נפתחה הגשת המשחקים לדרקוניקון 2020
עוד שלושה חודשים לדרקוניקון, ומערכת הרישום להגשת משחקים לכנס נפתחה! הריצו את משחקי התפקידים האהובים עליכם, ארגנו אירועי משחקי לוח, תגישו משחק תפקידים חי וכל משחק אחר. https://www.dragoncon.co.il/dm-login.aspx

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 17 PG13

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3538
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 16 PG13

שליחה על ידי הלדין » 21 ינואר 2020, 17:13

בעיקרון, פרק טוב. אני חייב לציין, שלמיטב הבנתי, מסיבות מתרחשות בלילה משום שרק אז לאנשים יש זמן פנוי. מסיבות בשעות היום נראות לי כמשהו שיכול להתאים רק לאנשים שאלה החיים שלהם ויכולים להרשות לעצמם. אנשים שעובדים בלילה, בדרך כלל ישנים ביום - אני מניח שמייקל יתקשה להסביר אלו עסקים שלו דורשים סדר זמנים מהופך מעין זה. כמובן שזו הסיבה שלגיבורי על יש עוזר ולג'נטלמנים כמו מייקל יש מזכיר... כדי שיהיה מישהו שיהיה אפשר להאציל עליו חלק מהאחריות.

אני מניח כי שמייקל הוא לא גרסה צעירה של מרלין והסיבה לכך שהוא שונא שינה היא שבכל פעם שהוא מתעורר, הוא מתעורר אתמול.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1057
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 16 PG13

שליחה על ידי lonewolf » 22 ינואר 2020, 15:58

פרק נהדר, כתוב היטב.
.The lone wolf hunts alone
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 9455
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 30

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 16 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 04 אפריל 2020, 22:24

אנג'לו ומינרווה

פרק 17 - לצוד עכברים
ספוילר
הצג
בכנות, זה לא היה קשה.
שלושה ליקנטרופים אמורים להיות איום, רוב מי שיתמודד איתם לבדו ימות הרבה לפני שהוא יעשה נזק, בלי כסף או אש כמעט בלתי אפשרי לחדור את העור שלהם, הם אחד היצורים היחידים בטבע שיש להם סיבולת ויכולת ספיגת נזק גבוה יותר מאשר לערפד. אם ערפד יכול להדוף ממנו קליע של רובה סער, אז ליקנטרופ יכול לתפוס את הקליע בשיניים, צריך נשק חודר שריון וירייה ממש מוצלחת כדי לפצוע אחד בנשק חם, אני כמעט סקרן לתהות האם הבארט שלי היה מסוגל לעשות את העבודה.
אבל זה היה אחד המקרים שהייתי צריך לטפל בהם מקרוב, מעבר לעובדה שלא באמת היה לי זמן לפרוק את הרובה ולהכין אותו לשימוש, הייתי גם צריך להשתמש ביתרונות שלי נגדם, ובסופו של דבר, הם גם היו צעירים יחסית, חסרי ניסיון, חסרי כוח אמיתי. הרגתי אחד מהם בכח שתלשתי את הראש שלו מהגוף שלו, השנים האחרים לא באמת היו בעייה עד לרגע שאני תוהה אם אני מתחיל לזהות שיפור עצמי, לא שיצא לי לחסל הרבה ליקנטרופים.
הגעתי לפה בגלל הודעה שהייתה מספיק מעניינת, בעיקר לאחר שאיבדתי כל רמז למיקום של הדם-חם, והבנתי שאני רוצה להישאר בתנועה. זה לא שהיה משהו מעניין לעשות בדירת החדר ההיא, ולמצוא ליקנטרופ חסר להקה זה תמיד אתגר מעניין בפני עצמו, הם היו זהים לטרוריסטים שצדנו בזמנו בהתנהגות שלהם, מסתתרים במערות ומוצאים חלשי אופי שיעשו בשבילם את העבודה. זה בדיוק היה הסיפור עם שלושת המוסקטרים שלנו, בלי ספק הם ננשכו לפני פחות מחודש על ידי איש-עכברוש, ומאז הם עשו בשבילו סידורים, הסיבה שהם תקפו את הבחורה ההיא נשגבת מעיני, אבל בכנות רעשים חזקים באמצע הלילה הם כמו זרקור בשבילי, ההילות של שלושתם היו גם מספיק ברורות כדי שאני אבין שאני לא הולך להתחרט על ההרג הזה.
היה לה הרבה מאוד מזל שהייתי פה, לא היה לה שום סיכוי לצאת מהסיפור הזה חייה, וכשמצאתי אותה היא כבר הייתה פגועה קצת, המעשה הנכון היה לפחות להביא אותה הביתה, זה שהיא איבדה את ההכרה ולא הסתכלה עלי היה בונס ברור. אני לא צריך לבזבז זמן על להסביר מה היה שם, בעיקר כי אני מניח שהיא הצליחה לשמור על התמימות שלה, השלושה היו בשלבי שינוי צורה מוקדמים מספיק בשביל שהמוח שלה ימלא את החסר בכל מיני השארות שהיא תקנה.
אז כל הסיפור ערך חמש דקות, חצי דקה להרוג את השלושה, ועוד 4 וחצי דקות להביא אותה הביתה, למזלה היא גרה קרוב למקום בו ההתקפה עד שיכולתי להריח את העקבות שלה ולמצוא מאיפה היא באה, קומה ודירה כבר היו סוגייה של בדיקה מהירה בתעודת הזהות שלה והצלבה עם רשימת הדירות בכניסה לבית. כשאני חוזר לזירה אני סוג של מתרשם מהסיפור, אם הייתי מסוגל לעשות את זה בימים שלי בכוח המשימה כנראה שלא היו נותנים לי רובה צלפים, אין לי יותר מדי הזדמנויות לקרב אמיתי שבו אני באמת צריך לבדוק את היכולת שלי, ואני תוהה אם הלינקרטופ הטבעי - הבחור שהדביק את השלושה האלה ידרוש ממני להשקיע מאמץ.
אני מנסה להתאפס קצת, אני נעשה זחוח וזה אומר שאני הולך לעשות טעויות, אני בהחלט מסוגל להתמודד עם איומים ואני יודע את זה, אבל אני לא צריך עכשיו להתחיל להניח שאני אל מהלך, כל מטרה אמורה להיות מסוכנת ואני אמור לפעול בצורה היעילה ביותר בכל פעם.
אני כורע ברך לצד אחת הגופות, מניח שיש לי עוד זמן עד הבוקר ועד שמישהו יאתר אותם, וגם אז אין שום דרך לקשר את הסיפור אלי, אפילו אין לי תרמלים לאסוף או גופות לשרוף, חוץ מזה. השלושה האלה לא היו אשמים לגמרי במצב שלהם, מגיע למשפחות שלהם לקבל איזו סגירת מעגל, אני כמעט שוקל לקחת להם את הארנקים בשביל שמישהו יניח שזה היה שוד, אבל אני נותן להם את הכובד של לא לחפש על הגופות שלהם.
אני שואב אוויר פנימה, ואז מוציא אותו, מרגיש כיצד אני מסוגל לראות יותר מקודם, מרגיש כיצד אני מסוגל לראות היכן היו רק מסימני הנעליים שלהם, אני מצליח לבודד כל ריח שיש עליהם עד שאני מוצא את הריח הנדרש, אני עוצם עיניים וכשאני פוקח אותן אני כמעט מסוגל לראות את השובל, את השביל שנוצר שאמור להוביל אותו למקום שבו שלושתם היו, אבל גם מקור ריח רביעי חזק. ברגעים האלה אני כמעט מתחרט שלא היה לי את הכוח הזה בזמנו, אפגניסטן הייתה יכולה להיות הרבה יותר פשוטה אם הייתי מסוגל אז להריח את חומרי הנפץ על הגוף של המחבל עוד לפני שנכנסתי לחדר, או להיות מסוגל לאתר את החור ממנו הוא יצא רק לפי המיקום של הריח שלו, שלא לדבר על היכולת לראות הילות, אמנם אין הילה שאומרת "מחבל" אבל פחד, כעס, תסכול, כל אלה היו יכולים להפנות אותי למקום הנכון, ובמקרה הנכון, לראות את השחור הברור שבתוך ההילה של האדם, שחור שאומר שאדם הזה נטל חיים.
זה לא ראייה של נשמות, עם מספיק הכשרה אפשר להיות בלתי נראה מבחינת ההילה שלך, לגרום לגוף שלך לא להפיץ שום רגש, שם תחושה, זה לא משימה בלתי אפשרית, אבל משום מה אי אפשר להסתיר את כתם המוות הזה, לא משנה כמה ניסיתי בעצמי.
אתה יכול לשקר לעצמך, אתה יכול לנסות לשקר לעולם, אתה יכול להסתתר מתחת לסלע, אבל דבר אחד בטוח - אם אתה מאמין שאתה אשם במוות, הכתם יופיע לך.
זה בדיוק למה הכתם קיים אצלי.
הם חזרו בשבילי….
ואני שוב שם, מתעורר כשאני קופא מקור וחסר חולצה, תחבושת מכוסה בדם עפופה סביב החזה שלי, אני שעון על קיר במה שנראה לי כמו חדר קטן בתוך בניין, המקום מלא אבק ומוזנח, לא נראה שמישהו היה פה הרבה זמן, משמאלי שעון על הקיר רובה הבארט שלי ולצידו מה שנראה כמו שאריות של חולצת המדים שלי, הם מלאים בדם וחתוכים, האפוד שהיה עלי זרוק גם לידם.
הדבר הראשון שאני מרגיש זה את כאב הדקירה במותן, ואני רואה את התחבושת משחירה מעט, אני חוזר לדמם שם, ואם לשפוט לפי כמות הדם היבש שבחדר, אני מדמם יותר מדי, אני מצליח לקום ולהתאזן לרגע, אבל הגוף שלי נכנס שוב לשוק, ואני נופל, לשמחתי אני גורם למספיק רעש ושומע מהר את קול הריצה, אני מצליח לזהות איך נשמעות מגפיים צבאיות כשהן רצות על בטון יצוק, וגאס ממהר להציץ בי מעבר לדלת, יש לו מבט מפוחד כמעט, אני רואה שהוא על ציוד מלא והרוס"ר שלו תלוי עליו, בלי מכניסת ב"הכנס" אני שומע את הצעקות אחריו כשהוא מנזק לתוך החדר, מסמן לי להיות בשקט, המוח שלי מסתדר מספיק כדי להבין שהצעקות הן בערבית, אני לא יודע מה קורה כאן וכמה זמן הייתי חסר הכרה, אבל משהו בי מתעורר באחת, באותו פרק זמן שגאס משתטח על הרצפה בצד השני של החדר, אני מתגלגל הצידה, מתעלם מהעובדה שאני מדמם למוות כרגע, ותופס באקדח הבארטה שלי דורך אותו כמעט בתור רפלקס בדיוק בזמן כדי לכוון לדלת, אני רואה את הקלצ'ניקוב לפני שאני רואה פנים, ואני לא רואה מדים, הרפלקסים שלי מתעוררים ואני יורה קדימה קליע 9 מ"מ נורה קדימה ברעש מחריש אוזנים ופוגע בבית החזה של המחבל שנכנס לחדר, ירייה שנייה מצד האקדח שלי גומרת לו ליפול לאדמה, אני אפילו לא יודע איפה פגעתי.
גאס מסתכל עלי במבט חדור מוטיבציה ורץ לעבר הגופה, בועט את הקלאץ' לכיוון שלי ואז רץ אחריו. הוא מסמל לי שוב לשמור על השקט, ואני מהנהן במהירות, מבין שאני עדיין מדמם ועדיין מכוון את האקדח לעבר הדלת, "מצאנו אותך," הוא לוחש, "יהושע ודוד נקלעו לאש, דוד פצוע אבל הוא ישרוד." הוא ממהר לעדכן אותי, "אנחנו בכפר שהיה אמור להיות נטוש 30 ק"מ ממקום הפעילות שלנו. חבשנו אותך ורצינו לחכות ללילה כדי לצאת לדרך שוב, אבל אז דיוק דיווח שהוא רואה תנועה והתפצלנו, אין לי מושג איפה האחרים, נגמרה לי התמחשות והמקום הזה מלא מלוכליכם." הוא אומר לי, ואז מבטו נע לעבר התחבשות "שיט" הוא אומר, "אתה מדמם."
זה הפעם הראשונה שאני מוצא יכולת לדבר, "מה אתה אומר." אני מלמל לו, מבין שהיד שלי מסרבת להרפות מהאקדח, השרירים שלי עדיין נעולים ומכוונים את האקדח לעבר הדלת.
גאס ממהר להוציא תחבושת חדשה מהאפוד שלו, "תחפה עלי." הוא לוחש, "זה יהיה חובבני אבל אני לא חושב…" הוא עוצר לדבר כשהוא מסתכל על הפצע מתחת לתחבושת.
"זה רע." אני אומר, מונע ממנו התייפיפות, "אני מרגיש שזה רע."
גאס שותק לרגע, "בן-אדם," הוא אומר, "זה חרא גדול." הוא נעשה קצת יותר מסוגר פתאום, הוא ואני מבינים באותו רגע משהו, והוא מעדיף לא להיות זה שאומר את זה.
"תחבוש אותי." אני אומר לו, כמעט מדריך אותו מה לעשות, "ואז תעזור לי לקום, ניסת לפנות לאחרים בקשר?" אני שואל אותו.
הוא מניד בראשו, "ג'וש פקד על דממת אלחוט, אני חושב שדיוק בגג, רוב הציוד שנשאר לנו שם, הייתי אמור להביא אותך לשם אבל החלטנו שלא כדי להזיז אותך יותר מידי…" הוא אומר בעודו חובש אותי, כנראה לא בשביל להציל את החיים שלי, אלה יותר לגרום לו לתחושה שהוא עושה משהו יעיל.
"תעזור לי לקום." אני אומר עוד פעם, אחרי שני ניסיונות אני מצליח לעמוד, התחבושת החדשה כבר איבדה את הצבע הלבן שלה, אבל היא מחזיקה אותי שלם, לפחות כל עוד האדנרלין ממשיך לפעום. "איזה קומה אנחנו?" אני שואל, "מתוך כמה." אני מוסיף מייד.
גאס מרים את הקלאץ' מהרצפה ברגע שאני יציב מספיק, "קומה שלישית, יש עוד 4, ואז גג פתוח. אין פה חשמל." הוא מציין כדי שאבין שזה טיפוס מדרגות ארוך ומציק. לעזאזל אני לא בטוח שאני במצב ללכת 4 מטרים, שלא לדבר על לעלות 4 קומות. אני ספק הולך ספק צולע לעבר המדים הקרועים שלי, ולרגע מעריך את זה שהם בחרו שלא לבזוז את הכיסים שלי, אני מוציא משם קופסה של משככי כאבים חזקים, ובפירוש בולע יותר מדי מהם. אני מרגיש אותם יורדים בגרון ומנסה להתאפס בעוד גאס עומד בשקט, לא מתאים לו לקבל פקודות ולעמוד בשקט, אבל אני מניח שהעובדה שאני גופה מהלכת גורמת לו להיות בשקט. אני לובש את קרעי המדים שלי, כמעט יוצר לעצמי מקטורן מדקרון, חסר שרוולים וחשוף חזה אני בוחר להשאיר את הבארט שלי מאחור, הרובה הזה לא נועד ללחימה במבנה.
כאילו העולם החליט שנמאס לו לחכות לי, אני שומע עוד צעקות, הערבית החלשה שלי והלא קיימת של גאס לא בדיוק עוזרות לנו להבין מה הצעקות, אבל אני מניח שזה קריאה בשמו של הבחור המת פה, החברים שלו הולכים להגיע בכל רגע, "גאס." אני אומר, "תבדוק כדורים. אנחנו עולים למעלה עד שפוגשים את האחרים או עד שאנחנו לא עולים יותר." אני פוקד עליו, ונצמד לקיר שליד הדלת, מחכה שהוא יאשר לי.
הנהון הראש של גאס הוא כל מה שאני צריך, באחת אני עובר את המשקוף ונצמד לקיר הנגדי לקיר שנצמדתי עליו קודם, האקדח שלי מכוון קדימה, ואני רואה את המסדרון שאני נמצא בו, חור ענקי בקיר האחד שלו מוביל לנפילה מטה של 3 קומות, לשמחתי החדר הזה היה בסוף המסדרון אז אני לא צריך לכפות על הגב שלי, לצערי זה אומר שאני צריך ללכת יותר לעבר המדרגות.
אני מנמיך את עצמי ומתחיל לנוע קדימה, גאס מכפה אחרי עם הקלאץ', אני הייתי מעדיף שהוא ישתמש בדיוק של הM4 שלו, אבל אני אקח את כוח העצירה של קלצ'ניקוב, אני עובר עוד 3 חדרים עד שאני מרים את ידי לעצור את גאס, רעש הצעדים העולים במדרגות נשמעות מבהירים לי שאנחנו רגעים ספורים לפני התקלות. אני יורד למצב כריעה ומכוון קדימה, גאס תופס עמדה לצד הקיר ומכוון גם הוא.
3 שניות אחרי זה הגיהנום מגיע, ארבכהגברים בלבוש כפרי מגיעים לקומה שלנו במרחק של בערך חמישה מטרים, כולם חמושים, יתרון ההפתעה מאפשר לי לירות קדימה ולחסל אחד מהם, רעש רתע הכדורים של הקלאץ' מאחורי גורם לי להתקופף מעט יותר, ואני רואה את השני שעלה במדרגות מספיק לחטוף פרץ כדורים לפני שהוא מספיק לתפוס מחסה, השלישי מספיק לעצור ולחצוץ בינינו לבינם עם קיר המדרגות, גם אם הוא יבחר לירות באופן עיוור לכיוון שלנו הוא עדיין יפגע בנו, אין פה טיפת מחסה וגם אם נזנק לתוך אחד החדרים האחרים במסדרון, הם פשוט יקראו לתגבורת או יזרקו פנימה רימון, להיכנס לחדר חסר חלונות יהיה שקול לכניסה למלכודת. אני על זמן שאול, אבל אני עדיין מעדיף לקחת כל רגע ממנו, אני רץ קדימה, מנצל את זה שגאס לא מבזבז כדורים ויורה אש רתע, כדי לגמוע את המטרים הבודדים האלה לפני שהשלישי או הרביעי יבחרו לירות, הם חבורת מחבלים שעברו אימון בכלי נשק פשוטים וקלים לתפעול, אני וגאס עדיין חיילי עלית.
אני מגיע לקיר שגובל במדרגות וחוצה אותו, אם הייתי עומד זקוף הייתי פנים אל פנים עם בחור שלוש, אבל העמידה הכפופה שלי מעניקה לי את היתרון שאני צריך, הוא המום מהאירוע ואני מנצל את זה כדי לתפוס בקנה הרוס"ר שלו, ודוחף אותו בכוח קדימה. כת העץ מתרוממת באחת בגלל הזווית שלי ופוגעת בכוח בפנים של מס' 3, הוא עוזב באחת את הקלץ' ונופל לאחור במדרגות- ישירות על מס' 4 שמוצא את עצמו מתגלגל לאחור גם הוא שניהם פוגעים בקיר המדרגות וזקוקים לרגעים להתעשת, אלה הרגעים שאני צריך כדי למשוך עלי את הקלאץ' ולהפוך אותו אני אפילו לא מכוון מדויק אלא מרוקן את המחסנית על שני הגברים השרועים כחצי קומה מתחתי, חיסלתי כרגע 4 אנשים כשאני גוסס בעצמי, וזו הסיבה שאני כאן, מתישהו החיים שלי התחילו לעבור סינון דרך כוונת צלפים, אני נכנס לחדר והדבר הראשון שאני חושב זה איך אני יכול להרוג כל אחד שם אם יעלה הצורך הזה.
גאס ממהר אחרי ואוחז בי, אני כנראה לא שם לב שאני עומד ליפול עד הרגע שהוא מצליח לאזן אותי, "בן אדם.." הוא אומר, "אתה ממש טוב בלהרוג אותם." הוא לוחש.
"או שהם ממש גרועים בלהרוג אותי." אני אומר לו, בחוסר ברירה נעזר בו בכדי לעמוד. "בוא." אני לוחש, זונח את הקלאצ' הריק על הרצפה, המחשבה של לרדת במדרגות בשביל ללכת לקחת מחסנית מהגופות ואז לעלות בחזרה גורם לי לבחילה, כאילו אני מודע לבדיוק כמה כוח נשאר בגוף שלי, ואני שוקל כל נשימה בכובד ראש.
אנחנו מתפסים למעלה, מידי פעם שומעים קולות בערבית מתחתינו, מידי פעם נתקלים במלוכלכים ומחסלים אותם, לא אכפת לי למה הם פה, אני מתרכז בלהרוג אותם, אחרת אני עלול להיזכר שאלא אם כן יש חדר ניתוח עם צוות רפואי שמחכה לי במעלה המדרגות האלה, אני לא חוזר הביתה.
אני פוקח עיניים, שוב מעל שלוש הגופות המרוטשות, עם חוש הריח המוגבר שלי, עם היכולת לדעת לאן אני צריך ללכת, הרביעי עוד קיים, לא רחוק מכאן. אני מיישר מבט אחרון לשלוש הנערים, נזכר שהם היו בסה"כ צעירים ממני בכמה שנים, ונעלם לתוך הלילה, עוד לא סיימתי לצוד.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 19114
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 14
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 17 PG13

שליחה על ידי The oldman » 05 אפריל 2020, 22:13

מגניב לראות שהספר ממשיך.
בקשר לפרק עצמו, אחרי כל-כך הרבה זמן, הכניסה לסיפור היא פתאומית, אבל טובה. מה שכן, לא ברור לי (אולי אני לא זוכר) איך הוא מחסל את שלושת הליקנטרופים בחצי דקה אם הם אמורים להוות איום.
את הקטע של אפגינסטן אהבתי.

לבסוף, קצת הפרדה לפסקאות תקל על הקריאה - זה קיר של טקסט כרגע.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה