• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

אז, יצא לי חשק לכתוב שוב לאחרונה, והחלטתי לנסות את האתגר הזה.

במסגרת האתגר, צריך לכתוב עשרה סיפורים, שכל אחד מהם סובב סביב דמות אחרת בעולם מסויים. מדובר בסיפורים קצרים של בניית אופי. החלטתי לכתוב עשרה סיפורים קסומים על העולם של הארי פוטר, פשוט כי יש לי הרבה רעיונות בנושא.

אני לא יודע אם אני באמת אגיע לעשר, אבל אני אנסה להתמיד בזה.

הארי
כיכר גרימולד מספר 12
הייתה זו שעת לילה. הארי לא הצליח להירדם. לידו נחר רון, והרמיוני יצאה כדי לבדוק את סידורי האבטחה הליליים של משרד הקסמים, בהכנה לפלישה לתוכו. והארי שכב לו, כשרק המחשבות מארחות לו לחברה. את מוחו של הארי לא הציפו נתונים, עובדות, או רעיונות שנגעו לפלישה למשרד הקסמים. במקום זאת חשב הארי על סנדקו.
הארי חשב על המכתב מאמו שגילה בחדרו של סיריוס. המכתב נח בארנקו, שהונח על שולחן הלילה ליד משקפיו. ליתר דיוק, חצי המכתב. למרות שחיפש וחיפש, לא הצליח למצוא הארי את החצי השני.
מה סיריוס חשב על המכתב הזה? שאל את עצמו הארי. המכתב היה הדבר היחיד שנשאר בחדר שהתקשר באיזושהי צורה לאמו. חייבת להיות לזה איזושהי חשיבות.
הארי קם ממיטתו. טוב, אם הוא לא מצליח לישון, הוא יכול באותה מידה ללכת למצוא עוד משהו.
הארי נכנס לחדרו של סיריוס, והחל לחפש פעם נוספת. לא היה לו מושג מה הוא מחפש. תחושת בטן אמרה לו שחייב להיות משהו. משהו שהוא פספס.
הארי נעצר. הוא נעמד במקום והסתכל על החדר. החיפוש הזה לא יוביל אותו לשום מקום. הוא כבר חיפש פה אלף פעמים. חייבת להיות זווית חדשה. משהו שהוא לא ניסה. הארי חשב קצת. אם הוא היה סיריוס, איפה הוא היה מחביא משהו שהוא לא רצה שיגלו?
הארי חייך והתחיל לצחוק. וואו. הוא בלי ספק מטומטם. איך הוא לא חשב על זה קודם? זה כל כך ברור…
הארי התכופף ומישש קצת את הרצפה, עד ששמע חריקה קלה. הוא הכניס את אצבעותיו לתוך חריץ ושלף את הקרש הרופף ברצפה, חושף את מה שמתחתיו.
מתחת לרצפה נחו שני פריטים: טבעת ומעטפה. הארי התכופף ושלף את הפריטים.
הוא בחן את הטבעת קודם. היא הייתה קטנה ועדינה, ונראתה עשויה כסף טהור. אבן חן לבנה קטנה נצצה בקצהה. הארי ניסה להלביש את הטבעת על אצבעו, אך היא הייתה קטנה מכדי להשתחל עליה.
הארי עבר למעטפה. מעטפה פשוטה, בלי פרט יוצא דופן. מצד אחד הופיע הנמען, סיריוס בלק, והמען, כיכר גרימולד מספר 12, באותיות ירוקות. התאריך גם הוא הופיע, מורה על כך שהמכתב נשלח לפני שהארי נולד. בצד השני הופיעו שתי מילים בלבד, באותו הכתב: "בלינדה דולוחוב".
הארי נרתע. השם דולוחוב היה זכור לו. הוא זכר אוכל מוות בשם דולוחוב, שהופיע אז בבית הקברות. אותו אוכל מוות, לאחר מכן, היה חלק מהקבוצה שתקפה אותם במשרד הקסמים, והטיל על הרמיוני קללה שניטרלה אותה למשך שבועות.
ואז הארי נזכר במשהו נוסף. עין הזעם מודי, מספר לו על חברי מסדר עוף החול שנספו במילוי תפקידם. "בלינדה דולוחוב… היא הייתה שייכת למשפחת אוכלי מוות מפורסמת. היא בגדה במשפחה שלה והצטרפה אלינו… מתה בקרב…"
הארי בהה בשם הכתוב. אז המכתב הזה נכתב לסנדקו לפני שנים רבות, בידי חברת מסדר. הוא פתח את המעטפה.
בפנים היו דחוסים כמה גליונות קלף, כתובים באותו כתב צפוף בדיו ירוקה. הארי שלף את מכתב ופרש אותו. הוא שם לב שהעמוד האחרון נראה מוכתם בדמעות.
הארי התיישב והחל לקרוא.

סיריוס היקר,
מרגיש כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך. למרות שבסך הכל עברו שבועיים. מה נשמע?
המשימה הזו משעממת. הרבה מעקב יכול לשגע כל אחד. אני יודעת שזה חשוב, ובכל זאת, הייתי מצפה שיחליפו אותנו או יתנו לנו הפסקות. בכל זאת, קשה לעקוב אחרי אותו מקום כל כך הרבה זמן ברצף. אוליביה משתגעת אפילו יותר ממני. היא חושבת שכל העניין חסר טעם. נו, אתה מכיר אותה. היא אף פעם לא הייתה יותר מדי נורמלית.


הארי נעצר. אז האישה הזו שלחה את המכתב מאיזשהו מעקב. מעניין. אחרי מה היא עקבה? הארי הניח את היד על השם אוליביה. הוא לא ידע מי זו, אבל הניח שזו חברה נוספת במסדר בזמנו.
הארי הביט במשפט הראשון. נראה שבלינדה הייתה קשורה לסיריוס בקשר חזק יותר מאשר אחווה בין חברי מסדר, אם לשפוט לפי ההתנסחות. הארי קימט את מצחו והמשיך לקרוא.

עד עכשיו, המעקב שלנו די שקט. אוכלי המוות לא מבחינים בנו. הרבה בזכות אוליביה כמובן. היא מטילה לחשי הנגזה ברמה שמתקרבת לזו של דמבלדור, ואולי אפילו משתווה לו! קשה להאמין, אבל זה נכון.
טוב, אני מקשקשת. אני מניחה שאתה יודע למה אני שולחת את זה.
רציתי לדבר איתך עלינו.


הארי נעצר. כמו שהוא חשד.
הארי הסתכל שוב על המכתב. למה שסיריוס לא יזכיר משהו כזה? זה נראה כמו פרט מאוד חשוב.
אבל כשהוא חושב על זה, סיריוס אף פעם לא שיתף אותו ביותר מדי מחייו האישיים. הארי לא ידע כמעט כלום, מלבד על מערכת היחסים שלו עם ג'יימס. הוא תמיד שאל על זה. וזה מה שסיריוס ענה.
הארי חזר למכתב. הוא צריך להבין מה בדיוק קרה.

בכנות, בחודשים האחרונים הייתי מאושרת כמו שלא הייתי בחיי. אתה שימחת אותי, סיריוס. אתה אדם אדיב, מצחיק, ומתחשב. והייתי שמחה להמשיך ולהחמיא לך במשך עוד שני עמודים שלמים. אני לא חושבת שאוכל למצוא גבר כמוך אי פעם. אבל זה לא העניין.
אנחנו במלחמה, סיריוס. אנחנו לא יכולים להמשיך עם זה. בכל יום, אחד מאיתנו עלול למות. ומה יהיה אז? השני ישאר לסבול. אני מצטערת סיריוס, אבל אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה לחיות בידיעה שאני עלולה להרוג יותר מאדם אחד אם אמות.
אני מצטערת.

בלינדה.


הארי שמט את הקלף. הוא נשען לאחור וחשב.
בלינדה דולוחוב. הארי יכול להבין את הסיבות שלה, למעשה, אלה היו סיבות כמעט זהות לסיבות שלו לעזוב את ג'יני. זה הדבר ההגיוני לעשות.
והוא לא יכול לדמיין כמה רע סיריוס בטח הרגיש.
הארי הסתכל על הטבעת, ולפתע נפל לו האסימון. סיריוס השיג את הטבעת הזו, כנראה, כמה ימים לפני שקיבל את המכתב. ועם הטבעת הזו, סיריוס…
משהו צד את מבטו של הארי. משהו נוסף היה במעטפה. הארי הושיט את ידו לשלף גזיר עיתון. הכתבה נגזרה מתוך הנביא היומי, והארי קרא את הכותרת וקפא.
גופתה של בלינדה דולוחוב נמצאה צפה בתמזה.
הארי לא יכול לזוז. הוא הסתכל שוב על המכתב, שקיבל משמעות חדשה. הוא חזר לכתבה. היא התפרסמה חמישה ימים לאחר שליחת המכתב.
הארי הסתכל על המכתב שוב. בלינדה דולוחוב הייתה אהובתו של סיריוס, והיא מצה בעת שירותה. הארי ניסה לדמיין את עצמו בסיטואציה הזו, ומייד נתקף זעזוע. איך סיריוס יכול לעמוד במשהו כזה?
הארי השיב את המכתב למקומו, וכן את הטבעת. הוא הוריד את הקרש לרצפה, יצא מהחדר, וחזר למיטתו, ראשו מלא מחשבות. בחלומותיו הופיעה בלינדה דולוחוב, שלבשה את פניה של ג'יני. וכשקם, גמלה בליבו החלטה.

כיכר גרימולד מספר 12
3 שנים אחר כך
הארי עלה לחדרו של סיריוס ושלף את הקרש. הוא השאיר את המכתב במקומו, אך לקח את הטבעת והטמינה בכיסו.
הארי קם מהמקום, ושלח מבט לכיוון תמונתו של סיריוס על הקיר. "אני עומד להשתמש בזה, טוב?" הוא אמר. דיוקנו של סיריוס חייך אליו בחמימות בעודו יוצא מן החדר.

רון
הוגוורטס, האולם הגדול
"לא יאומן. האידיוט באמת רשם את עצמו לדבר הזה בלי לספר לאף אחד, ועכשיו הוא מנסה להציג את זה כאילו הוא נבחר בטעות!"
רון ישב וטרף טוסטים בריבה, מדבר תוך אכילה. הרמיוני ישבה מולו בפרצוף מודאג. "אתה לא חושב שזה אפשרי?"
"ברור שלא!" אמר רון, בולע את הביס בגרונו. "למה שמשהו כזה יקרה? הגביע הזה אמור להיות אמין, לא? למה לעזאזל שהוא ימסור שם של מישהו שלא הכניס את השם של עצמו?"
הרמיוני הרימה גבה. "אולי מישהו אחר שם את זה במקומו. אולי מישהו אחר רצה שהארי יבחר לטורניר."
רון נחר. "נו באמת, למה שמישהו יעשה את זה? אין לאף אחד אירטנס… אירסנט… "
הרמיוני נאנחה. "אינטרס, רון."
רון הנהן. "כן, זה." הוא החל לטרוף שוב את הטוסט שלו. "לא. הארי בבירור מצא דרך לעקוף את קו הגיל איכשהו, והכניס את השם של עצמו."
הרמיוני נשענה על השולחן, מהורהרת. "אני לא חושבת שהארי הכניס את השם של עצמו."
רון סיים לחסל את האוכל שלו ונעץ בה מבט ספקני. "למה לא?"
הרמיוני נשענה קדימה, ורון הסיט את מבטו כאי רצון קל. "טוב, קודם כל, אני לא חושבת שהארי יכול לעקוף את קו הגיל של דמבלדור. בשביל לעשות משהו כזה, צריך לבצע שינוי צורה מסובך, או להשתמש בשיקוי פולימיצי. הארי לא יכול לעשות אף אחד מאלה."
"אולי הוא ביקש מתלמיד מבוגר לשים את הפתק בשבילו." אמר רון בספקנות.
הרמיוני הנידה בראשה. "גם אם כן, הפתק של הארי נשלף מהגביע בנוסף לפתק של סדריק. כלומר שמישהו הטעה את הגביע וגרם לו לבחור שני מועמדים מהוגוורטס. כדי לעשות את זה, דרוש לחש קונפונדוס ספציפוס מסובך במיוחד. אף תלמיד לא יכול לעשות משהו כזה."
רון הרים גבה. "נניח. תמשיכי."
הרמיוני גנחה בתסכול. "באמת רון! תשתמש בשכל שלך! אין להארי סיבה להיכנס לטורניר! וגם אם כן, אין לו סיבה להסתיר את זה מאיתנו! אני חושבת שמישהו מנסה לפגוע בהארי באמצעות צירופו לטורניר."
רון נחר בבוז. "נו באמת הרמיוני. את לא מבינה? הוא מנסה לעשות רושם. 'הילד שנשאר בחיים מצורף במסתוריות לטורניר הקוסמים המשולש'... אני כבר יכול לראות את הכותרת. הוא פשוט מחפש להרשים!"
הרמיוני הביטה ברון. "אני לא חושבת שאתה באמת רואה ככה את הארי. אתם חברים, לא?"
רון הפנה את ראשו. "אנחנו נחזור להיות חברים כשהוא יודה שהוא הכניס את השם שלו לגביע".
הרמיוני החלה לעטוף טוסטים בנייר. "אתה הולך לחכות הרבה זמן."
רון הפנה מבט עיקש. "מצידי אני אחכה לנצח".
הרמיוני יצאה מן החדר בלי לומר מילה. רון הביט אחריה במבט עצוב. הוא שונא כשהיא כועסת עליו. זה גורם לו להרגיש כאילו משהו לא נכון בו.

הוגסמיד, פונדק שלושת המטאטאים
רון ישב על הכיסא בשלושת המטאטאים. מולו עברו שני תלמידי סלית'רין, תגי 'פוטר מסריח' צמודים לדשיהם. שניהם צחקו ביניהם, מתלחששים. רון נאנח.
המשימה השנייה תתקיים בעוד שבוע. והוא לא אמר להארי אפילו מילה.
למרות הרושם שרון נטה להשאיר, הוא לא היה טיפש. ברור שהרמיוני צודקת. אין שאלה בכלל. הוא היה מטומטם. הארי לא יכול להכניס את השם שלו לגביע.
או שכן, אמר קול קטן בראשו. רון הטה את צווארו לאחור ונאנח. אולי. מה הוא יודע, הפוטר הזה? הוא חי כל החיים שלו מפורסם. הוא כנראה רוצה עוד מנות מזה. זה עלה לו לראש.
ומה אם הוא טועה? מה אם הארי באמת נכנס לטורניר בטעות? במקרה הזה, רון זורק מהחלון חברות של שנים בגלל שטות.
הוא הבחין מרחוק בהרמיוני יושבת לידה ליד שולחן, כותבת. הוא כמעט ניגש אליה, אך לפתע הבחין בפרופסור מודי, מלווה בהאגריד, רוכן ליד שולחנה של הרמיוני ולוחש משהו לכיסא שלידה. רון נאנח. הארי בטח שם בגלימת היעלמות.
הרמיוני קמה ועזבה, ומודי והאגריד גם כן. רון נאנח ופנה ללכת. לידו הוא שמע את שני הסלית'רינים, תלמידי שנה חמישית, מצחקקים. "תמסור לחבר שלך בהצלחה וויזלי! נקווה שהוא לא יבכה יותר מדי!"
התלמיד הראשון נפל מכיסאו וצרח כשלחש ההדיפה של רון פגע בו. השני הושיט יד לשרביט, אך רון היה מהיר יותר. "דפולסו!" שאג רון, והסלית'רין השני הוטח לקיר בצעקה רמה.
רון התקדם קדימה. "אקספליארמוס!" הוא צעק, ושרביטו של התלמיד הראשון התעופף מידו. הוא החל להתקדם, כשלפתע קרן אדומה פגעה בו והוא נפל במקומו.

הוגוורטס, משרדה של הפרופסור מקגונגל
"מה חשבת לעצמך?!" צעקה פרופסור מקגונגל, מתהלכת הלוך ושוב במשרדה. "אתה נורמלי?! לתקוף כך סתם תלמידים באמצע המסבאה?! מישהו היה יכול להיפצע!"
"פרופסור, הם התגרו…" התחיל לומר רון, אך פרופסור מקגונגל לא נתנה לו לסיים.
"לא אכפת לי גם אם הם הטילו קללה על החתול שלך! אתה לא יכול סתם כך לתקוף תלמידים! אני איאלץ…"
נקישה שקטה נשמעה על הדלת. פרופסור מקגונגל יישרה את כובעה ונשמה עמוק. "יבוא." אמרה בקול מדוד.
הדלת נפתחה, ופרופסור דמבלדור נכנס למשרד.
"כבוד המנהל!" אמרה מקגונגל, מזדרזת להזיז בשרביטה כיסא. דמבלדור הניף את ידו קלות.
"ברצוני לדבר עם האדון וויזלי בפרטיות." אמר.
מקגונגל נעצרה, הבעה המומה על פניה. "באמת? עכשיו? בדיוק היינו באמצע…"
דמבלדור הנהן. "אני יודע. אני אטפל בזה מכאן".
מקגונגל נאנחה. "כרצונך, כבודו".
מקגונגל יצאה מן המשרד. פרופסור דמבלדור התיישב במושבה, מסתכל על רון במבטו החודר. רון בלע רוק. "פרופסור דמבלדור, אני…"
דמבלדור הניף את ידו. "אני יודע, רונלד. אני יודע."
הוא התרומם מן המושב והחל להתהלך באיטיות בחדר. "בכנות, חשבתי שזה יקרה קודם. אני יודע שאתה עובר תקופה לא קלה. למעשה די קשה, הייתי אומר. קשה לפחות כמו זו של הארי, אם לא יותר".
הוא הישיר אל רון מבט. "אתה מתחרט על כל מה שעשית?"
רון השפיל את מבטו.
"כן. כמובן. אני מתחרט על הכל".
דמבלדור הנהן. "אני מאמין שאתה יכול לצאת מזה הפעם, אבל אני חושב שמספר ההזדמנויות שלך קצוב ביותר. בפעם הבאה שמשהו כזה יקרה, ייתכן שתיאלץ לקבל את תוצאות מעשיך."
רון הנהן קלות.
דמבלדור חייך. "אני מאמין שכדאי שתתקן את מה ששברת, רונלד."
רון הנהן ויצא מהמשרד, דמעות זולגות על לחייו. הוא צריך לתקן את זה עכשיו.
או שאולי הוא יחכה עד שהמשימה הראשונה תסתיים. הוא לא רוצה להעמיס על הארי יותר מדי.

הרמיוני
לונדון, ביתו של מר גריינג'ר
הרמיוני שכבה על הספה, רגליה מתנופפות באוויר, ספר פרוש לפניה. 'המוזיקה של המספרים הראשוניים'. מרתק.
השעה הייתה שבע בערב, ואמה של הרמיוני ישבה במטבח והכינה ארוחת ערב. אביה ישב על הכורסה וקרא עיתון.
הרמיוני העבירה עמוד, כשלפתע נשמע צלצול עדין בדלת. מר גריינג'ר קם ממקומו וצעד לכיוון הדלת. הרמיוני הרימה את ראשה בסקרנות. היא שמעה קולות דוברים, אך לא הצליחה לשמוע את הנאמר. היא עצמה את אוזנייה והחלה להקשיב, ושמיעתה התחדדה קלות.
"שלום מר גריינג'ר, שמי הוא פרופסור מקגונגל".
"נעים מאוד לפגוש אותך. במה אני יכול לעזור?"
האישה, ששמה כנראה היה מקגונגל, נשמעה מופתעת. "אם זכרוני אינו מטעני, קבענו פגישה."
מר גריינג'ר נשמע מבולבל. "מני מתנצל, אך אני לא זוכר דבר כזה."
"שלחנו מכתב לביתכם."
מר גריינג'ר נשמע מהוסס. "רגע… את מההוגוורטס הזה? הייתי בטוח שזו איזו מתיחה…."
"זו אינה מתיחה מר גריינג'ר," אמרה מקגונגל, "אני כאן כדי לשוחח איתך בנוגע לביתך."
גבותיה של הרמיוני התרוממו בהפתעה.
"בסדר. היכנסי. מרי! יש לנו אורחת!"
הרמיוני קפצה במקומה, סוגרת את הספר ומניחה אותו במהירות על השולחן הקטן. היא נתיישבה במקומה, ידיה על ברכיה, כאשר אביה והאישה נכנסו לחדר.
הפרופסור מקגונגל הייתה אישה רזה וגבוהה בגיל העמידה. היא לבשה חצאית משובצת ומעיל עליון פרחוני. שיערה היה אסוף לפקעת מתחת לכובעה, והיא לבשה משקפי קרן דקים. פניה נראו חמורות סבר.
הרמיוני חייכה בנימוס, יושבת בישיבה זקופה. פרופסור מקגונגל התיישבה על הספה הנגדית, מסתכלת על הרמיוני. "שלום לך. אני הפרופסור מקגונגל."
הרמיוני חייכה. "נעים להכיר אותך."
אביה של הרמיוני התיישב משמאלה, בעוד אמה יוצאת מהמטבח. היא הסירה את הסינר ותלתה אותו על וו לפני שבאה שהתיישבה מימינה של הרמיוני.
"אז,ההוגוורטס הזה," אמר מר גריינג'ר, "זה סוג של בית ספר לילדים מחוננים? אף פעם לא שמעתי עליו, ועברנו עם הרמיוני על רוב תוכניות המחוננים בארץ…"
פרופסור מקגונגל חייכה. "אני מניחה שאפשר להגדיר זאת כך. אבל זה לא מדויק, תנו לי להסביר."
מקגונגל הרצינה. "מה שאני עומדת להגיד עלול להמם אתכם. זה עלול להיות אפילו מערער, במידת מה."
הרמיוני בהתה במקגונגל במבט מסוקרן. אביה של הרמיוני הרים גבה. "במה מדובר?"
מקגונגל סידרה את צווארונה. "בית הספר הוגוורטס הוא בית ספר שמספק הכשרה קסומה לאלה אשר ניחנו בכישורים המתאימים. אני שמחה לבשר לכם שביתכם נמצאה מתאימה לדרישות שלנו."
משפחת גריינג'ר ישבה שם לשנייה, המומה. מר גריינג'ר חייך קלות. "פרופסור מקגונגל, במה באמת העניין? זה לא…"
מקגונגל ישבה על הספה, רצינית לגמרי. "אני חוששת שאינני מתבדחת, אדון גריינג'ר. אני יודעת שיהיה לכם מאוד קשה להאמין בלי לקבל הוכחה, ולכן אני מוכנה להוכיח את דברי." היא שלפה מקל עץ קצר ומגולף. "מה תרצו שאעשה?"
מר גריינג'ר הניד בראשו. "זה לא מצחיק יותר, כל הדיבורים האלה על קסמים. אני מבקש שתעצרי כאן."
גברת גריינג'ר הנהנה.
הרמיוני הרהרה דקה. היא לא חושבת שקסם הוא דבר אמיתי. אין לכך שום הוכחה. מצד שני, היא יכולה להיות טועה. איך אפשר לוודא את התשובה? הרמיוני הסתכלה אל הפרופסור מקגונגל, שישבה על הספה בסבלנות. כמובן, הפיתרון די פשוט. צריך לבקש משהו בלתי אפשרי, משהו שאי אפשר יהיה לבצע בלי איזשהם כוחות קסומים. הרמיוני חייכה. "את יכולה לגרום לפיל להופיע בחדר?"
אביה של הרמיוני הביט לכיוונה בחדות. "הרמיוני, זה לא מצחיק. גברת מקגונגל, אני מבקש שתעזבי את ביתי עכשיו. את לא רצויה כאן יותר."
מקגונגל החזירה את שרביטה לתוך מעילה. "אני מציעה שתביטו מאחוריכם." אמרה.
מר וגברת גריינג'ר סובבו את ראשיהם במהירות. הרמיוני הסתובבה גם היא. מר גריינג'ר נפל מהספה, וגברת גריינג'ר צווחה. הרמיוני פערה את עיניה בהלם.
בסלון מאחוריהם עמד פסל אבן, מעוצב בצורת פיל. גודלו היה כגודל סוס בערך. הרמיוני הסתובבה בחזרה אל הפרופסור מקגונגל.
"אני מתנצלת," אמרה זו ביובש, "תיארתי לעצמי שהתכוונת לפיל אמיתי, אבל פיל אמיתי כנראה היה הורס לכם את כל הסלון. עדיף שתסתפקו בזה."
מר גריינג'ר ניסה להתעשת. הוא התרומם ממקומו וניסה ליישר את בגדיו המקומטים. "זה… זה סוג של טריק או…"
"זה איננו טריק, מר גריינג'ר. תן לי לעזור לך עם זה." אמרה פרופסור מקגונגל והניפה שנית את שרביטה. בגדיו של מר גריינג'ר התנקו מאבק והתיישרו, עניבתו קושרת את עצמה. מר גריינגר נרתע לאחור במושבו.
"בעולם הזה קיימים אנשים בעלי יכולות מיוחדות. אנו מתייחסים אליהם כאל קוסמים ומכשפות. אנשים אשר מסוגלים להשתמש בקסם. זה אומנם נדיר, אבל קורה שלמשפחה מוגלגית - חסרת קסם - נולד תינוק או תינוקת קוסמים. ביתכם הראתה את הסימנים המתאימים."
הרמיוני הרימה גבות. "למה הכוונה?"
מקגונגל גירדה את סנטרה. "האם אי פעם קרו לך דברים מוזרים, שלא יכולת להסביר? הגעת למקומות שלא יכולת להגיע אליהם? עשית דברים שלא היית אמורה לעשות?"
הרמיוני חשבה קצת. גברת גריינג'ר נרעדה. "אז.. כל הדברים האלה…"
"הם עדויות לשימוש לא רצוני בקסם. שימוש כזה עלול להיות הרבה פעמים מסוכן. בהוגוורטס אנחנו מלמדים את אומנויות הקסם, וכך מאפשרים לתלמידים לשלוט בהם."
הרמיוני הנהנה. "זה נכון. באמת קרו לי דברים כאלה."
מקגונגל הישירה אליה מבט. "אילו דברים בדיוק?"
הרמיוני חשבה קצת. "טוב, אני מצליחה לשמוע דברים שאני לא אמורה להיות יכולה לשמוע. אם אני עוצמת עיניים. שמעתי את השיחה שלכם בדלת מהסלון. ופעם, רציתי להגיע לספר במדף גבוה בחנות הספרים, אז דפקתי על הארון, והספר פשוט נפל מהמדף לכיווני. זה נורמלי?"
הוריה של הרמיוני הביטו בה במבט מזועזע. מקגונגל נראתה גם היא מופתעת. הרמיוני הביטה בה. "או שזה משהו מיוחד?"
מקגונגל יישרה את משקפיה. "זה לא חסר תקדים, אך בהחלט יוצא דופן. נשמע שיש לך כבר מידה של שליטה על הקסם שלך. בגיל כזה, ובלי שרביט, תופעה כזו היא מאוד נדירה. זה בדרך כלל מצביע על כישרון טבעי או אינטיליגנציה." אמרה מקגונגל מקגונגל בקול מתרשם קלות. הרמיוני חייכה חיוך רחב.
מר גריינג'ר כחכח בגרונו. "אז… "
מקגונגל הנהנה. היא שלפה ממעילה מעטפה שעליה סמל משונה. "זה מכיל את כל מה שתצטרכו לדעת. אף אחד לא יכריח את ביתכם ללכת להוגוורטס, אבל אני מאמינה שזה הדבר הטוב ביותר בשבילה. עליכם להחליט בעצמכם."
מקגונגל קמה ממקומה ויצאה בלי להוסיף מילה.
מר גריינג'ר פתח את המעטפה והביט במכתב, ממלמל לעצמו. הרמיוני הביטה בו במבט סקרן. גברת גריינג'ר הניחה יד על כתפו. "רוברט, בוא."
מר גריינג'ר קם בעקבות אשתו ויצא מן החדר. הרמיוני נשארה לבדה על הספה. היא לקחה את ספרה ופתחה אותו, אך מחשבות התרוצצו במוחה. היא סגרה את הספר, עצמה את עיניה והקשיבה. קסם? אולי. בכל מקרה, היא צריכה לשמוע את זה.
"רוברט, אנחנו חייבים לתת לה לעשות את זה," אמרה גברת גריינג'ר בתקיפות.
"את מבינה מה את אומרת? זה מופרך לגמרי! כל הדיבורים האלה על קסמים ושרביטים… אנחנו באמת רוצים לתת לבת שלנו ללכת למקום כזה?"
"אתה ראית מה קרה למטה. הפיל הזה עדיין בסלון. זה לא בלוף, רוברט. הרמיוני ירשה ממך את הצד הרציונלי, וזה אחד הדברים הכי טובים בשניכם, אבל אתה חייב לוותר על זה עכשיו. אם הרמיוני רוצה ללכת לשם, לא לתת לה את זה יהיה הדבר הנורא ביותר שאי פעם עשינו."
הרמיוני פקחה את עיניה, דמעות זולגות על לחייה. הוריה של הרמיוני ירדו במדרגות ונכנסו לחדר, ואז נעצרו. אביה של הרמיוני קילל בשקט מתחת לשפמו. "הרמיוני…"
הרמיוני קפצה וחיבקה את אביה. הוא נרתע קצת, ואז עטף אותה בזרועותיו.
"אבא, אני רוצה ללכת לשם. אני לא יכולה לוותר על זה. אני מצטערת."
אביה של הרמיוני הנהן. "אני יודע, חמודה. זה בסדר. את לא צריכה להצטער. תעשי רק מה שהכי טוב בשבילך. אני תמיד אתמוך בך."

פילץ'
הוגוורטס, אולם הכניסה
פילץ' ישב על ברכיו וניגב בוץ מן הרצפה. הוא רטן לעצמו. הוא בתפקיד הזה פחות משנתיים, והוא כבר שונא את כולם. לא יאמן. הקוסמים הארורים האלה, מפזרים בוץ בחוסר אכפתיות… פילץ מלמל לעצמו. "'בטח, אני יכול לנקות את זה תוך רגע', אבל האם הם טורחים לעשות את זה? לא ולא!" שאג פילץ'. שתי תלמידות שנה ראשונה קיפצו ונמלטו מהמקום.
"ממה אתן בורחות!" שאג אחריהן פילץ', והן הגבירו את מהירות ריצתן. פילץ' רטן לעצמו.
"סלח לי, מר פילץ'?" נשמע קול מעליו. פילץ' הרים את ראשו, בוהה בתלמידה הבלונדינית שעמדה מעליו בחיוך. היא לבשה חלוק ולו שוליים כחולים, ונראתה בערך בת 13, עם צמה בלונדינית ארוכה על גבה, לבנה כמעט לחלוטין. היא הייתה חיוורת מאוד, לבקנית כמעט, ופניה היו רזות וקורנות.
פילץ' מצמץ. "מה את רוצה?"
התלמידה הרחיבה את חיוכה. "אתה צריך עזרה עם זה?" אמרה.
פילץ' גיחך לעצמו מעצם המחשבה. "טוב, זה יכול להיות נחמד." אמר. "אז מה, את עומדת לזרוק לפה פצצת סבון או משהו?"
התלמידה הניפה את שרביטה. "אוונסקו!". פילץ' נרתע.
שלולית הבוץ הענקית החלה להתנקז, משאירה מאחוריה רצפה חלקה ונוצצת. כעבור פחות מחמש שניות נעלמה השלולית לחלוטין, משאירה רק כמה שיירים של בוץ.
"אני מצטערת. כנראה אני עדיין לא טובה בזה מספיק. אני מקווה שזה עזר לך," אמרה התלמידה בצער.
פילץ' גמגם קלות. "אמממ… כן… זה עזר, נראה לי…"
התלמידה חייכה שוב. "מצוין! בבקשה!" היא הלכה משם בצעד קליל.
פילץ' מצמץ קלות. הוא קם מהמקום, מרים את הסחבה וזורק אותה לדלי באיטיות. הוא הרים את הדלי ויצא מהחדר, תוהה.

הוגוורטס, משרדו של פילץ'
פילץ' ישב במשרדו, רושם בניירות. שוב הטיפשים האלה, זורקים נפצי אשפה בכל מקום…
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. פילץ' הרים את מבטו. "יבוא".
הדלת נפתחה באיטיות. הייתה זו התלמידה הבלונדינית, שניקתה את הרצפה לפני שלושה ימים. פילץ' נרתע. "מה את רוצה?" הוא שאל בקול רם מדי.
התלמידה הרימה מה שנראה כמו חבילת בד קטנה. "הבאתי את זה בשבילך."
היא הניחה את זה על השולחן. פילץ' נאנח. "נו באמת, זו לא הפעם הראשונה שעושים לי את זה. למה שלא תפתחי את זה את?"
התלמידה נרתעה מעט. פילץ' חייך בנבזות. "מה הבעיה? הרי לא היית נותנת לי משהו מסוכן או פוגעני, נכון?"
התלמידה הנהנה. "כ-כמובן שלא." היא הרימה את ידיה ופתחה את החבילה בעדינות.
פילץ' הביט, עדיין במרחק מה. בתוך החבילה נחו מספר כריכים עטופים שנדיפו ריח נעים, וכן קנקן קטן של מיץ דלעת. התלמידה הסמיקה קלות.
פילץ הרים גבה. "מ-מה זה בדיוק?"
התלמידה הרכינה את הראש והתעסקה עם שולי החלוק שלה. "טוב, אני… פשוט שמתי לב שלא אכלת שום דבר כל היום, כי עבדת כל כך קשה. אז חשבתי שבטח תרצה…"
פילץ' נרתע. "מה, את עוקבת אחרי? תסתלקי מכאן!"
התלמידה נסוגה מהחדר במהירות, סוגרת את הדלת מאחוריה. פילץ' התיישב במקום.
מה זה היה? לפילץ' לא היה מושג איך לפרש את הסיטואציה. אף פעם לא קרה לו משהו כזה. הוא ניגש לאוכל ורחרח אותו. הוא הדיף ריח נעים. פילץ' פתח את אחד מהכריכים ובחן אותו. כריך בשר עשוי היטב, שהדיף ארומה של רוטב חריף. פילץ' בא לנגוס, אבל נמלך בדעתו. הוא לקח את הכריכים כולם והשליך אותם לפח, ואז ניגש לכיור ורוקן את קנקן מיץ הדלעת. הוא קילל בעודו מטיח את הקנקן בפח. כל התלמידים האלה אותו הדבר. אי אפשר לסמוך עליהם. אם הוא היה אוכל, הוא בלי ספק היה מתעורר עם שלשול נוראי או מקיא חלזונות או משהו. קוסמים ארורים. הוא אף פעם לא יודע למה לצפות מהם.
פילץ' לא היה במצב רוח למילוי מסמכים. הוא נשכב במיטתו והלך לישון. הוא כנראה עדיין לא התמחה בעבודה שלו, אחרת הוא כבר היה מכיר את עושת הצרות הזו. הוא יצטרך לדבר על זה מחר עם דמבלדור.

הוגוורטס, משרדו של דמבלדור
"יבוא".
פילץ' פתח את הדלת. המשרד של דמבלדור היה ענקי, ומלא בכל מיני מכשירים משונים וחפצים אקראיים לכאורה. למרבה מזלו של פילץ', ניקוי המשרד לא היה אחד מתפקידיו.
המנהל עצמו ישב אל מול שולחנו, מעיין בעלון כלשהו בעודו מלטף באיטיות את הציפור המשונה שלו. כשפילץ' התקרב, הוא הרים את עיניו וחייך. עיניו הכחולות בחנו אותו. "ארגוס. במה אפשר לעזור?"
פילץ' ניגש לנושא מייד. "אתה מכיר תלמידה לבקנית כזו? בשנה שלישית או רביעית, מרייבנקלו?"
דמבלדור הנהן. פילץ', מודאג מהתגובה המינימלית, המשיך. "ובכן, התלמידה הזו ניסתה בשתי תקריות שונות ל… ל…" פילץ' לא הצליח למצוא את התיאור המדויק. "להשפיל אותי." הוא סיים, מסמיק.
דמבלדור הסתכל עליו במבט רציני. "אלה האשמות חמורות. למה לא הענשת אותה?"
פילץ' קימט את מצחו. "טוב… היא לא עשתה משהו שמנוגד לחוקי בית הספר…"
דמבלדור הנהן. "אני מבין." פילץ' הופתע מעט, כי הוא לא היה בטוח שהבין בעצמו מה בדיוק אמר. "ספר לי בדיוק מה קרה."
פילץ' סיפר לו בקצרה על שתי התקריות. דמבלדור הקשיב לו בריכוז, מאזין לכל מילה. באשר פילץ' סיים, הוא נשען לאחור, מהורהר.
"ממה שאתה אומר," פתח דמבלדור לבסוף, "לא נשמע שהיא ניסתה לפגוע בך באיזושהי דרך."
פילץ' פער את פיו קלות. הוא קמץ אותו, מעוצבן.
"אדוני המנהל," הוא החל, אך דמבלדור עצר אותו.
"ארגוס," הוא אמר בקול רציני, "היו לי קשרי ידידות חזקים עם אמך. אתה בוודאי מודע לכך. אך זו איננה הסיבה שהחלטתי לתת לך את העבודה הזו. למה אתה חושב שעשיתי זאת?"
פילץ' נעצר, מופתע. למה באמת שיקבל אותו לעבודה הזו? הוא אף פעם לא חשב על זה לעומק, אבל אם באמת כל כך קל לנקות לדאוג לאחזקת הטירה באמצעות קסמים, העסקת סקיב למשימה כזו היא למעשה מיותרת ולא יעילה. פילץ' הביט בדמבלדור. "אני לא יודע," אמר.
דמבלדור הנהן. "אני אגיד לך למה," הוא אמר, והשתהה. "קיבלתי אותך לעבודה הזו כי קיוויתי שאוכל להיעזר בך."
פילץ' לא ידע איך להגיב על ההצהרה הזו. דמבלדור המשיך. "אנחנו הקוסמים נוטים לעיתים להמעיט בחשיבות נקודת המבט המוגלגית. אנחנו מניחים, מתוך גאווה ובורות, שאנחנו נעלים על מחוסרי הקסם בכל צורה, ושהם אינם מסוגלים לתרום לנו. כתוצאה מכך, אנחנו מתנוונים. אנחנו שוכחים איך לבצע אפילו את הפעולות הבסיסיות ביותר. זו הסיבה שאתה כאן. אני צריך אותך כדי שתזכיר לי שיש דברים מעבר לקסם."
פילץ' הנהן, מובך. "אבל," חתם דמבלדור, "אני לא אוכל לתת לך להישאר אם תתעקש להתייחס אל התלמידים כאל אויבים."
פילץ' מחה. "כבודו, אתה לא מבין. הילדים האלה מטילים פצצות זבל במסדרונות, בידיעה שאני חייב לנקות אחריהם. הם משאירים לי חבילות מתפוצצות במקומות שונים. הם מעלימים את חומרי הניקוי שלי, סתם בשביל הכיף. כל אחד ואחד מהם…"
"כל אחד ואחד מהם? אתה משוכנע בכך?" שאל דמבלדור, משקפיו בורקים.
פילץ' נעצר. "א… אני…" הוא לא ידע איך להגיב לזה.
דמבלדור חייך. "אני מציע שתיתן לילדה הזדמנות. ייתכן שתופתע לטובה."
פילץ' הנהן, המום, ועזב את המשרד.

הוגוורטס, משרדו של פילץ'
פילץ' פתח את הדלת.
זו היא שוב. מחזיקה מגש. מספר כריכים וקנקן מיץ דלעת. הפעם הם לא עטופים.
"אני… שמתי לב שלא אכלת שוב היום, ו…" היא הושיטה את המגש, מרכינה את ראשה. שערה היה אסוף היום בזנב סוס נמוך, ושתי קווצות שיער נמתחו משני צידי ראשה אל מאחורי אוזניה.
פילץ' היסס, ונזכר בדבריו של דמבלדור. הוא לקח את המגש מידיה. "תודה", הוא אמר בקול שקט, לא יוצר קשר עין. התלמידה השפילה מבט ופנתה ללכת.
פילץ' דיבר, בקול טיפה חזק יותר. "את… רוצה לאכול איתי?" הוא אמר.
התלמידה הסתובבה במקום, מחייכת. "כן! אני אשמח!" היא אמרה בחיוך רחב.
פילץ' הנהן והניח את המגש על השולחן באנחה קלה של השלמה.

שמה היה פנדורה מקינזי.
היא הייתה תלמידת שלישית מרייבנקלו. מוכשרת בלימודים, מחוננת ושקטה, היא הייתה חביבה על רוב המורים. עם זאת, לא היו לה חברים. היא הייתה ביישנית ושקטה, ורוב האנשים פשוט התרחקו ממנה. עם זאת, מאחורי החזות הקרירה הסתתר אדם עדין, דעתן ועליז. פנדורה הגיעה לחדרו של פילץ' פעמיים בשבוע, סוחבת איתה מגש אוכל לשניהם, והם היו סועדים ביחד. לרוב הם אכלו בשתיקה, וכשדיברו, היא עשתה את רוב הדיבורים. פילץ' לא היה רגיל להיפתח לאנשים אחרים, אז היא עשתה את הצעד הראשון. היא סיפרה לו על חייה בבית עם אח גדול ממנה בארבע שנים, כרגע בשנתו השביעית בהוגוורטס, ואם יחידה שגידלה את שניהם. היא סיפרה לו על הלימודים שלה, ועל הדברים שהתקשתה בהם. היא סיפרה לו על אביה, שהלך כשהייתה בת שנתיים ומאז לא חזר. היא סיפרה לו על הפעם ההיא כשאחיה והיא יצאו לטייל ופגשו מנטיקור משוטט, והראתה לו את הצלקת שנשארה עד היום על זרועה. היא נפתחה בפניו, ובסופו של דבר, הוא החל להיפתח בחזרה.

הוגוורטס, המבואה המרכזית
פילץ' עמד ובדק אחד אחד את התלמידים היוצאים להוגסמיד, מוודא שכולם מצוידים באישורים המתאימים. אחד אחד, יצאו התלמידים אל מחוץ לטירה, צוחקים ומסתודדים.
פנדורה חיכתה בסוף הטור, מחוייכת. עכשיו תלמידת שנה רביעית, היא לבשה סוודר סגול דק, מגפיים קטנים וכובע צמר ורוד עם פונפון שמתחתיו אספה את שיערה החיוור. פילץ' הרגיש ענקי ומגושם לידה, לבוש במעיל שחור עבה ובצעיף מכוער. פנדורה נעמדה לידו. "שנלך?" פילץ' הנהן קלות. היא הלכה בצעד עליז, והוא נשרך מאחוריה.
פילץ' ופנדורה הלכו לאורך הרחוב הראשי בהוגסמיד, בוחנים את החנויות השונות. פילץ' הרגיש מוזר. הסיטואציה הביכה אותו במקצת. אדם מבוגר שמסתובב בעיר עם ילדה בת ארבע עשרה. אנשים יכולים לחשוב דברים. פנדורה הובילה אותו לחנויות שונות, בוחנת ביחד איתו את המוצרים השונים. היא קנתה כמה ספרים בחנות בשם הכלבו של מגנוס, ורכשה במספר חנויות מספר דברים שפילץ' אפילו לא זיהה, בטענה שהיא זקוקה להם בשביל ניסויים. היא אמרה לו שהיא יוצרת לחשים, והוא לא התעמק בנושא. לבסוף הם הגיעו לפונדק שלושת המטאטאים, שם הם תפסו שולחן והתיישבו.
הברמנית הצעירה ניגשה אליהם. היא הסתכלה עליהם במבט חושד וחייכה חיוך מאולץ. "איך אפשר לעזור לכם?"
פנדורה הסתכלה אליה במבט אדיש. "אני אשתה בירצפת."
הברמנית הסיטה את מבטה לכיוון פילץ', שהסב מבט. "אני בסדר," הוא נהם.
הברמנית הסתובבה והלכה, חוזרת עם ספל בירצפת אותו הניחה מול פנדורה. "לרוויה," אמרה בעיניים מצומצמות. פנדורה הנהנה, והברמנית עזבה.
פנדורה חייכה. "'זה בסדר?' אמרת שלא תתנגד למשקה הגון."
פילץ' הניח יד על עורפו והסתכל מסביב. אנשים בחנו אותם מזווית העין, וחלק מהם אפילו בהו בהם ישירות, בלי בושה. פילץ' הכריח את עצמו להתעלם מהם.
"זה היה כיף," אמרה פנדורה, לוגמת מהבירצפת שלה, "אנחנו צריכים לעשות את זה שוב ביציאה הבאה להוגסמיד."
פילץ' הנהן. דעתה הוסחה בידי זוג קשישים שצפה בהם במבט מזועזע משולחן סמוך. הוא השתעל.
פנדורה הביטה לכיוונו, מודאגת. "קרה משהו?"
פילץ' הניד בראשו. "לא, פשוט… למה אנשים בוהים בנו ככה?"
פנדורה השעינה את ראשה על ידה. "אני מניחה שהם חושבים שאתה איזה סוטה מוזר שמנצל אותי."
פילץ' כמעט נחנק. "וזה לא מפריע לך?" הוא אמר בקול צרוד.
פנדורה משכה בכתפיה. "לא ממש. אני לא מתייחסת למה שאנשים אחרים חושבים."
פילץ' בהה בה. "אז לא אכפת לך בכלל מהאנשים האלה? ממה שעובר להם בראש כשהם רואים אותנו?"
פנדורה נאנחה. "אני כבר לא כל כך שמה לב. אנשים חושבים כל כך הרבה דברים טיפשיים. אני לא רואה עניין להתייחס למה שיש להם להגיד."
פילץ' הסתכל עליה בחוסר נוחות. היא הרימה גבה. "זה באמת מפריע לך?"
"כמובן שזה מפריע לי!" התפרץ פילץ', מתרומם במקומו. "את יודעת מה, עזבי את זה. לא הייתי צריך לבוא. אני חוזר לטירה, יש לי דברים לעשות."
והוא קם ממקומו והשאיר אותה שם, אוחזת בבקבוק הבירצפת. הוא צעד חזרה לטירה, מרכין את ראשו. כל העסק הזה הוא טעות. הוא לא יכול להיות חבר של ילדה, ועוד תלמידה בבית הספר. דמבלדור הכניס לו את זה לראש, והוא נתן לתלמידה הזו להוריד את ההגנות שלו. זה לא יקרה שוב.

הוגוורטס, ליד אגף המרפאה
פילץ' רץ. חולף בנחישות על פני חליפות שריון, רוחות רפאים ופיבס, שניסה להפיל עליו אגרטל. אפילו לא אכפת שלו שהוא צריך לנקות שם אחר כך. עברו שבועיים מאז התקרית בשלושת המטאטאים. פילץ' לא ראה את פנדורה מאז. אבל זה…
פילץ' התפרץ לאגף המרפאה, ומדאם פומפרי מיהרה לעברו. "מר פילץ'! אתה לא יכול להתפרץ כך…"
פילץ' נפנף אותה מעליו והתקדם לכיוון אחת המיטות. על המיטה ישבה פנדורה, חתך מדמם על שפתה וזרועה חבושה בתחבושת קלה. פילץ' גהר מעליה וצעק.
"את מטורפת?! מה את חושבת שאת עושה? הייתי בטוח שאת פצועה קשה! מה בדיוק קרה?!"
פנדורה הסתכלה עליו. המבט בעיניה היה פגוע. נבגד. פילץ' אוטומטית נרתע לאחור. פנדורה קפצה שפתיים.
"אני מצטערת. התחלתי מריבה בלי לחשוב."
פילץ' נאנח. "על מה בדיוק?" הוא הביט בה. הוא לא הבין עד כמה חסר לו הקול שלה עד עכשיו.
פנדורה הסיטה מבט, מסמיקה קלות. "שמעתי כמה תלמידים במועדון הבית שלי צוחקים עליך. התעמתתי איתם בנוגע לזה."
פילץ' לא ציפה לזה. הוא פער את לסתו בתדהמה, פיו פעור לרווחה. פנדורה גיחכה. "תיזהר לא לפרוק את הלסת."
פילץ' ניסה להשיב לעצמו את יכולת הדיבור. "אבל… אבל… אבל למה?"
פנדורה עדיין הביטה לכיוון אחר. "טוב… אז בשלושת המטאטאים, אמרת שמפריע לך מה אנשים חושבים עליך. אז… פשוט רציתי לעזור." היא הסתובבה לכיוונו, מודאגת.
פילץ' ישב שם, כהלום רעם. גם אם הוא היה יושב במשך אלף שנים ומנסה לנחש את הסיבה, הוא בחיים לא היה חושב על זה. היא נלחמה בתלמידים אחרים… בשבילו?
פילץ' החל לדבר בקול קטן מאוד. "אז… איפה התלמידים שנלחמת בהם? הצלחת לעשות להם משהו?"
פנדורה חייכה חיוך קל. "הם מאחורי המחיצה. מדאם פומפרי רצתה לחסוך מהם את הבושה בלהראות כחולים ומעלים עשן בפומבי." היא גיחכה בנבזיות.
פילץ' חייך חיוך קלוש. "אמממ… תודה." הוא אמר, קולו כמעט בלתי נראה.
פנדורה הנהנה. "אין בעיה."
פילץ' הביט לרצפה, מובך. "אם תרצי… את יודעת… להגיע אלי לאכול מתישהו… זה יהיה בסדר."
פנדורה חייכה חיוך רחב. היא נראתה כמי שעול ירד מכתפיה. "אני אשמח."

הוגוורטס, משרדו של פילץ'
פנדורה פתחה את הדלת, אוחזת בידיה חבילת מתנה קטנה. פילץ' הרים מבט וחייך.
פנדורה ניערה את הצמה הלבנה שלה מעל כתפה. "הנה. הבאתי משהו נחמד."
היא החלה לפתוח את המתנה. פילץ הסתכל עליה בעודה מתעסקת עם סרט העטיפה. פנדורה צמחה, וכבר כמעט הגיעה לגובה שלו. היא תלמידת שנה שישית עכשיו. היא הפכה בת שבע עשרה לפני חודש, וגדלה להיות יפהפייה אמיתית. פילץ' חייך בחמימות. מי היה מאמין שהוא יכול להרגיש ככה כלפי בן אדם אחר.
פנדורה הסירה את המכסה, ומתוך הקופסה הציץ ראש קטן ופרוותי.
פילץ' מצמץ בעוד החתולה המדובללת טיפסה אל מחוץ לקופסה. היא הביטה בו בעיניה הצהובות וייללה.
"את… את הבאת לי חתול?" פילץ' גמגם.
פנדורה הטתה את ראשה. "חתולה. קוראים לה גברת נוריס."
פילץ הרים את גברת נוריס, שפיהקה והתכרבלה בזרועותיו. הוא הרגיש חיבור מיידי. "איך היא נשמה בתוך הקופסה הזו?"
עברה שנייה לפני שפילץ' קלט כמה טיפשית השאלה שלו, ושניהם התחילו לצחוק. בשנתיים האחרונות פילץ' מצא את עצמו שמח יותר משהיה אי פעם. שמח יותר משהגיע לו. אבל אולי ככה זה נועד להיות.
פנדורה הרצינה. "ארגוס, יש לי חדשות."
פילץ' הפנה מבט, מופתע. "חדשות?"
פנדורה הנהנה. "אני עוזבת את הוגוורטס השנה."
ולא היה עוד שום דבר. רק פילץ', פנדורה והמרחק שנוצר ביניהם פתאום. ופילץ' הרגיש את עצמו שוקע, שוקע.
"אבל… אבל נשארה לך עוד שנה…"
פנדורה הנידה בראשה. "אני לא שייכת לפה, ארגוס. זה לא המקום שלי. אף פעם לא אהבתי את הוגוורטס. אתה הדבר היחיד שטוב במקום הזה."
"ואני לא שווה את זה? לא שווה שתישארי?" פילץ' הגיב, כמעט בתחינה.
פניה של פנדורה הביעו עצב, מהול בביטחון עצמי. היא חשבה על זה מראש, פילץ' הבין, ידעה שככה זה הולך להתנהל. "אני לא יכולה להישאר פה יותר. זה מספיק."
היא ליטפה את ראשה של גברת נוריס. "רציתי להשאיר לך משהו ממני. שתזכור שהייתי פה. יהיה לנו קשה לשמור על קשר אחרי שאלך. אבל היא תמיד תהיה איתך. ואתה תמיד תדע איפה היא. ככה תמיד תחשוב עלי, במקום כלשהו בראש שלך."
פילץ' הרגיש משהו חם זולג על לחיו. תחושה בלתי מוכרת, מוזרה. פנדורה התקרבה אליו, מחבקת אותו בכוח. ופילץ' נאחז בה כאילו היא הדבר האחרון שיש בעולם. וזה היה נכון.

11 שנים אחר כך
בית העלמין הוסיו, רדפורד

פילץ' צעד לכיוון המצבה הטרייה, עצי הערבה מתנועעים ברוח מסביבו. גברת נוריס צעדה מאחוריו, זנבה מונף אל על. פילץ רכן מול המצבה, מבטו עשוי אבן, והניח זר פרחים גדול על ארון השיש. הוא הביט בחריטה על המצבה. כאן נחה על משכבה פנדורה לאבגוד.
"בואי יקירתי," אמר פילץ', וגברת נוריס הלכה אחריו בעודו צועד אל פתח בית הקברות. "את כל מה שנשאר עכשיו. ואני לא אתן לשום דבר לקרות לך."


עוד בהמשך (?)
 
קראתי את שניהם, מגניב ממש.
אהבתי את האפיון דמות של רון ואת הפרטים הקטנים שלקחת מהספרים המקוריים: כמו האכילה והשגיאת דיבור של רון, דמבלדור שאומר "רונלד" והגישה של מקגונגל.
מדי פעם כן היה נראה שהכתיבה קצת פחות מהודקת, במיוחד לקראת הסוף.
אצל הארי, גם נחמד. לא כל כך הבנתי איך הארי הבין שיש מכתב מסריוס ואיך הוא ידע איך לחפש אותו, אבל חוץ מזה ממש נחמד
 
ממש נחמד. אמרו איפה שהוא בספרים שמקגונגל הגיעה לבית של הרמיוני? מרגיש מתאים.
מה שכן, הרגיש לא אמין ההליך המחשבתי של הרמיוני לפני שהיא ביקשה ממקגונגל לבצע קסם. אני מניח שזה נועד להדגיש שוב את יכולת הסקת המסקנות של הרמיוני אבל לדעתי מי שגדל בבית מודרני לא אמור לחשוב כך. הרבה יותר הגיוני שמקגונגל פשוט תעשה קסם בעצמה, לא תשאל אותם איך להוכיח זאת.
בכללי, לדעתי זו סצינה שקשה מאוד לכתוב בכל כך מעט מילים בגלל שתהליך העיכול של מוגלגים לא יכול להיות קצר.
מה שכן, מלבד זאת זה בהחלט הרגיש אמין, פעם נוספת. הדמות של מר גריינגר הרגישה נכונה.
 
ייתכן, למרות שאפילו אם כן היו קופצות לי אלף שאלות לאחר מכן. אני רק נותן ביקורת בונה מצידי, קח אותה לאן שתרצה.
אני חושב שאם אתה רוצה לעשות סצנות כאלה בסיפור קצר אתה יכול להוסיף משפטים שמראים על העברת זמן כגון: מקגנוגל ישבה מולם במשך השעה הקלה שלאחר מכן, עונה על שאלותיהם ומסבירה להם אודות העולם שאותו הם לא מכירים...
או בנוגע לויכוח של הוריה של הרמיוני:
היא שמעה את הוריה מתווכחים דקות ארוכות ומותחות שבסופן אמר מר גריינגר...
בכל מקרה זו דעתי בלבד, קח את הביקורת איך שתחפוץ וקח אותה כביקורת בונה שלא בטוח שהיא נכונה אבל מטרתה לעזור.
 
היי,
רעיון טוב. אתה כותב ממש טוב. המכתב בסיפור הראשון הרגיש אמיתי.
משפט מצחיק - כלומר הארי לא חשב על אינסוף דברים, לא? לא צריך לפרט אותם - מספיק לא חשב על הפלישה:
nav566 אמר/ה:
את מוחו של הארי לא הציפו נתונים, עובדות, או רעיונות שנגעו לפלישה למשרד הקסמים. במקום זאת חשב הארי על סנדקו.
על כל פנים, סבבה.

שלו
 
אהבתי מאוד את הסיפור על פילץ'. זה הרגיש ממש כמו חלק מהעולם, עם הכתיבה והכל. הסיפור על גברת נוריס גם מגניב. ח"ח.
חייב להגיד שחשבתי שתכתוב על החלק שבו
הרמיוני מחקה את הזיכרון של המשפחה שלה, למרות שיכול להיות שכבר שכחתי ונכתב על זה מספיק בספר, אני כבר לא זוכר.
 
למרות שיכול להיות שכבר שכחתי ונכתב על זה מספיק בספר
למיטב זיכרוני רק נכתב שהיא
שכנעה אותם שהם גרים באוסטרליה, אז זה מה שהם עשו...
 
למיטב זיכרוני רק נכתב שהיא
שכנעה אותם שהם גרים באוסטרליה, אז זה מה שהם עשו...
כן, אבל יכול להיות אחלה סיפור של הרמיוני שנאלצת לעשות דבר כזה...
 
חזרה
Top