• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] המשלוח של פנג

הרבה זמן לא כתבתי לכאן :)
החלטתי לפרסם כאן סיפור שכתבתי לקבוצת הכתיבה שלי, בהשראת פרק מסוים של Love, Death & Robots (לא קשה לנחש איזה).

קישור לקריאה נוחה יותר כאן.

הים והשמיים היו הדבר היחיד הנגלה לעין מחזית הספינה, חולקים יחד את אותו הגוון האפור. היה משהו מאוד שליו באחידות הזאת, האפור האינסופי, ריח המלח והזפת בקושי מורגשים כבר, הרוח נושבת בקצב קבוע וטופח, הספינה רועדת בעדינות מונוטונית. הדבר היחיד שהשתנה בנוף היה הצליל: הקול העולה והיורד של הגלים, ולצידו התווים העדינים של החליל שלי.
לעיתים נתתי לתווים ללוות את העליות והמורדות של הגלים ולעיתים נאבקתי בהם, מעלה את הטונים בזמן שהגלים דעכו ומורידה אותם כשהם גאו. עצרתי לקחת נשימה, ונבהלתי כשהחליל המשיך לנגן בלעדיי. הרוח, אמרתי לעצמי. גם היא רוצה לנגן.
חזרתי לאצבע את החליל, והקשבתי לצלילים שהפיקה הרוח. המנגינה רעדה בעדינות. בקושי שמתי לב למה שעשו אצבעותיי, בעוד המנגינה התפתחה בכוחות עצמה לקצב הגלים. במעומעם, הבנתי שהצלילים מרכיבים את השיר שלנו, השיר שלשמו בניתי את החליל הזה, הזכר האחרון מפנג שלי. קול קטן בתוכי ניסה לעצור, אבל קול אחר אמר לו שזו הרוח שמנגנת, שאיני יכולה לעשות כלום אפילו בעוד האצבעות שלי החליפו את מיקומם. המנגינה עלתה, תוויה הנוגים מועצמים על ידי הרעידות של הרוח הנושבת, ויכולתי לראות את החריצים זוהרים באור סגול שמימי. הרגשתי את אצבעותיי מתחממות בעודן אוחזות בחליל, עשן לבן בוקע מקצהו. התמלאתי בתערובת של ריתוק וחרדה. רסיסי רפאים קטנים החלו לחוג מסביב לחליל. מה יקרה אם השיר יסתיים?
לפתע הרוח האטה ושינתה את כיוונה. הצליל דעך, ויחד איתו הזוהר שהקיף את החליל. נאנחתי, ונתתי לסוף השיר להדהד בראשי. כשפקחתי את עיניי, לא נותר זכר לסימנים על החליל. קירבתי אותו אל שפתיי כדי להמשיך לנגן, ומיד הרחקתי אותו בבהלה, בודקת אם נכוויתי.
"סוחרת-אמנית," שמעתי מאחורי, ומיהרתי להסתובב. זה היה הונג-האן, אחד מחברי הצוות הותיקים. זאת הייתה ספינת סחר בריטית, והאנגלים לא אהבו לתת תפקידים פיקודיים לסינים על הסיפון, אבל כשחברי הצוות היו צריכים משהו, הם היו פונים להונג-האן, וכשהונג-האן היה צריך משהו, הוא היה פונה אליי.
"במה אפשר לעזור, מלח?"
"הקפטן מחפש אותך, גבירתי. הוא מצפה לך לארוחת הצהריים."
"כמובן. אני אגיע אליו עכשיו."
נעמדתי על הסיפון המתכתי, והבטתי בעשן שיצא מהארובה הגדולה. זה היה הרגל שלמדתי מפנג, בוחנת את הגוון השחור של העשן כדי לוודא שהפחם היה טהור. זה היה מיותר כמובן; באונייה משוריינת בריטית, גם אחת שהוסבה למסחר, השתמשו רק בפחם הטוב ביותר.
קפטן רוג'ר טאנר המתין במדים מלאים ובעמידה כשפתחתי את הדלת. נבהלתי כשראיתי אותו פשוט עומד שם ככה, ולקח לי רגע להסדיר את נשימתי. עם עורו הלבן ועיניו הכחולות הוא נראה כמו נשמתו העתיקה של מלח שטבע. הוא מיהר להסיר את כובעו כשנכנסתי.
"זאנג, גבירתי," הוא אמר כשהוא מחזיק את כובעו. "את נראית קורנת כהרגלך."
"קפטן טאנר," קדתי לו את הקידה הבריטית הטובה ביותר שידעתי לקוד. לפי חומרת העווית של שפתיו, הקידה הייתה סבירה למדי. "אתה יודע שז'הנג הוא שם משפחתי, נכון? יואן הוא שמי הפרטי. בקרב בני עמי קוראים לי ז'הנג-יואן, הפוך מהדרך הבריטית."
"האמנם? כמה מביך. אני מתנצל מעמקי נשמתי, העלמה יואן." רוג'ר לא נראה נבוך בשום צורה, ולרגע תהיתי איך חייל שבילה מספר שנים בסין יכל לסיים את שירותו בלי ללמוד את הפרט הזה. הוא הסתובב אל אחד הכיסאות שמול השולחן שבחדרו ומשך אותו עבורי. אחרי שהתיישבתי, הוא התיישב מולי. השולחן היה מכוסה במאכלים בריטים: לחם, צלי בקר ותפוחי אדמה, קנקן מי טוניק.
"מאחרת, כהרגלך," קפטן טאנר אמר בטון שיחתי בעודו ממלא את קערתו בצלי. "אולי החובל הראשון סמית' צודק. אי אפשר לאלף את הפרא."
הכרתי את האובססיה המוזרה של הבריטים עם זמן, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין אותה. מחצית מהזמן לא עשינו כלום על הספינה גם כך, מה זה משנה מתי אכלנו צהריים? לא אמרתי דבר, כמובן. התרכזתי בשימוש במזלג והסכין.
"את משתפרת מהר," הוא העיר, בוחן את ידיי בצורה שגרמה לי להצטמרר. "בקצב הזה תוכלי לסעוד עם המלכה עד שנגיע."
"זה יהיה כבוד גדול. אבל יספיק לי להיות נוכחת כשנציג לה את הסחורה שלנו."
"זה רק הוגן," הוא אומר, מחווה עם הסכין שבידו. "בתור הסוחרת שמציעה לה כזאת טכנולוגיה." הוא מזג לי מי טוניק לפני שמזג לעצמו, אפילו שאני מתעבת אותם. "אני מופתע שסינית מתעניינת כל כך בלפגוש את המלכה."
הבטתי בצלחת שלי. "זה היה החלום של בעלי," אמרתי. "להראות את ההמצאה שלו למלכה. הייתי רוצה להגשים אותו."
הוא הנהן והרים את כוס הטוניק ללגימה. "כמה זמן את כבר אלמנה, יואן?"
"חמישה חודשים."
"תנחומיי. מה קרה לו? לבעלך?"
הנחתי את הסכין והמזלג על הצלחת לפי כללי הנימוס. "הוא נהרג בעת ביצוע עבודתו." תהיתי איך פנג היה מגיב אם היה רואה אותי יושבת לארוחה עם קפטן בריטי. כנראה דוקר אותו עם אחד הסכינים שהבריטים חשבו לנכון לשים בשולחן סעודה. זאת הייתה התגובה הרגילה שלו לבריטים.
"איום ונורא," קפטן טאנר אמר באותו טון בריטי מנומס. "גם אני אלמן, את יודעת. אישתי מתה לפני שנה באנגליה. שחפת." הוא הניח את כוס הטוניק שלו. "עסק ביש."
הבטתי בזמן שהוא הרים את המזלג שלו וחזר לאכול. ידעתי שזה לא מנומס לבקש לעזוב את השולחן בעודו אוכל, אז נותרתי שקטה.
"הוא היה איש בר מזל, בעלך. תמיד חשבתי שהנשים הסיניות אינן הנאות ביותר, אם תמחלי לי, אבל לך יש פנים שמאירים כל חדר שאליו את נכנסת."
הרגשתי כאילו בלעתי גוש פחם לוהט, החום שלו מתפשט מבטני לשאר הגוף. ידעת שזה הולך לקרות, אמרתי לעצמי. תתעשתי. "תודה."
 "מה מקובל אצלכם בסין?" הוא שאל. "בנוגע לאלמנות, אני מתכוון. כמה זמן נהוג שאישה נותרת באבל?"
הוא הקפטן, יואן. את צריכה אותו בצד שלך. "זה משתנה."
"ובכן," קפטן טאנר אמר, והניח את המזלג והסכין על הצלחת. "אם את מתחילה להרגיש את הבדידות של לב הים, יואן," הוא הרים את ידו והניח אותה על שלי מבעד לשולחן. בנס הצלחתי לא למשוך אותה. "דעי שאני כאן."
נקישה בדלת גרמה לי לקפוץ במקומי, ולקפטן לזעוף. "הכנס," הוא אמר.
זה היה חבר-הצוות הונג-האן. נשמתי לרווחה. "קפטן," הוא אמר, מצדיע, ואז הביט בי, עובר לסינית. "הסוחרת-אמנית, אנחנו זקוקים לעזרתך. אחד מחברי הצוות חולה וזקוק לטיפול."
קפטן טאנר הביט בי בזמן שתרגמתי את הדברים. "זה לא יכל לחכות לאחרי ארוחת הצהריים?" קפטן טאנר ענה בכעס מיוחד שהוא שמר אך ורק לחברי הצוות.
"הוא קודח והוזה, קפטן," הונג-האן אמר בזמן שתרגמתי. "נוכחותה של הסוחרת-אמנית תרגיע אותו."
טאנר נפנף בידו, ומיהרתי לקום, מרימה את המפית שנפלה מחיקי אל הרצפה לפני שיצאתי אחרי הונג-האן. הוא הוביל אותי דרך המסדרונות החנוקים לכיוון תא הצוות. הרגשתי כזאת הקלה שלקח לי רגע להבין שוודאי שאין אף חבר צוות חולה. "מה כל כך דחוף?"
"יש לנו נוסע סמוי."
"ולמה הקפטן לא יכל לדעת מזה?"
"אני חושב שאת תעדיפי לפגוש אותו קודם."
בחדר הצוות שניים מהחובלים פינו לנו את הדרך. בפנים, על המיטה הרחוקה ביותר, שניים נוספים השגיחו על ילד בן 14 שהביט ברצפה במבט סר. כשהוא הרים את מבטו אליי, נשמתי נעתקה.
"ז'הנג-ווי!" מצמצתי, מנסה לוודא שאני לא הוזה. "מה אתה עושה פה?!"
"מצאנו אותו מנסה להתגנב לתוך מחסן הסחורה, סוחרת-אמנית," חבר הצוות שלימינו אמר לי. "למזלנו הדלת הייתה נעולה." הוא שקשק את המפתח שהיה תלוי בחגורתו.
"תסביר את עצמך!"
ווי רטן ושילב את זרועותיו בהתרסה.
"תענה לאמא שלך!" הונג-האן התפרץ, צועד אליו ותופס בצווארונו. "מה רצית לעשות עם הסחורה?"
"רציתי להרוס אותה לפני שתלכו ותמכרו אותה לבריטים!" ז'הנג-ווי השתחרר מאחיזתו של הונג-האן. הוא הביט אליי עם זעם שרק נער מתבגר יכול להרגיש. "הגופה של אבא עדיין לא קרה, ואת הולכת ומוכרת את עבודת חייו לאנשים שהוא שנא יותר מכל בשביל ליטוף בראש? אם אבא היה פה, הוא היה מטביע את הספינה הזאת למצולות."
כל המבטים הורמו אליי, בעוד אני הבטתי בו בהלם. אוי, ווי. אם רק היית יודע מה אבא שלך רצה… הכל היה מורכב יותר, אבל מה יכולתי להגיד לו באותו רגע שיסביר? אף אחד מלבדי לא ידע על התכנית. איך יכולתי להסביר לו שאבא שלו מת בשביל עסקת הסחר הזאת, שהוא השביע אותי להשלים אותה ויהי מה? "ילד טיפש ואמיץ שלי," אמרתי באנחה. "יש כל כך הרבה שאתה עוד לא מבין."
הונג-האן הפנה את גבו אל הילד ודיבר לאוזני. "אנחנו יכולים לשלב אותו בצוות, סוחרת-אמנית. החובל הראשון לא ישים לב, הוא לא מבדיל ביננו בלאו הכי. נוכל להשגיח עליו."
פתחתי את פי כדי להגיב, אבל אוזניי הוחרשו מהרעש הצורם של צופר הספינה. כולם החליפו מבטים, מבולבלים. הצופר היה הסימן שאנחנו בטווח הראייה של יבשה, אבל היינו בלב ים ולא צפויים להגיע לנמל בימים הקרובים. "תשאר עם ז'הנג-ווי," אמרתי להונג-האן. "אני אלך לבדוק מה קורה למעלה."
בדרכי החוצה, עברתי בחדרו של הקפטן. בקבוק ג'ין פתוח נותר על השולחן. הרגשתי צמרמורת עוברת בגופי. משהו לא היה כשורה. בעוד התקרבתי למעלה, התחלתי לשמוע צעקות. קול צעדים רועם מילא את החלל כשחברי הצוות הסינים התחילו לזרום מהסיפון לכיוון חדר הצוות. תפסתי את זרועו של אחד מהם. "מה קורה שם?"
"אנחנו תחת מתקפה!" הוא מיהר להשתחרר ועשה את דרכו להתחבא. לסינים היה אסור לשאת נשק בספינה בריטית.
ליבי נפל. איפה החליל? שאלתי את עצמי. האם הבאתי אותו לחדר שלי לפני שהלכתי לאכול צהריים, או שהשארתי אותו על הסיפון? הזכרון שלי בגד בי בעודי עושה את דרכי למעלה.
קולו של הקפטן רעם מעל ההמולה שבחוץ. "לא, כסילים, למה העלתם את התותחים? הם חסרי תועלת מול-" הוא החוויר כשהוא ראה אותי, חרבו יורדת מעט. "יואן, מה את עושה פה?! תחזרי לחדר הצוות!"
הסתכלתי מסביב, מחפשת את הספינה התוקפת, אבל כל מה שראיתי הוא הים האפור והעננים האפורים שמעליו. החזרתי את מבטי אליו. "החליל שלי," אמרתי, ומיד הבנתי כמה זה מטופש. "השארתי אותו ב-"
"יואן, תשכחי מהחליל שלך!" הוא הצביע עם חרבו אל השמיים, ועיניי עקבו אחריו. צללית ענקית כיסתה את העננים מעלינו, גדולה כל כך שהספינה כולה כוסתה על ידיה. כשהפניתי את אוזניי, יכולתי לשמוע את קול ההמהום העדין של מדחפים אוויריים.
"טירת-שמיים," נאנקתי. הצפלין היה גדול יותר משאי פעם יכולתי לדמיין. כמעט הצטערתי שהעננים הסתירו אותו. כמה פנג היה רוצה לראות את זה…
"יואן, את חייבת ללכת, לא בטוח-"
"רימונים!" מישהו קרא, ורגע לאחר מכן נשמע קולה של מתכת פוגעת במתכת וחיילים שמתפזרים לכל עבר. היה לי רק רגע לראות את הניצוץ בקצהו של הפתיל, את כדור מתכת עם סמל אדום צבוע עליו, ואז הפיצוץ החריש את אוזניי והטיח אותי לאחור.
קמתי לרגליי בתוך שקט מוחלט. האם אני יכולה לנגן בלי לשמוע? תהיתי לפתע בפאניקה. עשן של אבק שריפה מילא את האוויר, אבל בתוכו יכולתי לראות סולמות חבלים ארוכים מלטפים את הסיפון בזמן שחיילים בריטים צחצחו חרבות עם… חיילים סינים? על חזית מדיהם הצלחתי לזהות דרקון אדום עף במעגל. סמלם של הגיורו, הצבא שערק משירותו לקיסר-צ'ינג כדי לשרת את קיסר-שואנטונג.
לא היה לי זמן להתמהמה. עשיתי את דרכי אל ירכתי הספינה, מנסה להשאר בחסות אבק השריפה, מתחמקת ממבטיהם של חיילים סינים ובריטים כאחד. לא רחוק ממני ראיתי חייל סיני בשריון הכבד של אלוף יורד מאחד החבלים. "תאבטחו את הסחורה!" הוא צעק לכמה מהחיילים, והם מיהרו לציית. הרגשתי הקלה שהצלחתי לשמוע את מה שאמר. השמיעה שלי התחילה לחזור. הונג-האן, אל תהיה גיבור, קיוויתי. תן להם את מה שהם רוצים.
החליל היה בתוך תא צדדי בחלק המוגבה של הירכתיים. נשטפתי הקלה כשפתחתי את הדלת והוא היה שם. הרמתי אותו, מלטפת את העץ העדין ונאנחת בהקלה. אני כאן, פנג.
יד חזקה אחזה בזרועי וסובבה אותי באלימות. מולי עמד האלוף של הגיורו, חרב הג'יאן שלו מורמת למעלה עם הלהב מכוונת אליי, אבל קפואה במקומה. ליבי קפא גם הוא, ולא יכולתי להסיר את עיניי מהחרב. "את לא בריטית," הוא אמר.
"לא, בבקשה," הצלחתי לגמגם. "אנחנו באותו הצד!"
חרבו ירדו מעט בזמן שהביט בי, ויכולתי לראות שעיניו בחנו אותי דרך הקסדה, שוקלות מה לעשות בי. לרגע אחד תהיתי כמה אני באמת יודעת על הגיורו. הבריטים ציירו אותם כשודדים ברוטאליים ללא רחמים, בעוד הסינים אמרו שהם נלחמים למען העם. מי צדק? האם זה שינה לאלוף הזה מי צודק? הבנתי שבאותו רגע הוא יכול לעשות בי כרצונו, ואף אחד לא ידע מכך אם הוא לא ירצה. הרגשתי את הידיעה מתגלגלת בבטני כמו קוביית קרח.
פתאום האלוף הוריד את מבטו והביט אל הרצפה. הסתכלתי אחריו, מבולבלת. רק אז שמתי לב שהיא רועדת. לא בקצב האחיד של פעילות מנוע הקיטור, אלא עם הפסקות קצרות, מתחזק כל פעם. כמו פעימות של לב. שנינו הרמנו את מבטנו אל המעבר שהוביל אל מתחת לסיפון.
המכונה הענקית הייתה דומה לגופו של אדם, אבל במקומות בהם היו אמורים להיות מפרקים, היו סדרה של גלגלי שיניים מורכבים. הזרועות עצמן היו עשויות מעץ אלון חזק שהיה מהודק ברצועות פלדה. במקום בו החזה היה אמור להיות, היה כיסוי זכוכית מחוזקת, מראשה בוקעת ארובה שפלטה עשן שחור. עבודת חייו של פנג, הצועד-הרובוטי, קם לתחייה. אבל מי ידע איך לנהוג בו? צמצמתי את עיניי, מנסה לזהות תווי פנים מבעד לעשן. ליבי מיד נפל. ווי.
אחד מהגיורו הסתער בחרב שלופה על הצועד הרובוטי, וזה הניף את ידו, מטיח את החייל באוויר מבעד לקצה השני של הסיפון. הצועד התקדם לכיוון מרכז הקרב, והבריטים הריעו לו, הגיורו נסוגים. האלוף שלצידי רץ להצטרף למהומה בזמן שעוד חיילים ניסו להסתער על הצועד מכל הכיוונים, וזה הטיח אותם כמו יתושים.
רעש מתכתי נשמע כשקליע ניתז מהשריון של הצועד. בפעם הבאה, זה היה הרעש של שבבי עץ. ווי הביט למעלה אל טירת השמיים, שם עמדו הצלפים. הוא סובב את גופו אל תותח שעמד על הסיפון בזמן שהקליעים המשיכו לטפטף עליו מלמעלה, והרים את התותח כמעט ללא מאמץ, מכוון אל השמיים.
ניתן היה לראות את הפאניקה של החיילים, שהסתערו על הצועד באותו רגע. הקפטן, שחשב שווי והצועד בצד שלהם, רץ להגן על הצועד, שאר הבריטים אחריו. הם נתקלו בחיילים הסינים לפני שהצליחו לקטוע את זרועות העץ או לתקוע את אחד מגלגלי השיניים. ווי הטיח ערימת חיילים הצידה ביד אחת, סינים ובריטים כאחד, ועם השנייה השעין את התותח לאחור, זורק אותו למעלה בכל הכוח שהעניק לו הצועד. היה רגע של דממה כשכולם הביטו למעלה, לפני שניתן היה לשמוע את קולה של הפלדה נכנעת למהירותו של התותח. קולו של המימן משתחרר לאוויר נשמע רק לרגע לפני שהפיצוץ הענק החריש את שאר הצלילים. טירת השמיים החלה לבעור, וכל השמיים נצבעו בכתום יחד איתה.
מתוך ההמולה ראיתי את האלוף מנחית את חרבו על אחת מרגלי הצועד, עמוק מספיק בשביל שווי יקרוס תחת משקלו וייפול לאחור. קול נתז עוצמתי מבעד למעקה משך את תשומת ליבי. חיילי גיורו קפצו מהצפלין לתוך המים, חתיכות מספינת האוויר נופלות לידם.
שלחתי מבט חרד אחרון אל ווי, מוגן מאחורי הזכוכית המשוריינת שאביו בנה. הסתובבתי ופתחתי את התא בירכתיים, סוגרת אותו אחריי, רגע לפני שחתיכות צפלין בוערות החלו להמטיר את הסיפון. דרך החריצים, ראיתי איך האלוף מרסק את זרועו של הצועד הרובוטי, מנטרל אותו סופית לפני שהביט מעלה אל טירת השמיים הבוערת. גם מהמרחק הזה, יכולתי לראות את הזעם בעיניו. הוא שאג והסתער על הבריטים.
הקרב היה צמוד אחרי זה. החיילים הבריטים קיבלו חיזוק ממראה טירת השמיים הקורסת, והצליחו לאגף חיילים שניסו לתפוס מחסה מהנשורת. בנס, חתיכות המתכת הגדולות ביותר נפלו לתוך הים, גשם של נתזי מים רותחים וגלים שנענעו את הספינה כולה. הצפלין עצמו צנח באיטיות מחושבת.
אחד מהגיורו זרק סולם חבלים מבעד לסיפון, וחיילים רטובים החלו לטפס פנימה, מרימים את חרבותיהם של הנופלים. הייאוש של הבריטים שראו זאת הביס אותם לא פחות מהחסרון המספרי.
כשאחרוני השורדים הבריטים אוגפו, קפטן טאנר נתן את ההוראה להניח את החרבות. האלוף נתן את ההוראה לאסוף את חרבות הנכנעים, ולאחר מכן את ההוראה להוציא אותם להורג. הפרצוף של הקפטן לא היה מופתע כשהוא שמע את ההוראה. יכולתי לקרוא את המחשבות שלו: פראים ארורים. הייתי צריך להלחם עד המוות. כשהאלוף הניף את חרבו מעל ראשו של קפטן טאנר, הרגשתי בושה.
שקלתי לצאת, לנסות לומר משהו, אבל לא ידעתי מה הגיורו תכננו לעשות איתי ועם חברי הצוות. הייתי חייבת לוודא שהחליל שלי לא ייפול. החזקתי אותו חזק, מצמידה אותו לגופי.
האלוף שלח את חייליו להביא את אנשי הצוות לסיפון, כמו גם את הסחורה. היו שם שבעה צועדים-רובוטיים, מוכנים לשימוש. הצועד הרובוטי של ווי היה שם גם הוא, עדיין נעול מבפנים. הגיורו שקלו להפיל אותו מבעד לסיפון, אבל לא רצו לבזבז את הצועד, והחליטו שהם ימצאו דרך להוציא את הנהג בהמשך.
"משרתים על אונייה משוריינת בריטית. איך הגעתם למצב הזה?" האלוף שאל את הצוות, מביט בהם ומנענע את ראשו. הם כרעו ברך בירכתיים ליד המעקה, בעוד שאריות הגיורו עמדו עם חרבות שלופות לצד הצועדים הרובוטיים. "משרתים את האויב!"
"אדוני," הונג-האן דיבר בטון המכבד ביותר שלו, עיניו מקובעות לרצפה. "זוהי ספינת מסחר, אדוני. נסענו לסחור עם הבריטים."
"סחר עם האויב בעת מלחמה גם הוא בגידה! ועוד כדי למכור לו כלי מלחמה!" הוא החווה אחורה.
"הקיסר אישר את העסקה, אדוני," הונג-האן הוסיף, ובראשי קיללתי אותו.
"הקיסר?" האלוף שאל, מתקרב אליו. "הקיסר? איזה קיסר זה בדיוק? הקיסר צ'ינג-מוג-הלב, הקיסר צ'ינג-הבוגד, הקיסר צ'ינג-שמכר-את-עמו? הקיסר הזה?" קצף הצטבר בקצה פיו מרוב זעם. "הקיסר צ'ינג הוא בובה בריטית. קיסר-שואנטונג הוא השליט היחיד של סין, וכל מי שמתכחש לכך הוא בוגד שדינו מוות!" האלוף שלף את חרבו, ואחריו שאר החיילים.
לקחתי נשימה עמוקה. אני מצטערת, פנג. אתה לא תזכה להגשים את החלום שלך. פתחתי את תא האחסון ויצאתי החוצה, מניחה את החליל בפי. הצליל הראשון במנגינה משך את תשומת ליבם של כל הלוחמים שעוד לא ראו אותי, והם כולם הביטו בי בתדהמה בזמן שניגנתי את השיר שלנו. התווים עלו וירדו יחד עם הסיפון, והתחלתי להרגיש את האצבעות שלי ואת שפתיי מתחממות.
"תביאו גם אותה," האלוף אמר, ושלושה חיילים התחילו לצעוד לכיווני. הם נעצרו כשהם ראו את האור מתחיל לבהוק מהחליל שלי, ונשימתם נעצרה.
"מכשפה," אחד לחש. "לוחשת למתים."
"טיפשים! תהרגו אותה, מהר!"
"היא תרדוף אותנו במוות," אחד אמר, צועד לאחור מלא בפחד תהומי.
האלוף התחיל לצעוד אליי, אבל גם הוא נעצר כשהאור הפך להיות עשן סגול שהקיף את כולי, נותן לי אווירה שמימית. אצבעותיי ושפתיי כאבו מהחום, אבל לא הפסקתי לנגן, לא נתתי לזה לשבור לי את הריכוז. גם האלוף התחיל לסגת, הפנים מתחת לקסדה שלו חיוורות. הוא נתקל באחד הצועדים הרובוטיים ונפל.
העשן התגשם לגופו האהוב של פנג, שהביט מסביב בהפתעה. דמעות מילאו את עיניי מלראות את פניו שוב, את גופו ואת תנוחתו. "פנג שלי," לחשתי. "אני מצטערת. נכשלתי."
הוא סובב את ראשו, רואה את חיילי הגיורו, ואז סובב את ראשו אליי שוב. הוא לא יכל לדבר, וזמנו היה מוגבל, אבל הוא הרים את ידו כדי ללטף דמעה אחת מעל לחיי. לאחר מכן הוא הפך לעשן סגול שוב, מתפצל באוויר לשבעה זרמים מתפתלים עד שהוא מצא את הצועדים הרובוטיים שהמתינו. כאחד, הם נעמדו. עשן סגול כהה בקע מארובותיהן. הגיורו לא הספיקו לפצות את פיהם לפני שהמכונות התחילו לרעוד באלימות, עד שהתפוצצו בלהבות סגולות וכחולות שהטיחו את החיילים לכל עבר.


לא כל החיילים נהרגו בפיצוץ, אבל מספיק חברי הצוות נותרו מאחור כדי להתגבר עליהם. הם הושמו במעצר בזמן שהצוות ניסה לתקן את הנזק שגרמו טירת-השמיים והצועדים-הרובוטיים. הונג-האן ראה אותי יושבת בירכתיים, החליל נח לצידי, מביטה בכוויות בקצות אצבעותיי. יכולתי רק לדמיין איך נראו שפתיי. הוא התיישב לצידי.
"בעלך הקריב את עצמו," חבר הצוות אמר. "בשביל להציל את כולנו."
"הוא הקריב את עצמו בשביל ליצור את החליל. לא הייתי אמורה להשתמש בו עדיין. הוא הקריב את עצמו כדי שיוכל לנקום במלכת הבריטים על מה שהיא עשתה לעם שלנו."
האן הרכין את ראשו. "הוא הציל את חייהם של בני עמו. זוהי מטרה נעלה לא פחות."
"אני נשבעתי לו שאעשה כל שביכולתי. זאת תהיה המורשת שלי, הוא אמר. מה תהיה המורשת שלו עכשיו?"
"אנחנו המורשת שלו. כל אחד מאיתנו ששרד, אנחנו חבים לו את חייו. כל שושלת שתתחיל מאחד האנשים על האונייה היא שושלתו של ז'הנג-פנג." הוא הרים את אצבעו אל ווי, שבחן את הנזק בצועד הרובוטי האחרון שנותר: זה שהוא היה בתוכו. "הוא שושלתו של פנג."
נשמתי עמוקות, מביטה באצבעותיי החרוכות שוב. הכאב התחיל לחדור למודעות שלי באיטיות, שלפוחיות מתנפחות בקצהן. "ואני? מה השושלת שלי?"
האן משך בכתפיו. "עם זה אני לא יכול לעזור לך, סוחרת-אמנית. זה תלוי בך. אני רק יכול לומר שכרגע חסר לנו קפטן."
הרמתי את מבטי אל חברי הצוות שפינו גופות ונשורת מבעד לסיפון, ואז אל עמוד העשן השחור שהיתמר מהארובה, בוחנת את גונו. "הבריטים אף פעם לא יקבלו קפטנית סינית על אונייה משוריינת."
"או צוות סיני," האן הנהן בהסכמה. "אבל כמה שהאימפריה הבריטית גדולה, ישנם עדיין נמלים חופשיים רבים."
לעזוב את האימפריה הבריטית? לעזוב את סין? הרעיון זעזע אותי. בדמיוני יכולתי לראות את נחיריו של אלוף הגיורו מתרחבים בבוז. בוגדת, עיניו אמרו.
מה אני חייבת לו בכלל? להבה בלתי צפויה בערה בי פתאום. מה אני חייבת לגיורו או לסין או לקיסר צ'ינג? עם ווי על הסיפון וכשפנג איננו, לאן היה לי לחזור?
זה היה ניצוץ קטן, אבל הוא הצית את הדמיון שלי בדרכים שאף פעם לא העזתי להרשות לעצמי. נמלים זרים ואקזוטים בכל רחבי העולם נפרשו לפניי, אנשים שנזקקו לעזרה שאיש לא היה מוכן לתת כורעים לי ברך, מנגנים שירים אקזוטיים בכלי נגינה שאף סיני מעולם לא שמע.
עוצמת החזיון הבהילה אותי, והייתי צריכה לקום על רגליי כדי לאפס את עצמי שוב. לאט לאט, יואן, אמרתי לעצמי. קודם צריך למצוא נמל לבצע בו תיקונים.
כשהסתכלתי על האן חיוך גדול היה מרוח על פניו. "תמחק את החיוך הזה מיד, חובל-ראשון האן," זעפתי אליו. "יש עבודה רבה לפנינו."


כרגיל, אשמח לשמוע כל ביקורת על הסיפור או סתם 'אהבתי/לא אהבתי' (אבל אני ממש אשמח אם תספרו גם למה :) )
 
סיפור מגניב, האווירה הראשונית של המאה ה-19-20 הופכת לסטימפאנק פנטסטי בצורה חלקה. מה שכן, נשמע לא הגיוני שיואן תהפוך לקפטנית, כי הסינים הם עם שוביניסט...
 
אהבתי מאוד, ח״ח. יש המשך?
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
נשמע לא הגיוני שיואן תהפוך לקפטנית, כי הסינים הם עם שוביניסט...
אכן חלק גדול מהסינים הוא שוביניסטי, אבל זה ממש לא מחייב. גם נראה לי שהסיבה שמינו אותה לקפטנית היא לא היותה אישה, אלא משהו אחר...
 
זה לא העניין. הסיפור מתרחש במאה ה-19 או תחילת ה-20 (לפחות זה הרושם שהתקבל), הרבה לפני תחילת המודעות לזכויות האישה במערב, קל וחומר בסין. זה פשוט נשמע לא הגיוני.
 
צפלינים ענקיים ורובוטים מתפוצצים לא הטרידו אותך אבל זכויות האישה כן? :)

יותר ברצינות, כמו שקווינט אמר, יש הבדל גדול בין תרבות כתרבות לבין אנשים כאנשים. למרות שרוב האנשים כנראה יתקשו לקבל קפטנית, אנשים ששירתו לצד אישה זמן רב ולמדו לראות ולהעריך אותה כמנהיגה יתקשו הרבה פחות, וניסיתי להראות שהיא המנהיגה דה-פקטו בקרב חברי הצוות הסיניים בלי קשר לכותרות.
קח את צ'ינג שי כדוגמה היסטורית קונקרטית.

kwint stormbelow אמר/ה:
אהבתי מאוד, ח״ח. יש המשך?
תודה! לא תכננתי להמשיך, אבל אין לדעת מה יביא יום.
 
חזרה
Top