ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 7 PG13

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8603
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 24

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 20 אוגוסט 2019, 16:18

אודלמן -לא יודע, הפרק נועד להשלים את תמנות הרקע של "מי זה מייקל", להסביר על היחסים שלו, על המשפחה שלו, על הקשר שלו למינרווה וגם להסביר על מינרווה עצמה. זה בפירוש פרק אקסופזציה לדמוית. מאחר וזה גם פרקים בפורמט פורם אני מנסה קצת להגביל את הארוך שלהם, אין לי שום כוונה להעלות פה פרקים של 12 עמודים כל פעם, אני חושב שזו לא המטרה.
בקשר לשגיאות כתיב- ידוע לי, לצערי משהו שאני מתעסק איתו גם בגיל 25... תוסיף על זה שבגלל שאני כותב במקור בgoogle sheets שמשום מה החליט לעשות גם תיקון של שגיאות על ההקשר של המילה למשפט ואני מגיע למצב שאני לא תמיד מסוגל לאתר בזמן את השגיאה.

לאחרים- תודה רבה. אני שמח שזה יוצא טוב, ומקווה להמשיך לפרסם בהקדם
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8603
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 24

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 31 אוגוסט 2019, 19:49

פרק 6 - צרות של עניים
ספוילרהצג
היא ניקתה עוד שולחן בעוד פעמון הדלת השמיע את הברור מעליו - עוד סועדים נכנסו לדיינר.
לבעלים של המקום, שהיה בחור מבוגר ונחמד בשם בנג', לא היה כנראה הרבה רעיונות יצירתיים, בעוד מקומות אחרים היו נותנים שם מיוחד למסעדה שלהם, משהו שאמור למשוך אנשים, אלן פשוט בחר לקרוא למסעדה שלו "הדיינר ברחוב ג'ורג'" רוב האנשים באיזור פשוט קראו לו "הדיינר" לא באמת היו הרבה מקומות אחרים שהיית יכול להתבלבל בהם.
פעם אחת, בערך שנה אחרי שהתקבלה לעבודה בתור מלצרית היא שאלה את בנג' למה הוא לא נתן למקום שם, התשובה שלו הייתה "כמה מסעדות יש כבר בעיירה שלנו?, קל וחומר ברחוב גורג'?" הוא צדק ברמה מסוימת, כי התשובה הייתה שיש 6 בכל העיר ו2 ברחוב, כולל הדיינר, כך שלמעשה לא היה זה רעיון רע כל כך, אלא אם כן אתה עושה חיפוש באינטרנט בתקווה למצוא מקום לאוכל, הדבר היחידי שפחות שכיח מתקיפת דוב במקום שכוח האל הזה.
פרט לפנימיה יוקרתית שהוקמה בבריטאון כי בוסטון הייתה יקרה מידי לקומפלקס לימודי של 500 תלמידים ותלמידות, היו מעטים שבכלל עשו משהו בעיירה, והיא הייתה בין המעטים הללו, האם זה לצערה או לשמחתה? היא עוד לא החליטה באמת.
אמא שלה תמיד אמרה לה שאבא שלה היה איש חשוב, ככל הנראה חשוב מספיק כדי להיעלם כשאמא שלה הייתה בחודש שישי, והאמת היא שעד גיל 16 היא באמת האמינה שאבא שלה לא בסביבה בגלל שהוא נמצא במקום אחר, ועושה משהו כל כך חשוב ומיוחד, שאין לו זמן לדבר עם הבת שלו.
אבל אז היא התבגרה, זרקה לעזאזל את כל האמונות שלה והבינה שכנראה שאמא שלה כבר לא בדיוק חיה באותה מציאות יחד איתה, זה היה גיל קשה להבין שאתה צריך להיות מבוגר אחראי, בדרך כלל זה הגיל שבוא אתה אמור לסיים תיכון ולהתעלם מזה שאתה אמור להיות מבוגר, לא אצלה. בגיל שש עשרה היא כבר עבדה ב2 עבודות, זה שהיום היא מסוגלת לפרנס אותה ואת אמא שלה רק מהעבודה בדיינר הוא בגדר נס.
מאז שהיא זכרה את עצמה זה היה רק היא ואמא שלה, בדיוק כמוה, אמא שלה הייתה בת יחידה, שההורים שלה ניתקו קשר איתה כשהיא עזבה את הבית עם "פרזיט חסר פרוטה", כמו שסבתא נהגה להגיד, בדרך כלל בתוספת "שאפילו את המשפחה שלו לא הכרת.", מצחיק לקחת בחשבון שאותה הסבתא לא רצתה להכיר יותר מידי אותה, היא זוכרת איזה מכתב מעו"ד שלה שהעיד שאף על פי שסבתא נפטרה ואין יורשים נוספים פרט לאמא, זו ציינה בצוואה שהיא מעדיפה שהכסף ייתרם לצדקה מאשר ילך לבת שלה. כנראה שעקשנות עברה אצלם בדם, כי בתקופה שאמא שלה עוד הייתה נורמלית, היא ציינה שהיא לא רוצה עזרה מאמא שלה.
היא לא ידעה כבר מה לחשוב על אמא שלה, שבנוסף לכל הצורת של להיות אם חד הורית, איבדה את הדעת מזמן כשהיא החליטה שהבחור ש"עזר" לה להביא אותה לעלום היה גם קוסם גדול, ושיום אחד הוא יחזור לעזור להם בכל הצורת שקיימות, ושהן רק צריכות להחזיק מעמד עוד קצת.
הקצת הזה היה שש שנים, והוא עדיין לא נגמר, ולמרות שהיא סיימה את התיכון עם ציונים גבוהים, והתאימה לכמה מלגות בבוסטון וניו-יורק, היא בחרה להישאר בברייטון, לעבוד בדיינר החצי מתפקד הזה, שבבוקר מלא צעירים שהיו זקוקים לעירוי קפאין, ובערב צעירים שרצו עירוי אלכוהול.
פעמון הדלת נפתח והוא נכנס עוד פעם, סיבה מספר 5 לצרות בחייה - ברנדון ג'ייסטר, שיערו השחור ומלא הג'ל היה מסורק כמו דמות מסרט, הוא לבש חליפת עסקים שהיה ברור שאף בן 20 לא לובש, עם שעון שרק אבא עשיר וגרוש היה קונה לבן שלו, בכסף שהיה שווה לעשר משכורות שלה.
התקווה שלה הייתה שהוא יסיים תיכון ויעלם לה מהחיים נעלמה כשהוא החליט להישאר בעיירה להיכנס למוסד האקדמי באזור - בן דודה הלא רשמי של הפנימיה, שהיה אמור להיות בית ספר יוקרתי מאוד לאומנות, כזה שמתחרה בקולג'ים הפרטיים האחרים. שכמובן שרק מישהו עם הורים כמו שלו יכול להרשות לעצמו להתקבל לשם, זה מסוג המקומות שבשביל מלגה אתה צריך להיות מקושר למישהו עשיר מספיק כדי שלא באמת תצטרך מלגה.
הטעות הגדולה ביותר בחייה הייתה לצאת איתו, גם אם הם יצאו לפגישה אחת שלא ארכה יותר מרבע שעה, הוא עדיין נשבע שהוא לא רוצה לנתק איתה קשר, גם אם הוא ניסה להתחיל עם החברה הכי טובה שלה חצי שעה לפני הפגישה. התוצאה הייתה גרסה עשירה וחסרת סיכוי של הילד הרע של הכיתה, שבזמן האחרון מצא דרך חדשה לנסות לחדש את הקשר- כסף.
ברנדון נהג להציע לה תמיכה כלכלית אם תצא איתו, בפעם הראשונה הוא נאלץ ללכת בפיסוק למשך כמה ימים, והיא נאלצה להודות שהיא מצאה את השימוש השני הטוב ביותר לברך שלה, אחרי ללכת כמובן, הפעמים אחר כך כללו סטירות, שפיכת כוס מים על הראש שלו, וכמובן דריכה על הרגל שלו, היא הייתה צריכה את הכסף, אבל כמות הכבוד העצמי שלה עברה את הצורך הכלכלי.
היא חיפשה במבטה את בנג', בתקווה שעצם הימצאותו בסביבה תהיה גורם חוסם מספק לברנדון לסתום את הפה הפעם, לצערה בנג' היה מומחה בלא להיות באיזור כשצריך אותו, הוא באמת לא עשה את זה בכוונה, הוא סתם היה מסוג האנשים שיזכו בלוטו, אבל יגלו את זה רק אחרי שלושים שנה ובטעות.
ברנדון נכנס בליווי שני חברי הפמלייה שלו, אשר נראו כמו גרסה מגודלת שלו, והיו למעשה קיר בשר של שרירים שהיה אמור להרשים מישהו, בפועל הם גרמו לאנשים להירתע ממנו, בייחוד לאור העובדה שלכל השלושה יחדיו הייתה רמת משכל של חיפושית.
כשהוא הגיע לדלפק הקבלה וצלצל בפעמון, עברה בראשה של אשלי המחשבה לקצר הליכים ולשפוך עליו את קנקן הקפה שהחזיקה, השאלה האם פיטוריה יהיו שווים את זה הדהדה במוחה כמו רפלקס הישרדות, וזו גם הייתה הסיבה שברדנון הגיע לפה שוב, הוא הבין שבנגיוד לכל זמן אחר שבו היא יכולה פשוט לעזוב, כל סקנדל בדיינר עלול לגרום לפיטרוים שלה, בייחוד לאור העובדה שלברנדון היה מספיק "כוח" דרך אבא שלו.
לכן היא הייתה צריכה לשחק את המשחק, ולהתנהג בהתאם. "מה אתה רוצה ברנדון?" היא שאלה בטון שהיה מספיק ברור כדי להיות תוקפני, אבל עדיין "תקין"
"אותך." הוא ענה בקול הנמוך והמציק שלו. "את בתפריט?" הוא הוסיף במה שאמור היה להיות משפט שלבטח יכול היה להישמע טוב רק בראש ההזוי שלו ושל החברים שלו. מה שכן, זה היה מספיק בזוי כדי שהיא תוכל להגיד לו ללכת לעזאזל, היא חשבה רבות על תשובה מחוכמת, אבל מתוך הבנה שזה עשוי לא להבין, כל מה שהיא בחרה להגיד הסתכם ב"אתה חזיר, אתה לא מבין רמזים, או שאתה פשוט מטומטם כל כך שאתה שוכח שאני לא רוצה לצאת איתך, אני לא אצא איתך."
"אני יכול לזרוק מילה להורים שלי על לאשר את המלגה." הוא אמר כבדרך אגב.
המשפט הזה פילח את ליבה, האפשרות היחידה שלה ללמוד באקדמיה, ובעצם לרכוש מקצוע שהוא לא מלצרות, הייתה תלוי ביכולת שלה לממן לימודי השכלה גבוה, ולאור העובדה שהיא סירבה לעזוב את אמא שלה, אף על פי שהיא כבר כמעט קיבלה אישור למלגות בכמה אוניברסיטאות מקבילות, היא לא יכולה הייתה להביא לשם את אמא שלה, או לעזוב אותה, מה שתקע אותה בחיים של מלצרות, כי אף אחד לא יגלה את האמונות שלה בחור הזה, במיוחד לא בדיינר.
אבל היא נשכה את שפתיה, הכבוד העצמי שלה היה לה הרבה יותר חשוב מכל מלגה, היא תשיג את הכסף, בסופו של דבר. "אתה רואה את השולחן ההוא?" היא שאלה אותו, "אני מעדיפה לאכול מסטיקים שהודבקו עליו מאשר לדמיין שאני יוצאת איתך."
הוא התיישב לצד הבר, בדיוק מולה ומהצד השני שלה, השעון המזויף שלו הקרין את קרני השמש לתוך הפנים שלה בניסיון העלוב שלו לגרום לה להימשך לכסף שלו. "למה את משחקת אותה קשה להשגה? הרי זה ברור שאת משוגעת עלי." הוא הוסיף.
"זה השקרים שאתה מספר לעצמך בכל ערב לפני השינה? או שמספיק לך לספר את זה לחברים שלך ומקווה שהגורילות שלך יורידו את רמת המשכל נמוך מספיק כדי שאתה תאמין בזה?"
אחד מהחברי הפמליה שלו עשה פרצוף שהבהיר לכל אדם בעל פעילות מוחית חזקה משלו, כי אין לא מושג על מה היא דיברה. "עכשיו תראה מה עשית." היא אמרה לו בתגובה, "בגלל שלא הנחת לי נגרם לבבון השמאלי שלך נזק מוחי, לא שאני באמת חוששת שיש מה שיפגע שם." היא כמעט רצתה שאחד מהם ינסה להכות אותה, ברנדון מסוגל לסובב הרבה אנשים עם הכסף שלו, הוא אפילו הצליח להשתיק פוסט שפורסם עליו באחת הרשתות החברתיות, אבל המשטרה עדיין הייתה מעליו, יבוא יום והוא יעשה טעות, והיא לא תהיה מאלה שיפחדו לדווח.
"את בכוח מנסה לגרום לי להכות אותך?!" הוא שאל בטון שקט, כשהוא מקווה שאיש לא ישמע את המשפט הזה פרט אליהם.
למעשה כן, באותו רגע כל כולה רצה שהוא יעשה לה משהו, יכה אותה במקרה הטוב, למרות שגם הטרדה תוכל לעבוד אם היא תהיה חייבת, כי אז היא תוכל לדאוג שהוא יעלם מחייה, ויימצא עצמו בתא כלא עם כמה גורילות אחרות שישמחו לחשוב עליו מה שהוא חושב עליה.
אבל היא עצמה עיניים ונרגעה, היא ממש לא תקריב את הביטחון שלה בשביל להעיף אותו, עצם המחשבה הזו גרמה לה למעט חלחלה עצמית, מסוג הדברים שאחרי זה מנסים להבין איך בכלל הגעת אליהם. "תעשה לי טובה," היא אמרה לו,"לך, תמצא לך מישהי אחרת למצוץ לה את הדם, או למצוץ לה במקרה שהיא מפגרת מספיק כדי לקבל אותך, תחיו באושר ועושר ותבזבז את כל הכסף שלך על תרופות."
"את יודעת מה אומרים על גבר ואישה שרבים אחד עם השני…" הוא החל להגיד, מנסה להתשמש ברעיון הטיפשי הזה ששנים שרבים בעצם נמשכים אחד לשני.
"שאני אביא דוחה מקקים?" שאלה, וכלל לא ציפתה לגרום לגורליה מס' 2 לקבל את אותה הבעה, כי כלל לא היה לו מושג היכן היו מקקים בדינר.
ברנדון משך בכתפיו, "אז אני מניח שנתראה מחר, אולי אחרי העבודה שלך נשב לארוחה."
"אנחנו לא.." היא החלה להגיד, אבל פעמון הדלת צלצל בשנית ונערה בעלת שיער חום אסוף בזנב סוס נכנסה לדיינר, מלווה בגבר גבוה בעל תספורת צבעית וחליפה שבאמת נראית מתאימה לו, בניגוד להצגה שלב ברנדון, הבחור הזה נראה הדבר האמיתי.
ברנדון רק שרק בשקט בצליל שבו בנים מסרטים ישנים היו שורקים לבנות שהיו מוצאות חן בעיניכם, כל מה שיכולה הייתה באותו רגע היה להגיד "ברוך שפטרנו" בליבה, כשהיא מבינה שלפחות כרגע הוא בחר מטרה חדשה. תוהה לרגע האם היא בכלל מבוגרת מספיק בשביל שמשפט ממוצע אחד של ברנדון אליה מספיק כדי להכניס אותו לכלא.
עדין סוג של חלק של אקסופזיציה ופרק שהוא קצת פחות "אקשן", פרק 7 בהגייה סופית שלי ואני מניח שיעלה בקרוב.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 3434
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי tkhag1 » 31 אוגוסט 2019, 20:03

אהבתי היה נחמד ונתן קצת נפח לעולם, ואני מקווה שהדמות הזאת תישאר בסביבה.
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
הלדין
הודעות: 3271
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי הלדין » 31 אוגוסט 2019, 20:11

פרק נחמד. נראה שאתה פשוט לקחת תמונה או סיטואציה ופירקת אותה לפרקים. העניין שזה מכתיב לספר קצב איטי מאד. עד עכשיו לא מובן לי בכלל על מה הנושא של הסיפור. וזה צריך, לעניות דעתי, להיות מובן עד הנקודה הזאת.
המלצרית נשמעת כמו דמות מעניינת. צריך ביצים כדי לדחות את הבן של אדם עשיר במצבה הכלכלי הנואש. אני מניח שיש בברנדון יותר מהנראה לעין שהיא לא רואה בגלל המיסוח. נראה לי שהשומרים שלו טפשים מכדי להיות אמתיים - גועלים?
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8603
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 24

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 07 ספטמבר 2019, 20:01

פרק 7 עכבר
ספוילרהצג
לקח לנו 5 דקות למצוא מונית בעיירה שבה יש מס' מוניות ששווה למס' חדרי השירותים הנקיים במגורי הבנים בפנימיה, למזלנו, או למזל הנהג, מצאתי באינרטנט את הטלפון של נהג המונית המקומי, אשר במקרה הוא גם הדוור, שסמך להגיע ולקחת אותנו, אם רק נחכה שהוא יסיים לחלק את הדואר, בכל עיר אחרת היה אפשר להזמין אובר, אבל לא כאן, אף אחד לא מספיק נואש כדי לבסס את הפרנסה שלו על להסיע בני נוער מנקודה א' לנקודה ב'.
מייקל פשוט לקח את הטלפון ואמר לו שאם הוא יגיע בתוך 5 דקות הוא יתן לו תשר של 100$, הבחור הגיע בתוך ארבע. רבע שעה מאוחר יותר כבר היינו בכניסה לדינר, המלצרית בדיוק שוחחה עם מה שנראה כמו גרסה חייה של דני זוקו מגריז, מלווה בשני בריונים שיצאו מסרט מאפיה, וכולם עצרו באחת להסתכל עלי ועל מייקל.
אני שומעת שריקה קלה ומבחינה במייקל מחמיץ פנים כשאנחנו מתיישבים בשולחן לזוג ליד החלון, אני עושה תנועה של "מה" עם השפתיים, מנסה להבין מה הוא ראה שאני לא ראיתי. אבל מייקל מרים את היד ומסמל לי להתעלם, "יש כאן תפריט?" הוא שואל ומעביר נושא, "או שאני צריך להתפלל שהטבח פה יודע להכין חביתה?"
המלצרית מתקרבת אלינו, יש לה חצי חיוך על הפנים, מהסוג שיש לאנשים שיודעים שעוד רגע הם יחזרו למשהו שמפריע להם, אבל עד אז יש להם שתי דקות של שקט, קצת כמו להיזכר בבדיחה מוצלחת בזמן מבחן קשה, זה מעלה חיוך רגע לפני שנופלים בחזרה לתוך המציאות.
"אני אזמין וופל." אני אומרת לה עוד לפני שהיא מניחה את התפריט בצד שלי, "הוא רוצה חביתה, 2 ביצים, מקושקשת, וכוס קפה שחור בגדול הכי גדול שיש לך, אני אשתה הפוך." אני משתלטת על העסק לפני שמייקל יזמין איזו מנה מסובכת להכנה.
"חסכת לי להציע לכם את המנות המיוחדות שלנו." היא עונה לי בחצי חיוך, "אני לא יודעת אם להודת לך או לקלל אותך, הרסת לי את כל הגרוב." היא מוסיפה, וכל מה שאני מצליחה לענות הוא "סליחה" כמעט חרישית.
אבל היא מפלפלת במבטה "לא חשוב ילדה" היא עונה, "זה לגמרי קול. כמה דקות והאוכל יהיה מוכן" היא משרבטת כמה מילים בפנקס שלה והולכת לעבר הדלפק.
"ממתי אני שותה שחור?" מייקל שואל אותי,"לא זכור לי שאי פעם שתיתי קפה לידך בעבר, ואני בכלל לא נכנס לעניין החביתה." הוא צודק, אני לא חלק משגרת החיים של מייקל כבר הרבה זמן, אני יודעת עליו יותר מקריאה של צהובנים מאשר היכרות אמיתית, אני יודעת שהוא היה שותה שוקו כשהיה קטן, והמאכל האהוב עליו בתקופה שעוד גרנו יחד, אבל עברו כמה שנים טובות מאז, ואיפשהו ההיכרות בינינו ירדה לרמת הדברים החשובים ביותר, איך אנחנו מרגישם ואם הכל בסדר, לא אני ולא הוא יודעים על החיים האישיים האחד של השני מעבר לזה.
"אתה עייף, ויש לך עוד נהיגה ארוכה" אני עונה, ותופסת את תפקיד המובגרת האחראית, "גם אם היה לי מזרק מלא בקפאין אני הייתי מחייבת אותך לשתות עוד כוס, רק כדי להיות בטוחה." אני עוקצת אותו, זה מרגיש לי מה שאני אמורה לעשות, זה מה שהייתי עושה בלונדון.
"אז אין בירה?" הוא שואל בקול הסרקסטי שלו, כל בן אדם אחר היה לוקח אותו ברצינות, אז אני זורמת איתו ועונה "אין." נחרץ, כאילו אני המבוגרת ובעלת ההחלטה בסיפור, לא מייקל שיכול בשיחת טלפון להחזיר אותי לאחוזה בלונדון. "לא בשעה הזו." אני מוספיה
"אני די בטוח שזו שעה מאוחרת מספיק איפשהו…" הוא מתחיל למלמל, ואני רק נועצת בו מבט רציני ככל שאני יכולה. "מקובל", הוא עונה לבסוף, "אני יפה מכדי למצוא את עצמי בפגוש המכונית שמולי." הוא מחייך חיוך שאומר לי שהוא זורם עם הבדיחה, אני חושב שבכל מקרה אחר הנערה הייתה מקבלת מבט שאומר "תדעי את מקומך"
"אני שמחה לשמוע שיש בינינו הבנה." ואני רוצה להוסיף עוד משהו כדי שהשיחה הסתמית הזו תמשיך, אבל המלצרית חוזרת עם הקפה. "האוכל יגיע עוד מעט." היא אומרת לנו כבדרך אגב, ואני לא יכולה שלא לשים לב שבניגוד למבטים הרגילים שאני רגילה לראות אצל אנשים ליד מייקל, שלה שונה, היא בכלל לא שמה לב שזה הוא, מייקל הוא אותו אחד שמופיע בשערי המגזינים שמוכרים במכולות ממול הדיינר, אבל המלצרית הזו בכלל לא מתייחסת, אני מנסה לתהות למה, כי בפעם האחרונה שהייתי עם מייקל במסעדה, המלצרים פיטרלו מסביב לשולחן שלנו, רובם בשביל לנסות לדלות טיפ מוצלח.
מייקל מרים את הכוס שלו, אני מגיבה באותה צורה ושנינו שותים את המשקאות החמים. התגעגעתי לתחושה הזו, יש לי חברות טובות בלימודים, אבל אני מניחה שמשפחה תמיד תהיה טובה יותר, אני כמעט רוצה לצאת מהמסעדה הזו ולגלות שאני שוב בלונדון, כמעט.
"העכברוש הזה שם עליך עין." הוא אומר לי מבלי להזיז שריר. כל זכר לחיוך שלו ולרוגע שלו נעלמים. וזה הוציא אותי מהפנטזיה, ואני ממהרת להביט סביבי כדי לוודא שאין בה באמת עכברוש.
"תרגעי." מייקל חצי לוחש וחצי אומר, "אני מבין שלא שמעת את השריקה כשנכנסת."
אני מחמיצה פנים, "מייקל סלסטייאל," אני אומרת בטון מחנך, "אני בת 17, יפה בטירוף ועשירה, אתה מצפה מכך שבנים לא ינסו להתחיל איתי בכל מצב? הרי הסיבה שהגעת למקום שכוח האל הזה היא בגלל שבן התחיל איתי."
למעשה אני לא עשירה, מייקל עשיר, דניאל עשיר, אבא שלהם עשיר כמו מדינה, וכל עוד אני קטינה, אני לא מורשת לגשת לכסף בחשבון הבנק שנפתח על שמי. אני חייה על דמי כיס שמייקל בדרך כלל שולח בדואר (או עם שליח, כשאני רוצה לעשות פוזה.) של כמה אלפי דולרים לחודש, כך שאני לא חייב בעוני, בייחוד לאור העובדה שחוץ מנדל"ן, אין בדיוק מה לרכוש במקום הזה.
"קצת יותר מרק "התחיל" איתך, לפחות לפי מה שאמרת, ומה שהמנהל שלך אמר." מייקל עונה לי, ואני מנסה להבין למה הוא כועס.
"מה הוא אמר באמת?" אני שואלת, טיפה רועדת.
"שלא לבשתם מספיק בגדים." עונה מייקל, ואני מרגישה שאני עומדת לעבור סדנט חינוך, זה לא מתאים למייקל. אבל אם הוא חושב שבאמת פישלתי, אז אולי הוא יחרוג ממנהגו.
"אתה לא חייב להאמין לכל מה שהמנהל הזה אומר לך. אני די בטוחה שהוא שונא אותי." אני עונה, וזה קו הגנה חלש ונוראי, אבל אין לי משהו אחר.
"אז לא נישקת את הבחור?" הוא שואל, "כל הסיפור הוא עלילה?" הוא ממשיך בחקירה שלו.
"לא אמרתי את זה." אני ממהרת להתגונן, "אבל זה לא אומר שהמנהל הזה תמיד אומר אמת." אני אומרת, ומבינה שפשוט הסגרתי את עצמי, למייקל לא אמור להיות אכפת, בנות בגילי כבר יוצאות עם החברים שלהם ברחבי ארה"ב, ורק אני תקועה במקום עם חוקים נוקשים של הפרדה, כאילו היכרות עם המין הנגדי הוא אסון מוחלט על החברה. אבל אני מבינה שאני בכיוון לא טוב, כמעט שיקרתי למייקל, וברור שמשהו מטריד אותו כרגע, אני תוהה מה הוא הולך לעשות
אבל מייקל פשוט פרץ בצחוק, "מיני, את משהו." הוא אומר לי, ולוקח לי רגע ארוך להבין מה קורה, הייתי בדרך לנזיפה במקרה הטוב, אבל מייקל פשוט מחייך מולי, מתעלם מכל מה שעשיתי ומהצרות שהכנסתי את עצמי אליהן, אני צריכה להפנים דבר פשוט, מייקל הוא לא אבא שלי, הוא לא הולך לחנך אותי מעבר למה שאח אמור לחנך אחות, הוא לא ימנע ממני ליפול, אבל הוא יעזור לי לקום, ויצחק עלי כל הדרך.
צלחת נשברת, הרעש הזה מגיע מכיוון הדלפק, המקום שבו הבחור ההוא שברח מהסרט גריז עומד עם שני החברים שלו. המלרצית נראית המומה, ושינינו מסתכלות על האוכל שנשפך מהצלחת השבורה, המבט שלי נתקל במבט המתוסכל של המלצרית, אשר פשוט הסתובבה לכיוון הבחור וסטרה לו.
"אווץ'" אומר מייקל, "אני שם 15 דולר על זה שהוא הרוויח את זה."
"הייתי שמה גם מיליון וחצי דולר על זה." אני אומרת ומקווה שהמלצרית לא הולכת להסתבך בגלל זה.
"אני אוסיף לה את את המנה הזו בטיפ שלה, אל תדאגי." אומר מייקל בגישה כמעט אבירית, ואני מהנהת בשקט, זה נשמע הדבר הנכון לעשות, מייקל יכול לתת את הכסף הזה וכנראה שהיא צריכה אותו, הכסף של מייקל לא משחית אותו או משהו, אני רואה בו כאדם טוב בעיקר בגלל זה. מייקל הוא מסוג האנשים שיעברו ליד הומלס ברחוב ויתנו לו שטר של מאה דולר.
"צרות בשעה 12." לוחש מייקל, ואני רואה שהבחור מתקרב לכיוון השולחן שלנו.
הוא מתיישב לידי, בלי הזמנה כלשהי, פשוט אומר "היי."
"היי" אני עונה בחזרה, ואני מריחה את הבושם הנוראי שלו באוויר, כמעט כאילו הבן אדם מתקלח בבושם.
"לא ראיתי אותך פה קודם, את חדשה בעיר?" הוא שואל אותי.
לא בדיוק אפשר לקרוא למקום הזה עיר, אבל אני זורמת כדי לסיים את השיחה הזו "לא," אני עונה לו, "אני מהפנימיה."
הוא מזייף מבט מופתע ממש גרוע, "באמת?, אין מצב, גם אני, איזה שנה את?"
אני תוהה אם זו מחמאה שהוא חושב שאני סטודנטית, או שהוא מנסה לבסס קביעה לפיה אני מבוגרת מספיק, למדתי להתמודד עם אלה, "אני בתיכון." אני עונה בפשטות, תושבה שכל בר דעת אמור להבין בתור "אתה מבוגר, לך מפה."
"מגניב" הוא עונה, "אני בדיוק מתחיל שנה א' באקדמי." הוא עונה בצורה לא אמינה, הבחור הזה הוא בערך בגיל של מייקל, הוא סטודנט שנה א' כמו שמייקל בדיוק מסיים תיכון.
הפלטרוט הנוראי הזה נגדע כשהמלצרית ניגשת אלינו עם האוכל, "עזוב אותה ברנדו" היא אומרת, "לפחות תציק לבנות בגיל שלך, ולא ליד החבר שלהן."
אני חצי נחנקת, כנראה המלצרית הזו קיבלה תמונה ממש שגויה של המצב,"אני ומייקל לא זוג." אני פוטלת. ומבינה את גדול הטעות כשהיא מביטה בי במבט מאשים שהיו נועצים באדיוט שהיה מציין בפני שודד שבאקדח של השוטר אין כדורים, היא ניסתה להרחיק אותו ממנו, ונתתי לו תירוץ להמשיך.
"אל תתערבי מותק," הוא אומר למלצרית, ואני מתה להעיף לו סטירה. "תתעלמי ממנה, היא פשוט אכולת קנאה, יצאנו פעם, וזרקתי אותה."
אני מעיפה מבט למייקל, והוא מחזיר לי מבט של "את בוגרת, תפטרי את הבעייה בעצמך." וזה בדיוק מאשש את מה שהבנתי קודם, מייקל לגמרי הולך לתת לי להתמודד עם זה לבד כל עוד הוא רואה שאני מסוגלת, הוא יתן לי ליפול, אבל כן יעזור לי לקום אחרי זה.
נראה שזה הדבר האחרון שהיה חסר למלצרית כדי להתפרץ"יצאתי איתך?" היא ספק שואלת ספק צועקת, "אתה ניסת להתחיל עם החברה הכי טובה שלי רבע שעה לפני הדייט, זה היה בתיכון, יותר קל להיפטר מאיידס מאשר ממך."
בתגובה הוא קם ונעמד מול המלצרית,"תסתמי זונה בסדר?!, אף אחד לא שאל אותך, ולאף אחד לא אכפת מדעתך, את בסך הכל מלצרית חסרת עתיד בדיינר מתמוטט, שנערת ליווי מרוויחה יותר ממנה, אז אולי תחזרי הביתה לאמא המשוגעת שלך, ותעמידי פנים שלמישהו אכפת ממך.
מבט מהיר למייקל מבהיר שהספיק לו, "תסלחי לי רגע." הוא אומר וקם, אוחז בכתפו של ברנדון ומסובב אותו לכיוונו.
"מה אתה רוצה דפוק?!" שואל ברנדון, ושני החברים שלו מתחילים גם הם להתקרב, אני נצמדת לקיר, מנסה להתרחק מהשיחה מעט.
מייקל מגיב בקור רוח, ידו החזקה נעה במהירות כמעט מפחידה, והוא מכניס אגרוף בדיוק לאף של הבחור, שנראה מופתע כמעט כמוני, ממש לא ציפיתי לתגובה הזו של מייקל, אבל נראה שברדנון הלום עוד יותר, הוא נופל לאחור מעוצמת המכה. ושני החברים שלו עוצרים במקומם. הם כנראה בנויים לתת לו תמיכה מול מישהו שלא אמור להיות מסוגל להגיב בחזרה. מייקל כרגע ביסס את עצמו כבחור החזק בחדר.
"בחיים, אבל בחיים אל תתקרב לאחותי שוב" הוא צועק כמו שבחיים לא שמעתי אותו., "תזכור את התחושה הזו, כי אם אני אי פעם אשמע על זה שבטעות התקרבת לפנימיה שלה, אתה תתגעגע לתחושה הזו." הוא מאיים, ואני בכנות חושבת שברדנון לא באמת שומע משהו כרגע.
שני החברים שלו מבינים שכרגע הדבר החכם לעשות זה לעזוב, עד כמה שאני תוהה אם אני רוצה לראות את מייקל מפיל גם אותום, אני שמחה שהסיפור נגמר, השניים פשוט מרימים את ברנדון מהרצפה, והאף שלו נראה כמו פסל מודרני של מזרקה שיורה דם. הם גוררים אותו מהדיינר
מייקל חוזר למקום שלו בנונשלנטיות, כאילו הוא לא שבר למישהו את האף הרגע. "תרצי לשבת איתנו?" הוא שואל את המלצרית. "יש לי תחושה שלפי הסרט שהבחור הזה חי בו, את ואחותי עכשיו אקסיות רשמיות במועדון שלו, מה שהופך אותך רשמית לחברה שלה, ושלי."
המלצרית נראית יותר מרוצה מאשר המומה, כאילו היא חלמה שמישהו יעשה את זה לפני הרבה מאוד זמן, "אני עדיין אמורה להביא לכם אוכל אתה יודע." היא עונה לבסוף "זה לא המקום שלי, אני עלולה להסתבך בצרות אם לא אעבוד."
"קחי הפסקה." עונה מייקל, "זה לא שיש פה מישהו חוץ מאיתנו, בגג אני שלם לבוס שלך על הזמן שלא עבדת." הוא מוסיף, "אני קצת סקרן לדעת על הבחור ששברתי לו את האף."
נראה שהמלצרית שוקלת את ההצעה, "שיהיה" היא אומרת בסוף, "אני מניחה שבהקשר הזה חיים פעם אחת." היא מתיישבת לידי ומול מייקל, המבט שלה מעיד שהיא עדיין לא מזהה אותו, או שהיא מזהה ופשוט לא אכפת לה.
"אתה לא מפחד שהוא יתבע אותך?" היא שואלת, "יתלנון למשטרה או משהו?", יש לה קצת דאגה בקול, "הוא בחור עם השפעה."
"תירגעי" עונה מייקל, "אני בספק שהוא מסוג האנשים שירצו להודות שמישהו הפיל אותם באגרוף, הוא בטח יספר לחברים שלו שהוא נפגע בתאונה או משהו, אבל במקרה הכי גרוע אני די בטוח שזו הייתה הגנה עצמית."
המלצרית מחייכת, "זו לא." היא עונה לו, "אבל מי יעיד אחרת." היא זורקת לאוויר.
"אף אחד," עונה מייקל בעודו מתרווח, "אז בואי נשמע כמה זה הגיע לו."
קצת יותר ארוך מבדרך כלל, ואני לא הכי מת על המוצר הסופי, אבל אני כן חושב שהפרק משרת את המטרה שלשמה הוא נכתב. הוא אולי מרגיש קצת פיילר, אבל אנחנו עוד לא שם.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 489
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית. מה זה מעניין אתכם?
יצירת קשר:

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 7 PG13

שליחה על ידי lonewolf » 07 ספטמבר 2019, 20:32

נחמד. היו כמה שגיאות כתיב, לא משהו שמשנה משהו. אהבתי שהעברת את העלילה דרך עיניים של מישהו אחר, ותוך כדי הרחבת עליה קצת. מחכה לפרק הבא.
.The lone wolf hunts alone
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 3434
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 7 PG13

שליחה על ידי tkhag1 » 07 ספטמבר 2019, 20:54

נחמד וחביב אבל אין לי משהו יותר טוב לומר על זה.
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה