• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

[סיפור בהמשכים] - איתנאס ומלחמת טרויה

הח׳אן הטטרי

פונדקאי ותיק
פונדקאי מפגשים חבר.ה בהיכל התהילה פונדקאי החודש
ובכן, אני עובד בעצלתיים על הגשה עבור אתגר הכתיבה שנתתי כאן:
https://www.pundak.co.il/forums/threads/41707
הסיפור אמור להיות די ארוך, וכמו שאפשר להבין הוא עוסק באיליאדה ובמיתולוגיה היוונית. האם מישהו התחיל לעבוד גם הוא?
מכל מקום, אני קצת ספקני לגבי הפרק הזה, אבל העברתי אותו בביקורת והוא התקבל יפה. אשמח לביקורות, רצוי בונות.
ואזהרה - הסיפור הוא pg13

פרק 1 - הנבואה

איתן קרא עד שעה מאוחרת, אבל זה היה בסדר - הרי זה היה ליל שישי ומחר לא יהיו לימודים. הספר היה ''עלילות המיתולוגיה היוונית - תרגום חדש מאת יואל דובדבן'', כרך עבה שכלל את כל המעשיות היווניות העתיקות, והתגלה כמעניין להפליא למרות שאת רוב הסיפורים איתן כבר הכיר. הוא קרא עד שהודה בינו לבין עצמו שהוא ממש, ממש עייף, הניח את הספר בצד וכיבה את האור. הוא ספק מלמל וספק אמר בלב תפילת לפני השינה קצרה - הוא תמיד התפלל לפני השינה, לכל מיני דברים, אבל בדרך כלל הוא היה ערני מספיק כדי לשאת אותה מההתחלה ועד הסוף בלי לנמנם באמצע. כשסיים, הוא פשוט שכב בשקט, חושב מחשבות מעורבבות וחסרות סדר והיגיון שבדרך כלל עולות כשאתה עייף. הוא התפלל בין השאר להירדם מהר - וכפי הנראה, אלוהים ענה לתפילה.

* * *

אם לא העירו אותו איתן היה יכול לישון שעות, וגם כשהתעורר לכמה רגעים מנומנמים הוא מיהר להירדם שוב. כשהתעורר בפעם השלישית בערך הוא החליט שהוא כבר ערני מדי, ופקח עיניים. לפעמים קרה לו שהוא שכח דברים שקרו ממש לא מזמן - אבל הוא היה די בטוח שלא הלך לישון ליד נחל מפכפך שזרם בין קירות סלע מוצקים בגובה כמטר. כשהזדקף והביט סביב ראה שהמקום מוצל בעצים ירוקים - הוא ראה שיזף ודפנה, יחד עם עוד כמה עצים ים תיכוניים אותם לימדה אותם לזהות המדריכה בטיול השנתי.

הוא הניח שזה חלום, ואז קלט שאם זה באמת המצב, הוא לא אמור להיות מודע לכך בכלל. זה היה מטריד, והטרידה אותו עוד יותר העובדה שספירת אצבעות וצביטה עצמית - שתי שיטות שהכיר מאיפשהו ששימשו כדי לבדוק האם אתה חולם - הראו שיש לו עשר אצבעות, לא יותר ולא פחות, ושהצביטה כואבת בדיוק כמו שהיא אמורה לכאוב. הוא גם שם לב שהוא עדיין לבוש בבגדי השינה העלובים-אך-נוחים שלו - מכנסיים קצרים, דקים ורפויים. היה שמשי אבל רוח קרירה נשבה וחידדה את עורו, ובכלל עד כמה שזכר הוא מעולם לא שם לב ללבוש שלו בחלומות. חלום מוזר במיוחד, החליט בלב, מקווה בכל כוחו שזה באמת חלום. ''אבינו שבשמיים'', החל למלמל, ''אלוהים, בבקשה תראה לי את הדרך, תגיד לי איפה אני נמצא, בבקש-'' ''בו!''.

איתן נרעד כולו לשנייה אחת. הוא שנא שמבהילים אותו בכזו קלות. הוא הסתובב, אבל מאחוריו לא היה איש. ''כאן בנחל, טיפשון'', הקול אמר. הוא היה נשי, מתנגן. איתן הביט במים. המחשבה הראשונה שעלתה לו בראש היא התהייה, איזה מין הורמון מתבגרים דפוק פילס לעצמו דרך לחלום המוזר הזה. מהזרם המפכפך בצבצו כתפיה של אישה צעירה, אולי נערה. היא היתה יפה מאוד, הסכים איתן בינו לבין עצמו. היו לה פנים מסותתות של פסל יווני, עם אף ישר וארוך, פה קטן, שפתיים מלאות וסנטר בולט. השיער הכהה, החלק והארוך שלה התפזר על פני המים, יחד עם יריעות בהירות של בד. איתן תהה אם הלחיים שלו מאדימות.

''אממ… שלום, גברתי'', הוא אמר, מעט בגמגום, כורע לגדות הנחל. הוא תמיד פנה לנשים בתואר גברתי - אפילו אם הן היו נערות בנות גילו וזה ממש הרגיז אותן. ''איפה… איפה אנחנו?''. הנערה ציחקקה. ''אתה מצחיק, בחור. אתה בוודאי יודע''. הוא הניד בראשו. צורת הדיבור שלה… איתן לא החליט אם היא נעימה או מביכה. היא הרימה גבה כשראתה שתשובתו שלילית. ''ובכן… ברוך הבא לנחל שלי, נחל קלירוס. למקרה שגם את זה אתה לא יודע, אנחנו ביוון''. איתן מצמץ, מנסה להבין מה אמרה לו. הוא כנראה קרא יותר מדי מהספר ההוא, אם הוא עכשיו חולם שהוא ביוון. אם זה חלום. הוא הדחיק את המחשבה, שזימנה כאבי ראש. ''ומי… מי את?''.

הנערה צחקקה שוב לבורותו, וזה הביך אותו עוד יותר. ''הנימפה של הנחל הזה, כמובן, קלירואה. אבל מי אתה בדיוק?'', היא עלתה מהנחל לבחון אותו. לבושה הסתכם ביריעת בד ארוכה, מלופפת ברישול סביב גופה ותלויה על כתפה, חושפת שד וחצי. איתן האדים כולו למראה גופה החצי לבוש. דם געש למטה, והמוח שלו נאבק בזה. אסור לא לחשוב על זה, זה חטא, הוא לא נשוי עדיין, הוא נראה כמו אידיוט. קלירואה בחנה את גופו ופניו בהבעה סקרנית. ''העור שלך לבן כמו שלג באולימפוס החורפי, אולי חוץ מהזרועות והפנים. מי אתה, בחור?'', היא הישירה מבט אליו. הוא השפיל את עיניו, מובך מעצם ההסתכלות, מובך עוד יותר מחלציו המזדקרים. ''אני… אני לא בטוח. אולי את יודעת?'', הוא אמר. המשפט נשמע לו מטומטם כבר כשאמר אותו, אבל איתן לא ידע מה לומר חוץ מזה.

קלירואה גיחכה, מחייכת. ''בכל ימי קיומו של הנחל שלי לא פגשתי גבר ביישן כמוך. אתה בוודאי היפרבוראי לפי העור הלבן והאהבה הזו לחידות, אותה לא ראיתי אצל שום יווני, אני צודקת?'', היא עלתה עוד קצת, ואיתן נשם לרווחה כשראה שהבד מלופף היטב סביב פלג גופה התחתון. השיער הארוך שלה נדבק לגופה. ''אני מניח שכן. אני היפרבוראי'', הוא אמר לה, למרות שלא אהב לשקר - זה הרי חטא. מצד שני, הוא הניח שהאמת רק תבלבל אותה. הנימפה חייכה, והרימה בעדינות את סנטרו של איתן, מכריחה אותו להביט בעיניה. הוא האדים כולו. העור שלה היה רך וקריר מהמים. ''תפסיק להתבייש ממני, היפרבוראי. אני לא נושכת'', היא חשפה שיניים צחורות וגרגרה. היא נימפה, נזכר איתן. הוא זכר מהספר שלו שהנימפות היו נוהגות לפלרטט עם כל גבר שעבר לידן. הוא חש הקלה במידת מה, אבל גם מעט מאוכזב מכך שההתעניינות של הנימפה בו היתה סתם הרגל מוזר. הוא החליט לא לחשוב אפילו על העובדה שהוא חולם על המיתולוגיה היוונית - אם הוא בכלל חולם - כנראה הוא קרא יותר מדי.

''טוב, אם תסלחי לי…'', הוא אמר, מעט מגומגם ואדום כולו, מובך לחלוטין מהמצב ונלחם בכל הכוח שהצליח לגייס נגד השטן שפלש למוחו עם מחשבות טמאות. ''איפה היישוב הקרוב?''. הנימפה נראתה מעט מאוכזבת, והיא הרפתה ממנו. ''דלפי, במורד הנחל. ללוות אותך?'', היא אמרה בקול מקווה, מלטפת את זרועו. איתן היה מובך, אבל התפתה מאוד להסכים. וככה אנשים מגיעים לגיהינום, חשב. הוא היה צריך לגייס את כל כוחותיו הנפשיים כדי לענות - ''לא, תודה''. הנימפה נחרה באכזבה והסתלקה. איתן חייך. ''תודה, אלוהים'', הוא מלמל. הוא התגאה בעצמו על שענה לא.

* * *

הוא צעד לפי הנחיות הנימפה, במורד הנחל. עצי בר העניקו לו צל ונוף יפהפה, והנחל היה צלול ונקי. איתן שתה ממנו, למרות שהטרידה אותו המחשבה על אגדה רוסית אחת בה הילד איוואנושקה שתה מהנחל והפך לעז. הוא שמע רשרוש עלים וצפצופי ציפורים, וראה בשמים עופות - ובהם אפילו עיט אחד - ועל האדמה הבחין בקיפוד ונמייה לפני שנמלטו ממנו. היה קריר, והבגדים שלו הסתכמו במכנסי שינה דקים ורפויים. הוא היה גם יחף, ורגליו התקררו מהבוץ והטל ונדקרו מדי פעם, אבל זה לא היה כזה נורא. הוא התפלל תפילת הודיה קצרה לאל על כך שנתן לו כוח להתגבר על התאווה ולסרב לקלירואה. הכל היה יפהפה… ומציאותי. הוא תהה אם מדובר בחלום. פעם הוא כתב סיפור לא מוצלח על נער שעובר לעולם אחר. לא יכול להיות שזה קורה באמת…

בערך אחרי שעתיים צעידה הוא ראה את דלפי. היא שכנה על צלעו של הר גבוה, מוקפת שדות וכרי מרעה, משקיפה על אפיק הנחל. איתן לא היה יכול שלא לפלוט קריאת התפעלות למראה העיר העתיקה. הוא הרגיש כאילו חזר בזמן. הוא ידע שמצפה לו עלייה מאומצת, ובטנו קרקרה. מאז שהתעורר הוא אכל רק קצת פטל, תותי עץ ושעורת בר שמצא לאורך הנחל. זה היה טעים, אבל מעט מדי. הוא שינס מותניים והחל לטפס במעלה ההר אל דלפי. הרגליים שלו נפצעו בדרך כמה פעמים, היה לו חם, הוא הזיע הרבה וקילל הרבה עוד יותר, אבל אחרי שעה בערך, הוא הגיע אל חומותיה.

הדרך לעיר היתה שוממת יחסית, אבל בים שבדרום ראה איתן ספינות, קטנות כנמלים. שני השומרים בשער בקושי שמו לב אליו - הם היו עסוקים במשחק קוביה כלשהו. הוא נכנס לעיר ללא בעיות. לא היה לו יעד מוגדר - הוא רצה לאכול ולשתות ארוחה נורמלית, אבל יותר מזה הוא הרגיש כמו תייר בארץ עתיקה - אפילו בתי העיר נראו בעיניו מסקרנים. הוא החליט ללכת לכיוון מקדש אפולו, ששכן בראש העיר על כתף ההר. סקרן אותו לראות את המקדש הגדול, בו שכן האוראקל המפורסם של דלפי.

אנשים ברחובות הביטו בו בסקרנות, יראה וחשדנות, וזה שעשע את איתן. הם נופפו לו לשלום בהתלהבות, או התרחקו במלמולים כועסים, או קדו ופסעו אחור לפנות לו דרך. הוא גיחך מעט, מנופף לחלקם. נראה שהשמועה על בואו התפשטה מהר. כעבור כעשרים דקות הליכה משעשעות הוא הגיע אל המקדש, ששכן מעל גרם מדרגות רחב, שבצידו ישב איש נמוך ואדום שיער, מוקף חיילים עם שריון ארד. הוא אמור להכיר את האיש הזה מהספר שלו…

''אתה שם! החיוור והגבוה! בוא לכאן!'', קרא אליו לפתע האיש האדמוני. איתן נבהל בהחלט, אבל החליט שעדיף לא לסרב לו אם החניתאים האלו הם חייליו. הוא ניגש אליו בצעד זהיר, מודע להחריד ללבוש העלוב שלו. האדמוני קם לקראתו. הוא היה נמוך ממנו בחצי ראש, ואיתן התאפק שלא לגחך כשקלט זאת - כי האיש היה מבוגר בהרבה מגיל 13. הוא היה מוצק ושרירי, ופניו רבועות, והוא עטה גלימות ארגמן וחישוק זהב לראשו. איתן הניח שהוא מלך. הוא תהה מה מלך יווני מיתולוגי רוצה מנער חצי לבוש.

''מנלאוס בן אטראוס, מלך ספרטה'', המלך הושיט את ידו ללחיצה, ואיתן לחץ אותה ביראת כבוד וקד קלות עם ראשו. ''מה שמך?''. איתן עצר לרגע, תוהה מה לענות. ''איתנאס'', הוא אמר לבסוף, מעוות את שמו למשהו שישמע סביר ביוון העתיקה. המלך הרים גבה. ''ושם אביך?''. ''שמו… אורפאוס'', הוא אמר לבסוף את השם היווני הראשון שעלה לראשו. מנלאוס חייך. ''הפיתיה ניבאה שאתה הגיבור שיושיע את יוון'', הוא אמר. נראה שמלך ספרטה נהג להגיע היישר לעיקר. איתן השתעל מרוב הפתעה. ''סליחה?'', הוא שאל, לא מבין על מה האיש מדבר. המלך לא נראה משועשע. ''הפיתיה מסתורית, אין ספק. אסביר לך הכל למטה. אתה רעב? צמא? ואני אדאג להביא לך בגדים. בוא, איתנאס, יש לנו דברים חשובים לשוחח עליהם'', הוא אמר ומיד החל ללכת מטה מהעיר, אל הצי העוגן. איתן מיהר ללכת אחריו, ראשו כואב יותר ויותר, ולא רק מהחום.

* * *

המלך השיג לו (כלומר, ציווה על משפחה אקראית) כיתון נוח ואוורירי, סנדלי עור תנ''כיות, כובע רחב שוליים ונאד מלא במשקה קריר שאיתן לא הכיר. הוא זיהה טעם של שעורה, חלב עזים, דבש ועשבי תיבול, והמשקה היה מוזר, אבל טעים. ''קיקאון'', אמר לו המלך כששאל מה הוא בדיוק שותה. ''בריא מאוד, מחזק את הגוף והשרירים וטוב נגד עצירות''. ''מה… על איזו נבואה דיברת?'', שאל איתן מעט אחר כך, אחרי שסיים את הקיקאון שלו. מנלאוס כחכח בגרונו, ואיתן ידע שההסבר יהיה ארוך.

''כפי שכל יוון יודעת, לא מזמן התארח בעירי הנסיך הטרויאני פאריס, הכלב'', אמר מנלאוס בקול שנטף זעם כבוש. ''אירחתי אותו לשולחני, נתתי לו בשר ויין כיאה וכיאות, וביום השלישי של האירוח הוא עזב. ואיתו הלנה שלי, אשתי. היפה בעולם, בה זכיתי בדם ויזע והרבה דמעות. ברחה איתו''. עיניו היו יבשות, אבל פניו קפוצות ופיו רעד מעט. איתן הבין ללבו. היה לו מעט ניסיון, אבל הוא ידע מספיק על אהבה כדי לדעת שהיא לא תמיד נעימה. ''אצילים מכל יוון חיזרו אחריה, והיינו שוחטים זה את זה למענה אלמלא אודיסאוס ידידי הערמומי הצליח לגשר בינינו ולקבוע הסכם לפיו כל המחזרים מחוייבים להגן על החתן שייבחר ועל הנישואין. ועכשיו, היא נחטפה, וכל המחזרים - גיבורים ומלכים מכל יוון - באו לעזרתי. אבל אתה הרי יודע שלא יוצאים למלחמה בלי עצת האוראקל, כך שעליתי אל הפיתיה של דלפי כדי שתנבא לי אם אנצח או אפסיד. היא ענתה שהגיבור שיושיע את ההלנים יופיע בעוד שבעה ימים בפתח המקדש, ויהיה לו עור לבן כשלג. ואתה הגעת''. איתן מעט נעלב - הוא הכיר אנשים לבנים בהרבה ממנו, כאלו שיוכלו לשמש כמחזירי אור.

''אם ככה, אני הגיבור שאמור להושיע את יוון'', איתן גיחך. היו הרבה תארים שהיו מתארים אותו, אבל גיבור… עד לא מזמן הוא פחד להיזרק על מזרון רך בהיאבקות. אם הם מצפים ממנו להסתער לקרב במרכבה עם חזיזי ברקים וקילשון פוסידון, הוא הולך לאכזב אותם. ''האלים בחרו בך, איתנאס הלבן'', אמר לו מנלאוס בשמץ יראת כבוד. אלוהים בחר בי. או שזה פשוט חלום מפורט בצורה לא הגיונית, הוא ניסה לשכנע את עצמו, למרות שהמסקנה הפכה קלושה יותר ויותר כשהזמן עבר. הוא הביט מטה אל הספינות, והמשיך לרדת עם מנלאוס, תוהה אם יפגוש את שאר גיבורי האיליאדה. הרפתקה מצפה לו, הוא חשב בתערובת פחד והתרגשות. הרפתקה מצפה לו.
 
פרק כתוב טוב. הסצנה עם הנימפה הייתה משעשעת. לי נראה שהאופן שתיארת את מנלאוס יותר מתאים לאחיו אגמנון שהיה קצת יותר מרשים ממנו אבל זו בחירה שלך. אחת הסיבות היא, שעם כל הכבוד, מה שנפגע זה לא יוון אלא כבודו האישי של מנלאוס. אני מניח שאיתן אמור לתפוס את מקומו של אכילס. הייתה סיבה לכך שהלנה בחרה בפאריס על פני מנלאוס (כנראה מסוג האנשים שמרשים במבט ראשון אך מאכזב במבט שני ושלישי.). איתן, כנראה, שכח שהמלחמה בטרויה נמשכה עשר שנים (והאיליאידה מתארת בקירוב את רק הרגעים האחרונים של המלחמה). הוא היה פחות נלהב במקרה כזה. אני מניח שידוע לך שאורפיאוס הוא פטרונם של המשתמשים באופיום שהיה בשימוש באותה תקופה כמו בסצנה שמנלאוס מתאר אותה באוזני איתן.
 
תודה רבה!
הממ... מנלאוס היה גמד ג'ינג'י שרירי. אגממנון כנראה היה מלכותי יותר, אבל הוא גם היה יהיר למדי ועשה כמה טעויות טיפשיות מאוד, כמו הקרבת בתו והריבים עם אכילס.
האיליאדה מתארת את האמצע בערך, אחרי שהמצור התחיל, אבל בלי חלקים כמו הסוס הטרויאני, האמזונות וכו'.
אורפיאוס ואופיום?... לא ידעתי.
 
אהבתי, בסה״כ אין לי יותר מדי להוסיף. מתי אתה עתיד לכתוב את ההמשך? בכל אופן, הייתי שמח אם הגיבור המוחלף היה תסאוס, שהוא יותר מעניין לדעתי.
 
חזרה
Top