סיפור בהמשכים/ספר שאני עובד עליו כבר תקופה, הגיע הזמן לעלות אותו לכתב, בתור התחלה אני מתנצל מראש על טעויות כתיב, יש לי תחושה שכמה כאלה יצצו. אני מקווה שאם אצליח להביא את עצמי לכתוב את שאר הפרקים, הם יהיו הרבה פחות בלוקים של טקסט.
הערות,הארות, והמון זועם חולף יתקבלו בברכה
תוכן עיניים
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10
פרק 11
פרק 12
פרק 13
פרקים 14-15
פרק 16
פרק 17
פרולוג
חלק א'
הבריטי והצלף
פרק 1 - ניו-יורק היא לא לונדון
הערות,הארות, והמון זועם חולף יתקבלו בברכה
תוכן עיניים
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10
פרק 11
פרק 12
פרק 13
פרקים 14-15
פרק 16
פרק 17
פרולוג
הגופות הונחו על שולחנות האבן בזהירות, זה היה יום מוזר להלוויה, ביחוד להלוויה של מלך.
השמש שלחה את קרניה האחרונות על מעגל האבן העצום , זה היה ראוי, חשב לעצמו מרלין, לסיים את זה באותו מקום שבו זה התחיל.
גוונביאר עמדה לצד שולחן האבן ,מרלין ראה על פניהם של האבירים את הסלידה, נראה שהם האשימו את המלכה בחורבן הזה, ובצדק, כך לפחות חשב לעצמו מרלין.
הם העניקו לה את הרגעים שהייתה זקוקה להם על מנת להיפרד, מאהובה, ואז הקיפו אותה, אחד האבירים, סר גייל היה שמו נעמד מולה בחרב שלופה "המלכה גוונביאר, את מואשמת בבגידה בממלכה ובניאוף, את מתבקשת לבוא איתנו."
מרלין ההמום התפרץ "מה אתם עושים?, היא מלכתכם, אין אתם יכולים להרים עליה את ידכם.!"
נראה שלאבירים זה לא הפריע, ומרלין הבין אותם, האישה הזו היא שהביאה לחורבנה של קמלוט, היא והילד שהיא נושאת ברחמה, בין אם זה בנו של מלכם של אבירים אלה, או של אחיהם האוהב לנשק.
"הנח להם קוסם," אמרה, "תן להם את הסיפוק שבנקמה, אני עצמי מעדיפה שלא לחיות את יום המחר, שכן האופל קרב ובא."
"וזוהי רק אשמתך מלכתי," אמר אחד האבירים, מרלין בחר לשכוח את שמותיהם, שכן כמו זבובים הם נפלו במלחמות האחרונות. "את היא המכשפה שלכדה ברשתה את שניהם."
גוואנביר לא ענתה, מבטה חשף את העובדה שהיא מודעת לזה, מרלין רק קיווה לראות גם מעט חרטה בעיניה.
"ואם התינוק הוא מלכם העתידי?" שאל הקוסם, "האם עלינו לגזור את דינה של הממלכה ליפול לידיהם של האפלים רק בגלל חשד."
"חשד", אמר אותו אביר, "הרי אתה הוא האיש שגילה את הפרוצה מסתתרת בחדרו של לנסלוט, אתה הוא זה שהרגיש בריח גופה על בגדיו, ואתה הוא זה שעמד על במת העדים במשפט. בהחלט מאוחר מידי מכדי לחזור בך, את הנעשה אין להשיב, ועל כולנו להניח שבנה הוא ממזר, ולא בנו של מלכנו."
"אז מי יוביל אתכם מול החושך?, במי תבחרו להוביל אתכם בקרב?"
האביר שתק, וכל כסיל היה מבין שהוא מצפה משאר האבירים להציע אותו, "בעוד עשרים שנה ילד זה, לא משנה אם הוא בנו של מלכם או בנו של האביר החזק ביותר שלו, יוכל להיות מה שהממלכה הזו זקוקה לו." אמר מרלין, "לפעמים עדיף לתת לשקר להחליף את האמת, לטובת הרבים."
"ואם נעשה זאת, באם נחליט להמר על חיינו בתקווה שזה יוביל אותנו, האם ישא את החרב?"
"לא," אמר הקוסם "החרב היא שגרמה לכל ההרס, ובל נא תשכח כי עד אשר יגדל לשאת את החרב החושך כבר יעטוף את כולנו, תמו ימיהם של מלכי פנדרגון, וכך גם תמו ימייה של החרב, עם שחר, אשמיד אותה, ואת רסיסיה אחלק בין חרבותיכם, ואלו יגינו על אנשיכם מהאפלה, עד אשר יגדל לשאת את הלהב."
"ומה אתך קוסם? האם תעזור להגן על הממלכה?"
"אמרתי, עם שחר אהרוס את החרב ואחלוק את כוחה אתכם, בערב תיפח נשמתי, שכן לא יוותר בי עוד כוח."
"אם כך אבדנו." ענה האביר.
"מצא בלבך תקווה," ענה מרלין, "לכל לילה ישנו סוף, ולכל חושך ישנו אור שיסיר אותו, ואל נא תשכח, כי גם מתוך החושך עלול להגיע האור."
האביר הנהן "קחו את המלכה לביתה והגנו עליה, נראה כי ימיו של מסדר האבירים נגמרו."
המלכה והאבירים הלכו והשאירו את הקוסם לבד לצד הגופות.
לו רק ידעו שברחמה של המלכה תאומים
השמש שלחה את קרניה האחרונות על מעגל האבן העצום , זה היה ראוי, חשב לעצמו מרלין, לסיים את זה באותו מקום שבו זה התחיל.
גוונביאר עמדה לצד שולחן האבן ,מרלין ראה על פניהם של האבירים את הסלידה, נראה שהם האשימו את המלכה בחורבן הזה, ובצדק, כך לפחות חשב לעצמו מרלין.
הם העניקו לה את הרגעים שהייתה זקוקה להם על מנת להיפרד, מאהובה, ואז הקיפו אותה, אחד האבירים, סר גייל היה שמו נעמד מולה בחרב שלופה "המלכה גוונביאר, את מואשמת בבגידה בממלכה ובניאוף, את מתבקשת לבוא איתנו."
מרלין ההמום התפרץ "מה אתם עושים?, היא מלכתכם, אין אתם יכולים להרים עליה את ידכם.!"
נראה שלאבירים זה לא הפריע, ומרלין הבין אותם, האישה הזו היא שהביאה לחורבנה של קמלוט, היא והילד שהיא נושאת ברחמה, בין אם זה בנו של מלכם של אבירים אלה, או של אחיהם האוהב לנשק.
"הנח להם קוסם," אמרה, "תן להם את הסיפוק שבנקמה, אני עצמי מעדיפה שלא לחיות את יום המחר, שכן האופל קרב ובא."
"וזוהי רק אשמתך מלכתי," אמר אחד האבירים, מרלין בחר לשכוח את שמותיהם, שכן כמו זבובים הם נפלו במלחמות האחרונות. "את היא המכשפה שלכדה ברשתה את שניהם."
גוואנביר לא ענתה, מבטה חשף את העובדה שהיא מודעת לזה, מרלין רק קיווה לראות גם מעט חרטה בעיניה.
"ואם התינוק הוא מלכם העתידי?" שאל הקוסם, "האם עלינו לגזור את דינה של הממלכה ליפול לידיהם של האפלים רק בגלל חשד."
"חשד", אמר אותו אביר, "הרי אתה הוא האיש שגילה את הפרוצה מסתתרת בחדרו של לנסלוט, אתה הוא זה שהרגיש בריח גופה על בגדיו, ואתה הוא זה שעמד על במת העדים במשפט. בהחלט מאוחר מידי מכדי לחזור בך, את הנעשה אין להשיב, ועל כולנו להניח שבנה הוא ממזר, ולא בנו של מלכנו."
"אז מי יוביל אתכם מול החושך?, במי תבחרו להוביל אתכם בקרב?"
האביר שתק, וכל כסיל היה מבין שהוא מצפה משאר האבירים להציע אותו, "בעוד עשרים שנה ילד זה, לא משנה אם הוא בנו של מלכם או בנו של האביר החזק ביותר שלו, יוכל להיות מה שהממלכה הזו זקוקה לו." אמר מרלין, "לפעמים עדיף לתת לשקר להחליף את האמת, לטובת הרבים."
"ואם נעשה זאת, באם נחליט להמר על חיינו בתקווה שזה יוביל אותנו, האם ישא את החרב?"
"לא," אמר הקוסם "החרב היא שגרמה לכל ההרס, ובל נא תשכח כי עד אשר יגדל לשאת את החרב החושך כבר יעטוף את כולנו, תמו ימיהם של מלכי פנדרגון, וכך גם תמו ימייה של החרב, עם שחר, אשמיד אותה, ואת רסיסיה אחלק בין חרבותיכם, ואלו יגינו על אנשיכם מהאפלה, עד אשר יגדל לשאת את הלהב."
"ומה אתך קוסם? האם תעזור להגן על הממלכה?"
"אמרתי, עם שחר אהרוס את החרב ואחלוק את כוחה אתכם, בערב תיפח נשמתי, שכן לא יוותר בי עוד כוח."
"אם כך אבדנו." ענה האביר.
"מצא בלבך תקווה," ענה מרלין, "לכל לילה ישנו סוף, ולכל חושך ישנו אור שיסיר אותו, ואל נא תשכח, כי גם מתוך החושך עלול להגיע האור."
האביר הנהן "קחו את המלכה לביתה והגנו עליה, נראה כי ימיו של מסדר האבירים נגמרו."
המלכה והאבירים הלכו והשאירו את הקוסם לבד לצד הגופות.
לו רק ידעו שברחמה של המלכה תאומים
חלק א'
הבריטי והצלף
פרק 1 - ניו-יורק היא לא לונדון
50 קמ"ש הם מהירות ממוצעת ברחובות העיר, כל עוד זוכרים לנסוע בצד הנכון של הכביש, גם אחרי שלוש שנים בניו יורק אני עדיין רגיל לכבישים של לונדון.
אני מאיץ ל60 קמ"ש ועוקף מונית משמאל, הכביש העמוס הוא מתנה בשבילי, האופנוע שלי נוח במיוחד למעבר בין הנתיבים ובין המכוניות, בתוך חמש דקות אני יוצא מהפקק ומגיע למקום חפצי.
בשעון השעה עשרה ל5 לפנות בוקר, מצחיק שבצד אחד זו שעת עומס, ובחלק השני אנשים ישנים את שנת הלילה שלהם.
אין לי זמן לישון הלילה, אני מעמיד את האופנוע על המדרכה וממתין, יש לי עוד כמה דקות שעד שהמטרה תעבור, אני מנצל את זה כדי לכבות את המנוע ולהוריד את הקסדה, נותן לשיער החלודה הקצר שלי להתקרר קצת מהרוח, ולשתות מעט קפה מהתרמוס שבתא המטען שלי. זה זמן רע לשקוע במחשבות, אבל נראה שאין דבר יעיל יותר לעשות.
אני לא חייל, את השירות הצבאי שלי בצבא הבריטי סיימתי כעבור חודשיים, הכנסתי מכות לאדם שהיה צריך לקבל מכות, היה משפט, הייתי אמור ללכת לכלא, אבל אבא הפעיל לחץ במקמות הנכונים, זו אחת הפעמים האחרונות שקיבלתי יחס מאבא, למעשה בשלוש השנים האחרונות כל מה שאני מקבל ממנו זה דוחות כספיים, אני די בטוח שהעוזר שלו שולח אותם.
אבל כנראה שאבא שמח שיצאתי משם, גם כדי לחזור לעסק המשפחתי, וגם כדי שאני לא אסיים כמו אחי, אח שלי כמעט איבד את חייו שם, כל הצוות שלו נמחק באפגניסטן, למזלו החילוץ הגיע דקות ספורות לאחר שנגמרה לו התחמושת, הוא לא חזר ללונדון מאז, אני מבין אותו לגמרי.
מאז גילתי שאני שונא את הבית, מאז שאמא שלי נפטרה ואבא שלי הפך להיות מרוחק, המקום הרגיש פחות כמו בית, ויותר כמו מלון, היו לנו חיי מותרות, לאחי ולי יש אחות חורגת, היא לא בדיוק מודעת למה שאני הולך לעשות כאן הערב, היא לבטח מבלה את הלילה במגורים של בית הספר שלה, רחוק מספיק מניו-יורק כדי שהיא לא תסבך, אבל קרוב מספיק כדי שאני אוכל להגיע לעזור.
המחשבות נגדעות עם צפצוף במכשיר הקשר שלי, ואני חוזר למציאות, "מיקל?", בוקע הקול המתכתי מעט, "אתה שם?"
"שומע" אני אומר במהירות, שלוש דקות לשלוש, אני מניע את האופנוע בחזרה, ממהר להרכיב את הקסדה על הראש, אני מעדיף לשמור על אנונימיות הלילה.
"2 דקות" הקול במכשיר הקשר מבשר, "לימוזניה שחורה, ללא מלווים, נראה קל מידי."
"זה פיתוין."אני משיב, "אם זה נראה קל מידי, כנראה זו מלכדות"
"נחיה ונראה" היא עונה לי בקשר, ואני מזהה את הסרקזם הקל שלה.
אני יורד מהמדרכה לכביש, האופנוע נגד כיוון הנסיעה, יד אחת על דוושת הגז, בשנייה אני מחזיק את הבלם, האופנוע שואג בקול.
"דקה" היא אומרת בקשר.
אני משחרר את הבלם והאופנוע מתעורר ברעש ודוהר קדימה, לעומק הרחוב, מכונית נעה לכיווני, אני כמעט מוכן לפעול כשאני מבין שזו סתם מונית שעוברת פה, הנהג מקלל אותי בעודו מציג יכולת נהיגה ניו-יורקית ממוצעת ועוקף אותי מבלי להרוג את שנינו.
"חצי דקה". זה הרגע האחרון לבטל את הפעולה, לחזור לפנטאוז שלי, למצוא ספר טוב וללכת לישון, בעיקר כשאני מבחין מרחוק בלימוזינה מתקרבת, וברכב האמר שחור נוסע לפנייה.
"ליווי." אני אומר בקשר באגביות, זה לא אמור להפתיע אף אחד, המודיעין האפסי שיש לנו לא בדיוק סייע לצפות האם המטרה תהיה לבדה או שהיא תביא איתה שרירים.
"ביטול?" היא שואלת, כמו שכל בן אדם שפוי היה מצפה שאעשה, ולא אסתער לבדי על שני רכבים שיכולים לעשות מהאופנוע שלי גרוטאה מעשנת.
אני מאיץ ומגיע למהירות של 80 קמ"ש, חולף על פני ההאמר וזוכה להצצה מהירה לעברו, החלונות חד צדדים, זה צפוי, לא באמת ציפתי שאני יוכל לראות מי בפנים, אבל לפעמים האויב עושה טעויות טיפשיות.
כמו להתעלם מסימנים ברורים.
"כלל וכלל לא." אני עונה לה, ולוחץ על הבלם באותו רגע בו אני מטה את הכידון במהירות לשמאל, האופנוע נסחף בחצי מעגל, אני חוזר להיות בכיוון התנועה הנכון ומשחרר את הבלם, אני והלימוזנה נמצאים במהירות דומה, ויש לי זווית לחלון הנהג.
בדרך כלל אני מצפה מהליווי לשים לב בנקודה כזו להתנהגות חשודה כל כך, אבל כנראה שהחברה האלה לא איכותיים כמו שהם רוצים להיראות, אם הם מנסים להחליט מדוע האופנוען מאחוריהם עשה פעלול כזה ולא ישר עוברים לפעולה, הם חובבנים, כנראה חברה ממדינת עולם שלישי או חסרי הכשרה.
אני הולך לנצל את חוסר המקצועיות שלהם, יד אחת מאזנת את הכידון, היד השנייה יורדת לעבר נרתיק הצד של האופנוע, נסגרת על כת הברטא, באותה אגביות אני מרים את האקדח לעבר חלון הלימוזניה, ויורה בנהג.
אני מצפה לרעש של זכוכית מתנפצת ורכב לימוזינה חסר נהג מתנגש בקיר לידי, אבל במקום זאת אני שומע רעש חבטה, כנראה שכל מה שהבחור חסך על אבטחה, הוא השקיע בלמגן את הרכב שלו, הנהג נהנה מזכוכית חסינת כדורים.
התגובה לא מאחרת לבוא, וההאמר עוצר במקומו וחסום את המשך הנתיב, דלת הנוסע הצמוד לנהג נפתחת וגבר מקריח מחזיק רובה צייד, אחד מאיתנו לא מעריך נכון את הטווח של הנשק שלו, או את המהירות של האופנוע, אני פשוט מכוון את האקדח לכיוונו ויורה, זה לא הטווח הממולץ לאקדח, אבל אני לא יכול להסתכן שאני אהיה בטווח של רובה הצייד שלו, התוצאה זה קליע שפוגע בכתף שלו, למזלי הכאב משתק אותו לרגע ואני מסוגל לירות קליע נוסף, זה פוגע בחזה שלו וגורם לו ליפול לאחור ועמוק לתוך ההאמר.
עכשיו ההאמר חוסם את הנתיב שלי, ונותן ללימוזנה מרחב כדי לברוח, ברור לי שאם הוא יצא לכביש הראשי אני יצטרך לפרוש, בחרתי בסמטה הזו כי זו לא שכונה טובה במיוחד, מישהו עוד יכול לחשוב שאני עושה לעולם טובה ומחסל ראש משפחת פשע, אנשים פה לא מתקשרים לשירותי החירום על רעש אקדחים בלילה,אבל ברחוב הראשי?, אני אצטרך להתמודד עם המשטרה, אני מוצלח, לא משוגע
טירון היה כנראה נשבר ברגע הזה, עושה טעות קלאסית ובולם כדי לעבור לנתיב של הלימוזניה, על הדרך נותן לאנשים בהאמר שעדיין לא הסיפקו לצאת החוצה ולכוון עליו את הנשק שלהם זמן שהם צרכים, אני לא אובדני עד כדי כך, במקום זה אני מאיץ את האופנוע, עכשיו זה מירוץ, אם אני אספיק לעקוף את הלימוזינה אני אשרוד, אם לא אני עומד להתנגש בהאמר במהירות של 60 קמ"ש בערך, האדרנלין יתן לי את המזל שאני צריך.
נהג הלימוזינה לא מבין מה אני עושה, הוא נשאר על אותה מהירות בעוד אני עוקף אותו, מחליק בין הלימוזינה לבין ההאמר, וממשיך לנסוע קדימה, הלימויזנה מעטה מעט, כנראה רוצה לתת להאמר את ההזמדנת לחצוץ בינינו, אם היה להם זמן זה היה חכם, אבל העניין יגמר בתוך מספר שניות.
אני מסתובב ומאיץ בחזרה לכיוון הלימוזינה, מפעיל את מערכת השיוט של האופנוע ונועל את הכידון, הוא הפך כרגע לאייל ניגוח של 80 קמ"ש, אני מעדיף לחטוף כדור בבטן מאשר להיות בצד השני של האופנוע, ללימוזינה לא יהיה זמן לסתות ולחמוק, להאמר לא יהיה זמן לחסום אותו.
אבל לי יש זמן לקפוץ הצידה לפני שאני הופך לחלק מהקליע.
מעיל האופנוענים שלי עושה את רוב העבודה, אבל אני עדיין מרגיש את הגוף שלי משתפשף על האספלט, זה יכאב בבוקר, לעזאזל זה גם יכאב עוד שבועיים, אני חורק שיניים ומסתכל קדימה, בוחן כיצד קליע המתכת שלי פעל.
התוצאה היא שמשה קדמית מנופצת ללימוזינה, ואני יכול לראות את הגלגל האחורי של האופנוע מציץ מהמקום שבו הנהג ישב לפני רגע. עוצמת המכה הסיטה את הרכב וגרמה לו להיכנס בקיר הבניין הצמוד לכביש.
אני קם ומתקדם לעבר הרכב, אין סיכוי שמישהו שרדו את זה, אבל אני חייב לוודא, וגם ישנם עוד שני נוסעים בהאמר שעדיין חיים, שעסוקים בלכוון לעברי 3 רובי סער מסוג קלצ'ניקוב מדגם 47, הדבר האחרון שהיה חסר להם בערכת ה"אני בחור רע", לשמחתי אני יכול להוסיף "טיפש" לערכה, כי הם עסוקים בלהביט בלימוזינה במקום לרסס אותי.
אחד מהם חוטף כדור לפרצוף מהאקדח שלי ומתמוטט על הקרקע, השני ממהר לזנק לעבר ההאמר ולתפוס מחסה, הוא ממהר לירות צרור באופן עיוור, ואני מודה למזל על כך שהוא לא היה בכיוון שלי בכלל, אני עדיין מזנק מאחורי פח זבל גדול בשביל להשיג מחסום ביני לבין קליעי השבע וחצי מילימטר שהרובה שלו יורה ללא הפסקה, עד שרעש ה"קליק" נשמע, ואני מבין שהמחסנית שלו נגמרה, יהיה לי רגע בודד להקדים אותו לפני שהוא טוען, ואני מנצל את הרגע הזה כדי להרים את הראש מעל לפח הזבל, מבט מהיר לעבר ההאמר אישש את המחשבה שלי, כי אין שום קאלץ' שמכוון כרגע לכיוון שלי.
אני רוצה להניח את שתי ידי על הפח כדי לייצב את האקדח, להיות מוכן לרגע בו הבחור יציץ לפני שהוא יורה, ,אבל משום מה ידי השמאלית מסרבת לנוע, אני נזכר במכה ורגע אחד אחרי זה האנדרליין מפסיק להשפיע.
הכאב וצרור נוסף גורמים לי להשתטח מאחורי הפח בשנית, ואני מבין שפרקתי את הכתף שלי, לא משהו שאני לא יודע לטפל בו, גם בתנאי שטח, אבל מטח קליעים חולפים מעל הראש שלי, כשרק פח זבל גדול מונע מהם מלפגוש באיברי הפנימיים, גורם לי לשקול מחדש את כל התוכנית.
"מה המצב" אומר הקול באוזנייה. בתזמון הגרוע ביותר בהיסטוריה
"חרא," אני עונה, "יש לי אדיוט אם קלאץ' שמסרב להפסיק לירות בי, כתף פרוקה, ואני צריך אופנוע חדש."
"עוד אופנוע?" היא שואלת בטון חצי ציני "יצרני הרכב המקומיים יכולים לצאת לפרישה מוקדמת רק בגללך." והיא צודקת, אני מאבד אופנועים בקצב לא קטן, לא שחסר לי הכסף, חלק מההון המשפחתי הולך על זה, אני אולי עושה טובה לכלכלה האמריקאית
אני רוצה לענות משהו עוקצני אבל אני שומע את המילים "אני חושב שהוא מת" מכיוון ההאמר, מה שאומר שמישהו חושב שהוא הרג אותי, זה נהדר.
"אז לך תבדוק!" צועק אחד אחר, בחור שכנראה פספסתי באיזה שלב, כנראה והלך ללימוזינה, תמיד תוכל לסמוך על שכירי החרב האלה שיהיו טירונים. טירונים או מפגרים.
אני שומע צעדים ומחפש דרך לראות מאחורי הפח, ברחוב ראשי הייתי מנסה להביט דרך מראת רכב חונה,או חלון ראווה, אבל אני בספק שאני אמצא משהו כזה ברחוב הזה, אז אני סופר שניות- הייתי במרחק של עשרים מטרים פחות או יותר מהיורה, מטר זה צעד וחצי, טירון שצועד ללא מחשבה עושה צעד בשנייה,וזה עוד קצב מהיר, אז אחרי עשר שניות יפרידו בינינו קצת יותר מ13 מטרים, אחרי חמש עשרה שניות ישארו רק עשרה מטרים, ואחרי עשרים שניות ישארו בערך שבעה מטרים- טווח אש מדויוק לM9 לכל הדעות.
אני נע במהירות לקצה הפח ומכוון את האקדח לעבר הכביש, נראה שטעיתי בשנייה או מטר, אבל מבטו ההמום של שכיר החרב אמר שהוא אפילו לא שקל את האפשרות שאני חי, וזו הטעות האחרונה שלו , לחיצה אחת על ההדק גורמת לפצע יציאה להיפתח במרכז המסה שלו - עצם החזה, והוא מתמוטט, ירייה נוספת לעבר אתו מקום גם מפילה אותו לאחור, ויוצרת קו ירי ישיר ביני לבין השלישי.
ברמת העיקרון הוא יכול לכוון אלי את הנשק שלו, לירות ירייה אחת ולחסל אותי עוד בטרם אני אספיק לכוון אליו את האקדח. אבל אני מהיר יותר, והוא היה עסוק בלעמוד שם עם פה פעור, אז אני מתקדם שלושה צעדים וגומר את שלושת הכדורים שנותרו במכנסית, במקרה הזה לא אני לא יכול לקחת סיכונים מיותרים, אני מכניס את האקדח בחזרה לנרתיק שלו, ונשען לרגע על הפח, אני עוד צריך לטפל במטרה שלי, אבל אני לא חושב שהלימוזינה במצב לנסוע לאן שהוא, או שהמטרה עצמה יצאה ללא פגע, אז אני מרשה לעצמי להחזיר את הכתף שלי למקום לפני כן.
בפעם הקודמת שעשיתי את זה, נשבעתי שלא משנה מה, לא אביא את עצמי עוד פעם למצב שבו אני פורק את הכתף שוב, עדיף לי כבר לחטוף כדור בברך, או אגרוף בעין, לוקח לכאב כמה רגעים ארוכים לחלוף, ואני ניגש לעבר הבחור השני שהרגתי, זה שהיה מספיק מפגר לחשוב שהוא הרג אותי וזכה בתמורה לשני כדורים לבית החזה, אני לא מצפה שהוא יחיה, אני זקוק לקלאץ' שלו בשביל האיום האחרון שנותר.
הלימוזינה עמדה שקטה יותר מידי זמן, הנהג כנראה מת, או שהוא לבש וסט שמגן מפני פגיעות אופנוע חזיתית, אני מאמין שהאפשרות הראשונה נכונה יותר, סיימתי כאן, וזה זמן טוב לדווח.
"אני חי," אני אומר בקשר, כאילו יש משהו חכם יותר להגיד, "המלווים מתים, כנראה שנהג הלימוזינה גם, מתקדם לבדיקת מצבה של המטרה." אני מסיים את הדיווח.
"קיבלתי,"היא עונה בחזרה, נגמר הזמן לסרקזם, ונגמר הזמן לקלות ראש. "יש עוד זמן עד הזריחה. תיזהר." היא מוסיפה.
והמשפט הזה מערער אותי, "אז זה בפירוש יליד לילה?" אני שואל, דורך שוב את הקלאץ תוך כדי, כנראה רק כדי להרגיש שאני עושה משהו יעיל לפני שאני מתקדם לעבר אתגר מעל הליגה שלי.
שתיקה נשמעת מעבר לקו, היא מנתחת את המצב, את הסיטואציה, את השעה ואת המידע,"אני לא סגורה על כך מייקל, אבל אני חושבת שהנסיבות מתאימות, הליווי לא מתאים ללינקטרופ." היא עונה לבסוף.
זה כל מה שאני צריך, בכל הזמן שלנו יחד היא מעולם לא טעתה, אם אני מביא ניסיון שטח, היא מביאה את המודיעין, אני מתקדם לעבר הלימוזינה, לעבר החלק שבו יושבים הנוסעים, הדלת נמעכה מעט מהתנגשות אז אני שובר את החלון בכת של הקלאץ'.
אני מרגיש את הרעד עובר בי בעוד אני מחכה שמשהו יקפוץ אלי מתוך תא הנוסעים, אני מסוגל להילחם נגד רוב בני האדם לבדי, למעשה אני מאמין שאני יעיל ביחס של אחד לשלוש. אבל להילחם מול יליד לילה, או בשמם היותר נפוץ יותר שלהם - ערפד, זה סיפור אחר.
אחרי 5 שניות שבהם הלב שלי דופק חזק יותר מאשר בזמן מטח הקליעים, ובמהלכם שום דבר לא תוקף אותי, אני לא מצליח להתעלם מתחושת האכזבה, אני מעיז להציץ לתוך תא הנוסעים, ואחרי שאני מבין שאמצע הלילה ואורת הרכב כנראה לא עובדים, אני גם מוציא את פנס הכיס שלי וסורק את התא במהירות, ובסופו של דבר, אני לא מוצא כלום.
"תא הנוסעים רק, עובר לתא המטען". אני אומר לה, אם זה סתם פיתיון, ואין כאן אף אחד, אז עשיתי הרבה רעש בשביל כלום, ואני יכול לשכוח מהמטרה הזו.
"היזהר". היא עונה בחזרה.
זה שכיח שערפד מעדיף להמתין בארון הקבורה שלו בתוך תא מטען של רכב בעת מעבר, זה חוסך ממנו את הסיכון להיתקל באור השמש במקרה ויהיה עיכוב כלשהו בנסיעה, והיא תיגרר לתוך שעות הבוקר, תא המטען לא נעול, מה שאומר שמישהו פתח אותו במהלך הקרב, השאלה היא מי?
אני מרים את מכסה תא המטען בעזרת הקלאץ', כך שאם יהיה לי סיבה לירות במשהו, זה יהיה מטווח אפס.
אני יודע איך נראה ערפד, ואני יודע איך נראה גואל, שלב הביניים בין חי למת, בדרך כלל ערפדים קוראים להם "יצירים" או "דמפירים", אם הם מרגישים תיארטלים, אבל כך או כך יצור מעורר הרחמים שהצטנף בתא המטען היה ללא ספק גול.
"צא" אני צועק בקול המאיים ביותר שלי, צועד כמה פסיעות לאחור, כי גם אם מדובר בגול פחדן, אסור לי לשכוח שיש להם את היכולת להטייח אותי ברצפה בכוח, או לשבור לי את העצמות באגרוף, למזלי היצור ממלא אחר הפקודה, הוא היה לא נראה חשוד לעין רגילה, פרט לעובדה שהוא היה לבקן, תופעת לווי מההפיכה לגול, הוא לבש חליפה מחויטת ושיער לבן קצר, הציפורניים שלו נראות מתופחות מכדי להיות של יצור טורף אדם, מה שאומר שהאדון שלו האכיל אותו ישירות, מכליא במלוא מובן המילה.
"רחמים." הוא מבקש, ואז עובר למשפט באיטלקית שהמילה היחידה שהבנתי בו היא "מאמא". התועבה אכן מצאה לעצמה זמן לבכות לאמא, מעניין אם היא הייתה מקבלת אותו לבייתה לו ידעה מהו.
אני לא בדיוק נופל לתכסיס הזה,"תתנחם בעובדה שאם אני אשחרר אותך, אז האינקוויזיציה תמצא אותך, וזה יהיה רע, מאוד." "אני אומר, ולמשמע השם "אינקוויזיציה" ירד הגול על ברכיו והחל לנשק את כפות רגלי, אני בועט בו בחוזקה והוא פגע בגבו בלימוזינה, "אל תתקרב אלי שוב" אני פוקד עליו, "עכשיו אני אשאל אותך כמה שאלות, וכדאי לך לא לבזבז את הזמן שלי, אני יודע שאתה עדיין מסוגל לחוש בכאב."
"כן, כן" אמר הגול בקול המעצבן שלו, "אני אעשה הכל, רק תגיד לי, אני גם יכול לשלם לך, אני הבנקאי של לורד ורדפורד." הוא פולט, מוכר את עצמו ואת האדון שלו, בחיי שאני די בטוח שההפיכה לגול יכולה לשבור לך את כוח הרצון.
"שמעת את זה?" אני שואל בקשר," נשמע לך שה"ורדפורד" הזה הוא המטרה?"
"הוא דור ראשון, בן פחות ממאה, נשמע כמו מישהו חסר חשיבות, המודיע שלנו אמר שזה יהיה לורד, אבל באותה צורה הוא היה יכול להגיד שזה ילד." היא עונה, אני לא יודע איך היא מצליחה לשנן את השמות של כל השבטים והתארים, אבל היא בחיים לא טעתה בהיבט הזה, כמו שהיא לא טעתה בשום דבר אחר, והוא כנראה אכן "ילד", ערפד שצעיר מ200 שנה לא נחשב בדיוק בוגר דיו כדי להשתתף בדיון רציני של המועצה, וב200 שנה אני מתכוון מיום בו התעורר, לא מיום לידתו, גם אם הפכת לערפד בגיל 90, אתה עדיין צעיר מת.
"איפה האדון שלך?" אני שואל את הגול, מקווה שגם אם הסיפור הזה היה בזבוז זמן, אני עדיין אשיג מידע על הערפד.
"כאן." הוא עונה. וצינה קרה תופסת אותי, כי עוברות לי בראש שתי סיטאוציות, האחת - הגול מנסה לאיים אלי ומשקר לי, כנראה שפספסתי את המטרה שלי והיא נסעה ללא ליווי בדרך אחרת, התועבה הקטן הוא בסך הכל פיתייון.
המחשבה השנייה הייתה שמעולם לא בדקתי מי נהג בלימוזינה, או מה מצבו, עשיתי טעות טיפשית ולא בדקתי בכלל אם האופנוע פגע בנהג, כי הנחתי שהנהג בן אנוש שלא מסוגל לנוע מהר יותר מאופנוע, מה שמקבל משנה תוקף לאור העובדה שיד נוחתת על הכתף שלי ומשליכה אותי כמו בובת סמרטוט לצד השני של הרחוב.
כן, האדון שלו בהחלט פה.
אני מאיץ ל60 קמ"ש ועוקף מונית משמאל, הכביש העמוס הוא מתנה בשבילי, האופנוע שלי נוח במיוחד למעבר בין הנתיבים ובין המכוניות, בתוך חמש דקות אני יוצא מהפקק ומגיע למקום חפצי.
בשעון השעה עשרה ל5 לפנות בוקר, מצחיק שבצד אחד זו שעת עומס, ובחלק השני אנשים ישנים את שנת הלילה שלהם.
אין לי זמן לישון הלילה, אני מעמיד את האופנוע על המדרכה וממתין, יש לי עוד כמה דקות שעד שהמטרה תעבור, אני מנצל את זה כדי לכבות את המנוע ולהוריד את הקסדה, נותן לשיער החלודה הקצר שלי להתקרר קצת מהרוח, ולשתות מעט קפה מהתרמוס שבתא המטען שלי. זה זמן רע לשקוע במחשבות, אבל נראה שאין דבר יעיל יותר לעשות.
אני לא חייל, את השירות הצבאי שלי בצבא הבריטי סיימתי כעבור חודשיים, הכנסתי מכות לאדם שהיה צריך לקבל מכות, היה משפט, הייתי אמור ללכת לכלא, אבל אבא הפעיל לחץ במקמות הנכונים, זו אחת הפעמים האחרונות שקיבלתי יחס מאבא, למעשה בשלוש השנים האחרונות כל מה שאני מקבל ממנו זה דוחות כספיים, אני די בטוח שהעוזר שלו שולח אותם.
אבל כנראה שאבא שמח שיצאתי משם, גם כדי לחזור לעסק המשפחתי, וגם כדי שאני לא אסיים כמו אחי, אח שלי כמעט איבד את חייו שם, כל הצוות שלו נמחק באפגניסטן, למזלו החילוץ הגיע דקות ספורות לאחר שנגמרה לו התחמושת, הוא לא חזר ללונדון מאז, אני מבין אותו לגמרי.
מאז גילתי שאני שונא את הבית, מאז שאמא שלי נפטרה ואבא שלי הפך להיות מרוחק, המקום הרגיש פחות כמו בית, ויותר כמו מלון, היו לנו חיי מותרות, לאחי ולי יש אחות חורגת, היא לא בדיוק מודעת למה שאני הולך לעשות כאן הערב, היא לבטח מבלה את הלילה במגורים של בית הספר שלה, רחוק מספיק מניו-יורק כדי שהיא לא תסבך, אבל קרוב מספיק כדי שאני אוכל להגיע לעזור.
המחשבות נגדעות עם צפצוף במכשיר הקשר שלי, ואני חוזר למציאות, "מיקל?", בוקע הקול המתכתי מעט, "אתה שם?"
"שומע" אני אומר במהירות, שלוש דקות לשלוש, אני מניע את האופנוע בחזרה, ממהר להרכיב את הקסדה על הראש, אני מעדיף לשמור על אנונימיות הלילה.
"2 דקות" הקול במכשיר הקשר מבשר, "לימוזניה שחורה, ללא מלווים, נראה קל מידי."
"זה פיתוין."אני משיב, "אם זה נראה קל מידי, כנראה זו מלכדות"
"נחיה ונראה" היא עונה לי בקשר, ואני מזהה את הסרקזם הקל שלה.
אני יורד מהמדרכה לכביש, האופנוע נגד כיוון הנסיעה, יד אחת על דוושת הגז, בשנייה אני מחזיק את הבלם, האופנוע שואג בקול.
"דקה" היא אומרת בקשר.
אני משחרר את הבלם והאופנוע מתעורר ברעש ודוהר קדימה, לעומק הרחוב, מכונית נעה לכיווני, אני כמעט מוכן לפעול כשאני מבין שזו סתם מונית שעוברת פה, הנהג מקלל אותי בעודו מציג יכולת נהיגה ניו-יורקית ממוצעת ועוקף אותי מבלי להרוג את שנינו.
"חצי דקה". זה הרגע האחרון לבטל את הפעולה, לחזור לפנטאוז שלי, למצוא ספר טוב וללכת לישון, בעיקר כשאני מבחין מרחוק בלימוזינה מתקרבת, וברכב האמר שחור נוסע לפנייה.
"ליווי." אני אומר בקשר באגביות, זה לא אמור להפתיע אף אחד, המודיעין האפסי שיש לנו לא בדיוק סייע לצפות האם המטרה תהיה לבדה או שהיא תביא איתה שרירים.
"ביטול?" היא שואלת, כמו שכל בן אדם שפוי היה מצפה שאעשה, ולא אסתער לבדי על שני רכבים שיכולים לעשות מהאופנוע שלי גרוטאה מעשנת.
אני מאיץ ומגיע למהירות של 80 קמ"ש, חולף על פני ההאמר וזוכה להצצה מהירה לעברו, החלונות חד צדדים, זה צפוי, לא באמת ציפתי שאני יוכל לראות מי בפנים, אבל לפעמים האויב עושה טעויות טיפשיות.
כמו להתעלם מסימנים ברורים.
"כלל וכלל לא." אני עונה לה, ולוחץ על הבלם באותו רגע בו אני מטה את הכידון במהירות לשמאל, האופנוע נסחף בחצי מעגל, אני חוזר להיות בכיוון התנועה הנכון ומשחרר את הבלם, אני והלימוזנה נמצאים במהירות דומה, ויש לי זווית לחלון הנהג.
בדרך כלל אני מצפה מהליווי לשים לב בנקודה כזו להתנהגות חשודה כל כך, אבל כנראה שהחברה האלה לא איכותיים כמו שהם רוצים להיראות, אם הם מנסים להחליט מדוע האופנוען מאחוריהם עשה פעלול כזה ולא ישר עוברים לפעולה, הם חובבנים, כנראה חברה ממדינת עולם שלישי או חסרי הכשרה.
אני הולך לנצל את חוסר המקצועיות שלהם, יד אחת מאזנת את הכידון, היד השנייה יורדת לעבר נרתיק הצד של האופנוע, נסגרת על כת הברטא, באותה אגביות אני מרים את האקדח לעבר חלון הלימוזניה, ויורה בנהג.
אני מצפה לרעש של זכוכית מתנפצת ורכב לימוזינה חסר נהג מתנגש בקיר לידי, אבל במקום זאת אני שומע רעש חבטה, כנראה שכל מה שהבחור חסך על אבטחה, הוא השקיע בלמגן את הרכב שלו, הנהג נהנה מזכוכית חסינת כדורים.
התגובה לא מאחרת לבוא, וההאמר עוצר במקומו וחסום את המשך הנתיב, דלת הנוסע הצמוד לנהג נפתחת וגבר מקריח מחזיק רובה צייד, אחד מאיתנו לא מעריך נכון את הטווח של הנשק שלו, או את המהירות של האופנוע, אני פשוט מכוון את האקדח לכיוונו ויורה, זה לא הטווח הממולץ לאקדח, אבל אני לא יכול להסתכן שאני אהיה בטווח של רובה הצייד שלו, התוצאה זה קליע שפוגע בכתף שלו, למזלי הכאב משתק אותו לרגע ואני מסוגל לירות קליע נוסף, זה פוגע בחזה שלו וגורם לו ליפול לאחור ועמוק לתוך ההאמר.
עכשיו ההאמר חוסם את הנתיב שלי, ונותן ללימוזנה מרחב כדי לברוח, ברור לי שאם הוא יצא לכביש הראשי אני יצטרך לפרוש, בחרתי בסמטה הזו כי זו לא שכונה טובה במיוחד, מישהו עוד יכול לחשוב שאני עושה לעולם טובה ומחסל ראש משפחת פשע, אנשים פה לא מתקשרים לשירותי החירום על רעש אקדחים בלילה,אבל ברחוב הראשי?, אני אצטרך להתמודד עם המשטרה, אני מוצלח, לא משוגע
טירון היה כנראה נשבר ברגע הזה, עושה טעות קלאסית ובולם כדי לעבור לנתיב של הלימוזניה, על הדרך נותן לאנשים בהאמר שעדיין לא הסיפקו לצאת החוצה ולכוון עליו את הנשק שלהם זמן שהם צרכים, אני לא אובדני עד כדי כך, במקום זה אני מאיץ את האופנוע, עכשיו זה מירוץ, אם אני אספיק לעקוף את הלימוזינה אני אשרוד, אם לא אני עומד להתנגש בהאמר במהירות של 60 קמ"ש בערך, האדרנלין יתן לי את המזל שאני צריך.
נהג הלימוזינה לא מבין מה אני עושה, הוא נשאר על אותה מהירות בעוד אני עוקף אותו, מחליק בין הלימוזינה לבין ההאמר, וממשיך לנסוע קדימה, הלימויזנה מעטה מעט, כנראה רוצה לתת להאמר את ההזמדנת לחצוץ בינינו, אם היה להם זמן זה היה חכם, אבל העניין יגמר בתוך מספר שניות.
אני מסתובב ומאיץ בחזרה לכיוון הלימוזינה, מפעיל את מערכת השיוט של האופנוע ונועל את הכידון, הוא הפך כרגע לאייל ניגוח של 80 קמ"ש, אני מעדיף לחטוף כדור בבטן מאשר להיות בצד השני של האופנוע, ללימוזינה לא יהיה זמן לסתות ולחמוק, להאמר לא יהיה זמן לחסום אותו.
אבל לי יש זמן לקפוץ הצידה לפני שאני הופך לחלק מהקליע.
מעיל האופנוענים שלי עושה את רוב העבודה, אבל אני עדיין מרגיש את הגוף שלי משתפשף על האספלט, זה יכאב בבוקר, לעזאזל זה גם יכאב עוד שבועיים, אני חורק שיניים ומסתכל קדימה, בוחן כיצד קליע המתכת שלי פעל.
התוצאה היא שמשה קדמית מנופצת ללימוזינה, ואני יכול לראות את הגלגל האחורי של האופנוע מציץ מהמקום שבו הנהג ישב לפני רגע. עוצמת המכה הסיטה את הרכב וגרמה לו להיכנס בקיר הבניין הצמוד לכביש.
אני קם ומתקדם לעבר הרכב, אין סיכוי שמישהו שרדו את זה, אבל אני חייב לוודא, וגם ישנם עוד שני נוסעים בהאמר שעדיין חיים, שעסוקים בלכוון לעברי 3 רובי סער מסוג קלצ'ניקוב מדגם 47, הדבר האחרון שהיה חסר להם בערכת ה"אני בחור רע", לשמחתי אני יכול להוסיף "טיפש" לערכה, כי הם עסוקים בלהביט בלימוזינה במקום לרסס אותי.
אחד מהם חוטף כדור לפרצוף מהאקדח שלי ומתמוטט על הקרקע, השני ממהר לזנק לעבר ההאמר ולתפוס מחסה, הוא ממהר לירות צרור באופן עיוור, ואני מודה למזל על כך שהוא לא היה בכיוון שלי בכלל, אני עדיין מזנק מאחורי פח זבל גדול בשביל להשיג מחסום ביני לבין קליעי השבע וחצי מילימטר שהרובה שלו יורה ללא הפסקה, עד שרעש ה"קליק" נשמע, ואני מבין שהמחסנית שלו נגמרה, יהיה לי רגע בודד להקדים אותו לפני שהוא טוען, ואני מנצל את הרגע הזה כדי להרים את הראש מעל לפח הזבל, מבט מהיר לעבר ההאמר אישש את המחשבה שלי, כי אין שום קאלץ' שמכוון כרגע לכיוון שלי.
אני רוצה להניח את שתי ידי על הפח כדי לייצב את האקדח, להיות מוכן לרגע בו הבחור יציץ לפני שהוא יורה, ,אבל משום מה ידי השמאלית מסרבת לנוע, אני נזכר במכה ורגע אחד אחרי זה האנדרליין מפסיק להשפיע.
הכאב וצרור נוסף גורמים לי להשתטח מאחורי הפח בשנית, ואני מבין שפרקתי את הכתף שלי, לא משהו שאני לא יודע לטפל בו, גם בתנאי שטח, אבל מטח קליעים חולפים מעל הראש שלי, כשרק פח זבל גדול מונע מהם מלפגוש באיברי הפנימיים, גורם לי לשקול מחדש את כל התוכנית.
"מה המצב" אומר הקול באוזנייה. בתזמון הגרוע ביותר בהיסטוריה
"חרא," אני עונה, "יש לי אדיוט אם קלאץ' שמסרב להפסיק לירות בי, כתף פרוקה, ואני צריך אופנוע חדש."
"עוד אופנוע?" היא שואלת בטון חצי ציני "יצרני הרכב המקומיים יכולים לצאת לפרישה מוקדמת רק בגללך." והיא צודקת, אני מאבד אופנועים בקצב לא קטן, לא שחסר לי הכסף, חלק מההון המשפחתי הולך על זה, אני אולי עושה טובה לכלכלה האמריקאית
אני רוצה לענות משהו עוקצני אבל אני שומע את המילים "אני חושב שהוא מת" מכיוון ההאמר, מה שאומר שמישהו חושב שהוא הרג אותי, זה נהדר.
"אז לך תבדוק!" צועק אחד אחר, בחור שכנראה פספסתי באיזה שלב, כנראה והלך ללימוזינה, תמיד תוכל לסמוך על שכירי החרב האלה שיהיו טירונים. טירונים או מפגרים.
אני שומע צעדים ומחפש דרך לראות מאחורי הפח, ברחוב ראשי הייתי מנסה להביט דרך מראת רכב חונה,או חלון ראווה, אבל אני בספק שאני אמצא משהו כזה ברחוב הזה, אז אני סופר שניות- הייתי במרחק של עשרים מטרים פחות או יותר מהיורה, מטר זה צעד וחצי, טירון שצועד ללא מחשבה עושה צעד בשנייה,וזה עוד קצב מהיר, אז אחרי עשר שניות יפרידו בינינו קצת יותר מ13 מטרים, אחרי חמש עשרה שניות ישארו רק עשרה מטרים, ואחרי עשרים שניות ישארו בערך שבעה מטרים- טווח אש מדויוק לM9 לכל הדעות.
אני נע במהירות לקצה הפח ומכוון את האקדח לעבר הכביש, נראה שטעיתי בשנייה או מטר, אבל מבטו ההמום של שכיר החרב אמר שהוא אפילו לא שקל את האפשרות שאני חי, וזו הטעות האחרונה שלו , לחיצה אחת על ההדק גורמת לפצע יציאה להיפתח במרכז המסה שלו - עצם החזה, והוא מתמוטט, ירייה נוספת לעבר אתו מקום גם מפילה אותו לאחור, ויוצרת קו ירי ישיר ביני לבין השלישי.
ברמת העיקרון הוא יכול לכוון אלי את הנשק שלו, לירות ירייה אחת ולחסל אותי עוד בטרם אני אספיק לכוון אליו את האקדח. אבל אני מהיר יותר, והוא היה עסוק בלעמוד שם עם פה פעור, אז אני מתקדם שלושה צעדים וגומר את שלושת הכדורים שנותרו במכנסית, במקרה הזה לא אני לא יכול לקחת סיכונים מיותרים, אני מכניס את האקדח בחזרה לנרתיק שלו, ונשען לרגע על הפח, אני עוד צריך לטפל במטרה שלי, אבל אני לא חושב שהלימוזינה במצב לנסוע לאן שהוא, או שהמטרה עצמה יצאה ללא פגע, אז אני מרשה לעצמי להחזיר את הכתף שלי למקום לפני כן.
בפעם הקודמת שעשיתי את זה, נשבעתי שלא משנה מה, לא אביא את עצמי עוד פעם למצב שבו אני פורק את הכתף שוב, עדיף לי כבר לחטוף כדור בברך, או אגרוף בעין, לוקח לכאב כמה רגעים ארוכים לחלוף, ואני ניגש לעבר הבחור השני שהרגתי, זה שהיה מספיק מפגר לחשוב שהוא הרג אותי וזכה בתמורה לשני כדורים לבית החזה, אני לא מצפה שהוא יחיה, אני זקוק לקלאץ' שלו בשביל האיום האחרון שנותר.
הלימוזינה עמדה שקטה יותר מידי זמן, הנהג כנראה מת, או שהוא לבש וסט שמגן מפני פגיעות אופנוע חזיתית, אני מאמין שהאפשרות הראשונה נכונה יותר, סיימתי כאן, וזה זמן טוב לדווח.
"אני חי," אני אומר בקשר, כאילו יש משהו חכם יותר להגיד, "המלווים מתים, כנראה שנהג הלימוזינה גם, מתקדם לבדיקת מצבה של המטרה." אני מסיים את הדיווח.
"קיבלתי,"היא עונה בחזרה, נגמר הזמן לסרקזם, ונגמר הזמן לקלות ראש. "יש עוד זמן עד הזריחה. תיזהר." היא מוסיפה.
והמשפט הזה מערער אותי, "אז זה בפירוש יליד לילה?" אני שואל, דורך שוב את הקלאץ תוך כדי, כנראה רק כדי להרגיש שאני עושה משהו יעיל לפני שאני מתקדם לעבר אתגר מעל הליגה שלי.
שתיקה נשמעת מעבר לקו, היא מנתחת את המצב, את הסיטואציה, את השעה ואת המידע,"אני לא סגורה על כך מייקל, אבל אני חושבת שהנסיבות מתאימות, הליווי לא מתאים ללינקטרופ." היא עונה לבסוף.
זה כל מה שאני צריך, בכל הזמן שלנו יחד היא מעולם לא טעתה, אם אני מביא ניסיון שטח, היא מביאה את המודיעין, אני מתקדם לעבר הלימוזינה, לעבר החלק שבו יושבים הנוסעים, הדלת נמעכה מעט מהתנגשות אז אני שובר את החלון בכת של הקלאץ'.
אני מרגיש את הרעד עובר בי בעוד אני מחכה שמשהו יקפוץ אלי מתוך תא הנוסעים, אני מסוגל להילחם נגד רוב בני האדם לבדי, למעשה אני מאמין שאני יעיל ביחס של אחד לשלוש. אבל להילחם מול יליד לילה, או בשמם היותר נפוץ יותר שלהם - ערפד, זה סיפור אחר.
אחרי 5 שניות שבהם הלב שלי דופק חזק יותר מאשר בזמן מטח הקליעים, ובמהלכם שום דבר לא תוקף אותי, אני לא מצליח להתעלם מתחושת האכזבה, אני מעיז להציץ לתוך תא הנוסעים, ואחרי שאני מבין שאמצע הלילה ואורת הרכב כנראה לא עובדים, אני גם מוציא את פנס הכיס שלי וסורק את התא במהירות, ובסופו של דבר, אני לא מוצא כלום.
"תא הנוסעים רק, עובר לתא המטען". אני אומר לה, אם זה סתם פיתיון, ואין כאן אף אחד, אז עשיתי הרבה רעש בשביל כלום, ואני יכול לשכוח מהמטרה הזו.
"היזהר". היא עונה בחזרה.
זה שכיח שערפד מעדיף להמתין בארון הקבורה שלו בתוך תא מטען של רכב בעת מעבר, זה חוסך ממנו את הסיכון להיתקל באור השמש במקרה ויהיה עיכוב כלשהו בנסיעה, והיא תיגרר לתוך שעות הבוקר, תא המטען לא נעול, מה שאומר שמישהו פתח אותו במהלך הקרב, השאלה היא מי?
אני מרים את מכסה תא המטען בעזרת הקלאץ', כך שאם יהיה לי סיבה לירות במשהו, זה יהיה מטווח אפס.
אני יודע איך נראה ערפד, ואני יודע איך נראה גואל, שלב הביניים בין חי למת, בדרך כלל ערפדים קוראים להם "יצירים" או "דמפירים", אם הם מרגישים תיארטלים, אבל כך או כך יצור מעורר הרחמים שהצטנף בתא המטען היה ללא ספק גול.
"צא" אני צועק בקול המאיים ביותר שלי, צועד כמה פסיעות לאחור, כי גם אם מדובר בגול פחדן, אסור לי לשכוח שיש להם את היכולת להטייח אותי ברצפה בכוח, או לשבור לי את העצמות באגרוף, למזלי היצור ממלא אחר הפקודה, הוא היה לא נראה חשוד לעין רגילה, פרט לעובדה שהוא היה לבקן, תופעת לווי מההפיכה לגול, הוא לבש חליפה מחויטת ושיער לבן קצר, הציפורניים שלו נראות מתופחות מכדי להיות של יצור טורף אדם, מה שאומר שהאדון שלו האכיל אותו ישירות, מכליא במלוא מובן המילה.
"רחמים." הוא מבקש, ואז עובר למשפט באיטלקית שהמילה היחידה שהבנתי בו היא "מאמא". התועבה אכן מצאה לעצמה זמן לבכות לאמא, מעניין אם היא הייתה מקבלת אותו לבייתה לו ידעה מהו.
אני לא בדיוק נופל לתכסיס הזה,"תתנחם בעובדה שאם אני אשחרר אותך, אז האינקוויזיציה תמצא אותך, וזה יהיה רע, מאוד." "אני אומר, ולמשמע השם "אינקוויזיציה" ירד הגול על ברכיו והחל לנשק את כפות רגלי, אני בועט בו בחוזקה והוא פגע בגבו בלימוזינה, "אל תתקרב אלי שוב" אני פוקד עליו, "עכשיו אני אשאל אותך כמה שאלות, וכדאי לך לא לבזבז את הזמן שלי, אני יודע שאתה עדיין מסוגל לחוש בכאב."
"כן, כן" אמר הגול בקול המעצבן שלו, "אני אעשה הכל, רק תגיד לי, אני גם יכול לשלם לך, אני הבנקאי של לורד ורדפורד." הוא פולט, מוכר את עצמו ואת האדון שלו, בחיי שאני די בטוח שההפיכה לגול יכולה לשבור לך את כוח הרצון.
"שמעת את זה?" אני שואל בקשר," נשמע לך שה"ורדפורד" הזה הוא המטרה?"
"הוא דור ראשון, בן פחות ממאה, נשמע כמו מישהו חסר חשיבות, המודיע שלנו אמר שזה יהיה לורד, אבל באותה צורה הוא היה יכול להגיד שזה ילד." היא עונה, אני לא יודע איך היא מצליחה לשנן את השמות של כל השבטים והתארים, אבל היא בחיים לא טעתה בהיבט הזה, כמו שהיא לא טעתה בשום דבר אחר, והוא כנראה אכן "ילד", ערפד שצעיר מ200 שנה לא נחשב בדיוק בוגר דיו כדי להשתתף בדיון רציני של המועצה, וב200 שנה אני מתכוון מיום בו התעורר, לא מיום לידתו, גם אם הפכת לערפד בגיל 90, אתה עדיין צעיר מת.
"איפה האדון שלך?" אני שואל את הגול, מקווה שגם אם הסיפור הזה היה בזבוז זמן, אני עדיין אשיג מידע על הערפד.
"כאן." הוא עונה. וצינה קרה תופסת אותי, כי עוברות לי בראש שתי סיטאוציות, האחת - הגול מנסה לאיים אלי ומשקר לי, כנראה שפספסתי את המטרה שלי והיא נסעה ללא ליווי בדרך אחרת, התועבה הקטן הוא בסך הכל פיתייון.
המחשבה השנייה הייתה שמעולם לא בדקתי מי נהג בלימוזינה, או מה מצבו, עשיתי טעות טיפשית ולא בדקתי בכלל אם האופנוע פגע בנהג, כי הנחתי שהנהג בן אנוש שלא מסוגל לנוע מהר יותר מאופנוע, מה שמקבל משנה תוקף לאור העובדה שיד נוחתת על הכתף שלי ומשליכה אותי כמו בובת סמרטוט לצד השני של הרחוב.
כן, האדון שלו בהחלט פה.