נפתחה הגשת המשחקים לדרקוניקון 2020
עוד שלושה חודשים לדרקוניקון, ומערכת הרישום להגשת משחקים לכנס נפתחה! הריצו את משחקי התפקידים האהובים עליכם, ארגנו אירועי משחקי לוח, תגישו משחק תפקידים חי וכל משחק אחר. https://www.dragoncon.co.il/dm-login.aspx

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 17 PG13

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1069
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 12 PG13

שליחה על ידי lonewolf » 26 נובמבר 2019, 19:50

אחלה פרק. אתה כותב נהדר, והאורך הזה בסדר גמור. כדאי אפילו שתכניס פרק קצר כזה מדי פעם.
.The lone wolf hunts alone
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 9476
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 30

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 12 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 07 דצמבר 2019, 17:38

בעיקוב קל (חטפתי סמסטר א' ועבודוות להגיש בפנים), החלק הבא והפרק הבא.

אשלי ומייקל


פרק 13- השלכות
ספוילר
הצג
אין לי מושג איך הגעתי לזה.
זה לא סיפור סידנרלה, החיים הם לא בקטע הזה, אני לא אמורה לעבוד במסעדה ואז איזה מילוניר מארץ רחוקה ישים עלי את העין ויחליט לשפר את החיים הדפוקים שלי. באיזה סיפור מוזר, אולי זה משהו שהיה אמור לקרות, בטח בטחת מאופרות הסבון הגרועות שאמא שלי רואה כל הזמן, אולי באיזה רומן ישן, לא שראתי כאלה. מעולם לא היה לי זמן לדברים האלה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, זה אני ואמא שלי נגד העולם, או ליותר דיוק אני נגד העולם כשאמא שלי ברקע, כבר שנים שכל מה שהיא עושה זה לשבת בבית ולצפות בטלוויזיה מבלי לקום מהספה, אני לא יודעת לשים את האצבע מתי היא התחרפנה, ומתי בדיוק הבנתי שאם אני לא אלך לקנות אוכל מהמכולת אז המקרר ישאר ריק, אבל אלה החיים שלי, המזל היחיד שיש לי זה שהאבא הלא פחות דפוק שלי השאיר לנו כסף, לא מספיק כדי לחיות בפער או בשביל חיי תמלוגים, אבל מספיק בשביל שאני אצטרך לצאת לעבוד מבלי לדפוק לעצמי את הלימודים, מחשבה קצת מפגרת כי הסיכוי שלי לעשות משהו עם הלימודים האלה שואף לאפס, והאמת שידעתי את זה כבר אז. יכול להיות שאם הייתי יוצאת לעבוד הרבה קודם, אז לפחות הייתי מרגישה פחות רע עם עצמי.
אז כן, אני מסוגלת להבין איך החיים שלי אמורים להתקדם, האמת האיומה שאני יכולה לבחור בין לזנוח את אמא שלי או לזנוח את החלום שלי, ואני לא אעזוב את אמא שלי, שזה אומר שאני גם לא נועלת אותה באיזה מוסד לחולי נפש ומתרחקת ממנה, כל עוד אמא שלי פה, אני אהיה לצידה. זה המעט שאני חייבת לה. מה שאומר שאני אמורה לעבוד ולוודא שלשנינו לא חסר כלום, ולנסות להינות מהדברים הקטנים בחיים, כמו הפסקת סיגריה בסוף משמרת, או העובדה שלברדנון יהיה אף שבור בתקופה הקרובה.
עצם המחשבה על ברנדון נופל מהאגרוף של המייקל ההוא מעלה לי חיוך על השפתיים, זה סוף של יום ארוך עם יותר מידי אירועים, ולפחות אני יכולה לסיים את החלק הזה בחיוך, הבחור הזה היה צריך לחטוף מכות הרבה קודם, אני רק מקווה שיקח לו זמן להחלים והוא לא יצא מהבית בזמן הקרוב. אז גם אם כל הסיפור עם הכסף וה"עבודה" שהמייקל ההוא הציע לי הוא בלוף אחד גדול, לפחות דבר אחד טוב יצא מזה.
אחרי שהוא ואחותו יצאו מהדיינר בדקתי עליו בגוגל, רק לוודא שהתמונות והסיפור שלו באמת מתאימות למה שהמציאות מכתיבה, ושהוא לא איזה כפיל מוצלח שעובד על אנשים ברחוב. מסתבר שהסיפור שלו אמיתי לגמרי, מה שגרם לי ללכת ולדחוף את הטיפ שהוא השאיר לי עמוק יותר לתוך התיק שלי, בשבילו זה כסף כיס, בשבילי, כנראה סט בגדים חדש כדי להרגיש מעט יותר טוב עם עצמי… על מי אני עובדת, זה הולך לצנצנת של הדברים לבית, אני אשמח יותר מאוחר שאני עושה את זה, כאשר יתפוצץ צינור או יהיה איזה עבודת תחזוקה לעשות ואז אני לא אצטרך לבקש הלוואה או איזה משמרת כפולה כדי לשלם לבעל מקצוע.
עוד לא החלטתי מה אני עושה, בעיקר כי אני צריכה לסיים לנקות את הדיינר ולנעול אותו, מצד אחד המחשבה של להיות בייביסיטר של איזו ילדה מפונקת נשמע לי כמו סיוט, לא משנה כמה כסף יהיה בזה, מצד שני, המינרווה הזו נראתה נורמלית ביחס לרוב הסנובים העשירים שלומדים כאן, וברצינות, זה כסף קל וחיים קלים, אני לא בטוחה אם אני אמורה לקפוץ על זה, לוותר על זה, או להמשיך לחשוב על זה, הדבר היחידי שאני בטוחה זה שאני צריכה סיגריה.
אני נועלת את הדיינר, זה שעה מאוחרת ורק אני נשארתי לנקות פה, יש לי עוד קצת זמן לפני שאצא מפה הביתה, זמן שבו אני מרגישה כמו אחראית על הדיינר, הממלכה הקטנה שלי, איזור אחר שבו אני יכול להשתקע בעבודה ולשכוח כל דבר אחר, כל הברנדונים, הכסף שלהם, וכל ה... ובכן אין "כל ה" למייקל, זה בדיוק מה שמשגע אותי, אני מכירה מלא סוגים של עשירים, חלקם נדבנים כדי להיראות טוב, חלקם עשירים היום רק כי הם ממש טובים בלא לבזבז יותר כסף, חלקם פוצים חסרי תקנה, ורובם היו עושים לכולם טובה אם הם לא היו פה. כל אחד ואחד מהנערים שחיים פה הוא ילד מפונק עם כפית זהב בפה שהגיע לעיירה שכוחת האל הזו רק כדי להיות רחוק מכל דבר אחר שהחיים שלו אמורים להיות קשורים אליו, זוהי ארץ "לעולם לא" שלהם, בחיי בתקופה שעוד היה פה בית ספר לאנשים מהמעמד שלי היינו מרגישים סוג ב' על בסיס קבוע, היום? אני מגישה אוכל ומקבלת טיפים זעומים מחבורת נערים עם קופת גמל שתספיק להם לחיות עד גיל 100 מבלי לעבוד יום אחד בחייהם.
אבל אז מייקל הזה הגיע, והוא הפוך מכל זה, לעזאזל הוא השאיר לי בארוחה אחת של פחות מ 20 דולר טיפ גבוהה יותר מאשר קיבלתי מכל העשירים האחרים, הוא הסתכל לי בעיניים כאילו אני שווה לו, כאילו הוא לא יוצא מכאן בחליפת עסקים מגוהצת לעוד יום שבו העולם שלו, ואני אמורה לחזור למטבח לנקות כתמי שמן עקשניים ממחבת ישנה, ולא הייתה לו שום סיבה לעשות את זה, לא היה פפרצי שהיה יכול לפרסם עליו תמונה מוצלחת, והוא לא מסוג האנשים שיכולים להגיד שהוא "יודע כמה קשה להיות בלי כלום ולכן חשוב לו לעזור למי שכן.", הוא נולד עם כפית זהב בפה, לעזאזל הוא נולד עם כמה כפיות זהב בפה, ועוד כמה כפיות כסף.
הסיבה היחידה שנראית לעין שהוא יעשה דבר כזה הוא בשביל להיראות טוב בפני אחותו, אולי לעודד אצלה איזה רגש חמלה כלפי כדי שביום שבו אהפוך לבייביסיטר שלה היא תתחבר אלי יותר או סתם לגרום לה להרגיש טוב בקשר לאח הגדול והמגניב שלה, זה אמורה להיות הסיבה היחידה, כי כל סיבה אחרת אומרת שהוא בן אדם טוב, ואני חייה מספיק זמן, אין אנשים עשירים טובים בעולם.
אני יוצאת מהמטבח ומעיפה מבט בדיינר, משקרת לעצמי שעוד 12 שעות לא אחזור לעובד פה, משקרת לעצמי שמחר יהיה יום יותר טוב. לעזאזל, אני אמורה לקחת את ההצעה שלו כשאני על הברכיים, הוא נתן לי את כרטיס הזהב הזוכה ואמר לי לבחור אם להשתמש בו, ומשום מה אני שוקלת לא להשתמש בו, כאילו אם אני לא אחבר לעשות את זה, אני אחזור הביתה לגלות שאמא שלי הסתדרה, היא נזכרה שיש לנו מספיק כסף, ושאני יכולה לצאת ללימודים ולהיות האמנית שאני אומרת לעצמי שאני כבר לא חולמת להיות.
מבט אחרון להיום בדיינר, מבט אחד אחרון ב"כלא" שלי, המקום שאני חייבת לבלות בו כל הזמן הפנוי שלי, לפני שאני יוצאת החוצה, נועלת את הדלת ויוצאת לאוויר הקר של ליל ירח מלא בניו-אנגלד, הבית שלי לא כזה רחוק, אני מגיעה לשם בהליכה בדרך כלל, אבל אני רוצה עוד זמן, עוד קצת שקט לפני שאני עוברת לתא הכלא השני שלי, המקום בו אני המבוגר האחראי ואמא שלי היא הילד שצופה בטלוויזה כל הזמן. אני עוד לא רוצה להגיע לשם. לא היום.
אני מתיישבת על ספסל קרוב ומדליקה את הסיגריה שאני מחכה לה יותר מדי זמן, בעולם מושלם הייתי מפסיקה לעשן ושמה בצד את הכסף שאני שורפת על הסיגריות, בעולם הזה? סיגריות הן הדבר היחיד שלי שהוא "שלי", מעין דבר שבניגוד לזמן שלי, הכסף שלי, והחיים שלי, לא מתחלק עם אנשים אחרים, ברגעים האלה זה הדבר היחיד שמשאיר אותי שפויה.
אבל האם אני שפוייה אם אני באמת שוקלת אפשרות שבה אני נשארת בחיים האלה, במצב הזה. בכסף של מייקל אני יכולה להפנות את אמא שלי לרופא אמיתי, לאשפז אותה…
הדמעות זולגות, ואני מבינה למה אני מתלבטת שלא, כי אני מבינה שהכסף יהפוך אותי למשהו שאני שונאת, סירבתי להפנות את אמא שלי לאיזה מוסד ציבורי כי לא שמחתי עליהם שבאמת ידאגו לה, ראיתי מספיק סיפורים על סגל מתעלל ומוסדות לא ראויים מכדי לשלוח אותה לטיפול, אולי כי האמנתי שאמא שלי לא חולה, שהיא נורמלית לחלוטין. אחרי זה החלפתי את זה בעובדה שאני לא מוותרת עליה, אם היא לא יכלה לוותר עלי, אני לא יכולה לוותר עליה. עכשיו, כשיש לי ביד את האפשרות לכסף, לחיות את החיים שלי, אני חושבת על לעזוב אותה.
אז אני שקרנית ולא יותר, אני לא עוזבת את אמא שלי כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לעזוב אותה, אני משתמשת בה בתור תירוץ. אני לא עוזבת אותה כי אני לא אצליח לבד בחוץ, ואני זקוקה לה כדי להסביר לאחרים למה עצרתי את החיים שלי, לאלה שאכפת להם לפחות, נדירים ככל שיהיו.
ומייקל הוא אחד מאלה שהיה אכפת להם, אני חושבת. לעזאזל אני רוצה לקלל אותו על זה שהוא נכנס לי לדיינר ושינה לי את החיים, למה מכל הנערות חסרות הכל אני זו שצריכה לעבור סיפור סינדרלה מודרני? אני לא בנוייה לזה, אפשר לחשוב שגם אם הוא יממן לי את הלימודים בעיירה הזו אני אתאים פתאום לאוכלוסייה שם, כולם יזכרו אותי בתור המלצרית שהייתה להם, בתור זו שאין לה באמת כסף, אני גם יכולה לדמיין את מה שיספרו עלי ועל מייקל, לא שאכפת לי ממנו. לפחות אני חושבת שלא אכפת לי ממנו, אבל אני לא בנויה להתמודד עם שמועות שאני סוחטת אותו או יותר גרוע.
אני שואפת עמוק את הסיגריה ואז נותנת לה ליפול, מנסה לאחסן מעט מהחום שלה בתוכי לפני שאני יוצאת ברגל הביתה, שוקלת לרגע לנגב את הדמעות, אבל מבינה שאין מישהו שיראה אותן ויהיה לו אכפת.
ברייטאון היא לא אחד המקומות שמסוכן להסתובב בהן לבד בלילה, זוהי עיירת רפאים בשעות האלה, אבל האמת היא שיש לי גז פלפל בתיק על כל מקרה, מתנה מבנג' שאמר לי שאני לא יכולה לעבוד אצלו עד השעות האלה מבלי שיהיה לי אמצעי הגנה, ושהוא מעדיף שאני אקח את זה על פני שאני אקח את אחד סכיני המטבח, התרסיס הזה יושב לי בתיק כבר הרבה זמן, אני לא יודעת איזה קול לוחש לי בראש להגיע אליו, אבל היד שלי נעה לאט לאט לעבר התיק ונשארת שם, סוחטת את הפחית כאילו הדבר משרה בי ביטחון.
ואז הוא יוצא מולי, כמעט כאילו ערב לי מאחת הסמטאות, האף שלו עקום בצורה מוזרה, כמעט כאילו הוא בחר שלא לטפל בשבר שמייקל גרם לו, אבל בצורה מזוויעה יותר, הבגדים שלו ספוגים בדם, לפחות עד כמה שאני מסוגלת לראות בלילה הזו. אני לא צריכה להיות מומחית כדי להריח את האלכוהל שמעורב בכל הסיפור הזה.
אני עוצרת ועושה 180 מעלות, משהו במוח שלי אומר לי שברנדון לא באמת פה, הוא בטח באיזה מרפאה פרטית עובר ניתוח פלסטי לתיקון האף המושלם שלו, החלק היותר פרקטי אומר לי שאני צריכה להגיע לדיינר ומהר, אבל שני הגורליות שלו ניצבות מהצד השני, חוסמות לי את הנטיב.
"את יודעת," אני שומעת את הקול שלו מאחורי, "באמת נמאס לי. אני מתחיל לחשוב שמישהו הפיל אותך שהיית תינוקות או שנדבקת בטמטמת של אמא שלך… אבל נמאס לי, מה שלא הולך בטוב.." אני לא נותנת לו הזדמנות להשלים את המשפט כשאני מרססת את הפנים שלו לאלף עזאזל ורצה לעבר הכביש, מנסה לחצות לצד השני הרחוב לפני שהוא או הגורליות יעשו משהו.
"כלבה!" הוא צועק מעבר למעטה הגז הפלפל, הוא אמור להיות עם קשיי נשימה ובכאב משמעותי, שלא לדבר על לראות, אז אני מניחה שזה יאפשר לי ליצור מרחק, למצוא איזה מקום שבו אני אצליח לאבד אותם, ואז לברוח הביתה או לדיינר, מקום שבו אני יכולה לנעול את הדלת ולהסתתר.
אני מאבדת כל חוש כיוון, ופונה ללא הבחנה בין רחובות העיירה, לא מעיזה לצעוק לעזרה מיותר חשש שהם ישמעו אותי מאשר שמישהו יצא לבדוק במה מדובר, אני רק צריכה למצוא איזה נקודה לבצע בה עיקוף, אני מכירה את הרחובות האלה יותר טוב מכל העשירים שמסתובבים רק במכוניות שלהם, אני לא צרכיה להיות מהירה יותר, או חכמה יותר. ברנדון בטח שוכב על האספלט ובוכה את החיים שלו בכאבים. אני רק לא רוצה שיהיה לו אפשרות לפקד על שניהם למצוא אותי.
אחרי כמה דקות של ריצה אני מרשה לעצמי לעצור ולנשום, פניתי ימינה ושמאלה כל כך הרבה פעמים שאם הם עקבו אחרי הם בטח הלכו לאיבוד, אני מרחק יריקה מהבית, אני רק צריכה לעבור את הבלוק כדי להגיע למקום בטוח, אבל אז אני נעצרת, הרעיון שאני אוביל שלושה שיכורים אחרי הביתה לא מעודדת אותי, אני מתחילה להריץ תרחישים שלהם שוברים את הדלת ונכנסים פנימה או אפילו זורקים איזה בקבוק תבערה מהחלון, אני לא מכניסה את אמא שלי לסיפור הזה, ברנדון הוא הבעייה שלי. אני יכולה לנסות לחזור לדיינר או להסתתר עד עבור זעם ברחוב, אין סיכוי שאחרי גז פלפל לפנים ברנדון יהיה מוכן לבזבז זמן על לחפש אותי במקום ללכת לשטוף את הפנים ולעצור את הכאב.
אני שוברת לאחת הסמטאות, מקום חשוך מספיק כדי שהירח המלא לא יחשוף אותי, ונדבקת לאחד הקירות, הוא לא אמור להיות מסוגל למצוא אותי, הם לא אמורים להיות מסוגלים למצוא אותי, אני רק צריכה לחכות כמה דקות והוא יעלם, אני מרגישה את הרעד עובר בי, מבינה שזה פחד שממלא אותי, אני מאבדת מעט שליטה על עצמי ומתחילה לנשום בכבדות, ואז אני שומעת צעדים, וממהרת לחסום את הפה שלי עם אחת הידיים, לא מעיזה לנשום.
אבל אז ברנדון ושני הבחורים שלו נכנסים לסמטה, ומהזוויות הזו הוא פשוט נראה גדול יותר מקודם, רחב יותר מקודם, שרירי יותר מקודם, האף השובר שלו נראה ארוך אפילו יותר, אבל מעבר לכל זה, הוא לא נראה כמו מישהו אחרי ריסוס, למעשה כל מה שהוא נראה זה כועס, כמעט ברמה פסיכוטית.
"אני בא להרוג אותך." הוא אומר וצועד לעבר הסמטה, "את לא יותר מעכבר במבוך, חושבת שאת יכולה לרוץ לאן שתרצי, אבל לא מבינה שיש מישהו שרואה לאן את הולכת." הקול שלו נשמע כבד יותר ויותר, ואני מרגישה את האדרנלין בדם שלי, אני מרגישה את הפחד. ואז אני מרגישה יד גדולה מרימה אותי, וברנדון מושך אותי מהמחבוא שלי, מרים אותי מהצוואר עד שהפנים שלו נמצאות מול שלי.
התגובה הראשנה שלי היא לרצות לעצום עיניים, אני מרגישה אותו חונק אותי ואני מרגישה חסרת אונים, אני הולכת להיות עוד קורבן של מקרה כזה, ואני מתחילה להפנים שברנדון הוא מסוג האנשים שיש להם גם את הכוח לצאת מזה בלי פגע. הוא הולך להרוג אותי, בידעה שהוא מסוגל לחמוק מעונש.
וברגעים האלה, ברגעים שבהם אני מבינה שאני נמצאת במצב של להיות או לחדול, אני בוחרת להילחם, זה ניסיון עלוב, זה ניסיון שאמור להיכשל, אבל אני מצליחה להכות אותו בפנים, בדיוק באף השבור שלו, המכה שלי הייתה פתטיות וחסרת סיכוי, אבל הוא שומט אותי ואני נופלת לקרקע, החמצן חוזר לריאות שלי בעודי רצה עמוק יותר לתוך הסמטה, אני אפילו לא שומעת את הקללה של ברנדון אבל אני שומעת אותו ואת שני האחרים רצים אחרי, אין לי מושג מה אני עושה, אין לי מושג איך לצאת מזה, אני רואה את הקיר שמסמן את סוף הסמטה מתקרב, אני מנסה לצעוק לעזרה אבל לא מצליחה להוציא קול.
ואז אני מגיעה לקיר, ואני יודעת שהם מאחורי, אני מסתובבת כדי לראות את זה בא, שלושתם עוד רגע מולי, מוארים באור הירח, הם נראים גדולים מידי להיות אנושיים, זה מצחיק שבלב הזה אני מצליחה להבין את הדמיון שבגינו מייקל קרא לברנדון עכברוש קודם. חבל שזה הדבר האחרון שאני הולכת להבין.
ואז הם נעצרים, בחיי שאני לא יודעת למה, אני לא יודעת מאיפה הוא הופיע, אני לא יודעת איך הוא הופיע. אבל הוא נעמד ביני לבינם, אני לא רואה את הפנים שלו, ואני לא מספיקה לחשוב על משהו לפני שאני נופלת לקרקע בתדהמה.
"תסתובבי," אני שומעת אותו אומר לי בקול כמעט קפוא. "ותעצמי עיניים." הוא פוקד.
אני ממלא את הפקודה הזו, אני אפילו לא יודעת למה, אני אפילו לא יודעת איך זה אמור לשנות משהו, אני מרגישה שזה יותר מידי בשבילי, משהו רע עובר עלי, אני מאבדת שליטה. אני מאבדת יכולת לפעול, כל מה שאני מסוגלת לעשות הוא להסתובב לקיר ולסגור עיניים.
הדבר האחרון שאני מצליחה לקלוט לפני שאני מאבדת את ההכרה, הוא רעש מחליא של בשר נקרע.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 4056
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 13 PG13

שליחה על ידי tkhag1 » 07 דצמבר 2019, 17:52

הפרק כתוב בצורה נהדרת, אני ממש יכול להרגיש את הדמות והפחד שלה והסוף מאוד מותח, ממתין לפרק הבא.
החיים אינם סידרה של אכזבות או הצלחות, הם פשוט סדרה של אירועים.
משמעות ואלוהות הם קונספט אנושי שנועדו למלאה תחושת ריק פנימית.
הפחד מהמוות הוא פחד מאי ידיעה, שהוא עצמו שורש הפחד.


ארבע לפנות בוקר הוא זמן נהדר להרהר במשמעות החיים... או לקשקש בחוסר הגיון.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1069
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 13 PG13

שליחה על ידי lonewolf » 07 דצמבר 2019, 17:54

קודם כל, אחלה פרק.
נשמע שהיא קצת מאוהבת במיקל, עם כל המחשבות האלה עליו.

מה שקצת הפריע לי זה כמה שגיאות כתיב לאורך הפרק.

כל הכבוד!
.The lone wolf hunts alone
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 4056
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 13 PG13

שליחה על ידי tkhag1 » 07 דצמבר 2019, 17:58

lonewolf כתב:
07 דצמבר 2019, 17:54
נשמע שהיא קצת מאוהבת במיקל, עם כל המחשבות האלה עליו.
אה, הצעירים של ימינו.
ברור שהיא חושבת עליו הרבה בהתחשב בכך שהוא נתן לה הצעה שיכולה לשנות את החיים שלה, גם אתה תחשוב במשך שעות על מישהו אם הוא יציע לך עסקה של פעם בחיים, אין שום דבר רומנטי בצורה שהיא מדברת עליו, אם כבר אפשר לשמוע את החשדות וחוסר האמון שלה בו.
החיים אינם סידרה של אכזבות או הצלחות, הם פשוט סדרה של אירועים.
משמעות ואלוהות הם קונספט אנושי שנועדו למלאה תחושת ריק פנימית.
הפחד מהמוות הוא פחד מאי ידיעה, שהוא עצמו שורש הפחד.


ארבע לפנות בוקר הוא זמן נהדר להרהר במשמעות החיים... או לקשקש בחוסר הגיון.
הלדין
הודעות: 3542
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 13 PG13

שליחה על ידי הלדין » 07 דצמבר 2019, 19:53

פרק טוב. חשבתי שמייקל נמצא בספרד ביחד עם הדוכסית. וכן, היה רצוי שתיתן לתוכנת הגהה לעבור על הטקסט לפני הפרסום.

לא שאני מחסידי העישון אבל מתיאורך אשלי כבר לא מעשנת בשביל הסיגריה, היא מעשנת כדי לא לסבול מתוצאות הגמילה. אין שום תיאור של הנאה בעישון שלה. טוב, זה מתיישב עם כל אורח החיים שלה...

לגבי לימודים, נראה לי שיותר חשוב לה לעזוב את הבית מללמוד. בשביל לימודי אמנות לא צריך לעזוב את הבית. אישית, אני לא מסתדר עם לימודים מתוקשבים אבל למישהי כמו אשלי זה יכול להתאים.

ממה בדיוק אימא שלה סובלת? נשמע לי כמו דכאון.
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 9476
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 30

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 13 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 07 דצמבר 2019, 20:31

lonewolf כתב:
07 דצמבר 2019, 17:54
מה שקצת הפריע לי זה כמה שגיאות כתיב לאורך הפרק.
הלדין כתב:
07 דצמבר 2019, 19:53
היה רצוי שתיתן לתוכנת הגהה לעבור על הטקסט לפני הפרסום.
בקטע ממש מוזר דוכס מסמן לי שגיאות כתיב על מקרים בהם הוא מניח שהמילה לא מתאימה, (יכול לסמן לי את המילה "היום" כשגיאת כתיב כי הוא חושב שצריכה להיות שם המילה "יום".) לרוב אני מצליח ליירט את זה, אבל כנראה שיש פספוסים.
הלדין כתב:
07 דצמבר 2019, 19:53
חשבתי שמייקל נמצא בספרד ביחד עם הדוכסית
סקרן לדעת איך הגעת לזה, לא חושב שציינתי בשלב כלשהו שמייקל שם/פגש את הדוכסית עדיין.
הלדין כתב:
07 דצמבר 2019, 19:53
לא שאני מחסידי העישון אבל מתיאורך אשלי כבר לא מעשנת בשביל הסיגריה, היא מעשנת כדי לא לסבול מתוצאות הגמילה. אין שום תיאור של הנאה בעישון שלה. טוב, זה מתיישב עם כל אורח החיים שלה...
חיפשתי דרך לייחד אותה, באופן כלשהו כשהחיים שלה סובבים סביב לדאוג לאמא שלה ולדאוג שיהיה לה אוכל על הצלחת, אז חשבתי שזה שהיא מעשנת זה דרך למצוא משהו ייחודי ששיך לה, את הטיפ שהיא קיבלה היא מעבירה ישירות לקופה בשביל לדאוג לבית, הסיגיריות ללא ספק תירוץ בשבילה, אבל היא משתמשת בהם לא רק בשביל הניקוטין.
הלדין כתב:
07 דצמבר 2019, 19:53
לגבי לימודים, נראה לי שיותר חשוב לה לעזוב את הבית מללמוד. בשביל לימודי אמנות לא צריך לעזוב את הבית. אישית, אני לא מסתדר עם לימודים מתוקשבים אבל למישהי כמו אשלי זה יכול להתאים.
די בטוח שלימודי אומנות זה משהו שקשה ללמוד בהתכבות, מודה שלא חקרתי על הנושא, אבל אני מניח שהעדפה זה לצאת מהלימודים האלה כשהמורה היה מישהו מוצלח ומוכר שהמילה שלו שווה הרבה. בכל מקרה כרגע המטרה שלי זה באמת להראות שהיא מנסה להישאר לצד אמא שלה, היא אמרה למייקל שהיא לא עוזבת ומנסה להשיג איזה מלגה כי זה אומר להשאיר את אמא שלה לבד, בפרק הזה באמת צצות לה המחשבות על לעשות את זה וזהו, אבל אז היא מתחילה לבכות.
הלדין כתב:
07 דצמבר 2019, 19:53
ממה בדיוק אימא שלה סובלת? נשמע לי כמו דכאון.
לך תדע, כשנגיע לאמא שלה אולי נדע.
lonewolf כתב:
07 דצמבר 2019, 17:54
נשמע שהיא קצת מאוהבת במיקל, עם כל המחשבות האלה עליו.
tkhag1 כתב:
07 דצמבר 2019, 17:58
ברור שהיא חושבת עליו הרבה בהתחשב בכך שהוא נתן לה הצעה שיכולה לשנות את החיים שלה,
אני אשקר אם אגיד שהיא לא אמורה להיות איזה דמות רומנטית למייקל, אבל בשלב הזה הכימיה בינהם בסיסית במקרה הטוב, הם עוד יפגשו בעתיד, אם הם יהיו זוג בסוף? נחיה ונראה


תודה רבה על הפידבק, אני מקווה להצליח לחזור לקצב טוב אבל כרגע אני תקוע עם מטלות בתואר, הקווים הכללים של הסיפור כן מוכנים אצלי, רק צריך לסיים להעלות אותם על הכתב.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
הלדין
הודעות: 3542
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 13 PG13

שליחה על ידי הלדין » 07 דצמבר 2019, 22:28

סקרן לדעת איך הגעת לזה, לא חושב שציינתי בשלב כלשהו שמייקל שם/פגש את הדוכסית עדיין.
קווי העלילה אמורים להצטלב בשלב מסוים, לא? מייקל הוא קוץ בתחת הערפדים, הדוכסית נשלחה לטפל במשהו. התאמה משמיים, לא?
חיפשתי דרך לייחד אותה, באופן כלשהו כשהחיים שלה סובבים סביב לדאוג לאמא שלה ולדאוג שיהיה לה אוכל על הצלחת, אז חשבתי שזה שהיא מעשנת זה דרך למצוא משהו ייחודי ששיך לה, את הטיפ שהיא קיבלה היא מעבירה ישירות לקופה בשביל לדאוג לבית, הסיגיריות ללא ספק תירוץ בשבילה, אבל היא משתמשת בהם לא רק בשביל הניקוטין


אני תפסתי את העישון שלה כחלק מהפוזה של "אני גדולה וקשוחה".
די בטוח שלימודי אומנות זה משהו שקשה ללמוד בהתכבות, מודה שלא חקרתי על הנושא, אבל אני מניח שהעדפה זה לצאת מהלימודים האלה כשהמורה היה מישהו מוצלח ומוכר שהמילה שלו שווה הרבה. בכל מקרה כרגע המטרה שלי זה באמת להראות שהיא מנסה להישאר לצד אמא שלה, היא אמרה למייקל שהיא לא עוזבת ומנסה להשיג איזה מלגה כי זה אומר להשאיר את אמא שלה לבד, בפרק הזה באמת צצות לה המחשבות על לעשות את זה וזהו, אבל אז היא מתחילה לבכות.
למעשה, לאן נוטות הנטיות האמנותיות שלה, בעצם? טכנית, מייקל יכול לעזור לה לדלג על השלב של לימודי האמנות אם מה שהיא מחפשת הוא פטרון שיזרוק עליה מילה בפני הגורמים המובילים בסצנה האמנותית הספציפית. לימודי אמנות נועדו בעיקר לרכוש את הכללים והכלים לביטוי אמנותי.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 19122
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 14
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 13 PG13

שליחה על ידי The oldman » 08 דצמבר 2019, 22:56

אחלה פרק. החלק הראשון שלו, של השיחות של אשלי עם עצמה קצת חופר, אבל זה בונה דמות.
לא צפיתי את מה (או מי) הוא ברנדון, מגניב.

כמו שנאמר לפני, שגיאות הכתיב מפריעות - כשהעתקתי והדבקתי את הטקסט לוורד, את חלקן הוא תפס. כדאי גם לעבוד על התחביר - אתה גם משתמש בהמון פסיקים, לעתים במקום נקודה ומשפט חדש.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 9476
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 30

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 13 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 28 דצמבר 2019, 17:57

אז בגלל שהייתה לי שבת פנוייה סוף סוף, הספקתי להכין 2 פרקים

פרק 14 - לאן הגענו
ספוילר
הצג
נהג המונית לא שאל יותר מידי שאלות, הוא קיבל תשלום מראש ובקשה לשמור על השקט, ולנהוג ישר לניו-יורק, נסיעה של כמה שעות טובות גם כשאין תנועה, אבל כמות השטרות שהוא קיבל הספיקו כדי לא להתלונן ולשתוק, מייקל בתורו נשען במושב האחורי בצורה שחסמה את קו הראייה של הנהג ממנו, והשעין את הראש על החלון, יכול להיות שלנהג היה אכפת, אבל מייקל הניח שהוא שילם לו מספיק כדי שהוא לא יגיד על זה כלום.
על כל מקרה, הוא עצם עיניים, הוא העדיף שאם הנהג יפנה את מבטו או משהו הוא יניח שמקייל תופס תנומה, הנהג לא נראה לו מסוג האנשים שאמורים לזהות את מייקל, מה שאומר שהוא היה מבוגר מספיק כדי לא להתעניין באמת ברשימת מאה העשירים והמשפיעים של "טיימס" או בכל דבר דומה, הוא אמור להיות איש משפחה סביר שעובד למחייתו ומתעניין בדברים במעגל הקרוב שלו, לא במפורסמים מבריטניה.
ואז כשהוא היה בטוח שהנהג ממוקד בנסיעה מספיק, הוא שלח את האצבעות שלו לעבר הנייד שלו, לוחץ על כפתור החיוג המהיר, אוזניית הבלוטות' שלו הייתה מחוברת לאוזן הצמודה לחלון, הוא רק צריך לדבר חלש והנהג לא ישים לב לתוכן השיחה.
שני צלילי חיוג מאוחר יותר הביאו תשובה מהירה של "כן." מהצד השני של הקו.
"זה אני" ענה מייקל, משפט שנועד להבהיר שלא מדובר במישהו שלקח לו את הנייד ואיתר את הטלפון שלה או משהו. "אני בדרך חזרה." הוא מייד הוסיף.
"אני אכין שטיח אדום." היא ענתה לו, ברור שלא מרוצה מההפסקה המתודית שהוא נאלץ לקחת, "אני מבינה שהכל התנהל קשורה." היא הוסיפה, לא שאלה.
"אני בעלים של בית ספר או משהו," מייקל ענה, וקיצר עד כמה שניתן על האירוע, "זה נראה לי פתרון סביר בהתאם לנסיבות ולזה שהשארתי סיר על הגז."
"זה באמת ישפר את החיים של אחותך פלאים." היא ענתה, והוא בחר שלא לנסות להבין אם היא מתכוונת לזה בצורה רצינית, "אבל הורדתי את הסיר מהאש."
מייקל שתק לרגע, הגול שהם תפסו לא היה עדיין במצב לשתף פעולה, הוא אמור להיות מכור לדם של האדון שלו בצורה כל כך חמורה שהוא כמעט מסוכן, אם לורה עשתה משהו שהוא לא לנעול אותו בחדר סגור ולחזק את הדלת בפלדה, היא הייתה בסכנה. מצד שני זו לורה, היא כנראה גם הצליחה לשים חתיכות שמש על המנעול של הדלת.
"הוא מראה סימני נסיגה?" הוא שאל, "משהו שיכול להעיד מתי בפעם האחרונה הזינו אותו?"
"לא באמת." היא ענתה, "שתים עשרה השעות האחרונות לא באמת היו שינוי, הוא עדיין מקלל אותי ואותך ומבטיח שהאדון שלו יבוא להרוג אותנו ולעשות משהו לא מכובד לגופות שלנו או משהו בסגנון, אני חושבת שעדיין לא הזמן לספר לו שהאדון שלו הוא עפר בשדרה."
מייקל הוציא מעט אוויר, אין ספק שמה שהם עושים הוא עינוי, הגול הזה מזמן לא היה בשליטה על עצמו והיה לא יותר מבובה של ערפד, מה שהם עשו לו כרגע היה שקול ללקחת מכור למת' ולנעול אותו בחדר חסר חלונות ולקוות שהוא יעבור גמילה מהירה. זה לא היה אנושי במיוחד ויכול להיות שלא היה קורה עם הוא כן היה שם, לורה הייתה אדם שקט וקר, היא לא הרגישה רע כלפי הגול או כלפי מישהו אחר, החיים שלה היו מסביב למאבק הזה בין האור לחושך, ובמאבק תמיד יהיו נפגעים.
"מה הצפי?" הוא שאל, "אני בחיים לא גמלתי גול לפני כן." מקווה שהסיפור ייגמר מהר והבחור יחזור לחיים שלו לפני שהוא פגש בערפד מבלי לזכור יותר מדי .
"אני מצפה שעוד יומיים הוא יתחיל להראות סימני נסיגה ברורים." היא ענתה, "ואז יהיה לך 24 שעות שבהם הזיכרון שלו יעבור תיקון, אחרי זה גם אם תתלוש לו את העיניים הוא לא יהיה מסוגל לספר לך מה היה אצל האדון שלו, או למה הם ניסו להימלט מהעיר."
וזו בעצם הייתה שאלת המיליון, המידע על הערפד מליל קודם הגיע די במהירות ובצורה קצת מבלבלת, ורדפורד השני היה אחד מהערפדים שאתה מעדיף לחסל לפני שהם יעשו צרות, אם המידע שהם הצליחו להשיג היה נכון, ועד כה לורה מעולם לא טעתה במידע שלה - הוא היה אחראי לעשרה מקרי מוות בשנה האחרונה, הוא לא היה רצוי בשלושה שבטים ברחבי ארה"ב, הוא הצליח להשתלב בניו-יורק כי כולם משתלבים בה, יש שם יותר מידי ערפדים מכדי שמישהו יעקוב אחרי הרקע של כל אחד שמגיע להתארח, אבל השבט של ניו-יורק כל כך גדול שאף אחד לא שם לב לערפד שנעלם אם אין לו מספיק אנשים שיחפשו אותו, זה המקום שאתה מגיע אליו כדי להיות עם יד חופשית יותר על הרצועה שלך.
אז כשמישהו מנסה להימלט מניו יורק, ועוד עושה את זה עם ליווי חמוש, זה אמור שיש משהו נוסף בסיפור, משהו שהוא היה חייב לגלות.
"אוקי." הוא ענה לה, "אני מניח שאגיע וננסה להפעיל לחץ." הוא אמר בחוסר רצון.
"אני די חושבת שכדאי שאתה תישן מתישהו." אמרה לורה, "לא ישנת בלילה בשביל המארב, אחרי זה נסעת לאחותך ועכשיו אתה בדרך חזרה. אתה לא עוזר לי אם אתה מתמוטט."
והיא צדקה, הוא הרגיש רע, יש גבול כמה הוא יכול "לעוף על אדים", הקנייה של בית הספר, האגרוף לבחור ההוא, זה לא היה דברים חכמים לעשות, זה היו מסוג הדברים שבמקרה הטוב תמכו בתדמית שלו של ילד עשיר ומפונק שעושה מה שהוא רוצה, לבטח מכתב תביעה יפה עומד להישלח אליו בימים הקרובים, ספק שיהיה פה משהו פלילי מידי, אבל לקחת חלק במשפט פעיל יתקע לו מקל בגלגלים, שלא לדבר על העובדה שהוא חבר במועצת המנהלים של בית ספר.
"אז את מעדיפה שאני אלך לדירה שלי קודם?" הוא שאל אותה. "את מסתדרת עם האורח?"
הוא הניח שהיא מושכת כתפיים מהצד השני, "אתה מניח שאתה מסוגל לעזור לי פה." היא אמרה, "בכנות אתה כנראה רק תפריע."
"אז את מעדיפה שאני בכלל לא אהיה שם."
"אני חושבת שגם אתה מעדיף לא להיות פה כשאני מגלה את המידע הזה." התגובה שלה הייתה תקיפה וכואבת. "אני לא הולכת לעשות שום דבר נחמד פה, והנחמה היחידה שלך היא שהוא כנראה לא יזכור את זה."
והוא שתק מספיק כדי שהיא תוותר על לחכות לתשובה ממנו, "בחייך מייקל, אני הולכת להרעיב אותו מדם עד לרמה שהוא יהיה לא יותר מחייה פצועה שחייבת לאכול בשביל לשורד. הוא הולך לבכות ולצעוק כמו שאתה היית צועק אם היית במקומו. אתה לא רוצה להיות פה. ואתה לא אמור להיות פה."
הוא לא ענה. הוא לא ידע מה לענות. "לך לישון מייקל." היא אמרה לבסוף, "תחזור טיפה לחיים שלך, אלה שלא כוללים אופנועים ונשק חם באמצע הלילה. אני אתקשר אליך כשאני אדע יותר." היא לא חיכתה לעוד תשובה, היא ניתקה.
הוא הרגיש רע, המחשבה הראשונה שלו הייתה לנוח שעה בנסיעה הזו ולצלצל שוב, להילחם על לחזור לשם ולנסות להיות קול שקול בקור של לורה. הוא היה עייף מדי בשביל טיעוני מוסר, עייף מדי בשביל לחשוב על דברים רציניים, הוא באמת רק רצה לישון.
אבל לא משנה מה, הוא לא הצליח להיפטר מהמחשבה שהוא בדרך לפנטהאוז שלו ולשינת לילה טובה.
ומישהו אחר בדרך לסשן עינויים והרעבה.
פרק 15 - שינוי
ספוילר
הצג
הלוואי שזה חלום רע.
אני לא הלכתי לעבודה, אני לא פגשתי בבחור בריטי שהרביץ לסטוקר שלי, והסטוקר שלי לא ניסה להרוג אותי. כל זה חלום רע.
או סתם טריפ גרוע, משהו שהיה בסיגריה שלי, בטח
ברנדון הגניב לי משהו חזק כשלא שמתי לב, סתם ניסיון להפחיד אותי. אני אפקח עיניים עוד רגע ואני אהיה במקום אחר, לא בסמטה חשוכה, בלי שלושה אנשים שמנסים להרוג אותי. ובלי המלאך השומר שלי. לא, לא מלאך, מלאכים לא משמיעים קולות קריעה כשהם מצילים אנשים. מלאכים גם לא אמיתיים.
אני סופרת עד עשר, כשאני יודעת שכשאני אגיע ל1 אני אתעורר, והכל יהיה בסדר. החלום יעבור, אני אתעורר במיטה או משהו, אמא תהיהבסלון צופה בעוד אופרת סבון בת 300 פרקים, היא בכלל לא תשים לב שאני שם עד שאני אשים אוכל על השולחן או משהו, ולא תיגע בו עד שאני אלך והיא תרגיש רעבה.
ואז עוד יום רגיל, עבודה, ניקיון, ברנדון, ואז אני אחזור לפה לכמה שעות של כלום לפני שאני נרדמת.
יום רגיל, עולם רגיל, בלי לחימה על החיים שלי באמצע הלילה, בלי דברים לא מוסברים, בלי ילדות שאני אמורה להשגיח עליהם בשביל האח העשיר שלהם.
עולם בלי מייקל?
ואז האור מגיע, ואני מתעוררת, מתייצבת משכיבה לישיבה על המיטה שלי, כשכל מה שיש לפני הוא קיר הציורים, אוסף של שרבוטים שאמא אומרת שציירת עם אבא לפני שהוא עזב.
אני נעמדת, וקצת מופתעת לגלות שאני לבושה בבגדי עבודה, כבר היו ימים שהגעתי גמורה הביתה אחרי יום עבודה עמוס מהרגיל, אבל מעולם לא הרגשתי כל כך עייפה שלא הייתי יכולה להחליף בגדים, מבחינתי זה היה להודות שהעבודה שלי היא חלק גדול יותר מהחיים שלי, עד לרמה שהיא גוברת על הזמן הפנוי שאמור להיות לי.
השעה קרובה לחמש בבוקר, השמש תזרח עוד מעט ואני מרגישה רע, אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, אבל אני יודעת שזה לא מספיק, קצת קשה לי להיות יציבה, ואני נאבקת באיזו תחושה של לחזור לישון, תחושה שאומרת לי לזרוק הכל לעזאזל ולהירדם לעוד שבוע, כל מה שאני מצליחה לעשות זה לחזור למצב ישיבה על המיטה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לחזור לישון, אבל יש לי זמן עד שאצטרך להתארגן לעבודה, מה גם שמסתבר שאני לא צריכה להחליף בגדים נהדר…
אני מניחה שזה זמן רע לסיגריה כמו כל זמן אחר, וכושלת לעבר התיק שלי כדי להוציא משם את החפיסה, יכול להיות שפשוט לא הספקתי לעשן אתמול והגוף שלי קצת מגיב לא טוב למחסור בניקוטין, סיגריה אחת אמורה לאפס אותי, אני רק צריך למצוא את המצית בתוך התיק… אני כמעט צועקת באימה. הכסף שם, הכסף שההוא מהחלום הרע ההוא…. נו מייקל, נתן לי, אותם שטרות שדחסתי לאותו מקום עמוק בתיק שלי, ליד כרטיס הביקור שלו.
"לא לא לא" אני פולטת ונשענת לאחור במיטה שלי, הידיים שלי רועדות כשאני מנסה להרים את הפלאפון שלי, אולי המוח שלי עדיין מתעתע בי, אני רק צריכה לראות את התאריך, לוודא שאין מצב שהיום ההוא התקיים, שהתאריך היום הוא ה-20 באוקטובר.
לוקח לי רגע לבטל את הנעילה עם היד הרועדת שלי, גם ככה הסוללה כמעט נגמרה אחרי שהמכשיר לא הוטען בלילה, ואני די בטוחה שאם הוא ימות לי ביד אני הולכת לאבד את זה סופית.

אבל אני טועה, אני מאבדת את זה כי היום ה-21 באוקטובר.
אני מוצאת את עצמי על הרצפה, נשענת בגבי על המיטה בתנוחה כמעט עוברית, נאבקת לנשום כשאני מרגישה מעט קיא עולה בי, משהו בי דפוק לגמרי, אני לא מצליחה להבין מה, אני לא מצליחה להעביר קו בין הדינר לבית מאתמול, אני לא יודעת איך הגעתי הביתה, מתי הגעתי הביתה, או.. אלוהים אדירים מה קרה לברדנון.
ברגלים כושלות אני מצליחה לתפוס מחדש את הנייד שמסתבר שהשארתי זרוק על המיטה, ומחברת אותו למטען כדי שהוא לא ימות לי בידיים, האצבעות שלי רועדות שוב ואני מכניסה למאגר החיפוש את השם המלא של ברנדון, שורות החיפוש מתמלאות בכל מיני כתבות ישנות שאני די בטוחה שכבר קראתי פעם, שום דבר לא מהשבוע האחרון.
אני לא מצליחה להבין מה קורה או קרה לי, ואני לא מצליחה להתרומם, אני מרגישה רע ואני קורסת לרגע לחלוטין, נאבקת בתחושת הקאה חזקה, כל מה שאני רוצה זה שאמא שלי תיכנס לחדר ותחבק אותי עד שזה יעבור, אבל היא לא תעשה את זה.
אני לבד. ואז האסימון נופל לי, כל התחושה הזו של החוסר אונים מאתמול, זה שאני עדיין לבושה, התחושה הרעה הזו של חוסר שליטה. ברנדון בטח באמת דחף לי משהו אתמול, ואז דאג לזרוק אותי בבית מבלי שיהיה עדויות או משהו, כל הזיכרונות מהלילה זה הזיות, זה שאלה של זמן עד שזה יצא לי מהמערכת, ואז אני אתפקד שוב, ואדאג שהכלב הזה ייעצר.
על מי אני עובדת, זו תהיה המילה שלי מול שלו, ולו יש את הכסף לעורכי דין שיחסלו אותי, ידאגו שאני אהיה לא אמינה, זה יהפוך לאיזה משהו הפוך, אותי יוציאו משוגעות ואז גם יתבעו אותי, מה שברנדון לא עשה לי הוא יודע שהוא בלתי פגיע…
הטלפון שלי רוטט בקול, איזה תא מוח מתפקד שיש לי עושה את האחד ועוד אחד להסביר לשאר המוח שלי שזה רינגטון החדשות של הטלפון -הצלצול שנשמע כאשר נשלחת כתבה מאחד יישומי החדשות שמגיעים עם הנייד. אני מרימה את הטלפון מול העיניים וקוראת את הכותרת בשקט, אחת הידיים שלי עולה ונעצרת מול הפה שלי, בדחף של רפלקס להחניק צעקה, דמעות צורבות את הפנים שלי, ואני מרגישה כיצד כל החמצן עוזב את הגוף שלי, כשהמילים מופיעות לי מול הפנים.
הטלפון נופל על הרצפה כאשר כל מה שאני יכולה לעשות זה להקיא, כנראה שאין לי הרבה בבטן ואני לא מצליחה להתנער מהתחושה, לפני שלוש דקות הייתי שמחה כרגע מתוך הנחה שהגוף שלי עובד על לדחות את מה הסם שדחפו לו.
לפני שלוש דקות לא קראתי את הכותרות: "שלושה גופות נמצאו, המשטרה בחיפושים אחר הרוצח."
יכול להיות שאיבדתי את ההכרה לכמה רגעים, כי אני מבינה שהראש שלי על הרצפה קרוב לשלולית הקיא הקטנה שיצרתי, אני פתטית, אני חלשה, ואני לא מצליחה לאפס את עצמי, אני לא צריכה את אמא שלי, אני צריכה שמישה יעיף לי סטירה, אני צריכה לקום, ולעשות משהו. לא משנה מה.
אני נושמת עמוק ומנסה להתמקד, ומבינה מהר מאוד שאני גם בהתקף בכי בלתי נשלט, אני רוצה שזה יעלם, אני רוצה לחזור להיות מי שאני אמורה להיות, כן אני עם חיים דפוקים, וכן אני לא בדיוק שמחה כל הזמן, אבל אני אמורה להיות בשליטה, אני אמורה לתפקד, כשהחיים נלחמים בי, אני נלחמת בחזרה.
אני מנסה לקום, נעזרת במיטה בתור עוגן עד שאני מגיעה למצב עמידה, ואז מתמוטטת שוב, הידיים שלי נשלחות בעיורן להיאחז במשהו, והן נאחזות בחתיכת נייר שנתלש מהקיר.
זה סתם ציור, אין לי מושג של מה, זה נראה כמו הדפים האלה שנועדו לבדיקת עטים בחנויות ציוד משרדי, לא משהו שאתה אמור לשלוח בתור דוגמת עבודה לבית ספר לאומנות או משהו. ואני מבינה שאני צוחקת, לעזאזל החיים הדפוקים שלי התאפסו סביב המחשבה שהציור הזה מלפני גיל 6 הוא לא יצירת אומנות גולמית או משהו. אני שמחה שהמוח שלי מסוגל להבין את זה.
אני מקמטת את הציור ביד, ומוצאת בעצמי את הכוח לעמוד, מוצאת בעצמי את העוצמה לעשות עם עצמי משהו. אני לא יודעת מה קרה לי, אבל יש משהו שאני צריכה לדעת. אני צריכה מראה.
אני פונה לחדר האמבטיה, הרגלים שלי כבר יציבות על הקרקע והרעד בידיים חלף, ברנדון ניסה לחנוק אותי למוות אתמול, אני רוצה לדעת אם זה היה אמיתי. מייקל, חוסר האונים שהיה לי, כל זה בר הסברה, יכול להיות שאין קשר בין שלוש הגופות לברנדון.
בשלב הזה הזיכרון שלי הוא פסיפס שאני מנסה להשלים, עד שאגיע לחור שאני לא מצליחה להשלים, אני הולכת להילחם על כל רגע של זיכרון. אני רוצה לראות את הצוואר שלי, אם סימני הידיים של ברנדון יהיו שם, זה אומר שהוא באמת ניסה לחנוק אותי אתמול, זה אומר שאני מסוגלת לעקוב אחרי האירועים עוד צעד.
אני מדליקה את האור בשקט ובתור רפלקס פותחת את המים החמים, אני לא יכולה לטעות ולא לתת לקצת עייפות לשבור את מה שאני רואה, אז אני דוחה את הבדיקה בשטיפת פנים מהירה, הליך התאפסות מהיר, שאחריו אין יותר תירוצים, אין יותר הקאות, ואין יותר בכי.
אני עוצמת עיניים וסופרת עד שלוש, זה יהיה הרגע שאני פוקחת עיניים, מסתכלת לעבר המראה וחוזרת לתפוס שליטה על החיים שלי.
ואז אני פוקחת אותן, ורואה את החבלות על הצוואר שלי באופן ברור, מישהו ניסה לחנוק אותי.
מה שאומר שגם מישהו הציל אותי אתמול, זה שאמר לי להסתובב לעבר הקיר, ואז הוא הרג אותם, אני מבינה את זה עכשיו, מישהו הציל אותי והרג שלושה גברים מגודלים לבדו, אני אפילו לא הצלחתי להסתכל עליו מספיק זמן כדי לדעת לזהות אותו.
החור שלא הצלחתי להשלים מתחיל להתמלא, אני זוכרת את הרעש, רעש שנשמע כאילו מישהו קורע בשר, אני זוכרת צעקות חלושות ואז אני זוכרת מגע. אני זוכרת קול שאומר שזה נגמר, ואז מרים אותי בקלילות, אני זוכרת את הירח המלא מאיר על הרחבות וידיים חזקות נושאות אותי הביתה.
יהיה מי שיהיה האחד שהציל אותי, הוא החזיר אותי הביתה, מה שמעלה לי כרגע יותר שאלות מתשובות, כמו איך הוא ידע איפה אני גרה, או איך הוא נכנס? לעזאזל אני רוצה לדעת מי הוא היה. אבל האמת היא שאני לא, ואני מתחילה להפנים את זה מהר. ברנדון מת, זה רק עניין של זמן עד שהמשטרה תפרסם את שמות הנרצחים, היחידים שיכולים לקשר אותי לברנדון הם אני, מייקל ומינרווה. אני יכולה להתלונן על מה שבנרדון עשה לי עד סוף העולם, אבל אני מבינה שהאשם בסיפור נענש ומת, וכל ניסיון שלי לחפור עמוק יותר בסיפור הזה רק יעלה נגדי שאלות שאני לא מסוגלת לענות עליהן.
זה הרגע שבו אני מבינה שזו מלחמה שאני לא רוצה לצאת עליה, לא כי אני לא מאמינה בעצמי ולא כי אני לא חושבת שהיא ראויה, אלא כי אני יודעת שגם אם אנצח בה, איש לא ירוויח כלום, אם ברנדון היה חי, אם היה מישהו אשם שלא היה מפורק לחלקי גופות בסמטה? הייתי יוצאת עכשיו לקרב. אבל אין, ברנדון הלך לעזאזל, ואני לא עוקבת אחריו.
אני מביטה שוב במראה, ואני מבינה שנמאס לי, נמאס לי מברנדונים, נמאס לי להיות תקועה, ונמאס לי להיות חסרת שליטה. אני יוצאת מחדר האמבטיה ופונה בחזרה לעבר החדר שלי, מתעלמת משלולית הקיא שעדיין נמצאת על הרצפה וניגשת לטלפון הנייד שלי, כמעט תולשת את המטען מהקיר ביחד עם המכשיר, אני תופסת שליטה, ואני בוחרת לעשות את מה שטוב לי. ומה שיאפשר לי באמת להיות שמחה.
אני מיישרת מבט לעבר כרטיס הביקור ומעתיקה את המס' לנייד שלי, ושולחת הודעת טקסט בודדת למספר, לא אכפת לי שהשעה לפני שבע בבוקר והוא לבטח לא בהכרה בשלב הזה, לא אכפת לי שהבגדים שלי והרצפה מכוסים בקיא, ושהצוואר שלי נראה כמעט כאילו ברחתי מעמוד תלייה, אני הולכת לקבל את ההבטחה שהוא נתן לי.
האצבעות שלי מקלידות את המילים בכזו עוצמה שכל אות משמיעה רעש נקישה קל שהציפורניים שלי פוגשות במסך, "זו אשלי." אני מקלידה. "אני מסכימה." אני מקישה על "שלח". ומניחה את הנייד בחזרה על השולחן. מתמלאת בתחושת מבוכה כשאני מבינה את הסיטואציה, ועוד שאני מצפה שהוא יענה לי במיידי, סביר שהטלפון שהוא נתן לי הוא של איזו אשת קשר שאולי ואולי לא תעביר את ההודעה מאוחר יותר, לא שזה משנה באמת, אם הוא לא יענה לי, אני אעשה את מה שהוא אמר, ואגיע אליו דרך מינרווה. אבל אני פשוט מבינה שאני צריכה קצת סבלנות, לתת לזה כמה שעות עד שזה יתקדם, ועד אז להתנהג כרגיל.
אז אני ניגשת להחליף בגדים, ולחזור להיראות כמו אדם נורמלי, יש לי קצת זמן ואז אני אצטרך לצאת לעבודה.
אבל כל זה נקטע ברגע, הטלפון שלי משמיע צליל. הודעה נכנסת.
ואני יודעת שברגע שאקרא את ההודעה, החיים שלי משתנים.
והגיע הזמן שהם ישתנו.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
הלדין
הודעות: 3542
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 15 PG13

שליחה על ידי הלדין » 29 דצמבר 2019, 14:17

פרקים טובים בסך הכל. כמה פרקים יהיו לסיפור הזה?

האם למייקל אין בחיוג סוכנות הסעות למיליונרים ברשימת החיוג בסמארטפון שבאה עם מחיצה מובנית במכונית? פשוט, מונית זה נשמע מאד לפשוטי העם ועוד מונית בלי מחיצה בהתחשב באמצעים הכספיים שיש ברשותו (למרות שכיום פשוטי עם ישתמשו ב-'אובר'.) בסדר, האם לא קיימים בעולם הזה אנשים עם כוחות על טבעיים שיכלו לקרוא את מחשבתו של הגול?

לגבי אשלי, היא תצטער על כך שהסכימה, אני מניח...
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 9476
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 30

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 15 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 29 דצמבר 2019, 15:01

הלדין כתב:
29 דצמבר 2019, 14:17
כמה פרקים יהיו לסיפור הזה?
עדיין לא יודע, יש לי עלילה ברורה שאני יודע לאן היא הולכת, ואני חושב שהסקטור הבא של הפרקים (משמע 17-20) יהיו בערך החצי. אם ארגיש שזה נמרח אולי אקצר.
הלדין כתב:
29 דצמבר 2019, 14:17
האם למייקל אין בחיוג סוכנות הסעות למיליונרים ברשימת החיוג בסמארטפון שבאה עם מחיצה מובנית במכונית? פשוט, מונית זה נשמע מאד לפשוטי העם ועוד מונית בלי מחיצה בהתחשב באמצעים הכספיים שיש ברשותו (למרות שכיום פשוטי עם ישתמשו ב-'אובר'.)
לא חשבתי על זה... כאילו זה גם אופציה, אבל מצד שני יש פה קצת את הלקות ראש של מייקל, הוא פשווט עוצר נהג מונית ושם לו מספיק מזומן ביד כדי שזה יקח אותו עכשיו בכמה שעות טובות של נסיעה. הוא לא יארגן איסוף או משהו.
הלדין כתב:
29 דצמבר 2019, 14:17
אם לא קיימים בעולם הזה אנשים עם כוחות על טבעיים שיכלו לקרוא את מחשבתו של הגול?
בתאוריה קיימים, למייקל/לורה יש גישה אליהם? כמו שזה נראה כרגע, מייקל עובד במבצע של איש אחד עם אשת קשר אחת שמתאמת לו את הכל. אין לו יותר מידי קלים נוספים, אז הם לא משתמשים בהם.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
הלדין
הודעות: 3542
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 15 PG13

שליחה על ידי הלדין » 29 דצמבר 2019, 15:07

לא חשבתי על זה... כאילו זה גם אופציה, אבל מצד שני יש פה קצת את הלקות ראש של מייקל, הוא פשווט עוצר נהג מונית ושם לו מספיק מזומן ביד כדי שזה יקח אותו עכשיו בכמה שעות טובות של נסיעה. הוא לא יארגן איסוף או משהו.
לפי תיאורך, מדובר בעיירה אמריקנית נידחת. מוניות לא בדיוק צצות שם מהאוויר. חשבתי שמייקל הזמין את המונית.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 1069
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 15 PG13

שליחה על ידי lonewolf » 29 דצמבר 2019, 20:21

אחלה פרקים. הלוואי שלי היה זמן להמשיך את הסיפור שלי...
.The lone wolf hunts alone
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 9476
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 30

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 15 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 21 ינואר 2020, 16:18

פרק 16 - הדברים שעושים במקום לישון
ספוילר
הצג
הוא הגיע לניו יורק בסופו של דבר, חלק מהזמן הוא נמנם במונית, חלק מהזמן הוא פשוט העביר בשקט, קצת מעופף, קצת מרוכז, בשלב כלשהו הוא הפסיק להקשיב לרעש מהמונית ופשוט שקע במחשבות, מנסה לעשות לעצמו קצת סדר בראש לקראת הימים הקרובים, איזה דברים הוא יצטרך לסדר, איזה חלקים מהחיים האחרים שלו הוא יצטרך להשתיק כדי להוריד ממנו עיניים בוחנות, המחשבה של ללבוש את החליפה וללכת למשרד עוד כמה שעות עוררה בו בחילה קלה, אבל הוא נעדר מהעבודה ללא סיבה מוצדקת כבר זמן רב מידי, לא שזה משהו שהיה אכפת לו או לדירקטוריון, אבל הוא העדיף שיהיה מסביבו שגרה של "סדר יום", זה יגרום לפחות אנשים לתהות האם הם באמת זיהו אותו באחד הלילות.
ואז הוא חזר לחשוב על השיחה עם לורה, ובלית ברירה הבין שאין לו יותר מדי אפשרויות חכמות, הוא הורה לנהג להחליף את הכותבת בנווט שלו לעבר המגדל שבו נמצא הפנטהאוז שלו, הוא הפנים שלא משנה מה, אם לא ילך לחדש כוחות ולישון הוא לא יהיה מסוגל באמת לתפקד, וזה הדבר היחיד שהוא שנא יותר מלבזבז זמן.
שינה הייתה בזבוז זמן בשבילו, הוא הרגיש שכל יום הוא מלחמה עד הרגע שבו המאגרים שלך נוצלו ואתה מתרסק, לו היה יכול הוא היה נשאר ער שבועות שלמים, המחשבה שהוא יהיה "מנותק" מהעולם למשך כמה שעות בכל לילה גרמו לתחושת קור לעלות בגבו, כשאתה במקצוע שבו האויב הכי גדול שלך יוצא רק בלילה, המחשבה של לישון ולתת לו את יתרון הפעולה הייתה פטאלית, הוא עבד מאוד קשה כדי לוודא שהיום והלילה שלו לא ישתלבו, והוא עבד מאוד קשה לוודא שמינרווה לא תדע על מה שהוא עושה בלילות, היא לא הייתה שייכת לחיים האלה בשום סיכוי, והיא בחיים לא תשתייך, הוא יקריב את החיים שלו כדי להגן עליה והוא יסכן הרבה כדי להשאיר אותה "תמימה", למרות כל הנסיבות שיקשו על זה.
המסיבות, האירועים, כל המוניטין שהוא יצר לעצמו היה חלק מהדמות הזו שהוא לבש בימים, מסיבות רועשות ונשים שיכורות היו יכולות להיות החלום של הרבה צעירים רווקים, לא שלו. זה לא שהוא לא נהנה מהם, זה לא שהוא לא יכול היה למצוא בהם איזו הפסקה מהחיים האלה, אבל האמת היא שכל הסיפורים עליו בירחונים וצילומי פפראצי היו מפוברקים במקרה הטוב, זה לא שהוא לא עשה שטוית כשהיה צעיר, אבל הוא איבד את התמימות שלו בשלב מוקדם בחיים, הוא לא באמת היה בן נוער והוא לא באמת היה טיפש בשנות העשרים המוקדמות, האמת העצובה שהוא הצליח להגיע לדם על הידיים לפני גיל 16, באירוע שהוא הגדיר כטעות הכי גדולה של החיים שלו, ואיש לא אמור לדבר עליו.
בסופו של דבר מייקל סלסטייאל היה גרסה מוזרה של גיבור קומיקס, הוא חי חיים די רגילים בבקרים, דואג להיראות חי מספיק כדי לענות על הסקרנות של אנשים, אבל לא חי מספיק בשביל להופיע בכל סיפור ובכל מדור רכילות, הוא היה יוצא מידי פעם לאירועים כדי להיראות בחברה, להיות מצולם בכמה תמונות ולהיעלם, במחשבה שיטחית היה אפשר לחשוב שמייקל הוא אכן פלייבוי מילינור שעושה שטויות בארה"ב עם החשבון בנק של אבא שלו, אבל אם מישהו היה מנסה לבדוק את זה, הוא היה מגלה שכמעט אף אחד לא יודע עליו כלום, שמעטים האנשים שיכולים להגדיר את עצמם כחברים שלו, וכי הוא גוש מסתורין לא ברור. למזלו החברה המודרנית לא עושה מחשבה יותר משטחית, ומי שכן? היה בדרך כלל מוזמון לראיון "חשיפה" עם מייקל, מקבל מידע שחושף שאין שום דבר מעניין באמת אצל מייקל, וכנראה מפרסם עוד כתבה של "היפים והנכונים" על מייקל.
"הגענו" אמר הנהג, שכנראה שמח שנסיעה של כמה שעות סוף סוף נגמרת, הוא היישר מבט לעבר מייקל דרך מראת הנהג, כמעט כדי לוודא שהנוסע שלו בהכרה.
מייקל הודה לנהג ומיהר לצאת החוצה, הוא לקח מהבחור הזה יותר מידי מהזמן שלו, ואין סיבה לעכב אותו יותר, גם ככה השעה התקרב לערב מאוחרת, ומייקל רק רצה ללכת הביתה.
זה היה רחוב טיפוסי בניו-יורק, הרבה גורדי שחקים והרבה אנשים, אחת הסיבות שמייקל בחר בדירה הזו הייתה שהיא הייתה מרכזית, ביום זה אפשר לו להיראות, בלילות זה אפשר לו להגיע לכל מקום בניו יורק בפרק זמן סביר, טכנית היה לבניין חניון תת-קרקעי שאפשר למייקל להיכנס ולצאת ממנו גם מבלי להיראות, אבל מאחר והאופנוע שלו נשאר אצל מיני, הוא נדרש להשתמש בכניסה הרגלית, לא שזה הפריע לו כרגע.
הוא צעד בקלילות לתוך לובי הבניין והניד בראשו לשלום לשומר, חולף על פני המבואה בתקווה שהוא לא יצטרך לפגוש במישהו שינסה לגרור אותו לשיחה, הרבה אנשים גרו בבניין הזה, אף אחד לא מהסוג שמייקל היה אמור להתחבר אליהם, מה שאומר שרובם היו מבוגרים או בעלי משפחות, אם היו שם אנשים צעירים בגילו הם היו עלולים לתהות מדוע הוא מתרחק מהם, היה לו הרבה יותר פשוט לטעון שאביו לא רצה שיהיה לו הסחות דעת בדמות צעירים טיפשים סביבו. הרבה יותר פשוט לחיות חיים שבהם הוא לא מכיר לעומק אף אחד.
אם הוא חשב שאלו חיים בודדים? כנראה, הוא מעולם לא עצר לשקול את זה לעומק, ככה הוא גדל, ככה הוא התחנך, אבא שלו מעולם לא היה שם בשביל לחלק הוראות, זה תמיד היו מורים פרטיים וסגל הבית שהיה אחראי עליו, עד שדניאל היה מספיק מבוגר לתפוס פיקוד, ואז האח הגדול שלו הפך לגורם המחנך בבית, עד הרגע שדניאל החליט שנמאס לו, ויום בהיר אחד הוא חזר הבייתה עם צו גיוס חתום, הוא כבר היה בגיר ולאף אחד לא הייתה יכולת לעצור אותו, לא שמישהו ניסה, מייקל תהה מתי אבא שלהם בכלל הבחין שדניאל עזב את הבית, כנראה רק כשהארון חזר.
בכנות לא היה למייקל כוח לחשוב על הדברים האלה יותר, הוא חלף במבואה ונכנס ישירות למעלית, מנצל את הדקה שלוקח להגיע לקומת הגג ולדירה שלו כדי להתאפס מעט ולהתארגן, אלו היו 24 שעות ארוכות והוא באמת רצה מקלחת וארוחה טובה, זה יחד עם מנוחה של כמה שעות תאפשר לו לצאת לדרך מחדש לפני הזריחה, זה יהיה שיטוט חסר מטרה וסביר שהוא לא ימצא דבר, אבל הוא לא רצה להיות סטטי, הוא רצה משהו שימשוך את תשומת הלב שלו מהעובדה שהגול ההוא עובר עינויים, הוא קילל קצת את עצמו על כך שזה מתרחש, שהוא לא עושה משהו, אבל בדבר אחד לורה צדקה, הם חייבים לחשוף את הסיפור הזה.
הוא כשל לתוך הפנטאוז, דירה שהיא ללא ספק חלומם של הרבה מאוד אנשים, וכנראה הייתה גדולה יותר מחלק מהביתם הפרטים באזור, אבל בשבילו היא הייתה חלל ריק, מקום לאחסן בו בגדים וציוד, מקום לשים בו את הראש ברגעים כאלה, בית אמור להיות איפה שהלב נמצא, איפה שהאנשים היקרים לך נמצאים, אבל בשבילו לא היה מקום כזה.
ומייקל ידע את זה, הוא ידע שאלה החיים שלו והוא לא ביקש אחרים, הוא ידע שיש לו תפקיד, משמעות, מורשת שהוא ממלא, איזשהו צורך אבירי לא ברור שהוא חייב לקיים, הוא חייב להיות שם בלילות, לא כי אין מישהו אחר שיהיה, אלא כי הוא לא שמח על אף גורם אחר שיעשה את זה.
אבל באותו רגע מייקל לא רצה שום דבר אחר חוץ מלהירדם, למלא מצברים ולחזור לעבוד, לא היה לו כוח למחשבות על דניאל, לא היה לו כוח לחשוב על התקרית ההיא, ולא היה לו כוח לחשוב על הגול.
הוא גם חשב שלא יהיה לו כוח להודעה שהוא קיבל בטלפון, אבל משום מה כשהוא קרא אותה, הבעת הפנים הקבועה והרצינית שהוא לבש מאז הרגע שיצא מהדיינר התחלפה,
לשם שינוי מייקל חייך.

עוד פרק קצר, לצערי בעיקר בעיות לו"ז עם השילוב של תקופת סוף-סמסטר ותחילת מבחנים, אבל היה חשוב לי להמשיך לכתוב, אני לא בטוח איך הקצב שלי יהיה בתקופת המבחנים, אבל אני מקווה שקצת יותר מהיר מעכשיו
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה