הושלם שדרוג תחזוקה לפורום
שדרגנו את הפורום לגרסה עדכנית של PHPBB. אם אתם נתקלים בבעיות, זה המקום לדווח: שדרוג תחזוקה לפורום - ספטמבר 2019
בנוסף אנו שוקלים בטווח הארוך יותר לשדרג את מערכת הפורומים למערכת מודרנית יותר ונשמח לשמוע את דעתכם. זה הנושא בו אנחנו מציגים אפשרויות שונות: אז EnWorld עדכנו את האתר שלהם

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 11 PG13

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8773
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 25

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 20 אוגוסט 2019, 16:18

אודלמן -לא יודע, הפרק נועד להשלים את תמנות הרקע של "מי זה מייקל", להסביר על היחסים שלו, על המשפחה שלו, על הקשר שלו למינרווה וגם להסביר על מינרווה עצמה. זה בפירוש פרק אקסופזציה לדמוית. מאחר וזה גם פרקים בפורמט פורם אני מנסה קצת להגביל את הארוך שלהם, אין לי שום כוונה להעלות פה פרקים של 12 עמודים כל פעם, אני חושב שזו לא המטרה.
בקשר לשגיאות כתיב- ידוע לי, לצערי משהו שאני מתעסק איתו גם בגיל 25... תוסיף על זה שבגלל שאני כותב במקור בgoogle sheets שמשום מה החליט לעשות גם תיקון של שגיאות על ההקשר של המילה למשפט ואני מגיע למצב שאני לא תמיד מסוגל לאתר בזמן את השגיאה.

לאחרים- תודה רבה. אני שמח שזה יוצא טוב, ומקווה להמשיך לפרסם בהקדם
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8773
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 25

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 31 אוגוסט 2019, 19:49

פרק 6 - צרות של עניים
ספוילר
הצג
היא ניקתה עוד שולחן בעוד פעמון הדלת השמיע את הברור מעליו - עוד סועדים נכנסו לדיינר.
לבעלים של המקום, שהיה בחור מבוגר ונחמד בשם בנג', לא היה כנראה הרבה רעיונות יצירתיים, בעוד מקומות אחרים היו נותנים שם מיוחד למסעדה שלהם, משהו שאמור למשוך אנשים, אלן פשוט בחר לקרוא למסעדה שלו "הדיינר ברחוב ג'ורג'" רוב האנשים באיזור פשוט קראו לו "הדיינר" לא באמת היו הרבה מקומות אחרים שהיית יכול להתבלבל בהם.
פעם אחת, בערך שנה אחרי שהתקבלה לעבודה בתור מלצרית היא שאלה את בנג' למה הוא לא נתן למקום שם, התשובה שלו הייתה "כמה מסעדות יש כבר בעיירה שלנו?, קל וחומר ברחוב גורג'?" הוא צדק ברמה מסוימת, כי התשובה הייתה שיש 6 בכל העיר ו2 ברחוב, כולל הדיינר, כך שלמעשה לא היה זה רעיון רע כל כך, אלא אם כן אתה עושה חיפוש באינטרנט בתקווה למצוא מקום לאוכל, הדבר היחידי שפחות שכיח מתקיפת דוב במקום שכוח האל הזה.
פרט לפנימיה יוקרתית שהוקמה בבריטאון כי בוסטון הייתה יקרה מידי לקומפלקס לימודי של 500 תלמידים ותלמידות, היו מעטים שבכלל עשו משהו בעיירה, והיא הייתה בין המעטים הללו, האם זה לצערה או לשמחתה? היא עוד לא החליטה באמת.
אמא שלה תמיד אמרה לה שאבא שלה היה איש חשוב, ככל הנראה חשוב מספיק כדי להיעלם כשאמא שלה הייתה בחודש שישי, והאמת היא שעד גיל 16 היא באמת האמינה שאבא שלה לא בסביבה בגלל שהוא נמצא במקום אחר, ועושה משהו כל כך חשוב ומיוחד, שאין לו זמן לדבר עם הבת שלו.
אבל אז היא התבגרה, זרקה לעזאזל את כל האמונות שלה והבינה שכנראה שאמא שלה כבר לא בדיוק חיה באותה מציאות יחד איתה, זה היה גיל קשה להבין שאתה צריך להיות מבוגר אחראי, בדרך כלל זה הגיל שבוא אתה אמור לסיים תיכון ולהתעלם מזה שאתה אמור להיות מבוגר, לא אצלה. בגיל שש עשרה היא כבר עבדה ב2 עבודות, זה שהיום היא מסוגלת לפרנס אותה ואת אמא שלה רק מהעבודה בדיינר הוא בגדר נס.
מאז שהיא זכרה את עצמה זה היה רק היא ואמא שלה, בדיוק כמוה, אמא שלה הייתה בת יחידה, שההורים שלה ניתקו קשר איתה כשהיא עזבה את הבית עם "פרזיט חסר פרוטה", כמו שסבתא נהגה להגיד, בדרך כלל בתוספת "שאפילו את המשפחה שלו לא הכרת.", מצחיק לקחת בחשבון שאותה הסבתא לא רצתה להכיר יותר מידי אותה, היא זוכרת איזה מכתב מעו"ד שלה שהעיד שאף על פי שסבתא נפטרה ואין יורשים נוספים פרט לאמא, זו ציינה בצוואה שהיא מעדיפה שהכסף ייתרם לצדקה מאשר ילך לבת שלה. כנראה שעקשנות עברה אצלם בדם, כי בתקופה שאמא שלה עוד הייתה נורמלית, היא ציינה שהיא לא רוצה עזרה מאמא שלה.
היא לא ידעה כבר מה לחשוב על אמא שלה, שבנוסף לכל הצורת של להיות אם חד הורית, איבדה את הדעת מזמן כשהיא החליטה שהבחור ש"עזר" לה להביא אותה לעלום היה גם קוסם גדול, ושיום אחד הוא יחזור לעזור להם בכל הצורת שקיימות, ושהן רק צריכות להחזיק מעמד עוד קצת.
הקצת הזה היה שש שנים, והוא עדיין לא נגמר, ולמרות שהיא סיימה את התיכון עם ציונים גבוהים, והתאימה לכמה מלגות בבוסטון וניו-יורק, היא בחרה להישאר בברייטון, לעבוד בדיינר החצי מתפקד הזה, שבבוקר מלא צעירים שהיו זקוקים לעירוי קפאין, ובערב צעירים שרצו עירוי אלכוהול.
פעמון הדלת נפתח והוא נכנס עוד פעם, סיבה מספר 5 לצרות בחייה - ברנדון ג'ייסטר, שיערו השחור ומלא הג'ל היה מסורק כמו דמות מסרט, הוא לבש חליפת עסקים שהיה ברור שאף בן 20 לא לובש, עם שעון שרק אבא עשיר וגרוש היה קונה לבן שלו, בכסף שהיה שווה לעשר משכורות שלה.
התקווה שלה הייתה שהוא יסיים תיכון ויעלם לה מהחיים נעלמה כשהוא החליט להישאר בעיירה להיכנס למוסד האקדמי באזור - בן דודה הלא רשמי של הפנימיה, שהיה אמור להיות בית ספר יוקרתי מאוד לאומנות, כזה שמתחרה בקולג'ים הפרטיים האחרים. שכמובן שרק מישהו עם הורים כמו שלו יכול להרשות לעצמו להתקבל לשם, זה מסוג המקומות שבשביל מלגה אתה צריך להיות מקושר למישהו עשיר מספיק כדי שלא באמת תצטרך מלגה.
הטעות הגדולה ביותר בחייה הייתה לצאת איתו, גם אם הם יצאו לפגישה אחת שלא ארכה יותר מרבע שעה, הוא עדיין נשבע שהוא לא רוצה לנתק איתה קשר, גם אם הוא ניסה להתחיל עם החברה הכי טובה שלה חצי שעה לפני הפגישה. התוצאה הייתה גרסה עשירה וחסרת סיכוי של הילד הרע של הכיתה, שבזמן האחרון מצא דרך חדשה לנסות לחדש את הקשר- כסף.
ברנדון נהג להציע לה תמיכה כלכלית אם תצא איתו, בפעם הראשונה הוא נאלץ ללכת בפיסוק למשך כמה ימים, והיא נאלצה להודות שהיא מצאה את השימוש השני הטוב ביותר לברך שלה, אחרי ללכת כמובן, הפעמים אחר כך כללו סטירות, שפיכת כוס מים על הראש שלו, וכמובן דריכה על הרגל שלו, היא הייתה צריכה את הכסף, אבל כמות הכבוד העצמי שלה עברה את הצורך הכלכלי.
היא חיפשה במבטה את בנג', בתקווה שעצם הימצאותו בסביבה תהיה גורם חוסם מספק לברנדון לסתום את הפה הפעם, לצערה בנג' היה מומחה בלא להיות באיזור כשצריך אותו, הוא באמת לא עשה את זה בכוונה, הוא סתם היה מסוג האנשים שיזכו בלוטו, אבל יגלו את זה רק אחרי שלושים שנה ובטעות.
ברנדון נכנס בליווי שני חברי הפמלייה שלו, אשר נראו כמו גרסה מגודלת שלו, והיו למעשה קיר בשר של שרירים שהיה אמור להרשים מישהו, בפועל הם גרמו לאנשים להירתע ממנו, בייחוד לאור העובדה שלכל השלושה יחדיו הייתה רמת משכל של חיפושית.
כשהוא הגיע לדלפק הקבלה וצלצל בפעמון, עברה בראשה של אשלי המחשבה לקצר הליכים ולשפוך עליו את קנקן הקפה שהחזיקה, השאלה האם פיטוריה יהיו שווים את זה הדהדה במוחה כמו רפלקס הישרדות, וזו גם הייתה הסיבה שברדנון הגיע לפה שוב, הוא הבין שבנגיוד לכל זמן אחר שבו היא יכולה פשוט לעזוב, כל סקנדל בדיינר עלול לגרום לפיטרוים שלה, בייחוד לאור העובדה שלברנדון היה מספיק "כוח" דרך אבא שלו.
לכן היא הייתה צריכה לשחק את המשחק, ולהתנהג בהתאם. "מה אתה רוצה ברנדון?" היא שאלה בטון שהיה מספיק ברור כדי להיות תוקפני, אבל עדיין "תקין"
"אותך." הוא ענה בקול הנמוך והמציק שלו. "את בתפריט?" הוא הוסיף במה שאמור היה להיות משפט שלבטח יכול היה להישמע טוב רק בראש ההזוי שלו ושל החברים שלו. מה שכן, זה היה מספיק בזוי כדי שהיא תוכל להגיד לו ללכת לעזאזל, היא חשבה רבות על תשובה מחוכמת, אבל מתוך הבנה שזה עשוי לא להבין, כל מה שהיא בחרה להגיד הסתכם ב"אתה חזיר, אתה לא מבין רמזים, או שאתה פשוט מטומטם כל כך שאתה שוכח שאני לא רוצה לצאת איתך, אני לא אצא איתך."
"אני יכול לזרוק מילה להורים שלי על לאשר את המלגה." הוא אמר כבדרך אגב.
המשפט הזה פילח את ליבה, האפשרות היחידה שלה ללמוד באקדמיה, ובעצם לרכוש מקצוע שהוא לא מלצרות, הייתה תלוי ביכולת שלה לממן לימודי השכלה גבוה, ולאור העובדה שהיא סירבה לעזוב את אמא שלה, אף על פי שהיא כבר כמעט קיבלה אישור למלגות בכמה אוניברסיטאות מקבילות, היא לא יכולה הייתה להביא לשם את אמא שלה, או לעזוב אותה, מה שתקע אותה בחיים של מלצרות, כי אף אחד לא יגלה את האמונות שלה בחור הזה, במיוחד לא בדיינר.
אבל היא נשכה את שפתיה, הכבוד העצמי שלה היה לה הרבה יותר חשוב מכל מלגה, היא תשיג את הכסף, בסופו של דבר. "אתה רואה את השולחן ההוא?" היא שאלה אותו, "אני מעדיפה לאכול מסטיקים שהודבקו עליו מאשר לדמיין שאני יוצאת איתך."
הוא התיישב לצד הבר, בדיוק מולה ומהצד השני שלה, השעון המזויף שלו הקרין את קרני השמש לתוך הפנים שלה בניסיון העלוב שלו לגרום לה להימשך לכסף שלו. "למה את משחקת אותה קשה להשגה? הרי זה ברור שאת משוגעת עלי." הוא הוסיף.
"זה השקרים שאתה מספר לעצמך בכל ערב לפני השינה? או שמספיק לך לספר את זה לחברים שלך ומקווה שהגורילות שלך יורידו את רמת המשכל נמוך מספיק כדי שאתה תאמין בזה?"
אחד מהחברי הפמליה שלו עשה פרצוף שהבהיר לכל אדם בעל פעילות מוחית חזקה משלו, כי אין לא מושג על מה היא דיברה. "עכשיו תראה מה עשית." היא אמרה לו בתגובה, "בגלל שלא הנחת לי נגרם לבבון השמאלי שלך נזק מוחי, לא שאני באמת חוששת שיש מה שיפגע שם." היא כמעט רצתה שאחד מהם ינסה להכות אותה, ברנדון מסוגל לסובב הרבה אנשים עם הכסף שלו, הוא אפילו הצליח להשתיק פוסט שפורסם עליו באחת הרשתות החברתיות, אבל המשטרה עדיין הייתה מעליו, יבוא יום והוא יעשה טעות, והיא לא תהיה מאלה שיפחדו לדווח.
"את בכוח מנסה לגרום לי להכות אותך?!" הוא שאל בטון שקט, כשהוא מקווה שאיש לא ישמע את המשפט הזה פרט אליהם.
למעשה כן, באותו רגע כל כולה רצה שהוא יעשה לה משהו, יכה אותה במקרה הטוב, למרות שגם הטרדה תוכל לעבוד אם היא תהיה חייבת, כי אז היא תוכל לדאוג שהוא יעלם מחייה, ויימצא עצמו בתא כלא עם כמה גורילות אחרות שישמחו לחשוב עליו מה שהוא חושב עליה.
אבל היא עצמה עיניים ונרגעה, היא ממש לא תקריב את הביטחון שלה בשביל להעיף אותו, עצם המחשבה הזו גרמה לה למעט חלחלה עצמית, מסוג הדברים שאחרי זה מנסים להבין איך בכלל הגעת אליהם. "תעשה לי טובה," היא אמרה לו,"לך, תמצא לך מישהי אחרת למצוץ לה את הדם, או למצוץ לה במקרה שהיא מפגרת מספיק כדי לקבל אותך, תחיו באושר ועושר ותבזבז את כל הכסף שלך על תרופות."
"את יודעת מה אומרים על גבר ואישה שרבים אחד עם השני…" הוא החל להגיד, מנסה להתשמש ברעיון הטיפשי הזה ששנים שרבים בעצם נמשכים אחד לשני.
"שאני אביא דוחה מקקים?" שאלה, וכלל לא ציפתה לגרום לגורליה מס' 2 לקבל את אותה הבעה, כי כלל לא היה לו מושג היכן היו מקקים בדינר.
ברנדון משך בכתפיו, "אז אני מניח שנתראה מחר, אולי אחרי העבודה שלך נשב לארוחה."
"אנחנו לא.." היא החלה להגיד, אבל פעמון הדלת צלצל בשנית ונערה בעלת שיער חום אסוף בזנב סוס נכנסה לדיינר, מלווה בגבר גבוה בעל תספורת צבעית וחליפה שבאמת נראית מתאימה לו, בניגוד להצגה שלב ברנדון, הבחור הזה נראה הדבר האמיתי.
ברנדון רק שרק בשקט בצליל שבו בנים מסרטים ישנים היו שורקים לבנות שהיו מוצאות חן בעיניכם, כל מה שיכולה הייתה באותו רגע היה להגיד "ברוך שפטרנו" בליבה, כשהיא מבינה שלפחות כרגע הוא בחר מטרה חדשה. תוהה לרגע האם היא בכלל מבוגרת מספיק בשביל שמשפט ממוצע אחד של ברנדון אליה מספיק כדי להכניס אותו לכלא.
עדין סוג של חלק של אקסופזיציה ופרק שהוא קצת פחות "אקשן", פרק 7 בהגייה סופית שלי ואני מניח שיעלה בקרוב.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 3618
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי tkhag1 » 31 אוגוסט 2019, 20:03

אהבתי היה נחמד ונתן קצת נפח לעולם, ואני מקווה שהדמות הזאת תישאר בסביבה.
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי הלדין » 31 אוגוסט 2019, 20:11

פרק נחמד. נראה שאתה פשוט לקחת תמונה או סיטואציה ופירקת אותה לפרקים. העניין שזה מכתיב לספר קצב איטי מאד. עד עכשיו לא מובן לי בכלל על מה הנושא של הסיפור. וזה צריך, לעניות דעתי, להיות מובן עד הנקודה הזאת.
המלצרית נשמעת כמו דמות מעניינת. צריך ביצים כדי לדחות את הבן של אדם עשיר במצבה הכלכלי הנואש. אני מניח שיש בברנדון יותר מהנראה לעין שהיא לא רואה בגלל המיסוח. נראה לי שהשומרים שלו טפשים מכדי להיות אמתיים - גועלים?
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8773
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 25

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 5 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 07 ספטמבר 2019, 20:01

פרק 7 עכבר
ספוילר
הצג
לקח לנו 5 דקות למצוא מונית בעיירה שבה יש מס' מוניות ששווה למס' חדרי השירותים הנקיים במגורי הבנים בפנימיה, למזלנו, או למזל הנהג, מצאתי באינרטנט את הטלפון של נהג המונית המקומי, אשר במקרה הוא גם הדוור, שסמך להגיע ולקחת אותנו, אם רק נחכה שהוא יסיים לחלק את הדואר, בכל עיר אחרת היה אפשר להזמין אובר, אבל לא כאן, אף אחד לא מספיק נואש כדי לבסס את הפרנסה שלו על להסיע בני נוער מנקודה א' לנקודה ב'.
מייקל פשוט לקח את הטלפון ואמר לו שאם הוא יגיע בתוך 5 דקות הוא יתן לו תשר של 100$, הבחור הגיע בתוך ארבע. רבע שעה מאוחר יותר כבר היינו בכניסה לדינר, המלצרית בדיוק שוחחה עם מה שנראה כמו גרסה חייה של דני זוקו מגריז, מלווה בשני בריונים שיצאו מסרט מאפיה, וכולם עצרו באחת להסתכל עלי ועל מייקל.
אני שומעת שריקה קלה ומבחינה במייקל מחמיץ פנים כשאנחנו מתיישבים בשולחן לזוג ליד החלון, אני עושה תנועה של "מה" עם השפתיים, מנסה להבין מה הוא ראה שאני לא ראיתי. אבל מייקל מרים את היד ומסמל לי להתעלם, "יש כאן תפריט?" הוא שואל ומעביר נושא, "או שאני צריך להתפלל שהטבח פה יודע להכין חביתה?"
המלצרית מתקרבת אלינו, יש לה חצי חיוך על הפנים, מהסוג שיש לאנשים שיודעים שעוד רגע הם יחזרו למשהו שמפריע להם, אבל עד אז יש להם שתי דקות של שקט, קצת כמו להיזכר בבדיחה מוצלחת בזמן מבחן קשה, זה מעלה חיוך רגע לפני שנופלים בחזרה לתוך המציאות.
"אני אזמין וופל." אני אומרת לה עוד לפני שהיא מניחה את התפריט בצד שלי, "הוא רוצה חביתה, 2 ביצים, מקושקשת, וכוס קפה שחור בגדול הכי גדול שיש לך, אני אשתה הפוך." אני משתלטת על העסק לפני שמייקל יזמין איזו מנה מסובכת להכנה.
"חסכת לי להציע לכם את המנות המיוחדות שלנו." היא עונה לי בחצי חיוך, "אני לא יודעת אם להודת לך או לקלל אותך, הרסת לי את כל הגרוב." היא מוסיפה, וכל מה שאני מצליחה לענות הוא "סליחה" כמעט חרישית.
אבל היא מפלפלת במבטה "לא חשוב ילדה" היא עונה, "זה לגמרי קול. כמה דקות והאוכל יהיה מוכן" היא משרבטת כמה מילים בפנקס שלה והולכת לעבר הדלפק.
"ממתי אני שותה שחור?" מייקל שואל אותי,"לא זכור לי שאי פעם שתיתי קפה לידך בעבר, ואני בכלל לא נכנס לעניין החביתה." הוא צודק, אני לא חלק משגרת החיים של מייקל כבר הרבה זמן, אני יודעת עליו יותר מקריאה של צהובנים מאשר היכרות אמיתית, אני יודעת שהוא היה שותה שוקו כשהיה קטן, והמאכל האהוב עליו בתקופה שעוד גרנו יחד, אבל עברו כמה שנים טובות מאז, ואיפשהו ההיכרות בינינו ירדה לרמת הדברים החשובים ביותר, איך אנחנו מרגישם ואם הכל בסדר, לא אני ולא הוא יודעים על החיים האישיים האחד של השני מעבר לזה.
"אתה עייף, ויש לך עוד נהיגה ארוכה" אני עונה, ותופסת את תפקיד המובגרת האחראית, "גם אם היה לי מזרק מלא בקפאין אני הייתי מחייבת אותך לשתות עוד כוס, רק כדי להיות בטוחה." אני עוקצת אותו, זה מרגיש לי מה שאני אמורה לעשות, זה מה שהייתי עושה בלונדון.
"אז אין בירה?" הוא שואל בקול הסרקסטי שלו, כל בן אדם אחר היה לוקח אותו ברצינות, אז אני זורמת איתו ועונה "אין." נחרץ, כאילו אני המבוגרת ובעלת ההחלטה בסיפור, לא מייקל שיכול בשיחת טלפון להחזיר אותי לאחוזה בלונדון. "לא בשעה הזו." אני מוספיה
"אני די בטוח שזו שעה מאוחרת מספיק איפשהו…" הוא מתחיל למלמל, ואני רק נועצת בו מבט רציני ככל שאני יכולה. "מקובל", הוא עונה לבסוף, "אני יפה מכדי למצוא את עצמי בפגוש המכונית שמולי." הוא מחייך חיוך שאומר לי שהוא זורם עם הבדיחה, אני חושב שבכל מקרה אחר הנערה הייתה מקבלת מבט שאומר "תדעי את מקומך"
"אני שמחה לשמוע שיש בינינו הבנה." ואני רוצה להוסיף עוד משהו כדי שהשיחה הסתמית הזו תמשיך, אבל המלצרית חוזרת עם הקפה. "האוכל יגיע עוד מעט." היא אומרת לנו כבדרך אגב, ואני לא יכולה שלא לשים לב שבניגוד למבטים הרגילים שאני רגילה לראות אצל אנשים ליד מייקל, שלה שונה, היא בכלל לא שמה לב שזה הוא, מייקל הוא אותו אחד שמופיע בשערי המגזינים שמוכרים במכולות ממול הדיינר, אבל המלצרית הזו בכלל לא מתייחסת, אני מנסה לתהות למה, כי בפעם האחרונה שהייתי עם מייקל במסעדה, המלצרים פיטרלו מסביב לשולחן שלנו, רובם בשביל לנסות לדלות טיפ מוצלח.
מייקל מרים את הכוס שלו, אני מגיבה באותה צורה ושנינו שותים את המשקאות החמים. התגעגעתי לתחושה הזו, יש לי חברות טובות בלימודים, אבל אני מניחה שמשפחה תמיד תהיה טובה יותר, אני כמעט רוצה לצאת מהמסעדה הזו ולגלות שאני שוב בלונדון, כמעט.
"העכברוש הזה שם עליך עין." הוא אומר לי מבלי להזיז שריר. כל זכר לחיוך שלו ולרוגע שלו נעלמים. וזה הוציא אותי מהפנטזיה, ואני ממהרת להביט סביבי כדי לוודא שאין בה באמת עכברוש.
"תרגעי." מייקל חצי לוחש וחצי אומר, "אני מבין שלא שמעת את השריקה כשנכנסת."
אני מחמיצה פנים, "מייקל סלסטייאל," אני אומרת בטון מחנך, "אני בת 17, יפה בטירוף ועשירה, אתה מצפה מכך שבנים לא ינסו להתחיל איתי בכל מצב? הרי הסיבה שהגעת למקום שכוח האל הזה היא בגלל שבן התחיל איתי."
למעשה אני לא עשירה, מייקל עשיר, דניאל עשיר, אבא שלהם עשיר כמו מדינה, וכל עוד אני קטינה, אני לא מורשת לגשת לכסף בחשבון הבנק שנפתח על שמי. אני חייה על דמי כיס שמייקל בדרך כלל שולח בדואר (או עם שליח, כשאני רוצה לעשות פוזה.) של כמה אלפי דולרים לחודש, כך שאני לא חייב בעוני, בייחוד לאור העובדה שחוץ מנדל"ן, אין בדיוק מה לרכוש במקום הזה.
"קצת יותר מרק "התחיל" איתך, לפחות לפי מה שאמרת, ומה שהמנהל שלך אמר." מייקל עונה לי, ואני מנסה להבין למה הוא כועס.
"מה הוא אמר באמת?" אני שואלת, טיפה רועדת.
"שלא לבשתם מספיק בגדים." עונה מייקל, ואני מרגישה שאני עומדת לעבור סדנט חינוך, זה לא מתאים למייקל. אבל אם הוא חושב שבאמת פישלתי, אז אולי הוא יחרוג ממנהגו.
"אתה לא חייב להאמין לכל מה שהמנהל הזה אומר לך. אני די בטוחה שהוא שונא אותי." אני עונה, וזה קו הגנה חלש ונוראי, אבל אין לי משהו אחר.
"אז לא נישקת את הבחור?" הוא שואל, "כל הסיפור הוא עלילה?" הוא ממשיך בחקירה שלו.
"לא אמרתי את זה." אני ממהרת להתגונן, "אבל זה לא אומר שהמנהל הזה תמיד אומר אמת." אני אומרת, ומבינה שפשוט הסגרתי את עצמי, למייקל לא אמור להיות אכפת, בנות בגילי כבר יוצאות עם החברים שלהם ברחבי ארה"ב, ורק אני תקועה במקום עם חוקים נוקשים של הפרדה, כאילו היכרות עם המין הנגדי הוא אסון מוחלט על החברה. אבל אני מבינה שאני בכיוון לא טוב, כמעט שיקרתי למייקל, וברור שמשהו מטריד אותו כרגע, אני תוהה מה הוא הולך לעשות
אבל מייקל פשוט פרץ בצחוק, "מיני, את משהו." הוא אומר לי, ולוקח לי רגע ארוך להבין מה קורה, הייתי בדרך לנזיפה במקרה הטוב, אבל מייקל פשוט מחייך מולי, מתעלם מכל מה שעשיתי ומהצרות שהכנסתי את עצמי אליהן, אני צריכה להפנים דבר פשוט, מייקל הוא לא אבא שלי, הוא לא הולך לחנך אותי מעבר למה שאח אמור לחנך אחות, הוא לא ימנע ממני ליפול, אבל הוא יעזור לי לקום, ויצחק עלי כל הדרך.
צלחת נשברת, הרעש הזה מגיע מכיוון הדלפק, המקום שבו הבחור ההוא שברח מהסרט גריז עומד עם שני החברים שלו. המלרצית נראית המומה, ושינינו מסתכלות על האוכל שנשפך מהצלחת השבורה, המבט שלי נתקל במבט המתוסכל של המלצרית, אשר פשוט הסתובבה לכיוון הבחור וסטרה לו.
"אווץ'" אומר מייקל, "אני שם 15 דולר על זה שהוא הרוויח את זה."
"הייתי שמה גם מיליון וחצי דולר על זה." אני אומרת ומקווה שהמלצרית לא הולכת להסתבך בגלל זה.
"אני אוסיף לה את את המנה הזו בטיפ שלה, אל תדאגי." אומר מייקל בגישה כמעט אבירית, ואני מהנהת בשקט, זה נשמע הדבר הנכון לעשות, מייקל יכול לתת את הכסף הזה וכנראה שהיא צריכה אותו, הכסף של מייקל לא משחית אותו או משהו, אני רואה בו כאדם טוב בעיקר בגלל זה. מייקל הוא מסוג האנשים שיעברו ליד הומלס ברחוב ויתנו לו שטר של מאה דולר.
"צרות בשעה 12." לוחש מייקל, ואני רואה שהבחור מתקרב לכיוון השולחן שלנו.
הוא מתיישב לידי, בלי הזמנה כלשהי, פשוט אומר "היי."
"היי" אני עונה בחזרה, ואני מריחה את הבושם הנוראי שלו באוויר, כמעט כאילו הבן אדם מתקלח בבושם.
"לא ראיתי אותך פה קודם, את חדשה בעיר?" הוא שואל אותי.
לא בדיוק אפשר לקרוא למקום הזה עיר, אבל אני זורמת כדי לסיים את השיחה הזו "לא," אני עונה לו, "אני מהפנימיה."
הוא מזייף מבט מופתע ממש גרוע, "באמת?, אין מצב, גם אני, איזה שנה את?"
אני תוהה אם זו מחמאה שהוא חושב שאני סטודנטית, או שהוא מנסה לבסס קביעה לפיה אני מבוגרת מספיק, למדתי להתמודד עם אלה, "אני בתיכון." אני עונה בפשטות, תושבה שכל בר דעת אמור להבין בתור "אתה מבוגר, לך מפה."
"מגניב" הוא עונה, "אני בדיוק מתחיל שנה א' באקדמי." הוא עונה בצורה לא אמינה, הבחור הזה הוא בערך בגיל של מייקל, הוא סטודנט שנה א' כמו שמייקל בדיוק מסיים תיכון.
הפלטרוט הנוראי הזה נגדע כשהמלצרית ניגשת אלינו עם האוכל, "עזוב אותה ברנדו" היא אומרת, "לפחות תציק לבנות בגיל שלך, ולא ליד החבר שלהן."
אני חצי נחנקת, כנראה המלצרית הזו קיבלה תמונה ממש שגויה של המצב,"אני ומייקל לא זוג." אני פוטלת. ומבינה את גדול הטעות כשהיא מביטה בי במבט מאשים שהיו נועצים באדיוט שהיה מציין בפני שודד שבאקדח של השוטר אין כדורים, היא ניסתה להרחיק אותו ממנו, ונתתי לו תירוץ להמשיך.
"אל תתערבי מותק," הוא אומר למלצרית, ואני מתה להעיף לו סטירה. "תתעלמי ממנה, היא פשוט אכולת קנאה, יצאנו פעם, וזרקתי אותה."
אני מעיפה מבט למייקל, והוא מחזיר לי מבט של "את בוגרת, תפטרי את הבעייה בעצמך." וזה בדיוק מאשש את מה שהבנתי קודם, מייקל לגמרי הולך לתת לי להתמודד עם זה לבד כל עוד הוא רואה שאני מסוגלת, הוא יתן לי ליפול, אבל כן יעזור לי לקום אחרי זה.
נראה שזה הדבר האחרון שהיה חסר למלצרית כדי להתפרץ"יצאתי איתך?" היא ספק שואלת ספק צועקת, "אתה ניסת להתחיל עם החברה הכי טובה שלי רבע שעה לפני הדייט, זה היה בתיכון, יותר קל להיפטר מאיידס מאשר ממך."
בתגובה הוא קם ונעמד מול המלצרית,"תסתמי זונה בסדר?!, אף אחד לא שאל אותך, ולאף אחד לא אכפת מדעתך, את בסך הכל מלצרית חסרת עתיד בדיינר מתמוטט, שנערת ליווי מרוויחה יותר ממנה, אז אולי תחזרי הביתה לאמא המשוגעת שלך, ותעמידי פנים שלמישהו אכפת ממך.
מבט מהיר למייקל מבהיר שהספיק לו, "תסלחי לי רגע." הוא אומר וקם, אוחז בכתפו של ברנדון ומסובב אותו לכיוונו.
"מה אתה רוצה דפוק?!" שואל ברנדון, ושני החברים שלו מתחילים גם הם להתקרב, אני נצמדת לקיר, מנסה להתרחק מהשיחה מעט.
מייקל מגיב בקור רוח, ידו החזקה נעה במהירות כמעט מפחידה, והוא מכניס אגרוף בדיוק לאף של הבחור, שנראה מופתע כמעט כמוני, ממש לא ציפיתי לתגובה הזו של מייקל, אבל נראה שברדנון הלום עוד יותר, הוא נופל לאחור מעוצמת המכה. ושני החברים שלו עוצרים במקומם. הם כנראה בנויים לתת לו תמיכה מול מישהו שלא אמור להיות מסוגל להגיב בחזרה. מייקל כרגע ביסס את עצמו כבחור החזק בחדר.
"בחיים, אבל בחיים אל תתקרב לאחותי שוב" הוא צועק כמו שבחיים לא שמעתי אותו., "תזכור את התחושה הזו, כי אם אני אי פעם אשמע על זה שבטעות התקרבת לפנימיה שלה, אתה תתגעגע לתחושה הזו." הוא מאיים, ואני בכנות חושבת שברדנון לא באמת שומע משהו כרגע.
שני החברים שלו מבינים שכרגע הדבר החכם לעשות זה לעזוב, עד כמה שאני תוהה אם אני רוצה לראות את מייקל מפיל גם אותום, אני שמחה שהסיפור נגמר, השניים פשוט מרימים את ברנדון מהרצפה, והאף שלו נראה כמו פסל מודרני של מזרקה שיורה דם. הם גוררים אותו מהדיינר
מייקל חוזר למקום שלו בנונשלנטיות, כאילו הוא לא שבר למישהו את האף הרגע. "תרצי לשבת איתנו?" הוא שואל את המלצרית. "יש לי תחושה שלפי הסרט שהבחור הזה חי בו, את ואחותי עכשיו אקסיות רשמיות במועדון שלו, מה שהופך אותך רשמית לחברה שלה, ושלי."
המלצרית נראית יותר מרוצה מאשר המומה, כאילו היא חלמה שמישהו יעשה את זה לפני הרבה מאוד זמן, "אני עדיין אמורה להביא לכם אוכל אתה יודע." היא עונה לבסוף "זה לא המקום שלי, אני עלולה להסתבך בצרות אם לא אעבוד."
"קחי הפסקה." עונה מייקל, "זה לא שיש פה מישהו חוץ מאיתנו, בגג אני שלם לבוס שלך על הזמן שלא עבדת." הוא מוסיף, "אני קצת סקרן לדעת על הבחור ששברתי לו את האף."
נראה שהמלצרית שוקלת את ההצעה, "שיהיה" היא אומרת בסוף, "אני מניחה שבהקשר הזה חיים פעם אחת." היא מתיישבת לידי ומול מייקל, המבט שלה מעיד שהיא עדיין לא מזהה אותו, או שהיא מזהה ופשוט לא אכפת לה.
"אתה לא מפחד שהוא יתבע אותך?" היא שואלת, "יתלנון למשטרה או משהו?", יש לה קצת דאגה בקול, "הוא בחור עם השפעה."
"תירגעי" עונה מייקל, "אני בספק שהוא מסוג האנשים שירצו להודות שמישהו הפיל אותם באגרוף, הוא בטח יספר לחברים שלו שהוא נפגע בתאונה או משהו, אבל במקרה הכי גרוע אני די בטוח שזו הייתה הגנה עצמית."
המלצרית מחייכת, "זו לא." היא עונה לו, "אבל מי יעיד אחרת." היא זורקת לאוויר.
"אף אחד," עונה מייקל בעודו מתרווח, "אז בואי נשמע כמה זה הגיע לו."
קצת יותר ארוך מבדרך כלל, ואני לא הכי מת על המוצר הסופי, אבל אני כן חושב שהפרק משרת את המטרה שלשמה הוא נכתב. הוא אולי מרגיש קצת פיילר, אבל אנחנו עוד לא שם.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 707
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית.

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 7 PG13

שליחה על ידי lonewolf » 07 ספטמבר 2019, 20:32

נחמד. היו כמה שגיאות כתיב, לא משהו שמשנה משהו. אהבתי שהעברת את העלילה דרך עיניים של מישהו אחר, ותוך כדי הרחבת עליה קצת. מחכה לפרק הבא.
.The lone wolf hunts alone
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 3618
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 7 PG13

שליחה על ידי tkhag1 » 07 ספטמבר 2019, 20:54

נחמד וחביב אבל אין לי משהו יותר טוב לומר על זה.
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8773
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 25

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 7 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 21 ספטמבר 2019, 19:23

פרק 8 דף חדש
ספוילר
הצג
לקח לה משהו כמו רבע שעה לסקר את סיפור חייה, והדבר קצת כאב לה, הרגע שבו מבינים שהחיים לא מיוחדים, זה דבר שווה ערך לפציעה קשה, שני המקרים יגרמו לך להעביר את כל חייך מולך ברגע, לנסות למצוא רגעים שמחים להתנחם בהם, ואז להגיע לאמת המרה.
ולכן היא הייתה צריכה עוד כוס קפה נוספת לפני שהיא סיפרה להם הכל, על אמא שלה, על האבא הנהדר והנעדר שלה, על העבודה המשעעמת בדינר, ועל ברנדון, שבטוח מספר לכולם שהוא קיבל את הפציעה שלו בקרב מול עשרה אנשים. היא רצתה להציע לשתות לכבוד המצב של ברנדון, אבל נראה שזו לא החברה המתאימה לכך.
הילדה הייתה נחמדה, זה יאמר לזכותה. היא לא ציפתה שעוד אחת מהנערות העשירות של הפנימיה בכלל תתייחס אליה, לא שהיא הייתה זקוקה ליחס ממנה, אבל לפחות היא לא הייתה מאלה שהרגישו שכסף יכול להפוך אותן ליותר טובות מכל האחרות.
"אז איך אמרת שקוראים לך?" הוא שאל בדיוק ברגע שבו חלפו חמש עשרה הדקות של סיפור חייה, "אשלי" היא ענתה, "אשלי תרת'." היא הדגישה את שם משפחתה, לא שהיא הייתה בטוחה לגמרי למה היא עשתה את זה, הבחור ההוא גרם לכל דבר להרגיש רשמי ומכובד, לעזאזל הוא אפילו שבר לברנדון את האף בצורה שהרגישה מכובדת.
"אני מניח שאת מזהה אותי," הוא אמר לה, "האמת שאני אהיה מופתע אם לא."
והיא לא, לא בדיוק. לקח לה רגע להבין, לזהות את תווי הפנים, את הפרופיל, היא כמעט נחנקה מהקפה כשהאסימון נפל, והיא הייתה זקוקה לכל הכוח שלה כדי לא לעשות עניין מזה, מהעובדה שהבחור שיושב מולה הרוויח יותר כסף בחודש מאשר היא תרוויח בכל חייה, הוא היה הדבר הכי קרוב לנסיך שהיא הולכת לפגוש בחיים שלה, היא התמקדה, פחדה להשמיע כל תגובה שתראה אותה חלשה. היא נשמע עמוק לרגע, "אתה מייקל לא?" היא שאלה, באותו סגנון שבו פונים לחבר של חבר.
"כן," הוא ענה לה, "אני לא אשאל מאיזה מגזין זיהית אותי."
למעשה זה היה מגזין סוג ג' שבו הוא הופיע ברשימת עשרת הרווקים הנחשקים של אירופה, כל מי שהיה מעליו היה בן מלוכה מסוג א', בכך הכוונה שהוא יורש לכתר כזה או אחר, לא שהיא קנתה מגזין כזה, אחת הלקוחות שכחה אותו בדיינר, היא פשוט רפפה.
"אל תעלבי" הוא הוסיף מהר, והיא יכלה להבין למה זו הייתה התגובה שלו, היא לא חשפה יותר מדי בפנים שלה, לפחות ככה היא קיוותה, אבל כשאתה אדם כמו מייקל, אתה כנראה מצפה שכולם ידעו עליך דברים מערכים בווקיפידה וצהובונים.
היא כחכחה בגרון במהירות, "לא נעלבתי," היא מהירה להסדיר את העניין, היא ממש לא הייתה נעלבת ממצב כזה, "אני פשוט לא רגילה לדברים כאלה, אתה מבין שהדבר הכי מעניין במקום שכוח האל הזה זה שהילדים עושים מסיבה."
"ילדים?" שאלה הילדה, היא חשבה שמייקל קרא לה מיני או משהו בסגנון, כנראה אם יש כסף אפשר לבחור שמות מוזרים, אשלי הייתה בת 22, והילדה הייתה שמינסיטית במקרה הטוב, אז היא הייתה בת 18-17, ברור שהיא ילדה.
"היא מתכוונת אליך." אמר מייקל, "כשאת עדיין תיכוניסטית, את ילדה." הוא הוסיף, עצם זה ששניהם חשבו על אותו הדבר גרם לה לחייך קלות.
"אני בת 17" הילדה הדגישה את המספר, ובסופו של דבר זה היה דבר די מובן, בגיל הזה רוב האנשים מרגישים שהם שולטים בעולם ובלתי פגיעים, יכול להיות שהיא גם הייתה מתנהגת ככה, אבל האמת הייתה שבגיל הזה אשלי כבר לקחה משרה חלקית כדי לשלם חשבונות בבית, אמא שלה לא תפקדה כבר אז, והיא הייתה צריכה להיות המבוגר האחראי.
"מ.ש.ל." אמר מייקל בתגובה לאחותו, והיא החמיצה פרצוף, מה שגרם למייקל לחייך ולפרוע את שיערה. "מספיק!" היא אמרה בקול.
זה גרם לה לחייך, היא תמיד רצתה מערכת יחסים כזו, או מערכת יחסים בכלל, לחיות לבד עם אמא שהרבה אנשים יקבעו שהיא לא כשירה בתחום בריאות הנפש לנהל אורח חיים מבלי לפגוע בעצמה יכול לגרום לבדידות.
"אז מייקל," היא ניסתה להסיט מעט את הדיון, "מה מביא סלאב כמוך למקום שכוח אל כזה? אם היית מידע את ראש העיר הוא גם היה מזמין את התקשורת."
"בקצרה, אחותי." הוא אמר והביט על הילדה, "המעצבנת הזו גרמה לי לנהוג כל הלילה מניו יורק רק כדי לנזוף במנהל שלה."
"אני חושבת שהתכוונת שהמנהל נזף בך." היא תיקנה אותו. אבל הילדה התפרצה "למעשה, הוא נזף בו" היא אמרה, "ואז קנה את בית הספר, אני חושבת שהממוצע שלי יעלה בקרוב."
היא הרימה גבה, עוד ילדה שמקבלת כל מה שהיא רוצה, לא שזה מפתיע אותה בכלל, הזוג הזה נראה כאילו נולד עם כפית של כסף, או יותר נכון פלטינה בפה, הם לעולם לא ידעו עבודה קשה מהי.
"אז אני חייב לשאול." מייקל שינה נושא במהירות, והחזיר אותה לשיחה, "ברור שאת לא נהנית מהעבודה הזו, אז למה להישאר בה?" הוא שאל.
"טוב," היא אמרה, "הסברתי לך על עניין אמא שלי, אז אני לא יכולה להתרחק יותר מידי מהעיר, אז אני נאלצתי לסרב למלגות של המסודות שהסכימו לקבל אותי, האפשרות היחידה שנשארה לי זה לחסוך כסף ולנסות להתקבל ללימודים פה." היא הסבירה, "הדיינר הוא המקום היחיד שאני יכולה לעבוד בו וגם להיות בבית כשצריך, הבוס שלי מבין את המצב ונותן לי מעט יד חופשית."
"ואז מה?" חקר מייקל, "נגיד ויש לך את הכסף, מה תלמדי פה? לפי מה שאני מבין זה לא הווארד פה, מה את מתכננת ללמוד?"
"אין בדיוק הרבה אפשרוית" היא ענתה לו, "זה בית ספר לאומנות, וכנראה הגיע הזמן שכל ציורי הידיים שלי ישתלמו" היא ניסתה להישמע צינית ולהפסיק את הדיון הרציני הזה, והאמת הייתה שהיא בהחלט הייתה ציירת סבירה, אחד הקירות בחדר שלה מלא בציורים שאמא שלה נשבעה שהיא הייתה מציירת עם אבא שלה לפני שנים, זה הדבר הכי קרוב לזיכרון מאבא שלה שיש לה, והדבר היחידי שקשור אליו שהיא לא הייתה מסוגלת לזרוק.
אבל מייקל לא צחק, הוא פנה בחזרה לאחותו "מיני, כבר מאוחר," הוא החל להגיד, ונראה שאחותו עמדה להתנגד אבל הוא ירה בה מבט מהיר, "תזמיני אובר בחזרה לבית הספר, אם יהיה בעיות תדאגי ליצור איתי קשר." הוא קבע, "יש לך את הטלפון שלי." הוא הוסיף, לא שאשלי הבינה למה.
הילדה קמה בשקט,"שמור על קשר." היא אמרה בפשטות ויצאה בזריזות מהדיינר, היא תגיע מהר בחזרה לבית הספר, ונראה שמייקל לא חושב שצריך לדאוג לה, לא הייתה סיבה לאשלי לדאוג לה.
"אלה היו 24 שעות ארוכות, ובחיי שאני גמור." אמר מייקל, "אבל נחזור לעניין שלנו," ולאשלי לא היה מושג למה הוא מתכוון, הפגישה הזו הפכה להרבה יותר מוזר כרגע, אבל הוא המשיך לדבר "אשלי, את בהחלט לא קורצת מהחומר של מלצרית, הקפה שלי היה נורא, בואי לא נדבר על הצלחת שהפלת קודם... אבל את עובדת קשה וחרוצה, לא קשה להבין את זה רק מלהביט בך." הוא אמר באיזה סגנון דיבור חצי רציני וחצי מצחיק, והיא ניסתה להבין לאן הוא מתקדם.
"אני הולך לממן לך את הלימודים פה" הוא המשיך, "תלמדי מה שאת רוצה וכמה שאת רוצה, אבל בתנאי אחד..." ואז בתוך רגע היא חשבה שהשיחה הולכת להחליף ברנדון אחד בשני, אחד שיש לו הרבה יותר כסף והרבה יותר כוח למרר לה את החיים אם היא תגיד לא.
"תשמע" היא אמרה, "אני לא יודעת מה אתה חושב שאני…" היא החלה להגיד, אבל הוא קטע אותה.
"בתנאי שאת פוקחת עין על מינרווה." הוא אמר ונתן למשפט לשקוע, "את חכמה, את אחראית, ונראה שלאחותי אכפת ממך, אני צריך שתמנעי ממנה להיכנס לצרות מיותרות."
"אני לא ביבסיטר." היא ענתה, כאילו היה בזה די בכדי לסגור את הדיון.
"והיא לא תינקות." הוא עונה , "אבל היא ילדה בת עשרה עם קרן נאמנת של כמה מאות מלינוי דולרים, אני צריך מישהי עם שכל ויושרה שיכולה לוודא שהיא לא עושה שטויות."
"אין לה הורים שאמורים להיות אלה שדואגים בקטע הזה?" היא שאלה, לא בטוחה בכלל למה היא מתעיניית במשהו שאין סיכוי שתסכים אליו.
"אני ואחי הם הדבר הכי קרוב שיש לה" ענה מייקל, "את אמא שלה היא איבדה מזמן, את אבא שלה היא לא הכירה." הוא הסתדר רגע בכסאו, "מינרווה היא החלק הטהור של המשפחה, היא לא מופיעה בכתבות, היא לא גרה בדיוק בבית…" הוא החל להסביר, אבל הסקרנות גברה עליה.
"אתם יתומים?" היא שאלה תוך כדי, לא בטוחה בכלל למה, לא למה זה העניין שלה, או למה היא שאלה.
אבל מייקל לא נרתע ופשוט ענה "לי ולאחי יש אבא, הוא לא אביה הביולוגי של מינרווה, אבל הוא אימץ אותה כשהוא התחתן עם אמא שלה."
"מה שמחזיר אותי לשאלה, אבא שלכם לא..."
הוא קטע אותה, "אבא שלנו הוא לא מהסוג שעושה משהו, הוא לא מההורים שדואגים לילדים שלהם."
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה בעצם?"
"התחברתן היום, את לא צריכה להיות צמודה אליה, וגם לא להיות אמא שלה. אבל אני אשמח אם תתחברו ותוכלי למנוע ממנה לעשות שטויות."
"וכשאתה אומר שטויות אתה מכתכוון ל..."
"שתעשה קעקוע ענק על הגב עם היא רוצה, אבל שלא תחליט שהיא בורחת עם מישהו כי זו "אהבת אמת" או משהו. אני פשוט חושש שלמינרווה אין גבולות לפעמים." הוא הסביר, "כל מה שאני רוצה זה שאם את שומעת אותה אומרת שהיא עושה משהו שנראה לך שלא כדאי לעשות, תנסי להניע אותה מזה, בגג תרימי לי טלפון."
היא שתקה לרגע, ואחרי רגע של מחשבה היא שאלה "מה הקאץ'?", כי ברור שמליונרים לא זורקים כסף על מלצריות בלי סיבה, "ואם לחדד, למה אני?"
"לא הייתה לך בעיה להתנגד לעכבר הזה מקודם, ואת מספרת שהוא הציע לך הצעה דומה לשלי, רק ששלו כללה רומן לא רצוי, אני חושב שחצי מהאנשים שאני מכיר היו מסכימים לחיות חיים לא נוחים בשביל עתיד פוטנציאלי."
"ואני חותכת במידה והיא עולה עליך, או במדיה והיא דוחה אותי, אני לא אהיה זו שעוקבת אחריה כל הזמן." היא הוסיפה לעסקה, היא עדיין לא אמרה שהיא תעשה את זה, אבל היא הייתה חייבת לוודא שהוא לא מצפה ממנה לרדוף אחרי הילדה עם מטרייה בגשם.
"מקובל" הוא ענה. והיא הייתה קצת מופתעת מזה שהוא קיבל את הדרישה שלה בכזו קלות
ולכן היא הייתה חייבת לנסות להבין מה קורה פה, "יש לי זמן לחשוב על זה?" היא שאלה, "או שזו מסוג העסקאות שאתה הולך להתחרט עליהן עוד כמה דקות ולהציע לאחר."
בתגובה הוא שלף כרטיס ביקור מכיס החליפה שלו, "צלצלי למספר הזה שהגעת להחלטה, אם את לא משיגה אותי אז תבקשי ממינרווה להשיג אותי, יש לה מספרים קצת יותר אישיים. בגג תגידי לה ששחכתי פה משהו." הוא תירץ, "אם את רוצה נעשה את זה רשמי ואדאג שהעו"ד שלי יכין חוזה מסודר." הוא סיים ולא חיכה לתשובה נוספת, "אני צריך לחזור לתפוח הגדול לפני שהחברה שלי תתמוטט ואבא יתבע אותי." הוא קם מכסאו בקלילות ועזוב, לא לפני שהוא הספיק להוסיף "להתראות." ולשלם את מחיר הארוחה בתוספת בונוס רציני למדי.
והיא נשארה לשבת שם לבדה, לא היו עוד לקוחות עד הערב, אז היא פשוט ישבה ובהתה בכרטיס הביקור הזה, הדבר שאמור להוציא אותה מהחיים האלה לחיים קצת יותר פשוטים, כל אחד אחר היה מסכים לזה בתוך דקה.
אז למה היא מרגישה שהחיים שלה השתנו לנצח.

אוקי, אני אפתח באגיד שאני לא מת על מה שיצא, לקח לי יותר מידי זמן לכתוב את זה, וכתבתי אותו מחדש בערך פעמיים (בגלל זה הייתה הפסקה של שבוע) אני לא בטוח למה אני לא אוהב את הפרק, והוא אפילו מרגיש טיפה פילר, אבל כל ניסיון שלי להחליף אותו או לוותר עליו פשוט יפריע בעלילה בהמשך.

מקווה שקשת הפרקים הבאה תהיה מוצלחת יותר
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 3618
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 8 PG13

שליחה על ידי tkhag1 » 21 ספטמבר 2019, 19:32

משהו באמת מרגיש קצת לא במקום בחלק הזה... נראה לי שהוא מהיר וקצת מכאני אבל אני לא בטוח...
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 707
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית.

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 8 PG13

שליחה על ידי lonewolf » 21 ספטמבר 2019, 20:08

אני חושב שהבנתי מה חסר בפרק הזה: הסבר משכנע למה הוא שכר אותה. הם הרגע נפגשו, הרגע הכירו, ולא נראה לי שבן אדם מציע למישהו עבודה 10 דקות אחרי שהוא פוגש אותו. מה שעוד חסר לי בפרק הזה הוא הוכחה שמינרווה התחברה למלצרית. זה פשוט לא מוזכר שם.

הפרק בסך הכל כתוב טוב, הכתיבה שלך בכלל נורא זורמת וכיפית לקריאה, ואני חייב להגיד, אני מקווה שהפרק הבא יעסוק ברוצח ההוא. קצת שכחתי שהוא קיים.
.The lone wolf hunts alone
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 8 PG13

שליחה על ידי הלדין » 21 ספטמבר 2019, 20:22

אז מטרת קשת העלילה היא להסביר למה מייקל שכר את דיינה להיות בת הלוויה של אחותו. מדוע, בפשטות, שלא ישכור אותה כמשרתת?
(זה נשמע לי יותר מתאים למנטליות האריסטוקרטית הבריטית שהוא מפגין.)אני מניח שהפנימייה דאגה לכל צרכיה של מינרווה ולכן לא היו לה משרתים. עתה שהוא בעל הפנימיה הוא יכול לכופף את התקנות עבורה. מצד שני, זה דורש ממנו לחשוב ליותר משניה. מבחינת אופי, מייקל מוצג בפירוש כאדם שמחליט החלטות ברגע כמו ההחלטה לקנות בית ספר. לי זה הצטייר כהחלטה די שרירותית מצד מייקל. הוא לא בדיוק בדק אם זה מתאים לאחותו.

האם דיינה שחורה? למיטב הבנתי, האווארד מזוהה בדרך כלל עם האוכלוסייה השחורה בארה"ב אף על פי שהיא יקרה למדי. אני מניח שהוא מתכוון להרוורד. ואאז"נ, אביו החורג של מייקל הוא אביה הביולוגי של מינרווה. כך זה הוצג בפרקים הקודמים.
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8773
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 25

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 8 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 22 ספטמבר 2019, 13:58

הלדין כתב:
21 ספטמבר 2019, 20:22
אז מטרת קשת העלילה היא להסביר למה מייקל שכר את דיינה להיות בת הלוויה של אחותו
אשלי* - וכן, סוג של. אולי פחות בת לוויה ויותר מישהי ששם לוודא שהיא לא עושה שטויות. - לא משרתת גם כי אני די מניח שב2019 (נגיד שזה השנה של הסיפור, שנות ה201X) משרתת זה לא בדיוק מקצוע, כמו כן הוא רצה לתת לה משהו שהיא תיקח, והיה הרבה יותר הגיוני שהיא תיקח "עבודה" כזו מאשר משרתת, כמו כן- כן מייקל לא בדיוק הוא האדם האחראי ביותר, בגלל זה הוא עושה לזה מיקוד חוץ דרך אשלי.

הלדין כתב:
21 ספטמבר 2019, 20:22
האם דיינה שחורה? למיטב הבנתי, האווארד מזוהה בדרך כלל עם האוכלוסייה השחורה בארה"ב אף על פי שהיא יקרה למדי.
הרוורד, שילוב של טייפו והיעדר ידעה שיש עוד מקום בשם האווארד. כמו כן לא התעמקתי בזה יותר מידי מבחינת צבע העור של הדמות, אני לא מנסה לצאת כמו רולינג ולתת לכל קורא להחליט איך נראית הדמות מהבחינה הזו, אלא זה משהו שאני פחות מתמקד בו אלא אם כן הוא חלק חשוב בזהות של הדמות.
הלדין כתב:
21 ספטמבר 2019, 20:22
ואאז"נ, אביו החורג של מייקל הוא אביה הביולוגי של מינרווה. כך זה הוצג בפרקים הקודמים.
מפורשות הוא אביו הביולגי של מייקל ואביה החורג של מינרווה, די בטוח שלא הצגתי את זה אחרת, אבל אני אעשה בדיקה ואתקן.
lonewolf כתב:
21 ספטמבר 2019, 20:08
אני חושב שהבנתי מה חסר בפרק הזה: הסבר משכנע למה הוא שכר אותה. הם הרגע נפגשו, הרגע הכירו, ולא נראה לי שבן אדם מציע למישהו עבודה 10 דקות אחרי שהוא פוגש אותו. מה שעוד חסר לי בפרק הזה הוא הוכחה שמינרווה התחברה למלצרית. זה פשוט לא מוזכר שם.
כמו שרשמתי בדיוק להלדין, מייקל לא חשב מעבר לזה, הוא הרגיש שיש איזה "קליק" והתקדם הלאה, אני רק אדגיש שהצעת ההעובדה לא מגיעה בפרק שבו יודעים מה עובר על מייקל והוא חושב, ולכן זה קצת חסר. אני לא בטוח כמה סגנון הכתיבה של להציג את קו המחשבה של דמות אחרת בכל פעם (כמו שפה אין לנו בכלל את המבט האישי של מייקל) תמיד עובד, אבל זה מעין תרגיל שעשיתי לספר/סיפור הזה. ובשלב הזה מרגיש לי מוזר לשנות אותו.

lonewolf כתב:
21 ספטמבר 2019, 20:08
הפרק בסך הכל כתוב טוב, הכתיבה שלך בכלל נורא זורמת וכיפית לקריאה, ואני חייב להגיד, אני מקווה שהפרק הבא יעסוק ברוצח ההוא. קצת שכחתי שהוא קיים.
בדרך...
tkhag1 כתב:
21 ספטמבר 2019, 19:32
נראה לי שהוא מהיר וקצת מכאני אבל אני לא בטוח...
יכול להיות שבפורמט של ספר מודפס היה קצת יותר מקום, אבל כמו שאמרתי קודם, אני מנסה להגביל את עצמי לכמות דפים כדי לא ליצור בלוק טקסט לקוראים. אלא משהו שיהיה סביר לקרוא בפרק זמן נוח.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8773
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 25

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 8 PG13

שליחה על ידי liorgonen3 » 28 ספטמבר 2019, 19:13

אנג'ולו והדוכסית

פרק 9 - שעת שיא
ספוילר
הצג
זה היה לילה ארוך, ואין דבר שאני רוצה לעשות יותר מאשר לעצום עיניים ולשקוע, לתת למחשבות לעוף, לשכוח מהעולם ולהיפטר מהעייפות הזו.
המשוגע שהשאיר את הערפד ההוא להישרף בשמש גרם לי לנקות אחריו, לא משהו מסובך מידי, אבל אני רק תוהה מה היה קורה אם לא הייתי שם מאותה סיבה, לצוד את הערפד ההוא.
לא שאני איש משמר, החברה האלה לא משתמשים בבחורים כמוני, הם מנסים לעובד כמה שיותר פשוט וכמה שיותר טהור, וגם אז הם חושבים עשר פעמים לפני שהם פועלים, המשמר הוא הגוף המושלם למנוע מכל כוחות האופל לכבוש את עולם החיים, אבל כשזה לטפל במקרים נקודתיים כמו הערפד ההוא? עד שהם פועלים הוא מסוגל לעשות יותר מידי צרות.
אבל יש מישהו שדואג שערפדים לא יעשו שטויות, בניגוד לאנשי זאב ומכשפות שעושים מה שבא להם וכמעט אף פעם לא מפוקחים, המועצה מפעילה רשת של עצמאים עם רישיון להרוג כל ערפד שעובר על החוק שלהם, החיסול של הלילה האחרון הוא על יצירה של ילדת לילה חדשה, הערפד ההוא הקים מישהי לתחייה בתור ערפדית ללא כל הסכמה, השלמתי את ההשמדה שלו, ואני רק צריך למצוא אותה ולהשמיד גם אותה לפני שהיא תשתגע, היא "דם-חם" כרגע, ערפד בתקופה הראשונה שלו, חיית טרף מסוכנת וחסרת מעצורים שיכולה לסכן גם ערפדים אחרים, אם אין אף אחד שיכול למתן דם-חם, אז צריך לחסל אותו, בדיוק כמו שמחסלים כלב חולה כלבת.
אבל אני אמצא את הדם-חם הזו בזמן אחר, ערפד אחד מספיק לי הלילה, בייחוד עם המעורבת של הסלסטיאל ההוא, אני צריך זמן להירגע, לנקות את הבארט, לאסוף מודיעין, ולפעול בחוכמה. דברים שאני לא מסגול ורוצה לעשות כרגע.
ה"בית" שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה, הוא דירת מרתף בת שני חדרים בבוסטון, מרחק שאני לא במצב לנסוע, ולכן אני נאלץ להשתמש באחד ה"בתים הבטוחים", דירות חדר מפוזרות ברחבי המדינה, בעיקר לסוכנים פרטיים כמוני, אפילו יש לנו אפליקציה שמציינת איפה הבית הבטוח הקרוב והפוני ביותר. אנחנו לא מאוגדים בשום דרך, אבל מאחר וכולנו משרתים את אותו לקוח, אז אנחנו מנסים שלא לשים רגל אחד לשני, חוץ מזה, אם הבתים האלה יעמדו ריקים בלי מבקרים לאורך זמן אנשים עלולים להיות סקרנים, כרגע הם פשוט נראים כמו דירות airbnb שאף אחד לא היה רוצה, ולכן אף אחד לא מברר עליהם.
הדירה הזו היא כמו כל דירה אחרת, חדר בודד, מיטת שדה, ארון ריק, ומקרר ריק עוד יותר, אני בפירוש רק אחדש פה כוחות, אתאפס על עצמי, ואצא חזרה לעבוד בלילה הבא כדי למצוא את הדם-חם ההיא, כבר קיבלתי תשלום על היוצר שלה, היא אומנם שווה הרבה פחות, אבל אני צריך למצוא, גם כדי לוודא שהיא לא תפגע באף אחד או בעצמה, וגם כדי לתחזק את המוניטין שלי, זה לא שאלה של כסף, רוב הציידים האחרים פועלים בצורה מאוד מלוכלכת, בדרך כלל עם אש או עם מפגן כוחות מרשים בסמטה חשוכה, תמיד יש נפגעים, תמיד אין הוחכות, השיטה שלי נקייה יותר, אני מצליח לסיים את זה בדרך כלל בייריה מדויוקת מרחוק, רוב הערפדים מתים מקליע רחב קאליבר -חודר שריון לראש, זה לא יעיל כמו חץ עץ לתוך הלב, אבל הימים שלי כקשת חלפו להם, הרבה יותר נוח לי לעבוד עם הבראט כשאני צד ערפד מאשר עם קשת וחצים.
אז אני מתיישב על המיטה ונשען לאחור, יש לי פחד קל לעצום עיניים, כי בכל פעם שאני עושה את זה, אני זוכר איך הכל התחרבש, איך התחילה שרשרת של אירועים שבסופה אני מוצא את עצמי לבד, מוקף אויבים, וקצת כמהה למותי.
הפרעת דחק פוסט טרומאטית, ככה הרפואה המודרנית קוראת לזה, מצב בו המוח שלי כל כך נפגע מהאירועים הללו, שאני לא מסוגל להתגבר עליהם באמת, יש כאלה שנדפקו עם להיכנס להתקף בגלל כל רעש פיצוץ, יש כאלה שפשוט נזכרים בזה בגלל מילים לא נכונות, אבל אני? אני זכיתי להיכנס להתקף חרדה תת-הכרתי בכל פעם שאני עוצם עיניים ומנסה לשכוח מהמציאות כמו כל בן אדם אחר, אני נזכר באותן מאורעות, באתם רגעים, באותה שורה של החלטות מפגרות.
בהתחלה לא הצלחתי לישון, פשוט הייתי מתעורר כל הזמן, מכוסה זיעה קרה, מתנשם, וחסר מנוח, בדרך כלל זה גם היה עוצר את ההתקף, המציאות שלי הייתה מנצחת עם העיניים היו פקוחות, אבל עכשיו אני פשוט מכריח את עצמי לעבור את המאורעות מחדש, כדי שלפחות אפסיק להיות זומבי עייף.
גם מבלי לעצום עיניים, אני עדיין זוכר את הקריאה בקשר שהתחילה את המבצע הזה "אנג'לו, מטרה מערבית אלי, 50 צעדים, חסל." אמר יהושע בקשר, משפט אחד שהמשמעות שלו הוא שאחד החבר'ה הרעים הולך למות בתוך פחות מעשר שניות. ואז לחצתי על ההדק וממרחק של קילומטר נורה קליע במהירות של 853 מטרים לשנייה, למחבל המסריח הזה לא היה סיכוי מהרגע שהוא הופיע לי בכוונת.
"מצויין" אמר יהושע בקשר, "אני ודוד ממשיכים למטרה א' , דיוק וגאס מטרה ב'. אנג'לו חיפוי וחיסול תצפית." הוא פקד, ואני עניתי "יש." בקרירות. כמו שאר חברי הצוות שאמרו את אותה תשובה.
אבל אז יהושוע היה חייב להתחיל בנאום לפני פעיולת שלו,"תזכורו, אין תגובורת," הוא אמר, "ואני גרוע בחדשות רעות, לא בא לי לספר לאימהות שלכם שנפלתם לי באמצע עיראק." הוא הוסיף במעט סרקזם שחור שאפשר לפתח רק במצבים כאלה.
אני לא באמת רוצה להגיב על זה, אז אני ממשיך "זז לעמדת תצפית ב'," אמרתי, " 2 קטנות, מבקש אישור." יהושע פשוט מעניק לי אותו ומוסר לי לדווח מהעמדה, אז אני קם במהירות ורץ כפוף לעבר תל שנמצא מאה מטרים לפני, שמעניק תצפית יעילה יותר על הכפר.
זו עיירה קטנה ותו לא, סביר להניח שהתושבים שלה נעלמו מזמן והוחלפו במחבלים פעילי טרור- שטחי המראה הפכו למחסני נשק, הביתים הפכו למגורי חיילים, והאמת היא שכנראהשגורלם של התושבים המקוריים לא שפר אליהם. בזמנו לא היה לי באמת אכפת, זו הייתה מלחמה ואנשים מתו, החוכמה הייתה להיות האחרון שהורג.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ומקור האור היחיד פרט לירח היה כמה מהבתים שבהם דלק אור, אני לא בטוח איך היה להם חשמל שם, כנראה כמה גנרטורים ואולי אור נרות, זה לא מהדברים שאתה חושב עליהם כשאתה קוצר לך מחבלים באמצע שום מקום, יותר ניסתי לנחש מה הם ציפו שהשומר בעמדת השמירה בכניסה לכפר יראה בחושך הזה, אבל לא התלוננתי על אויב מפגר.
"יהושוע, אני בעמדה." אני אומר לאחר שאני מרכיב את הרגליות של הבארט שלי על החול,"ואני רואה פטרול של 2 מתקרב עליכם."
"קיבלתי אנג'לו, מתקדם למטרה, צוות ב'- מה הנ.צ?"
"דקה" אומר דיוק בקשר, "גאס בדיוק פורץ את דלת המחסן, אני בדיוק רוצה ללכת לשאול שומר אם יש לו מושג בפריצת דלתות, כי ברור שגאס הוא כישלון בזה."
רעשי שריקה נשמעים, בשלב הזה למדנו לזהות קולות ירי של נשק עם משתיק, כמו המשתיק שהונח על רובי הM4 של שאר הצוות, פרט לדיוק שגם נשא עימו רובה צייד מדגם spas לצורך פריצה לתוך מבנים, ואני שהחלפתי את הרוס"ר שלי ברובה הצלפים. אז קולות כאלה אומרים שמישהו מהצוות פתח באש על מישהו אחר, ולכן אנחנו שותקים, גם כדי לא להפריע לחילפוי האש, וגם כדי לא להיות זה שיפתח בשיחה שבסופה אנחנו יכולים לגלות על חבר מת.
"כאן יהושוע" הוא מדווח, "פרטול חוסל, מסתירים שאריות ומתקדמים." הוא מסיים ומשחרר צפירת הרגעה תודעתית, הוא יכול היה להגיד "אנחנו חיים והם מתים", אבל הוא אף פעם לא עשה את זה, תמיד הדיווח שלו היה רשמי וברור, נראה לי שהוא נהנה לתת לנו לחשוש לרגע, בטח הוא חשב שזה משאיר אותנו ערניים כל הזמן.
"יש לנו כמה דקות עד שירגישו בחסרונם." אומר יהושע, "כמה זמן עד הפריצה?"
"כאן גאס, רעש הקליק האלוהי נשמע, אני פותח את הדלת." הוא אומר, מה שאומר שרובה הצייד של דיוק יהיה חסר שימוש, גאס סיפר שהוא היה פורץ למכוניות שהיה צעיר, הוא תמיד אהב מנעולים, וקרא לרעש של מנעול נפרץ כ"קליק אלוהי", כל פעולה כזו הייתה תחרות, האם גאס יפרוץ את המנעול לפני שדיוק יחליט לעשות רעש, עד כה גאס תמיד ניצח.
עברתי לסרוק את הרחוב שפרוס לפני, גאס ודיוק נכנסים לתוך בית שאין לי כל יכולת לכפות עליהם בתוכו, בעוד הצוות של יהושע עומד לצאת מטווח הראייה שלי. תחושת קור גואה בי, אני לא מסוגל לסייע לאף אחד מהם, זה חלק ברור מהמשימה, ואני עובר למצב "שקט" בנתיים. לא זז, לא מדבר. רק משקיף.
בשלב הזה יהושע פוקד על גאס לדווח, הם מספיק זמן בתוך המבנה שהנשק המלוכלך בו, הארגון הזה הוא לא מהסוג ששומר את הנשק הלא חוקי שלו במקום נסתר, הם רוצים שהעולם ידע שיש להם נשק לא קונבנציונלי, והמודיעין אומר שהנשק לא הוצע מהבניין הזה בשבוע האחרון.
"לעזזאל" אומר גאס, ואז ישר מתקן, "כאן גאס, אין זכר לגאז סארין, אבל בחיי… בנשקייה של המבצר יש פחות חומר נפץ..." הוא אומר בקשר.
"חזור שנית" פוקד יהושוע.
"בדקנו" אומר דיוק בקשר, "אין פה באמת מקום להסתיר משהו, זה פשוט מחסן גדול עם יותר מידי אמל"ח…"
"מצאתי משהו." אומר גאס, "אבל זה לא מוצא חן בעיני."
"דווח." אומר יהושוע, "מהר."
"יש מיכלי גז," הוא ענה, "אבל הם ריקים, כולם."
יהושע שתק לרגע, היעדר גז הסארין אמור להיות בעייה רצינית, יכול להיות שהזיזו אותו, יכול להיות שהוא מוסתר במקום אחר, והגרוע מכל -יכול להיות שהמודיעין היה לא נכון וזה בעייה מסוג אחר."
ואז שמענו את יהושוע פולט אנחת אוויר, "תניחו מטענים, נשמיד את המחסן הזה וניסוג, אין לנו כוח אדם לחפש לבד בכל הכפר הזה."
"קיבלתי" עונים יחדיו גאס ודיוק.
"תזדרזו", יהושע אומר, המשימה הולכת להיות כישלון, הוא הולך לחטוף אבל אפשר לכבד את ההחלטה שלו, צוות של חמישה, לא משנה כמה הם טובים, לא יכולים לפשוט לבדם על כפר מלא ועוד לחפש בו אמל"ח לא חוקי ללא כל תמיכה, באותה צורה אפשר לדרוש מאיתנו להתאבד, יש שם יותר אנשים רעים מאשר כדורים בציוד שלנו.
וזה הרגע בו הכל מתחרבן. "יהושע תתקופף!" צעק דוד בקשר באימה, וקול צרור יריה מחריש את הלילה. זו לא ירייה של משתיק. אלא רעש רתק מוכר של רובה קלצ'ניקוב, נשק שהצליח לקבל את ההגדרה "הנשק של הרעים" במלחמה הזו בטרור.
בתור רפלקס אני מזיז את הכוונת לכיוון שבו יהושע ודוד היו, אבל אפילו עם ציוד ראית הלילה אני לא מבחין במטרות, הם מאחורי קיר או בפינה של רחוב, שניהם מחוץ לטווח הראייה שלי, ואני לא רואה אף אחד אחר כרגע.
"יהושע, דוד. ענו בקשר." אומר דיוק. קולו קר, אבל אפשר לשמוע את האימה שלו, השתיקה לא ממשיכה הרבה, אנחנו שומעים צרורת נוספים, והכפר מתעורר לחיים במטח אורות שנדלקים, ורעש אזעקה.
"אנג'לו!" צועק דיוק לקשר. "אש חופשית, אנחנו יוצאים מפה ובאים לאסוף אותך." הוא נוטש את דוד ויהושע, אני לא צריך לחשוב פעמיים כדי להבין את זה, "מה עם יהושע ודוד?" אני אומר בקשר. "אני לא מוכן נוטש אף אחד."
"זה לא מעניין אותי." הוא צועק, "יהושע לא מגיב, אני הבא בשרשת הפיקוד, אני נאלץ להניח שהוא ודוד מתים או גרוע יותר, אז תעשה מה שאומרים לך, תצלוף בכל מטרה שאתה רואה, ותסתום את הפה עד שאני אומר לך אחרת." אני באמת רוצה לענות לו, אבל קולט מחבל בכוונת, ומסחל אותו בירייה בודדת שמשאירה לו חור בגודל אגרוף בחזה.
לעזאזל, אני לא מסוגל לנטוש אותם, אבל כרגע המטרה שלי זה לשמור על מי שאני יכול "תתקדמו" אני אומר, "אתם מחוץ לטווח חיפוי שלי."
"חיובי." עונה דיוק, ואני שומע אותו אומר לגאס "מתקדמים, אש חופשית."
הכפר כבר מלא במחבלים, אני מניח שעדיין לא גילו את קיומי כי הם ממשיכים לנוע ללא מחשבה, ואני יכול לקצור אותם, מחסניות ריקות נופלות על החול לצידי, ואני מתקרב לשלב שבו אני רוצה לשמור כדורים בשביל חיפוי. לשמחתי גאס פונה בקשר "אנג'לו, אנחנו כבר אצלך בכוונת?" הוא שואל, ואני מבחין בהם בזווית העין, מעביר את הכוונת כדי לסרוק את האיזור שהם נמצאים בו. "כן," אני עונה, "עצרו!,יש שלושה לפניכם, אני מטפל באמצעי."
"אש בעוד שלוש." אומר דיוק. ואני סופר איתו בלב, שתים, אחד, ואז שלושה קליעים נורים, שנים מצד גאס ודיוק, אחד מצידי, שלושתם שולחים את המחבלים לעולם הבא.
"זוזו" אני אומר בקשר, והכוונת שלי נמצאת תמיד צעד אחד לפני גאס.
"חרא, חרא, חרא" אני שומע את דיוק אומר בקשר, "זו הייתה אמורה להיות משימה פשוטה, מצא והשמד, לחסל כמה מחבלים מפגרים חסרי יכולת שמחזיקים קלאץ' בפעם הראשונה בחיים שלהם, איך כבר איבדנו שניים?!" הוא שואל בתסכול, ואני מוצא את עצמי חייב לשמור על המורל שלהם, כשאתה כועס ונואש אתה עושה שטוית, ואני לא יכול להרשות להם לעשות שטויות כרגע.
"לא איבדנו אף אחד!" אני אומר, ואני די מקווה שאני לא משקר לעצמי, הסיכוי שיהושע ודוד חיים נמוך יותר מרגע לרגע. אם הם היו חיים, אני אמור לראות אותם מהעמדה הזו, או לפחות לשמוע משהו בקשר, אין שום סיבה הגיונית לדממת אלחוט כזו.
אבל גאס פשוט צועק עלי בקשר,"תשתוק!", וזה השלב שאני מבין שהוא בהלם קרב, "אתה מוגן לך שם רחוק, אתה אף פעם לא נמצא בחזית אלא בעמדת הצליפה הנוחה שלך, מתי הבטת למי שהרגת בעיניים פעם."
אני לא יודע מה להגיד, אני רוצה להגיד לו שאני עושה מה שאני הכי טוב בו, שאני בסכנה כמוהם, אבל אני לא מוצא את המילים, חלק בגלל ההרגשה שלי שיש משהו בדברים שהוא אומר, וחלק שני בגלל ההרגשה שלי שאין דבר שאני יגיד שישנה כרגע.
אני רואה בכוונת הנשק שגאס ודיוק נכנסו לתוך בית בכפר, "אין לי ראייה, מה קורה שם?" אני שואל, אבל מקבל רק תגובה מקטועת בקשר, אני עומד לבקש מדיוק לחזור על עצמו, אבל רגע לפני אני שומע רחש מאחורי.
ברגע הזה יש לי 2 אפשרוית, להתפלל שאני מדובר בחייה, או להניח שעלו עלי, במקרה השני שוב יש 2 אפשרויות, להסתתר ולאבד את היכולת להגן על דיוק וגאס, אבל עדיין להיות בתצפית, או לבדוק מה נמצא שם ולחסל אותו, אני עדיין מאבד את היכולת להגן עליהם, אבל אני אוכל לחזור במהירות לעמדה.
זמן ההיסוס שלי כמעט עולה לי ביוקר, מאחורי שיח קטן יוצאת דמות, אני לא יכול לזהות אותה בגלל החושך שבלילה, לא בלי ציוד ראיית הלילה שלי, אבל אני שומע אותו מדבר, זו לא אנגלית, ואני קצת מצטער שאני לא דובר ערבית. אז אני לא מעז לזוז, בחושך הלילה יכול בהחלט להיות שהוא לא רואה אותי כרגע, והוא כאן כי הוא שמע אותי מדבר בקשר.
המצב שאני נמצא בו הוא בלתי אפשרי, אני שוכב על הבטן עם הגב למי שיכול להיות שבכל רגע יזהה אותי וימטיר עלי כדורים, גם אם אני ארצה לכוון עליו את הבארט יש סיכוי גבוה שהוא יוכל לפעול קודם, אם כל היכולת שלי, אני לא יכול להמר על החיים שלי שאני לא עומד מול הגרסה הערבית של לאקי לוק.
הזמן שלי אוזל כשאני רואה בזווית העין שהוא מזיז את היד שלו, ומרים משהו שבחושך הזה הוא לא יותר מצינור קצר, אבל אור הכוכבים שמשתקף בשכבת הזכוכית של הפנס חושף אותו, וברגע שהוא ידליק את הפנס יהיה לו כמה שניות לפני שאני מת.
אני חושב שהשתנתי קצת על עצמי מפחד, ואני מתחיל להבין שאני מתעלם כבר כמה שניות מכל מה שנאמר בקשר, ועכשיו אני מתחיל להבין שחוץ מזה שיכול להיות שגאס ודיוק בצרות, אם הם יצעקו או משהו בקשר, יש מצב שהוא ימצא אותי.
הוא מדליק את הפנס, אבל הוא לא מאיר ישירות לאזור שלי, הוא כנראה רצה לעשות סריקה של האזור ברדיוס גדול יותר, והאידיוט הציל את החיים שלי - בחושך מוחלט, כשאין אור פרט לכוכבים ואור הכפר במרחק, ואחרי שהוא נמצא בחושך כבר זמן מה, הוא מדליק פנס, והשנייה שבה הוא מסתנוור מהאור שלו היא הסיכוי היחיד שלי לפעול.
אני קם במהירות ומסתער לכיוון שלו, הוא בהחלט שמע אותי קם והפנה את הפנס אלי, אני רואה רובה קלאץ' מחובר לרצועה נח על הגוף שלו, אם הוא היה מחזיק אותי ביד, אולי הייתי מת עכשיו.
אני נכנס בו בעוצמה עם הכתף, מפיל אותו על הרצפה כשהוא מופתע מכדי להגן על עצמו, עוצמת המכה לקוחת ממנו את כל האוויר, גם אם הוא תכנן לצעוק, כל מה שהוא מצליח לעשות זה לשחרר קול חנק לא ברור.
אנחנו נכנסים לקרוב כוחות, וכשאני נמצא מעליו אני שולף מהר את סכין הקרב שלי ומנסה לנועץ אותה בו, הוא בתגובה מרים את ידיו ,שומט את הפנס, ועוצר את היד שלי, ואנחנו כעת במשחק של כוח, הראשון למצמץ, יהיה הראשון למות.
קשה לשחק על החיים שלך, למשחקים לא צריך להיות השלכות כאלה, משחקים הם הדבר שלא היה לי בילדות, הייתי לבד, למדתי להגן על עצמי מהמורים הטובים ביותר והיה ברור שאני אלך לצבא. אז בניגוד לטרוריסט הזה, שככל הנראה למד להחזיק נשק על ידי טרוריסט אחר, אני יודע מה אני עושה, אני מנחית את הברך שלי על המפסעה שלו, זה מחליש את היציבות שלי, אבל גורם לו להיכנס לשוק, האחיזה שלו נשברת, והסכין שלי צונח עמוק בתוך בית החזה שלו, אני מספיק לשלוף אותו במהירות ונועץ אותו שוב, הפעם בצוואר שלו.
"גאס," אני קורא בקשר. "אתה שם?".
"לעזאזל!." הוא צועק לי באוזנייה, וקולו מעורפל על ידי הקולות של כדורים שורקים באוויר, "איפה לעזאזל היית?!"
"היה לי פה מלוכלך אחד, הוא מחוסל." עניתי בעודי נשכב בחזרה לעבר עמדת הצליפה שלי מקודם.
"בינתיים שאתה נהנית לך עם המקומיים ,אנחנו חוטפים פה מטח יריות." אומר לי גאס. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהכל התחרבן. אני מביט בחזרה דרך הכוונת, העולם הופך לשחור לבן כאשר כל מה שאני מסוגל לראות זה את חותמות החום של האנשים שמופיעים לי בכוונת, אין לי סיכוי לזהות את גאס ודיוק באמצעות ככה, לא שכוונת רגילה הייתה עוזרת לי בחושך הזה. ברגע שאיבדתי את היכולת לעקוב אחריהם, הם נראים לי כמו כל מחבל שנמצא שם.
"איבדתי אתכם לחלטוין, מה המיקום שלכם?" אני שואל, מנסה לאתר אותם בתוך הבלאגן.
"אנחנו בדיוק במקום שכל המחבלים באזור יורים עליו. נכנסו לאחד הבתים ואנחנו מנסים להתבצר בו."
מה שאומר לי שכל מי שנמצא מחוץ לאחד הבתים הוא מלוכלך, ואני קוצר שלושה מהם לפני שמישהו קולט שיש צלף באזור. "זה לא יעבוד." אני אומר לגאס, "אין לנו שום תגבורת והם רק הולכים ומתגברים, אני מנסה לחפות עליכם, אבל בסופו של דבר הם ישלחו גם אלי צוות."
יש שתיקה קצרה בקשר, ואני שומע את הקול של דיוק "להעיר את הלילה."
"כן." אני אומר, גאס מצטרף אליי אחרי שנייה. המצב לא יכול להיות גרוע יותר, ולכן דיוק לחץ על הנפץ, מה שגרם למטען הc4 שהוטמן במחסן הנשק של הכפר להתפוצץ, מה שהפך מחסן מלא בכדורים, רובים, רימוני יד טילי כתף להפוך למופע זיקוקים מרהיב.
יום יבוא ונשמע שראו את האור מהפיצוץ הזה במבצר.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
lonewolf
הודעות: 707
הצטרף: 07 אפריל 2019, 16:52
מיקום: בבית או מחוץ לבית.

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 9 PG13

שליחה על ידי lonewolf » 08 אוקטובר 2019, 15:27

רק עכשיו נזכרתי שיצא פרק חדש....

הפרק טיפה ארוך, אבל הזמן שווה את זה. אתה כותב באופן שוטף ומעניין. שאפו!
.The lone wolf hunts alone
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 3618
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 9 PG13

שליחה על ידי tkhag1 » 08 אוקטובר 2019, 16:11

הפרק נחמד אבל אני לא מצליח להבין למה הפרק נקרא בשם הזה.
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה
  • [ס] כאב ויאוש (PG13) פרק 4
    על ידי lonewolf » 01 ספטמבר 2019, 09:08 » ב מדע בדיוני ופנטזיה
    45 תגובות
    433 צפיות
    הודעה אחרונה על ידי הח׳אן הטטרי
    08 נובמבר 2019, 18:20
  • (ס) (PG13) מוכשרים מדי 2
    על ידי הלדין » 22 דצמבר 2018, 22:24 » ב מדע בדיוני ופנטזיה
    18 תגובות
    655 צפיות
    הודעה אחרונה על ידי הלדין
    12 ינואר 2019, 23:42
  • [ס] [pg13] - רוח כפור
    על ידי הח׳אן הטטרי » 23 ספטמבר 2019, 19:32 » ב מדע בדיוני ופנטזיה
    8 תגובות
    82 צפיות
    הודעה אחרונה על ידי shal1
    11 נובמבר 2019, 09:55
  • (ס) (PG13) מוכשרים מדי חלק חמישי
    על ידי הלדין » 22 ספטמבר 2018, 20:15 » ב מדע בדיוני ופנטזיה
    18 תגובות
    661 צפיות
    הודעה אחרונה על ידי הלדין
    26 ספטמבר 2018, 00:05
  • הצופה-טיזר [pg13]
    על ידי tkhag1 » 20 ספטמבר 2018, 02:49 » ב מדע בדיוני ופנטזיה
    3 תגובות
    201 צפיות
    הודעה אחרונה על ידי tkhag1
    21 ספטמבר 2018, 08:54