ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

גבירת הצללים 2 פרק שביעי (גרסה ערוכה)

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3279
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק ראשון (גרסה חדשה)

שליחה על ידי הלדין » 14 אוגוסט 2019, 21:53

תודה על המשוב החיובי. :D
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1428
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51

גבירת הצללים 2 פרק ראשון (גרסה חדשה)

שליחה על ידי ג'וני » 15 אוגוסט 2019, 00:36

האמת, אני לא בטוח שהשינוי בהתחלה עשה לפרק טוב, משהו בדינמיקה בין וירדת' לחמותו מבלבל: קודם היא צועקת עליו מסיבה לא ברורה, רגע לאחר מכן היא נרגעת מספיק כדי לתת לו הסברים בנוגע למצבו ומיד אחר כך היא לועגת לו ומכנה אותו בכינויים (וזה עוד לפני שהוא מקיא עליה).

אני גם לא בטוח שאני מבין את הקטע עם הדיוקנאות: הזכר זה האישיות שחיה בעולם הזה, הנקבה זו האישיות שחלה לפני השינוי, האישיות העכשווית היא לא זה, לא זו וגם לא נראה שהיא מעין שילוב של השניים, אז מאיפה היא באה...

ב-3 הפסקאות האחרונות אתה מדבר על שינוי מין לגבר ושינוי של תינוק לגבר. אני די בטוח שלי זה היה ברור יותר אם היית כותב זכר בשני המקרים, כי לפחות בהתחלה חשבתי שהתינוק פשוט התבגר תוך שניות (בייחוד כשלפני זה כתוב שהוא גדל) ואז לא הבנתי למה "כאילו" הוא שוקל יותר וכדומה.
הלדין
הודעות: 3279
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק ראשון (גרסה חדשה)

שליחה על ידי הלדין » 15 אוגוסט 2019, 07:00

תודה על התגובה. אני אצטרך ללטש את הפרק הזה בהמשך היום כשאחזור מהעבודה. אני הבנתי את זה שחמותו כועסת עליו אבל מספיק נבונה כדי לרצות שהוא יבין למה היא כועסת עליו ולא שזו תהיה תקשורת בין חירשים עד כמה שזה עשוי להיות מענג לכאורה. ההערה של וירדת לגבי "התבגר" מתייחסת לאמירה של אשתו שלכל התינוקות יש עיניים כחולות בכך שהתינוק משתנה באופן אחר.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1428
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51

גבירת הצללים 2 פרק ראשון (גרסה ערוכה)

שליחה על ידי ג'וני » 15 אוגוסט 2019, 22:44

עבורי הפרק יותר מובן עכשיו והחלקים שהזדקקו לליטוש עברו אותו.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 18351
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 12
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

גבירת הצללים 2 פרק ראשון (גרסה ערוכה)

שליחה על ידי The oldman » 20 אוגוסט 2019, 00:28

קראתי את הפרק והוא זורם היטב.
עם זאת, הוא די מרגיש כמו המשך הפרולוג במובן של אקספוזיציה.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
הלדין
הודעות: 3279
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק ראשון (גרסה ערוכה)

שליחה על ידי הלדין » 20 אוגוסט 2019, 16:02

תודה על התגובה. :D

מה אהבת בפרק פרט לכתיבה הזורמת?
הלדין
הודעות: 3279
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 23 אוגוסט 2019, 20:50

שמיר מספרת: "לילות אדומים, ימים לבנים"
חלק ראשון: "עולם בתנועה"

תחנת הרכבת של דרגאלות' הייתה עולם ומלואו: השוק שוקק החיים; אנשי השירותים השונים ולבסוף הרכבת עצמה שעלתה וירדה אל הערפילים, מתגשמת בבת אחת לתוך העולם. אהבתי רכבות מהיום שגיליתי שאחד מאחיי יכול לסדר לי נסיעה חינם. עתה, למרות כוונותיה הטובות של אמי, משפחתי גדלה באח נוסף. היא בטח הייתה מעדיפה בת.

חבריי היו נרגשים יותר ממנה לראות את היכל האבן של ניבויר. לי, שילדותי עברה בין קירות האבן הנקבוביים של ההיכל, מה שחבריי שתפסו כרגיל: העובדה שהכל בעולם בנוי מהרד שהומר במנגינה מכורכר אדום עדיין ריגשה אותי יותר. התגעגעתי מעט לסבתוש. השיעורים שהעבירה לי תמיד היו מעניינים.

אבא עמד על כך שאנשי הצללים יחליקו לידי בתחנת הרכבת. אבי היה השר האוואנהאר, קוסם הממלכה – ואיש הקשר שלה אל אקדמיית נמל גאל והשוכנים בה. הוא גם היה הבעלים של עיתון – "רצון העם" – שכמה מאחיי הגדולים יותר נהגו לכנות בלעג "רצון המלכה". אבי הסביר לי אחרי שסיפרתי לו על הבדיחה שרצה בחוג המשפחה על העיתון שלו שאחיי חברים באחוות אלף כרי הדשא ששמה לה למטרה דווקא להמליך את בנה האפס של המלכה העליונה. לדעתו המלכה העליונה צריכה הייתה להחליט לגבי זהות יורשה מזמן – ולהסכים לחיסולו של המתחרה שלו.

חבריי מאד התלהבו כשגילו שאמי היא המלכה האלמנה שהולידה לבודוי השני ארבעה ילדים בטרם אבי רצח אותו. אמא יכלה לשמור את הפרט הזה לעצמה לפני שסיפרה לי. היא לא יכלה לסבול שאני מעדיפה את אבא על פניה.

האח שלי הצליח להשיג רק שלוש כרטיסים לרכבת. יכולתי לשלם על כל השאר אבל אז כל המגניבות בכרטיסים הללו הייתה הולכת לעולם המכוער שממנו סבתוש הגיעה ממנו. אז עשינו הטלת דיסקיות והרוחות בחרו בדארגורד ובגולבימבל החמודה לשביעות רצוני. יהיו מספיק מגעילים בפגישה המשפחתית. קיוויתי גם לנצל את ההזדמנות לכמה דברים. קיוויתי שאמי תהיה במצב מרומם אחרי הלידה שלה. תקווה זו לא מילה גסה כשאת נערה. נערה שרוצה שאמה תהפוך אותה לאישה. כוונתי שאני אוכל לומר לה את המילים והיא תהיה הלירד שלי. וכל השאר זה מסמכים שהפקיד הקרוב ייצור עבורי. לא ציפיתי מחבריי לרצות להיות נאמנים של אמי אחרי כל הסיפורים שסיפרתי להם עליה.

טיילנו להנאתנו ברחבת הרכבת. חיכינו לרכבת לשמיים נופלים. שם נתפוס סירת רקיע.

ובדיוק הרגשתי לחץ באיזור הטפרים הארורים.

סבתוש הסבירה לי שזה טבעי לטפרים לגדול כל הזמן. בדרך כלל הכפפות הספיקו עד שהטפרים התחילו להתכופף וזה הכאיב. הייתי רוצה להיות כמו פליבארן שיכולה להעלים את הטפרים שלה. לא שהסתרתי את זה. פשוט לא היה נעים לי לשרוט משהו בתחנת הרכבת. למה לא ירשתי זנב או אוזניים?

שיערי גם כך נראה לבן כמו אבן גיר ועיניים אפורות עם עור חיוור שנקלה בקלות בשמש.

"עוד פעם הטפרים, שמיר?" שאלה גולבימבל בהבנה. דארגורד לא אמר מילה ואותת לה ליצור מבנה מסביבי בעודי מורידה את הכפפות מעל רצפת הרחבה. כששרטתי את רצפת ההרד, חשתי עונג בלתי נשלט שבקושי הצלחתי למנוע ממני ליצור בור רדוד במקום שעמדתי. העדפתי את זה על פני לחתוך את הטפרים בסכין. גם כואב מאד וגם לא מענג. אחרי שהטפרים היו באורך מהוגן, החזרתי את הכפפות למקום. ואז הרכבת כבר עלתה, עלתה מהערפילים, תלויה על חוט עדין כמשי.

דארגורד הביט בפנים נטולות הבעה במכתש הקטן שהשארתי והציע בפעם המי יודע מה, "שארת בשרי היא המלומדת הגבוהה של חצר ההרד בשמיים נופלים. היא בטח יכולה למצוא לך מישהו שיתקין לך מתקן שיחתוך את הטפרים הללו בצורה עדינה ולא כואבת."

הכרטיסים היו אצל דארגורד היות והוא היה הגבר המאהין בינינו כך שאמרתי, במתיקות, "אני עדיין חושבת על זה, דאר." כאילו שאם היה מתקן כזה, סבתוש הייתה מזמינה אותו. היא תמיד מדברת בערגה על הטבעות הנהדרות שהשאירה מאחור כשנסה לממלכה הזאת. טבעות שליוו אותה כמה עולמות. טבעות ששמרו את טפריה באורך מהוגן לגבירה בעמה. ומנעו ממנה לשרוט את האבן כמו חסרי התועלת בקלאן שלה.

"ולא תעשי עם זה כלום, שמיר." אמר דארגורד בעודו הולך לפנינו לעבר הכבש לרכבת לפנינו. עמדתי לומר משהו כשהבחנתי באחד מאחיי, הייבנסקאר, עומד מאחורי הנער שם. היה לו עור אפור ושיער שחור עם הבעה חייתית מעט הודות לאפו שהלך לפני שפתיו. הוא לחש משהו באוזני הנער, שהבחנתי בסרט הירוק עם הרסיסים השחורים על פרק ידו, והוא נתן לנו לעבור בלי להסתכל בכלל בכרטיסים המזויפים שברשותנו. הוא ליווה אותנו לתאו והתיישב על מחצלת נמוכה. היו שם שני דרגשים נוחים למראה ואחי הצביע לעברם ואמר: "אני אשן על הרצפה."
חלק שני: "המשפחה מתאחדת"
אם יש משהו שאני לא מזהה עם אחי הייבנסקאר, זה הנהלת חשבונות. הוא אפילו הביא איתו ספר כרוך בירוק עם רסיסים שחורים שהיה ספר האחווה בו רשומים כל חשבונותיה. אחי היה הגזבר הזמני של אחוות אלף כרי הדשא. העדפתי לשמור את הסיבה למינויו לי.

דארגורד הביט במבט עקום על המספרים של אחי. והוא טרק בתחושת עלבון את הספר הירוק עם הרסיסים השחורים. גולבימבל ואני שיחקנו בדיסקיות וגם יצאנו החוצה מעט.

הכיכר של ספינת הרכבת שלנו היה קטן ממה שדמיינתי ולא היה בה שוק. אחי הסביר לי שכל צרכינו יובאו לתא וזו ספינה לאצילים. אם ברצוני לקנות בכיכר השוק בתוך הרכבת, אני מוזמנת לנסות את כוחי בטיפוס על החוט שעליו נעה הרכבת. לאחר שהוא הלך לישון,

הערתי את דארגורד וגולבימבל ואמרתי שאנחנו עולים למעלה ומטפסים על החוט שלה. הטפרים שלי כבר התחילו להציק וחשבתי שאם החוט נשא את הרכבת, הוא יישא אותם. ההרפתקה הסתיימה לפני שהיא התחילה כשאנשי הרכבת תפסו אותנו לפני שהגענו לצוהר שממנו אפשר להגיע אל החוט. הם תפסו אותנו בצווארונינו ואמרו שעם כל הכבוד לנו, טיפוס על החוט איננו משהו שעושים בגחמה והם לא יהיו אחראים אם ניפול מהחוט הזה. וזה הספיק להוציא את האומץ מדארגורד וגולבימבל.

אוך, בפעם הבאה שעליתי לבד, הוצבה שמירה על כל הצוהרים. לצערי, אינני גיבורה מהוללת והסתובבתי אחורה לתאנו. הייבנסקאר היה ער כשחזרתי ואמר: "זו הפעם האחרונה שאת עושה את זה, מירדוראן. ביקשתי טובה מחבר שמכיר את מנהל הרכבת המקומי אבל, כשאנחנו בערפילים, אחותי, אנחנו בממלכתם. אם הם אומרים לך לא לטפס על החוט הקדוש שלהם, את לא... מטפסת."

יכולתי רק להנהן בהבנה. הוא משך בכתפיו והצביע לעבר ארון נסתר בין הדרגשים. הוא סובב את הידית וראיתי את אוסף החניתות, הרומחים והמגלים שלו. הייבנסקאר אמר: "בחרי אחד ואני אלמד אותך דרך להעביר את זמנך בלי להסתבך עד שנגיע לתחנה."

למרות שהתפעלתי מהאוסף, ציינתי, מעקלת את אצבעותיי, "אני מעדיפה הטלת דסקיות."

"אני לא מלמד אותך להילחם למען הממלכה. שמעי את המנגינה במטות קצת יותר טוב, שמיר." אמר הייבנסקאר והבנתי שמישהו חרט עליהם, על כל אחד מהם, ביד גסה למדי. הוא צחק בשקט בעוד חבריי ישנים בדרגשים ושאל: "איך חשבת שאני מעביר את זמני? אני גם לא מרגיש בנוח לקרוא בספר החשבונות שלנו ליד אנשי הצללים של אביך – " מצביע לעבר אחד מעמיתיו של אבא, שרוע על רצפת התא שלנו כמו מרבד שחור, "ואני מעדיף שתהרסי את כלי הנשק שלי על פני שתהרסי את התא איתם."

עמדתי לקחת חנית כשאחי טפח על כתפי והציע: "בינתיים לכי לישון עם חברייך, שמיר. הציפורניים שלי תמיד ארוכות יותר אחרי שאני חורט על הקטנים שלי."

"ציפורניים אנושיות עובדות בצורה שונה לחלוטין מטפרים." הערתי אף על פי שכבר שרטתי קודם במקומות שהאמנתי שאנשי הרכבת לא יבחינו עד שארד מסיפון הרכבת הזו. פשוט רציתי לבדוק את המשחק הקטן שהוא הציע לי. עם זאת, הרגשתי לפתע מאד עייפה. אז הלכתי לישון ליד גולבימבל.

ואחי הייבנסקאר נרדם עם חנית בין זרועותיו.

למחרת הגענו לתחנת שמיים נופלים. הגשם האדום ירד בכמויות שלא מביישות עלמה ענוגה מעל סככת המכתש. שלוליות אדומות נקוו ברחבת הרכבת בין מכתשי העגינה בעודנו יורדים בכבש לעבר האדמה המוצקה, רוחות עזות, מלאות בעפר וחול, נשבו מעל אריחי רחבת הרכבת. נוסעים ניסוגו לתוך המרחב הבטוח של השוק המקורה של הרכבת. אחרים רצו לעברו מהכבשים.

אנחנו?

אני ודראגורד היינו מאלה שהרוח נשבה ישר לתוך עיניהם, חורכת אותן עד היסוד. מעולם לא חשתי כאב כזה, אפילו כשהטפרים היו ממש מלופפים כנגד הכפפות שלי, כשהעולם סביבי לא החשיך אלא נעשה אפוף ערפילים. חשתי כאילו האחרים מיטשטשים בערפילים, נהיים לצללים דהויים של עצמם. אם זו לא הייתה התחלתו של עיוורון, מה זה היה בדיוק? גרוע מזה, נאמרו מילים, ברוחות שנשבו לתוך עיניי החרוכות, "האבירים ישובו. ישובו." דחף קדום, שליווה את בני מינה של סבתוש עוד בטרם עמדו על דעתם, התעורר בתוכי: התאווה לחיים כפי שסבתוש קראה לזה. הטפרים היו מחטים של כסף טהור בתוך הערפל. והמחטים הללו פרמו משהו בתוך המרקם של המציאות עצמו. משהו ששאב אותנו לתוכו. והניח אותנו בעדינות בהיכל ניבויר. בעודי מפרכסת, שמעתי את סבתי חותמת את הקרע.

"סוף סוף, נכדה. כל חסר תועלת ידע לשרוט קרע. האם גם תתעלי כקוסמת כמוני?" שמעתי אותה שואלת ספק אותי ספק את עצמה בטרם התמוטטתי על רצפת האבן במקום.
חלק שלישי: קריאת העורב

עתה הערפילים הקיפו אותי לחלוטין. ידעתי שאני לא חולמת כי אם רוחי יצאה מגופי. דארגורד צעד לצידי, רועד. אפילו אני הלכתי יותר מכוחו של הרגל ולא מתוך רצון ברור כלשהו. באיטיות הערפילים נמוגו לטובתם של גוונים בני גוונים מתעתעים שהעידו שהתחלנו להרחיק מעולם הבשר לעומק עולם הרוח. כאן דרו רוחות האדמה לפי האמונה.

כל מה שיכולתי לשמוע היה "האבירים שבו! האבירים שבו!" וללכת. עד מהרה דארגורד היה במיעוט לעומת שתי נשים שהצטרפו אלינו גם בעקבות הקריאה. לאחת הנשים היה בשר שנראה כאילו היה עשוי ממים. השנייה הייתה גבוהה ויפה עם פנים שנחצבו באבן – שיער זהוב לבן כל כך שלעומתו השיער שלי נראה צהוב. ככל שצללנו למטה, אל העולם שמעבר לצלליה של המציאות, הרגשתי באורו הקורן של מגדל שחור עולה לקראתנו. שחור מהיעדר צבע שכן לצבע לא הייתה משמעות במקום שהגענו אליו. היינו בוהקים. בוהקים בעולם שכולו היה עשוי מצללים.

מגדל שמיים נופלים.

בכניסה למגדל חיכה לנו אדונו, הלירד סֵייבוֹר. ידענו את שמו מרגע שנחו עלינו עיניו. על גבו נחו שתי חרבות מוצלבות ועל חגורתו היו חגורות לא יותר משלושה חרבות בינוניות. ידעתי את שמו מסיפוריו של דארגורד. הרי הוא היה כמעט בן בית במגדל שמיים נופלים. שארת בשרו, כפי שהזכרתי, הייתה המלומדת הגבוהה של חצר ההרד. ופה היא לימדה.

"בואו אחריי." אמר הלירד סייבור, מצמיד את טור הכפתורים הזהובים שעל הטוניקה שלו שנראתה כלקוחה ממחזה מימי הנימויאנים. עלה בדעתי בעודנו הולכים אחריו שיכול להיות שהוא עד כדי כך עתיק יומין. סבתוש סיפרה לי על המתעלים. אלה לא היו הרוחות המתעתעות שבני מינה סגדו להן כי אם סוכנים של היקום שהניעו את בני האדם כשהם... נתקעו. המגדל עצמו היה מקום של נהרות כסף כאילו נוצק כולו בכסף כשהמסדרונות התפתלו כנחשים על פני המגדל עד שהגענו לאולם האימונים. על הקיר הוא היה כבול: סאטיריאקון סאמוור.

הלירד סייבור נגע בניצבי החרבות שלו. אמר: "אתם לא חולמים. הגעתם אל מגדלי."

כולנו החלפנו מבטים זה עם זה פרט לסאטיריאקון שלטש מבט מלא שנאה כלפי הלירד סייבור. כולם נשמעו לי כאילו המילים עומדות על לשונן אך מחכות שהלירד יסיים לדבר. "אתם לא הנבחרים." אמר הלירד סייבור בפנים יבשות נטולות חום "תשכחו מזה לגמרי."
אחת מהנשים, היפהפיה, גנחה. נשמע שהיא באמת ציפתה להכרזה מרוממת מפי המתעלה.

"אתם תשרתו את הנבחר." אמר הלירד סייבור "אתם תהיו אביריו."
ואז הותרו חרצובות לשוננו וכולנו דיברנו בו זמנית. אחרי שכולנו סיימנו לדבר, הוא ענה: "אתם לא צריכים להחליט עכשיו. זו תהיה ההחלטה הכי חשובה של חייכם עד עכשיו. היא תשנה את חייכם עד היסוד."

ידעתי באותו הרגע שאני לא עומדת לקחת את ההצעה שלו לשעבד את עתידי לזר גמור. הספיקה לי ההרגשה שסבתוש תתבע את עתידי על כל השיעורים שהיא נתנה לי אף על פי שהיא אף פעם לא אמרה את זה במפורש. היא לא הייתה צריכה לומר את זה במפורש. וכאילו הלירד קרא את מחשבותיי, ומן הסתם, את מחשבות האחרים, הוא אמר: "במקרה, במקרה שהחלטתם לקבל את ייעודכם, חפשו את אדון המנגינה והוא יעזור לכם בהמשך."

המבט בעיניו של דארגורד נראה אבוד כשהעיר: "עדיין לא הבנתי למה הכוונה 'אביריו'."

"אתם תקבלו את חגורותיהם של אבירי היסודות הקדומים. הם יעניקו לכם את העוצמה." ענה הלירד סייבור, מסגיר מעט חמימות בקולו שהרי הכיר את דארגורד מילדותו במגדל, כשהוא היה עוד בניין גדול ורגיל למראה בכיכר עשרת המלכים. מביניהם, אני שאלתי: "אנחנו חמישה, הלירד, ויש שבעה יסודות."

"אישה חכמה" אמר הלירד סייבור לפני שהאישה, שבשרה נשמע כמו המים, שאלה, בייאוש, "למה אנחנו? אני עומדת להתחתן בקרוב ולהיות אשת איש."

"את יודעת למה. יש לך זיקה למים, מהרוניסה." אמר הלירד בערמומיות, סוקר את כולנו, "הנבחר התאהב בצל שלך מהרינאם, ת'מדן. סטיק, אני מרגיש שמגיע לך עוד הזדמנות – " קופץ אגרוף לעבר סאטיריאקון סאמוור האזוק אל הקיר " - דאר, תמיד ידעתי שיש לך כשרון עוד כשניסית להבין איך הכיסא המעופף שלי עובד. מירדוראן –" רק אמי קראה לי כך ועמדתי לתקן אותו שיקרא לי שמיר " – טוב, במקרה שלך, אין לי מושג. לו הייתי יכול, הייתי מוציא אותך מהחבורה. יותר מדי סיכונים אבל... הוא חשב שזה יהיה הולם."

"הולם?" עמדה המילה על לשוני כשעיניי התחילו לזוז בעולם הבשר והמגדל התפוגג לי. התעוררתי באולם אפור ששימש למגורי המשפחה. סבתוש כמעט זינקה והתיישבה לצדי. "סבתוש, חלמתי שרצו שאהיה גיבורה." אמרתי בזהירות שכן היא הייתה בלתי צפויה. היא הביטה בי בעיני היהלום במשהו הקרוב לחמלה ככל שבני מינה יכולים לו ואמרה: "לבני מיננו היה בכל ההיסטוריה הארוכה והמפוארת שלהם גיבור אחד בלבד, טוצה. כל אחד אחר היה לוקח את מקומו של הקוסם שרצה להפוך את בני מיננו לכלי שיהפוך אותו לרב עוצמה. הוא בחר להרוג אותו ולוותר על האפשרות להיות רב עוצמה, שמיר. כשהייתי צעירה, שמיר, הייתי במוזיאון שבו שימרו את גופתו. מיטב הקוסמים מעולם לא מצאו הסבר למה פעל בניגוד לתועלתו האישית והציל את כולנו. לבסוף הוא נהרג על ידי אחד מבני מיננו שעבד עבור אדונו של הקוסם כפי שאני עבדתי."

ניסיתי להבין את כוונתה. ידעתי שבני מינה לא מסוגלים לאהוב. היא טיפחה אותי רק משום שהיא חשבה שאני אועיל לה בעתיד. ואז נהמה: "אם יהיה עתיד בו נהיה אויבות, אני אהרוג אותך, שמיר. אעשה זאת בצער שכן כל אחד ירגיש צער לגבי מות כשרון כזה אבל לא אהסס אם אחשוב שהתשורות שהוצעו לי עדיפות על פני להשאיר אותך בחיים."

וידעתי באותו הרגע שהיא לא תעמוד בפני הבחירה הזו. לא הייתה בה גבורה.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 13 ספטמבר 2019, 19:40, נערך 5 פעמים בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1428
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51

גבירת הצללים 2 פרק שני

שליחה על ידי ג'וני » 28 אוגוסט 2019, 00:15

אהבתי את הכתיבה ואני חושב שהצלחת להעביר בצורה יפה מאוד את הרעיון של הטפרים והרעיון של הגיבורים, אבל כמה הערות:
  • לא תזיק קצת הגהה נוספת למשל: "תמיד אהבתי רכבות מהיום שגיליתי שאחד מאחיי יכול לסדר לי נסיעה חינם."- "תמיד... ומהיום" לא מסתדרים בצורה כ"כ טובה במשפט הזה.
  • לא יזיק להכניס קצת הקשרים בין משפטים רציפים. קח למשל את המשפט השני בפסקה השניה שלא קשור בכלל למשפט הבא אחריו.
  • בחלק מהמוקמות הרגשתי קצת עומס בשמות של מקומות ואנשים לא מוכרים. עומס שלא נראה נחוץ כשהמקומות והאנשים האלה לא הוזכרו שוב.
  • אני כמעט בטוח שפספסתי משהו, אבל אני לא כ"כ בטוח מאיפה הגיע האדם החמישי אל החדר.
הלדין
הודעות: 3279
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שני

שליחה על ידי הלדין » 28 אוגוסט 2019, 07:00

תודה על התגובה. :D

מה דעתך על דמותה של שמיר?

האדם החמישי - סטיק - היה כבר בחדר, כאסיר של סייבור. לא הזכרתי למה.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1428
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51

גבירת הצללים 2 פרק שני

שליחה על ידי ג'וני » 28 אוגוסט 2019, 21:04

סטיק זה קיצור של "סאטיריאקון סאמוור"? אולי כדאי להכניס לזה רפרנס כלשהו בסיפור. ידעתי שהוא שם, אבל לא הבנתי שהוא אמור להיות אחד מהאבירים.

הדמות של שמיר לא מפותחת בסיפור מספיק כדי שאני אוכל לתת משוב טוב, המניעים שלה עדיין לא ברורים. גם כשכתבת את המטרות שלה כמו למשל: "רוצה שאמה תהפוך אותה לאישה." לא ברור למה היא רוצה את זה והחברים שלה מתנגדים לזה. או במילים אחרות ההשפעה של השינוי הזה לא ידועה.
יש לה גם כמה סתירות מעניינות, כמו למשל שהעובדים של הרכבת אמרו לה לא לטפס על הכבל, היא ניסתה שוב, אבל כשאח שלה אמר לה היא פשוט הסכימה איתו בלי לעשות סיפור.
יש פוטנציאל, כנראה שאני אתחבר לדמות יותר בפרק הבא בו היא תופיע שם אני אכיר אותה יותר.
הלדין
הודעות: 3279
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שני

שליחה על ידי הלדין » 28 אוגוסט 2019, 21:30

תודה על התגובה. :D

יכול להיות שאני צריך להיות יותר ברור: על מנת להיחשב לאדם בוגר, היא צריכה לקחת אדון פיאודלי. היא חושבת שהחברים שלה יעדיפו לקחת מישהו אחר מלבד אמה כאדונם הפיאודלי. כרגע היא רק אמה אבל היא לא האדון הפיאודלי שלה. אלה שתי מערכות יחסים שונות...
אם היא תישבע לה, היא תהיה חייבת לציית לה. כרגע היא יכולה ללהטט בינה לבין שאר המבוגרים האחראיים בחייה.

אחיה דיבר אליה בכבוד. הם לא...
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1428
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51

גבירת הצללים 2 פרק שני

שליחה על ידי ג'וני » 28 אוגוסט 2019, 21:57

האמת התלבטתי אם זה בגלל צורת הפנייה או זהות הפונה (הוא בכל זאת בדיוק השיג לה כרטיסים חינם), אבל כזה לא חזר על עצמו הנחתי שאני אצטרך לחכות לפרק הבא כדי לדעת בוודאות. קראתי לזה סתירה מעניינת, כי אני חושב שדמויות עם ניגודיות כלשהי באופי שלהן הן דמויות טובות (וגם לא מצאתי מילה יותר טובה מסתירה).

אז אני מבין שרק הילד הבכור יורד את המעמד וכל השאר הם וסאלים? לא פלא שיש סכסוכים במשפחה...
הלדין
הודעות: 3279
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שני

שליחה על ידי הלדין » 28 אוגוסט 2019, 22:58

טוב. זה לא רחוק מהמציאות. ירושת תואר במשפחות אצולה הייתה תמיד סיבה ליריבות. וקראתי שבשלב מסוים, כשאתה מגיע למקום מסוים בסדר הירושה, אתה כבר לא נחשב לבן אצולה. בכל מקרה, שמיר היא הבת היחידה של אביה כך שאין לה באמת מה לחפש עם שושלת האם שלה (ואביה אדם קצת יותר חשוב מאמא שלה). היא צעירה מכדי להבין את זה, כמובן.
הלדין
הודעות: 3279
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 30 אוגוסט 2019, 20:35

מערבולת קרח מספרת: "טעות בזמן"
חלק ראשון: "איפה שנופל השלג"

הדבר הראשון שנגעו בו טלפיי בזמן החדש הזה היה כסף.

המתכת הזו הקיפה אותי מכל עבר כאילו הייתי בספינת כוכבים. מלכתי לקחה אותי פעם לקאיב במקום בו פגעה ספינת העולם של שוכני העולם. היא נטשה אותי שם באמצע, צפויה בכל רגע למות מטלפי אויבה על נבלת העולם הזה. הוא תפס את הספינה כשלו. הספינה הזו הייתה קטנה יותר.

לאחר זמן הבנתי שהיו על הקירות תמונות חרוטות לתוך הכסף, תמונות של בני אדם. נגעתי וחשתי בחייהם זורמים מתחת לטופר האפורה שלי. לפתע הקו בו תחבתי את הטופר התלהט באש לבנה ואני הוצאתי תכף ומייד את הטופר האפורה לפני שאאבד אותה לגמרי.

מהמעט שספגתי לפני כן ידעתי שבני האדם בעידן הזה היו גבוהים כמעט כמוני ולא יפחדו. התקרה של המסדרון העידה שהמקום הזה לא נועד לענקים. יכולתי להגדיל את ממדיי אם ברצוני להלך גוצה כמו בני האדם מתקופתי. הרעיון בכלל לא היה לרוחי וחישבתי מוצא.
יכולתי לשמוע מישהו מתשגר בצורה מגושמת דסקית מבעד לקירות. סימן החיים הראשון. אם זו ספינת כוכבים, הספינה הזו לא זזה ממקומה בכלל. מה שזז היה מה שמתחתיה. הספינה עגנה על קרקעיתו של עולם. יכולתי לחשב לפי התנע הזוויתי שזה עולם קטן.

הלכתי מרגע לרגע עד שהשלמתי יום שלם של העולם הזה. הרעשים נעלמו והתחזקו. האנשים לא שיחקו בדסקיות כל הזמן. אף אחד לא עבר במסדרון הזה ביום שהילכתי בו. הבחנתי בלזבזת מעליי ובחורים הקטנים שדרכם הסתנן אובך לתוך המסדרון. הבנתי שאני שומעת את הרעשים הללו ממנהרת גישה מלמעלה ושזה בכלל לא היה מסדרון לבני אדם.

אז הלכתי וחיפשתי מוצא מהמנהרה. לאורך המנהרה היו הציורים הבוערים הללו שכמעט השחירו את טלפיי. למדתי להימנע מהציורים הללו שהוגנו מן הסתם מטורפים רבי עוצמה. מתחתיהם יכולתי להרגיש את הזרימה השקטה של הספינה. זיהיתי את הצליל של הזרימה. זו הייתה ספינת מטה של שוכני העולם. הם שולחים כאלו מתוך ספינות העולם שלהם. מעניין.

האם הנותרים בזמן הביאו אותי לזמן ומקום שבו שוכני העולם יישבו עולם בנחיליהם? משהו לא הסתדר לי עם העובדה שכל מה שחשתי מהתמונות היה בני אדם ורק בני אדם. לחלק מבני האדם הללו הייתה מתת. בשנותיי תחת מלכתי פיתחתי יכולת לזהות אותה. ולחלקם לא הייתה.

הספינה הזו גנובה.

ואז שמעתי קולות עולים מבעד למנהרת השירות. הייתי בתחילת היום ממה שהצלחתי להבין. פסעתי בזהירות ושמעתי אותה אומרת: "המשחק הזה מטופש להחריד, פראכן. וכולנו יודעים מה יהיו התוצאות שלו. כמה פעמים הסתובב המעגל הזה קדימה ואחורה. עלינו לשבור את המעגל."

"דעתי כדעתך. המלומד ת'ימאהר הוא הבעיה." השיב פראכן. למרות שקולו היה מעט גבוה לגבר, העובדה שפראכן התייחס לעצמו כגבר גרמה לי להתייחס אליו כגבר ליתר הנוחות.

"ללמד באמצעות משחק? לת'ימאהר יש רעיונות משוגעים לפעמים" סיננה האישה שאיתו.

"והגרוע מכל שהנשיא נתן לו הזדמנות, ווידונה." הסכים איתה פראכן.

"אתה אחד השותפים המייסדים, פראכן. אתה יכול לשכנע את דוּמְהָארֶג שיעזור לך כנגד רצונו. שני שותפים מייסדים נגד אחד. הוא יהיה חייב –" אמרה ווידונה במתק שפתיים. השיחה התחילה לשעמם אותי. תפסתי את עצמי כחיילת ולא נמשכתי מעולם לתככי חצר.

"אנחנו לא לבד, ווידונה. אין לי מושג איך אבל אחד משארי בשרי מצותת." אמר פראכן. השיחה התחילה להיות מעניינת שוב. שארת בשר? לפראכן הזה? ניסיתי להכיל את זה. "האם אתה מפחד לבקש עזרה מדומהאראג, פראכן?." התגרתה ווידונה בו בלהט והמשיכה לדבר על לקפוץ לביקור אצלו כשפראכן פשוט שלח יד מתחת ללסתה כדי להשתיקה. האיש לא היה בדיוק עדין במיוחד כשזה הגיע להשתקתה.

והוא התחיל להתוות. הוא לא התווה על מנת ללכוד אותי. שמעתי את זרועות ניתקות מגופו. חי הקרח, הוא היה איש עננים בצורת אדם. היו אלה זרועותיו של צייד שצד יצורי תוהו עוד שאנשי העננים שירתו את מועצת המהויות. לא. הקסם נועד להגן על התעלות בספינה. מראה הכסף הקופא למגע הזרועות היוצאות מתוך לוח הכסף הקסים אותי אך לא מספיק כדי שלא אצא מהזמן. הוא לא יכל לשלוח אותן לתוך זמן אחר אבל בכל זאת לא זזתי מהר. המראה של הכפור המתפשט מתוך זרועותיו ריתק אותי מספיק כדי שאחת הזרועות שלו תסתבך בטלף שלי. חשתי קור שלעומתו הכפור של ממלכת הקרח היה אמצע הקיץ עכשיו. הזרוע הייתה כל כך קרה עד שלמעשה לא הייתה מוצקה. כך הצלחתי לבעוט אותה ממני. לא הרגשתי אותה לוקחת את הרגל שלי ביחד איתה בחזרה לזמן. ובכל זאת הסתחררתי ברחבי היום והמקום.

לבסוף נפלתי בחזרה לתוך הזמן.

חלק שני: משחקי ילדים

נפלתי לאמצע המשחק.
הרודפים של שתי קבוצות בטוניקות ירוקות עצרו מלנסות לתשגר את הדסקית באוויר. השוערות פישקו את אצבעותיהן עוטות הטבעת מול הגומחות על מנת להתוות קסמי הגנה. המאמן של שתי הקבוצות פשוט בהה בי כשהוא מנסה להבין אם אני משהו שהאקדמיה החליטה להוסיף למשחק מסיבות עלומות.

מעולם לא חשתי סביבי בחיים כה רבים פועמים בקצה טלפיי. גירדתי את הקרח מעל טלף רגלי האפורה והעפתי בו מבט מעמיק יותר למראה מבטם המשתאה של הרודפים בעודי מודעת לכך שזמני קצוב לפני שפראכן יבין לאן והיכן ברחתי מזרועותיו שיצרו יופי קפוא, הו יופי!

הייתי צריכה להבין שהם הסתכלו על הרגל שלא הייתה לי באותו רגע.

כל זה פשוט עשה אותי רעבה. מלכתי הורתה לי להשאיר לה את ענייני המתים המהלכים. אכילת גופות עבדה באופן הפוך למצבן. אחרי ארוחה הגונה יכולתי להחיות מחצלת שלמה. מסיבה זו הקפדתי לשמור על יחסים תקינים עם משמר העם. הסעודה שערכתי בגופת המת לפני שצלם השלג הפריעה לי הייתה יותר אופיינית לדרך בה האכלתי את עצמי בעידן זה. לא שלא טעמתי טעם של בשר אדם. זו הסיבה שמלכתי הייתה צריכה לאסור עליי בפירוש. ועתה הייתי לבד מולם.

ואז, כשעמדתי לצעוד, נתקלתי בקיר. אם היה משהו שהשוערות למדו מהמשחק הזה היה לחסום עצמים מוצקים. הדיסקית היה מונחת על הרצפה הכסופה, מיותמת ונטולת עניין. כל העניין היה מופנה אליי. חשבתי שזה יהיה משחק ילדים. שכחתי שהילדים קוסמים. אחרי הכל הם גנבו ספינה משוכני העולם אבל אני יכולתי לנוע לזמן לפני שהקיר הוקם. וכנגד זה לילדים לא היה סיכוי. רק קוסם מהרמה הרביעית יכול להקים קיר של זמן – וקשה לי להאמין שקוסם ברמה הרביעית ישחק פה. לא שהייתי צריכה לצאת מהרגע.

הפתרון היה פשוט בהרבה: הייתי צריכה לקפוץ מעל הקיר. הבנתי את זה כשהבטתי למעלה והרגשתי שהקיר לא פוגש את התקרה. עדיין לא עמדתי מול קוסמת רבת עוצמה. רק ילדה שעדיין למדה את יסודות המקצוע. בינתיים הילדים התחילו להשתגר מהמקום. הם הבינו יותר מהר ממני שהקיר רק יעכב אותי זמנית. אחד מהם לקח איתו את המאמן. אחת השוערות ריצדה כשנחתתי. היא ניסתה להתוות השתגרות ולא הצליחה להטיל אותה. היא סובבה את טבעת הכסף כאילו זה ישפר את זרימת העוצמה. היו שם עוד ילדים לאכול.

אני מודה שהגעתי למסקנה שמי שעצרה אותי הייתה אחת מהשוערות ולא זו שריצדה. אף פעם לא פחדתי להתעמת עם החזקים ממני והשוערות יכלו לחסום אותי שלא כמו הבנים. אני יכולה לשער רק שהם ניסו לתשגר אותי בלי הצלחה. בכלל לא הרגשתי את ניסיונם. יכול להיות שגם ניסו לשתק, לתשגר נגדי דברים קטנים ולהטיל כנגדי אשליות אבל גם בזה לא הרגשתי כמו שלא הרגשתי שאני הולכת על רגל אחת.

כשנגעתי בילדה עבר בתוכי פס של אש כסופה שגרם לי ליפול אחורה בפעם השנייה. הפעם נאלצתי להיאבק כדי לא ליפול בזמן. ומצאתי את עצמי שהטבעת שלה בידי. הפעם ההיא שמלכתי לקחה אותי לספינת העולם הייתה אחת הפעמים שהיא נטשה אותי במקום. הצלחתי לצאת משם רק אחרי שהבנתי איך החותמות שם עבדו.

הטבעת חיברה אותי למערכת החותמות של ספינת המטה. דמיינו מערכת כמעט אינסופית של סמלים שמסודרים בתצורות זו בתוך זו בצורה נורא מבלבלת אבל עם מנגינה בנשמה.

שוכני העולם הם בריות חסרות רגש. אני לא מתכוונת שהם אטומים. כוונתי שהם נטולי רגשות שיאמרו להם מה צריך לעשות. אז הם בנו את החותמות עם מנגינה שתעורר אותם. לבני אדם היא כמו סם. אני יודעת את זה משום שיצא לי להיתקל בכמה שהשתעבדו לה... אבל עליי היא לא משפיעה. הציורים שכמעט חרכו אותי קודם היו חלק מהמערכת הזו. הצלחתי לעקוב אחרי שרשרת הסמלים שהובילה לחותם של הילדה. פתחתי את הצלעות וסידרתי את החותם בחזרה כך שהוא יכלא אותה במקום שייגן עליה. והוא לא יפגע בי, כמובן. הילדה הביטה לעברי במבט של חיה לכודה כשהיכיתי אותה בטלפיי האפורות. וכשהילדה התעלפה, התחלתי לזלול.

חלק שלישי: הקץ לשעשועים

חלמתי.

הילדה שאכלתי הייתה כה משביעה עד שנרדמתי וחלמתי. הילדים האחרים היו כבר חבויים בפקעות הכסף שלהם שאותן הם זימנו מהרצפה שנראתה עתה כמסוף תחנת רכבת. לא הייתה מהם סכנה. ועל כן, נרדמתי וחלמתי בעוד הילדה משתנה למשהו אחר לחלוטין.

בחלומי עמדתי מול מלכת הקרח והצמדתי את כפות ידיי החיוורות. לא טלפיים, כפות ידיים אנושיות לחלוטין. הייתי בגובה ברכיה או לפחות כך הרגשתי כשעיניה קדחו בתוכי. הצמדתי את ידיי לתחינה ואמרתי: "אני אטפל בגופה המהלכת. אני אדאג שהיא לא תזיק." ולידנו רבצה גופתו של גבר מגודל וחיוור עם עיניים שקועות בתוך עור פניו החיוור והמתוח וחזהו המקופלל. הוא נע כרוח בפעם ההיא שאמרתי גופה מהלכת כאילו היה נבון. טלפה של מלכת הקרח ריחפה באוויר מעל לשיערי הבהיר ואמרה: "העניין לא נתון לדיון. אם ארשה לך, אני עשויה לפתוח פתח לדרישות דומות מאחרים."

חלמתי. היא אף פעם לא תדבר בצורה כזאת מפורשת. היא פשוט השמידה את הגופה וזהו.

" – אבל אין לי עם מי להשתעשע." אמרתי, כמעט מוחצת אותה בין כפותיי הצמודות. מלכת הקרח גנחה וזה נשמע באמת כמו קרח נסדק לאיטו כשאמרה: "לפחות חכי מעט, מערבולת קרח. מדובר באחריות עצומה לדאוג למישהו אחר שתלוי בך לחלוטין בנשמתו."

"אז למה את עושה את זה? יש לך המון גופות מהלכות. יש לך הרבה אחריות על הכתפיים." התזתי בכל האומץ שילדה יכולה לגייס לעזרתה מול מבוגר. הרגשתי שירקתי על נקודה רגישה בתוך חזית הקרחון שבו היא החזיקה את רגשותיה נעולים מכל משמר.

"משום שזו הדרך שלי לספר לעצמי שאני שולטת במצב. אחרי מלחמת הרסיסים הקפואים, הייתי מוקפת גופות ודרוגאר אחרים. כל גופה שהשתלטתי עליה הרגיעה אותי. הרעיון שאחרים תלויים בי גרם לי לשכוח את הבעיות שלי באותו זמן." ענתה היא בכנות. ייתכן אפילו שכך הייתה עונה לי במציאות אחרי שהייתה מסירה מעצמה את כל ההגנות. בחלום היה לה קל יותר לעשות זאת מבמציאות. קלטתי שאני מפחידה אותה במעשה הזה. לא רציתי להפחיד אותה.

ואז שמעתי את הקולות הראשונים של הרך הנולד מגופתה של הילדה. קמתי משנתי והסתכלתי לתוך עיניה השחורות של יצירתי. להבדיל מהמת בחלומי, הייתה בהן תבונה.

"אני אדאג לך." אמרתי, מניחה את טלפיי האפורות על כתפיה. היטיתי את אוזניי לדממה. דממה של אנשים שצפו בי למהלך הבא שלי. הילדים האחרים היו עדיין בפקעות הכסף שלהם. כבר לא הייתי רעבה כל כך. תהיתי למה הייתי עייפה ואז הבטחתי באחת מרגליי. לא פלא שהילדים בהו בי. היא הייתה חדשה לחלוטין בלי טלפיים אפורות בכלל. צמרמורת.

הבנתי שהרגל הזו נקרעה ממני כשפראכן שלח לעברי את זרועותיו המקפיאות. הקרח היפהפה שנוצר מאז כבר הספיק להפשיר ולהותיר שלולית קטנה לידי. היה חם כאן. חם ממה שהייתי רגילה בממלכת הקרח.

"אנשים רעים." אמרה יצירתי "הם נתנו לי למות בשביל סיפוק הסקרנות שלהם."

ואם קודם הרגשתי מוגנת, עתה חשתי את הסכנה אורבת לי. לפתע ההגנות שפיצחתי בקלילות נשמעו כחידות שמשאירים כדי להוכיח כמה הילד נבון. ואני לא הייתי היחידה. הם רצו לדעת אם התלמידים ישרדו אותי. לפתע לא הייתי בטוחה שהספינה הזאת נגנבה. גישה קרה כזו נשמעת כמו משהו שמתאים לשוכני העולם. רצון להוכיח אמת ברת מדידה.

הרמתי את ראשי מעל פני השטח של הזמן ושמעתי שהדרך לצאת מהזמן הזה הייתה פנויה.

"בוא נלך לפני שלאנשים הרעים יהיו רעיונות מרושעים נוספים." אמרתי ליצירת כפיי, מושיטה לה טלף אפורה שנענה בלחיצה חזקה מצדה. בחיי שהיא רצתה לברוח יותר ממני.

ואז עזבנו את המקום ההוא שגרם לארמונה של מלכת הקרח להישמע כמקום שפוי לגמרי.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 13 ספטמבר 2019, 19:41, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1428
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51

גבירת הצללים 2 פרק שלישי

שליחה על ידי ג'וני » 31 אוגוסט 2019, 23:07

פרק טוב עם כתיבה זורמת.
לא כ"כ ברור איך "פראכן התייחס לעצמו כגבר", אבל זה באמת משהו יחסית זניח.
אולי כדאי להרחיב טיפה יותר על החוקים של המסע בזמן והמגבלות של זה, כי בינתיים לא נראה שיש מגבלות כלשהן (זה לא חייב להיות בפרק הזה כי זה עדיין לא הגיע לשלב שזה באמת מפריע, אבל להשתמש בזה כפתרון לכל בעיה כשאני כקורא לא מבין את המגבלות יכול ליצור בעיות...).

עבורי מערבולת קרח היא הדמות הכי מובנת ושהכי קל להזדהות איתה עד עכשיו עם קו העלילה הכי ברור.
נקודות שאהבתי בפרק הזה הן: הטוויסט בנוגע לבעלים של הספינה והמשחק והיחסים של מערבולת קרח והמלכה בקשר לגופות.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה