החלטתי לנסות לכתוב סיפור קצר, והשתמשתי בתוכנת גלגול קוביות בשביל לבחור שני אתגרי כתיבה אקראיים. יצאו לי שניים:
אתגר 20 - אור הירח מבעד לענפים הגבוהים; אתגר 55 - אהבת ילדות.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
הוא ישב ברגליים משוכלות על העשב הקר והרטוב, נשען בכבדות על סלע אפור וגדול. העצים העתיקים של היער הקיפו אותו, צמרותיהם מתנשאות הרחק מעליו. הוא הכיר אותם כמעט באופן אישי, כל אחד ואחד מהם - עצי האלון הזקנים והחסונים, עצי השדר הלבנים והנאים, עצי המילה הצעירים והחזקים. היה חשוך, חשוך וקר. הירח, גדול ובהיר, השקיף הרחק מלמעלה, מציץ בין הענפים.
אבל בן-השבטים הצעיר, שראה פחות מעשרים חורפים, לא שם לב לכך. עיניו היו נעוצות בגופה שמולו, מסרבות להינתק. נערה בשיא פריחתה, כמעט אישה. שערה הזהוב נשפך ממנה בגלים, ועיניה הכחולות, היפות והצלולות היו עדיין פעורות באימה. בני השבטים לא חשבו שהיא מרשימה במיוחד, אבל הוא ראה בה יפהפיה. רק החתך העמוק בין צווארה וכתפה, והדם שזרם ממנו, העיבו על כך.
אצבעותיו רפרפו על הקת של גרזן הארד שלו, שנח לימינו, עדיין מוכתם, אך עיניו לא משו ממנה. אני מצטער, רצה להגיד. הייתי חייב, הוא היה אומר לה. את יודעת איך זה, הוא היה מתחנן בפניה, לא היתה לי ברירה.
הוא רכן קרוב יותר אליה, מביט בשיער השופע. הוא חייך חצי-חיוך מריר, נזכר בילד אדום השיער שמשך בצמות בתו של הרועה מהבקתה שליד הסלע הגדול. מחשבותיו נדדו הלאה. הוא נזכר איך כנער דמיין את מגע השיער הנפלא הזה באצבעותיו ובפניו. רעד עבר בו.
עיניה ננעצו בו, מאשימות, מלאות אימה. כשהביט בהן הוא הרגיש כאילו לבו הוא צמר רטוב - קר כקרח, כבד כארד. הוא נזכר איך פעם לבו האיץ כשראה את העיניים הללו. הוא עצם את עפעפיה. המבט שלה היה יותר מדי בשבילו. היא נראתה כמעט שלווה כעת.
הרחק משם הוא שמע געיית פרה שהתעוררה מוקדם מדי. בקר ארור, חשב לעצמו. אילו רק אביו לא היה טיפש מספיק כדי לחמוד את העדר של אביה של הנערה, הכל היה אחרת. אם רק אביה שלה לא היה הורג אותו כשגנב בחזרה את הפרות שלו. והכבוד הארור השלו... הכבוד דרש ממנו לנקום את המוות.
הוא הביט בשפתיים, שהיו יפהפיות בעיניו, ככל שהיו רגילות וצרות מעט. הוא זכר איך היה מסמיק כשדיברה אליו, ואיך חלם על היום בו יוכל להינשא לה, לנשק את השפתיים האלו, להגן על כבודה וחייה.
ובמקום זאת, הוא נאלץ להגן על כבוד משפחתו, ולקחת את חייה.
סכסוך דמים ארור, חשב. פרות ארורות. אבא ארור. אביה שלה, ארור. כבוד ארור. הכבוד והחובה המקוללים, שאילצו אותו להרוג את זו שאהב.
הוא עצם עיניים, ודמיין איך יתקבל כשיחזור למשפחתו, לאמו, לאחיו הקטנים ולאחיותיו. גיבור. מגן כבוד המשפחה. נוקם דם אביו.
הוא פקח אותן, והעביר אצבעות בשיער הסמיך, על העפעפיים העצומים, במורד גופה שכה העריץ. הוא מחל על כבודו ועשה את מה שחלם לעשות ונישק את השפתיים שעוד לא התקררו.
ואז הוא קם. אמא מחכה לו בבית. ומשפחתו. ועכשיו הוא הגבר בבית. עוד חובות שהמשפחה והכבוד דורשים ממנו.
כי משפחה מעל הכל.
- - - - - - - - -- - - - - - - - -- - - - - - - - -- - - - - - - - -- - - - - - - - -- - - - - - - - -
לא בטוח כמה מרוצה מהסיפור, אבל אין לי זמן לעריכות.
אתגר 20 - אור הירח מבעד לענפים הגבוהים; אתגר 55 - אהבת ילדות.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
הוא ישב ברגליים משוכלות על העשב הקר והרטוב, נשען בכבדות על סלע אפור וגדול. העצים העתיקים של היער הקיפו אותו, צמרותיהם מתנשאות הרחק מעליו. הוא הכיר אותם כמעט באופן אישי, כל אחד ואחד מהם - עצי האלון הזקנים והחסונים, עצי השדר הלבנים והנאים, עצי המילה הצעירים והחזקים. היה חשוך, חשוך וקר. הירח, גדול ובהיר, השקיף הרחק מלמעלה, מציץ בין הענפים.
אבל בן-השבטים הצעיר, שראה פחות מעשרים חורפים, לא שם לב לכך. עיניו היו נעוצות בגופה שמולו, מסרבות להינתק. נערה בשיא פריחתה, כמעט אישה. שערה הזהוב נשפך ממנה בגלים, ועיניה הכחולות, היפות והצלולות היו עדיין פעורות באימה. בני השבטים לא חשבו שהיא מרשימה במיוחד, אבל הוא ראה בה יפהפיה. רק החתך העמוק בין צווארה וכתפה, והדם שזרם ממנו, העיבו על כך.
אצבעותיו רפרפו על הקת של גרזן הארד שלו, שנח לימינו, עדיין מוכתם, אך עיניו לא משו ממנה. אני מצטער, רצה להגיד. הייתי חייב, הוא היה אומר לה. את יודעת איך זה, הוא היה מתחנן בפניה, לא היתה לי ברירה.
הוא רכן קרוב יותר אליה, מביט בשיער השופע. הוא חייך חצי-חיוך מריר, נזכר בילד אדום השיער שמשך בצמות בתו של הרועה מהבקתה שליד הסלע הגדול. מחשבותיו נדדו הלאה. הוא נזכר איך כנער דמיין את מגע השיער הנפלא הזה באצבעותיו ובפניו. רעד עבר בו.
עיניה ננעצו בו, מאשימות, מלאות אימה. כשהביט בהן הוא הרגיש כאילו לבו הוא צמר רטוב - קר כקרח, כבד כארד. הוא נזכר איך פעם לבו האיץ כשראה את העיניים הללו. הוא עצם את עפעפיה. המבט שלה היה יותר מדי בשבילו. היא נראתה כמעט שלווה כעת.
הרחק משם הוא שמע געיית פרה שהתעוררה מוקדם מדי. בקר ארור, חשב לעצמו. אילו רק אביו לא היה טיפש מספיק כדי לחמוד את העדר של אביה של הנערה, הכל היה אחרת. אם רק אביה שלה לא היה הורג אותו כשגנב בחזרה את הפרות שלו. והכבוד הארור השלו... הכבוד דרש ממנו לנקום את המוות.
הוא הביט בשפתיים, שהיו יפהפיות בעיניו, ככל שהיו רגילות וצרות מעט. הוא זכר איך היה מסמיק כשדיברה אליו, ואיך חלם על היום בו יוכל להינשא לה, לנשק את השפתיים האלו, להגן על כבודה וחייה.
ובמקום זאת, הוא נאלץ להגן על כבוד משפחתו, ולקחת את חייה.
סכסוך דמים ארור, חשב. פרות ארורות. אבא ארור. אביה שלה, ארור. כבוד ארור. הכבוד והחובה המקוללים, שאילצו אותו להרוג את זו שאהב.
הוא עצם עיניים, ודמיין איך יתקבל כשיחזור למשפחתו, לאמו, לאחיו הקטנים ולאחיותיו. גיבור. מגן כבוד המשפחה. נוקם דם אביו.
הוא פקח אותן, והעביר אצבעות בשיער הסמיך, על העפעפיים העצומים, במורד גופה שכה העריץ. הוא מחל על כבודו ועשה את מה שחלם לעשות ונישק את השפתיים שעוד לא התקררו.
ואז הוא קם. אמא מחכה לו בבית. ומשפחתו. ועכשיו הוא הגבר בבית. עוד חובות שהמשפחה והכבוד דורשים ממנו.
כי משפחה מעל הכל.
- - - - - - - - -- - - - - - - - -- - - - - - - - -- - - - - - - - -- - - - - - - - -- - - - - - - - -
לא בטוח כמה מרוצה מהסיפור, אבל אין לי זמן לעריכות.