ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ותשע

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3598
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

שליחה על ידי הלדין » 19 יוני 2020, 20:15

לקוראים, מה דעתכם עד כה על הסיפור?

אז איזה מאבירי היסודות אתם חושבים שהוא הכי מעניין?
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 19376
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 16
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

שליחה על ידי The oldman » 20 יוני 2020, 08:55

אני לא כלכך עוקב אחרי הספר, חלק מזה כנראה נובע שאני לא מת על מסעות בזמן - ולפחות בפרקים שקראתי זה אלמנט בולט בעלילה.

כאן זה הרגיש לי שיש כמה כדורים באוויר כל הזמן 😉
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
הלדין
הודעות: 3598
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

שליחה על ידי הלדין » 20 יוני 2020, 11:32

תודה על התגובה. :D

הכדורים הללו יסתדרו בשורה לקראת סוף הספר. החשיפה הראשונה לז'אנר המד"ב הייתה דרך "קץ כלזמן" של אייזיק אסימוב כך שיש לי פינה חמה לסיפורים אלו. מעבר לכך, הסיפורים באום עוסקים בין השאר בטבעו של הרצון החופשי ומסע בזמן מתאים לי כדרך לחקור אותו.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1966
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

שליחה על ידי ג'וני » 14 יולי 2020, 01:23

אהבתי את שני הפרקים הראשונים. הפרק השלישי קצת בלבל אותי, בחלק מהקטעים לא הייתי בטוח במי מדובר והסיום לא ברור. למה יאדגוואן טוב כבן ערובה וסטיק לא? כלומר, מניח שגם לסטיק לא אכפת אם יאדגוואן ימות...
הלדין
הודעות: 3598
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

שליחה על ידי הלדין » 14 יולי 2020, 06:54

תודה על התגובה :D

כללית, אני ראיתי את המהלך של סטיק כניסיון לקרוא תיגר על תפיסתו העצמית של יאדגוואן קרי האם הוא באמת רוצה להיות הלירד. ובסופו של דבר, גם אם יאד רוצה, שנים של חיים בצל עשו את שלהם והוא מבין שיש הבדל בין רצון למעשה. הוא התכוון לתת לעצמו להיסחף על הרוחות ולמצוא את עצמו הלירד משום שאין בו את חוסר ההגינות לתבוע את התואר ישירות כל עוד יש מישהו עם תביעה הרבה יותר מוצלחת משלו.

נ.ב.
בסופו של דבר, החלטתי שזה לא מספיק והוספתי שסטיק השתמש פה לרעה בקסם של אביר האבן על מנת לכפות על יאד בחירה.
הלדין
הודעות: 3598
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

(ס) גבירת הצללים 2 פרק עשרים ושמונה

שליחה על ידי הלדין » 14 יולי 2020, 23:07

צינת ליל מספרת: "השיחה האחרונה"
חלק ראשון: "קדימה"

שדה מעוז הייתה מקום שונה ממה שהצטיירה בזכרונותיה של מערבולת קרח. כבר מזמן למדתי להיות זהירה לגבי תמונת העולם שהסתננה מבעד לזכרונותיה של תאומתי היקרה. גם הייתי מסוייגת מהאופן בו אני נתפסתי מבעד לזכרונותיה. לא הייתי כזו פזיזה כמוהה. שדה מעוז הייתה מוזרה, מרהיבה ומוזרה. הארכיטקטורה שלה הייתה באמת מקרה מיוחד. והייתי פה עם אבא בעתיד האפל של העולם. עברנו על הזכרונות שחרטה העיר באדמה. זכרונות שקראתי אליי מכח היותי מחליפת צורה.

הפעם באתי כחלק מפמלייתו של הלירד טאלות'. מזכיר המלכה, קלסת'רו, שקיבל על עצמו להכשיר אותיו בדרכי בני מינו, סידר שאצורף לפמלייתו. אתה לא אומר לא למלכה שלך. לפחות לא על עניינים חסרי חשיבות כמו אדם אחד יותר או אדם אחד פחות בפמלייה שלך.

הייתי באחת הסירות הצדדיות עם אנשי המועצה של הלירד טאלות'. הייתי גם היחידה, שבמובהק, לא השתייכה לקלאן. אנשי המועצה דיברו על היום שאחרי מות הלירד שלהם. אף על פי שהלירד טאלות' היה צעיר, הוא היה חולה שנים. ואפילו הוא הרגיש שזמנו בא. הוא הגיע לכאן כדי להיפרד מאביו.

"לא." פטר אחד מחברי המועצה את הרעיון "אחותו התאומה? ברוך שפטרנו מהפרחחית."

והם המשיכו בדיון כאילו לא הייתי קיימת בכלל. הבנתי שאם אפנה את תשומת לבם, המועצה לא תנהג בי בלבביות. ידעתי את זה וזה הרגיז אותי לחלוטין. שנאתי את השתיקה. פשוט לא הבנתי דבר וחצי דבר בענייני קלאן טאלות'. לא עליהם למדתי בשנים האחרונות.
לבסוף לא הצלחתי להתאפק בעודנו מתקרבים לגבולה של שדה מעוז מצפון. רק אמרתי: "נשים יכולות לעשות את העבודה לא פחות טוב מגברים."

וכפי שידעתי, כל תשומת לבה, העוינת ברובה, של המועצה הוסטה לעברי כשכמה מחברי המועצה שואלים בצורה מופגנת לגבי שמי והסיבה לנוכחותי בישיבת המועצה המאולתרת. "את לא נשבעת אמונים ללירד טאלות'. אין לך את זכות הייעוץ." הייתה התגובה מכולם. "ומה הקשר בין זה לכך שנשים יכולות לעשות את העבודה לא פחות טוב מגברים? כמה ממכם נשים ככלות הכל." הערתי ולא התבלבלתי משטף ההערות השנונות כביכול שלהם.

"כוונתנו היא שאין לך זכות להביע דעה בענייניו הפנימיים של הקלאן." הסביר אחד מהם "הדרך היחידה להצטרף לקלאן שלנו היא להיוולד לתוכו. כך... –"

"אנחנו בני דודים. אם הקלאן שלכם הייתה אחותו של סבי." הערתי לחבר המועצה הנפוח. "נדמה לי שהמילה המדויקת היא 'אחיינים'. האם זה עתה טענת שאת יותר מבוגרת מאיתנו כולנו ביחד?" הרשתה לעצמה אחת מחברות המועצה היחידות לתקן אותי. נשמתי עמוק. לא הייתי צריכה להוציא מילה. קלסת'רו אמר לי להתרכז במשימה: לשתות ממי המזרקה. והסירה היטלטלה מבעד לאחת הסמטאות הצדדיות של שדה מעוז בעוד חברת המועצה נועצת בי מבט אפל על קביעתי. לבסוף עניתי: "לא. נולדתי בזמנכם – " מה שלא היה... שקר " – אבי היה עתיק היומין."

"האם אביך היה קוסם?" הקשה אחד מחברי המועצה. הייתי צריכה להיות רגילה לזה... ועדיין העובדה שהם לא ידעו כלום על זהותם השאירה אותי המומה כל פעם מחדש. "מחליף צורה." אמרתי לבסוף "אבי מחליף צורה."

"בטח. האם מישהו מאיתנו נשמע לך כאילו הוא נולד אתמול? מחליפי צורה הם אגדה שאנחנו מספרים לילדינו. הם מעולם לא התקיימו ולעולם לא יתקיימו בשום עולם שהוא." הצהיר חבר המועצה עם יד מורמת. יכולתי להבין למה מחליפי הצורה לא שבו מעולם. הבשלה דרשה קבלה של הזהות. הצאצאים שלהם חשבו שפאר ימי קדם היה אגדה בלבד.

ואז נחו עיניי על הלירד סירדרת' טאלות' העומד בראש אבירי הדם שלו בכיכר הדמים. חברי המועצה קלטו בחושיהם המחודדים את נוכחותו. הם בחרו לכבד את נוכחותו בשקט. איש מהם לא חשב לרגע שהם פוגשים בריה מהשירים. אפילו בנשפיה הקודרים של מלכת הקרח היו שרים את שירת השיבולים הירוקים שעסקה ברשע ובאי צדק שעולל הנבל הזה.

חלק שני: "אחורה"

ואז הלירד טאלות' קם, גלימתו השחורה מתבדרת ברוח, ואחרי שסיים לברך, הוא אמר: "אבא." גם הלירד סירדרת' טאלות', כיאה לבריה עתיקה שכמותו, שלט בכל רזי הברכות. הוא לקח את הזמן עד שהגיע למה שרצה לומר וענה: "ברוכים תהיו לשדה מעוז, בני דמי."

בדיוק אותם מילים שהוא משתמש בהם בשירת השיבולים. אין ספק שהמחבר הכיר אותו.. או המחברת. לא ממש התעניינתי מי חיבר את שירת השיבולים הירוקים או שהייתי יודעת.

והסירות שקעו לתוך כיכר הדמים בצלה של מזרקת טאל. כשחיפשתי את פושטי הרגל, הבחנתי בכמה מהם לבושים יפה בין בעלי החנויות של שוק הדמים. מסתבר שהוא לא כזה נבל גדול כמו שחשבתי. יותר ציפיתי ממנו להשליך אותם לצינוק עד שהמבקרים יעזבו. מישהו גם ניקה אותם כמו שצריך.

"ומי האחיינית הזו שהבאת איתך, בני?" שאל הלירד סירדרת' וגרם לי להרגיש מבועתת.

הלירד טאלות' קימר את גבותיו האדומות וסינן: "קיוויתי שלא תשמע אותה, אבא. עליך לתת למלכה העליונה את אשר למלכה העליונה. ואדם אחד יותר ואדם אחד פחות זה – "

"לא ענית לשאלתי, בן." השיב הלירד במבט חודר "מה שמה של האחיינית הזאת? חשבתי שאני מכיר את שמותיהם של כל בני דמי אבל את שמה אני לא מכיר כלל."

"קוראים לה קירונה אבל כולם מכנים אותה צינת ליל." ענה הלירד טאלות' נמרצות "מדובר בסיפור ארוך, אבא, שאתן לשניכם להשלים אותו בהמשך."

"עד כמה שאני אוהב להיות יחיד במינו." ענה הלירד סירדרת' ברכות "הגיע הזמן, בן." העיניים של הלירד טאלות' נעשו צהובות לרגע בטרם דהו לצבע הרגיל שלהם כשהשיב: "אני מבוגר מדי בשביל זה."

"ההבשלה מופיעה כשאתה מוכן." ענה הלירד סירדרת' טאלות' "זוהי הבגרות האמתית."

"לא." אמר הלירד טאלות' בחדות "אני אמות כבן אדם. הא'קאיב, האם לא קראת פעם את שירת השיבולים הירוקות? האם לא קראת על מחליף הצורה המפלצתי שעל שמו נקראת, אבא?"

עיניו הצהובות של סירדרת' הוצרו לרגע כשהוא סינן: "אני כתבתי אותה בזמנו, בן. התכוונתי שאנשים יזכרו את הדברים כפי שאני זכרתי אותם. לצערי, כוונותיי לא הובנו."

קפאתי במקום כשתהיתי האם אנשים יחשבו כך אם ישמעו את הסיפור שלי. חשבתי שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה. נשמע שלכלל הזה היו חריגים כפי שהעיד סירדרת'. "אתה... בן כמה אתה, אבא?" שאל הלירד טאלות' ואוזניים רבות מספור חיכו לתשובתו.

"אני הוא בנה הבכור של קוואהירי, בתה של טאל. מתתי פעמים רבות ובצורות רבות, בן. גילי הנוכחי לא יאמר לך כלום." ענה הלירד סירדרת' לוטש מבט מבעד לעיניו הצהובות, מחסיר פעימה מלבבותיהם של חסרי האמונה בזהותם.

ואז הבנתי למה הלירד סירדרת' קבע את הפגישה בכיכר הדמים בצלה של מזרקת טאל. הוא עמד לכפות על בנו את ההבשלה. הוא תפס בשרוול גלימתו השחורה של בנו וזרק אותו לעבר המזרקה. אני קפצתי אחריו לתוך המים העכורים והמרים שגרמו לך לחלות. ואז להבשיל. עורו של הלירד טאלות' לא היה קר כשנגעתי בו. הוא עדיין התנשף בכבדות, יורק מים בפרצופי.

"אני עומד למות." צפה הלירד טאלות', גופו מפרכס מתחת לבגדיו הרפויים, "הגיע הזמן."

לא אם זה היה תלוי בי. השרירים של הגוף שתאומת הצללים הורישה לי היו חזקים. והתאמנתי כל יום כדי לשמור על עצמי במצב גופני מצוין. עם זאת, הוא היה יותר כבד ממה שהוא נראה. בעזרת הכשרתי, חשתי את התוהו מפצל את עצם מהותו לשני חלקים: האחד כלוא בין כל האפשרויות ולשני אין שום אפשרויות. כל אחד ואחד מרכיבי גופו נאבק לא לבחור כפי שהוא, כאדם, בחר לא לבחור. עם זאת, מרגע שההבשלה התחילה, קיימת רק בחירה בריאה אחת.

הוא רעד בזרועותיי, גופו רוטט מתוך הקיום והחוצה ממנו, פתילי התוהו לופתים את גופו.

"מה עשית?" שאלתי את הלירד סירדרת' טאלות'. מחליף הצורה עתיק היומין השיב: "אחורה, אחיינית. עשיתי את הדבר היחיד שאב אוהב יכול לעשות עבור בנו הלא ראוי."

וכאילו גופי היה כחומר בידיו, קרסתי כשגופי בוער ממחלה. בנשימתי האחרונה, שמעתי. שמעתי אותו לוקח מבנו את רוח התוהו שלו. לא ידעתי שזה היה אפשרי בכלל מבחינתו. לא שזה עזר.

חלק שלישי: "לצדדים"

התעוררתי בחדר כסוף.

הפעמיים הקודמות שפגשתי עם המלך הזהוב – מַאלֶן הַאנְווִין כפי שנקרא בממלכה - היו כל אחת שונה מהשנייה. גם הפעם הזו הייתה שונה מקודמותיה. חשתי פחות אנושית עתה. הכוחות של שומרי הקרקע התעוררו בי. זכרתי את הפעם שווירדת' איחה פצע בעזרתם. האם, כמו תאומת הצללים שלי, ישנתי כשנה?

"חששתי שעתה תתעוררי." ענה המלך הזהוב לשאלה שלא הספקתי לשאול "העת הגיעה."

הייתה לי הרגשה מרה על קצה הלשון שאני יודעת על מה הוא מדבר. למרות שיכולתי להתעורר בכוחות עצמי, הדבר היחיד שיכל להעיר אותי הוא עצם השבוע שנשבעתי אז, בקצה הזמן. הרמתי את אצבעי ושאלתי: "לפני שאתה משלח אותי מכאן, איך הסתיים... הסיפור?"

"כל השומרים אינם." אמר המלך הזהוב ביובש "אינני סומך על הלירד טאלות' הנוכחי."

המלך הזהוב התייחס תמיד אל הלירד סאמוור, הלירד טאלות' והשר האוואנהאר כאל שלושת השומרים של כס המערבולת. לדבריו, הלירד גנאריד והלירד רואדרת' נאמנים קודם לעצמם ורק אחר כך לכס המערבולת. לא שהלירד טאלות' נשמע לי כמישהו הראוי להימנות בנשימה אחת עם השניים האחרים. קלטתי שהוא לפחות ייקח את הזמן לבגוד בו. עתה קמתי ממיטתי וחשבתי על אמי. אבא אף פעם לא סיפר לי הרבה על פגישתם. האמנתי שהוא הציל אותה אחרי שנחטפה על ידי קיילין דרווינסר אך עתה הייתי פחות בטוחה. הייתי צריכה לשאול אותו כשהייתי יכולה.

"למה הם מסרבים להכיר בזהותם?" שאלתי בעודי מתכוננת נפשית לסוף מסעי הארוך – למשימה אשר לשמה אחותי ואחר כך אני הגענו לתקופה הזו – "הם מחליפי צורה, מאלן."

"ישנם דברים שאין להם תשובה אחת, צינת ליל." ענה המלך הזהוב בהתחכמות מצדו "אנחנו שואפים להיות כמו כולם. למה להיות מיוחד כשאתה יכול להיות אדם רגיל? הסיבה לכך שאנשים מעריצים גיבורים הוא שהם כמובן מממשים את שאיפתם הנסתרת: להיות מיוחדים. אם כולם היו מיוחדים באמת, לא היה צורך בגיבורים."

"או בנבלים." השבתי "הרי כל גיבור הוא הנבל של הסיפור של מישהו אחר."

"זו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים." ציין מאלן האנווין בתוגה "אז להתראות, צינת ליל."

"שמי הוא קירונה." תיקנתי אותו פעם אחת אחרונה והשתגרתי.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה