות: 9
הצטרף: 07 אוקטובר 2019, 10:06

גבירת הצללים 2 פרק שלוש-עשרה

שליחה על ידי shal1 » 07 נובמבר 2019, 22:09

היי,
לשם הדיון, אל תכעס, טוב?
אני מרשה לעצמי לחזור ולומר לך המשלב שלך לא תקין. אין משלב כזה. לקרוא לזה משלב גבוה זאת פשוט טעות. לצערינו אנחנו לא חוקרי שפה להבין את האיכויות של השפה בתקופות השונות ולהיות קוהרנטים. אין קשר בין כמות התיאורים לצורה הטבעית. השפה שלך יכולה להיות טובה ונאה ומלאת תיאורים בשפה הרגילה שלך. פשוט אל תפחד. כתוב פשוט. אנחנו חיים על תרגומים שבהם מטבע הדברים השפה קצת משתבשת. בשפת המקור הדברים כתובים בטבעיות ויש אינסוף דוגמאות לכך. למי שרגיש לשפה צורת הכתיבה שלך צורמת.
זהו. סיימתי להציק. רק חומר למחשבה.
של
:flame:
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שלוש-עשרה

שליחה על ידי הלדין » 08 נובמבר 2019, 00:00

תראה, אני לא כועס. אני יודע שיש לי בעיה עם כתיבה עמוסה במידע. אמרתי שאני בתהליכי עבודה וציינתי שערכתי את הפרולוג לשם כך.
לי יצא לקרוא בזמנו ספרים, שלדעתי, כתובים הרבה יותר יפה מהסגנון שאני כותב בו - "בעל החידות מהד" וכמה מהספרים של גבריאל קיי, ולאחרונה, "ברונז". גם סדרת "שיר של אש ושל קרח" כתובה בצורה שאני מוצא אותה אסתטית. אני משער שתסכים איתי שכתיבה יכולה להיות יפה. לגבי המשלב, נשמע לי שזה בעיקר עניין של טעם אישי. אני נוטה לראות בזה את הסגנון האישי שלי שנמצא בתהליכי התפתחות כל הזמן. על כל פנים, מה שניסיתי לומר הוא שכתיבה זה לא תהליך טבעי. כל מה שיכול להפיק תהליך כזה הוא טיוטה ולא יותר מזה. כל הספרים שאתה קורא עברו עריכה לפחות כמה פעמים בהתחלה באמצעות הסופר ולאחר מכך באמצעות גורמים חיצוניים.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה