הושלם שדרוג תחזוקה לפורום
שדרגנו את הפורום לגרסה עדכנית של PHPBB. אם אתם נתקלים בבעיות, זה המקום לדווח: שדרוג תחזוקה לפורום - ספטמבר 2019
בנוסף אנו שוקלים בטווח הארוך יותר לשדרג את מערכת הפורומים למערכת מודרנית יותר ונשמח לשמוע את דעתכם. זה הנושא בו אנחנו מציגים אפשרויות שונות: אז EnWorld עדכנו את האתר שלהם

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
nav566
הודעות: 1046
הצטרף: 14 אפריל 2016, 14:41
תשובות: 7

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

שליחה על ידי nav566 » 02 דצמבר 2018, 20:43

אז, יצא לי חשק לכתוב שוב לאחרונה, והחלטתי לנסות את האתגר הזה.

במסגרת האתגר, צריך לכתוב עשרה סיפורים, שכל אחד מהם סובב סביב דמות אחרת בעולם מסויים. מדובר בסיפורים קצרים של בניית אופי. החלטתי לכתוב עשרה סיפורים קסומים על העולם של הארי פוטר, פשוט כי יש לי הרבה רעיונות בנושא.

אני לא יודע אם אני באמת אגיע לעשר, אבל אני אנסה להתמיד בזה.

הארי
ספוילר
הצג
כיכר גרימולד מספר 12
הייתה זו שעת לילה. הארי לא הצליח להירדם. לידו נחר רון, והרמיוני יצאה כדי לבדוק את סידורי האבטחה הליליים של משרד הקסמים, בהכנה לפלישה לתוכו. והארי שכב לו, כשרק המחשבות מארחות לו לחברה. את מוחו של הארי לא הציפו נתונים, עובדות, או רעיונות שנגעו לפלישה למשרד הקסמים. במקום זאת חשב הארי על סנדקו.
הארי חשב על המכתב מאמו שגילה בחדרו של סיריוס. המכתב נח בארנקו, שהונח על שולחן הלילה ליד משקפיו. ליתר דיוק, חצי המכתב. למרות שחיפש וחיפש, לא הצליח למצוא הארי את החצי השני.
מה סיריוס חשב על המכתב הזה? שאל את עצמו הארי. המכתב היה הדבר היחיד שנשאר בחדר שהתקשר באיזושהי צורה לאמו. חייבת להיות לזה איזושהי חשיבות.
הארי קם ממיטתו. טוב, אם הוא לא מצליח לישון, הוא יכול באותה מידה ללכת למצוא עוד משהו.
הארי נכנס לחדרו של סיריוס, והחל לחפש פעם נוספת. לא היה לו מושג מה הוא מחפש. תחושת בטן אמרה לו שחייב להיות משהו. משהו שהוא פספס.
הארי נעצר. הוא נעמד במקום והסתכל על החדר. החיפוש הזה לא יוביל אותו לשום מקום. הוא כבר חיפש פה אלף פעמים. חייבת להיות זווית חדשה. משהו שהוא לא ניסה. הארי חשב קצת. אם הוא היה סיריוס, איפה הוא היה מחביא משהו שהוא לא רצה שיגלו?
הארי חייך והתחיל לצחוק. וואו. הוא בלי ספק מטומטם. איך הוא לא חשב על זה קודם? זה כל כך ברור…
הארי התכופף ומישש קצת את הרצפה, עד ששמע חריקה קלה. הוא הכניס את אצבעותיו לתוך חריץ ושלף את הקרש הרופף ברצפה, חושף את מה שמתחתיו.
מתחת לרצפה נחו שני פריטים: טבעת ומעטפה. הארי התכופף ושלף את הפריטים.
הוא בחן את הטבעת קודם. היא הייתה קטנה ועדינה, ונראתה עשויה כסף טהור. אבן חן לבנה קטנה נצצה בקצהה. הארי ניסה להלביש את הטבעת על אצבעו, אך היא הייתה קטנה מכדי להשתחל עליה.
הארי עבר למעטפה. מעטפה פשוטה, בלי פרט יוצא דופן. מצד אחד הופיע הנמען, סיריוס בלק, והמען, כיכר גרימולד מספר 12, באותיות ירוקות. התאריך גם הוא הופיע, מורה על כך שהמכתב נשלח לפני שהארי נולד. בצד השני הופיעו שתי מילים בלבד, באותו הכתב: "בלינדה דולוחוב".
הארי נרתע. השם דולוחוב היה זכור לו. הוא זכר אוכל מוות בשם דולוחוב, שהופיע אז בבית הקברות. אותו אוכל מוות, לאחר מכן, היה חלק מהקבוצה שתקפה אותם במשרד הקסמים, והטיל על הרמיוני קללה שניטרלה אותה למשך שבועות.
ואז הארי נזכר במשהו נוסף. עין הזעם מודי, מספר לו על חברי מסדר עוף החול שנספו במילוי תפקידם. "בלינדה דולוחוב… היא הייתה שייכת למשפחת אוכלי מוות מפורסמת. היא בגדה במשפחה שלה והצטרפה אלינו… מתה בקרב…"
הארי בהה בשם הכתוב. אז המכתב הזה נכתב לסנדקו לפני שנים רבות, בידי חברת מסדר. הוא פתח את המעטפה.
בפנים היו דחוסים כמה גליונות קלף, כתובים באותו כתב צפוף בדיו ירוקה. הארי שלף את מכתב ופרש אותו. הוא שם לב שהעמוד האחרון נראה מוכתם בדמעות.
הארי התיישב והחל לקרוא.

סיריוס היקר,
מרגיש כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך. למרות שבסך הכל עברו שבועיים. מה נשמע?
המשימה הזו משעממת. הרבה מעקב יכול לשגע כל אחד. אני יודעת שזה חשוב, ובכל זאת, הייתי מצפה שיחליפו אותנו או יתנו לנו הפסקות. בכל זאת, קשה לעקוב אחרי אותו מקום כל כך הרבה זמן ברצף. אוליביה משתגעת אפילו יותר ממני. היא חושבת שכל העניין חסר טעם. נו, אתה מכיר אותה. היא אף פעם לא הייתה יותר מדי נורמלית.


הארי נעצר. אז האישה הזו שלחה את המכתב מאיזשהו מעקב. מעניין. אחרי מה היא עקבה? הארי הניח את היד על השם אוליביה. הוא לא ידע מי זו, אבל הניח שזו חברה נוספת במסדר בזמנו.
הארי הביט במשפט הראשון. נראה שבלינדה הייתה קשורה לסיריוס בקשר חזק יותר מאשר אחווה בין חברי מסדר, אם לשפוט לפי ההתנסחות. הארי קימט את מצחו והמשיך לקרוא.

עד עכשיו, המעקב שלנו די שקט. אוכלי המוות לא מבחינים בנו. הרבה בזכות אוליביה כמובן. היא מטילה לחשי הנגזה ברמה שמתקרבת לזו של דמבלדור, ואולי אפילו משתווה לו! קשה להאמין, אבל זה נכון.
טוב, אני מקשקשת. אני מניחה שאתה יודע למה אני שולחת את זה.
רציתי לדבר איתך עלינו.


הארי נעצר. כמו שהוא חשד.
הארי הסתכל שוב על המכתב. למה שסיריוס לא יזכיר משהו כזה? זה נראה כמו פרט מאוד חשוב.
אבל כשהוא חושב על זה, סיריוס אף פעם לא שיתף אותו ביותר מדי מחייו האישיים. הארי לא ידע כמעט כלום, מלבד על מערכת היחסים שלו עם ג'יימס. הוא תמיד שאל על זה. וזה מה שסיריוס ענה.
הארי חזר למכתב. הוא צריך להבין מה בדיוק קרה.

בכנות, בחודשים האחרונים הייתי מאושרת כמו שלא הייתי בחיי. אתה שימחת אותי, סיריוס. אתה אדם אדיב, מצחיק, ומתחשב. והייתי שמחה להמשיך ולהחמיא לך במשך עוד שני עמודים שלמים. אני לא חושבת שאוכל למצוא גבר כמוך אי פעם. אבל זה לא העניין.
אנחנו במלחמה, סיריוס. אנחנו לא יכולים להמשיך עם זה. בכל יום, אחד מאיתנו עלול למות. ומה יהיה אז? השני ישאר לסבול. אני מצטערת סיריוס, אבל אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה לחיות בידיעה שאני עלולה להרוג יותר מאדם אחד אם אמות.
אני מצטערת.

בלינדה.


הארי שמט את הקלף. הוא נשען לאחור וחשב.
בלינדה דולוחוב. הארי יכול להבין את הסיבות שלה, למעשה, אלה היו סיבות כמעט זהות לסיבות שלו לעזוב את ג'יני. זה הדבר ההגיוני לעשות.
והוא לא יכול לדמיין כמה רע סיריוס בטח הרגיש.
הארי הסתכל על הטבעת, ולפתע נפל לו האסימון. סיריוס השיג את הטבעת הזו, כנראה, כמה ימים לפני שקיבל את המכתב. ועם הטבעת הזו, סיריוס…
משהו צד את מבטו של הארי. משהו נוסף היה במעטפה. הארי הושיט את ידו לשלף גזיר עיתון. הכתבה נגזרה מתוך הנביא היומי, והארי קרא את הכותרת וקפא.
גופתה של בלינדה דולוחוב נמצאה צפה בתמזה.
הארי לא יכול לזוז. הוא הסתכל שוב על המכתב, שקיבל משמעות חדשה. הוא חזר לכתבה. היא התפרסמה חמישה ימים לאחר שליחת המכתב.
הארי הסתכל על המכתב שוב. בלינדה דולוחוב הייתה אהובתו של סיריוס, והיא מצה בעת שירותה. הארי ניסה לדמיין את עצמו בסיטואציה הזו, ומייד נתקף זעזוע. איך סיריוס יכול לעמוד במשהו כזה?
הארי השיב את המכתב למקומו, וכן את הטבעת. הוא הוריד את הקרש לרצפה, יצא מהחדר, וחזר למיטתו, ראשו מלא מחשבות. בחלומותיו הופיעה בלינדה דולוחוב, שלבשה את פניה של ג'יני. וכשקם, גמלה בליבו החלטה.

כיכר גרימולד מספר 12
3 שנים אחר כך
הארי עלה לחדרו של סיריוס ושלף את הקרש. הוא השאיר את המכתב במקומו, אך לקח את הטבעת והטמינה בכיסו.
הארי קם מהמקום, ושלח מבט לכיוון תמונתו של סיריוס על הקיר. "אני עומד להשתמש בזה, טוב?" הוא אמר. דיוקנו של סיריוס חייך אליו בחמימות בעודו יוצא מן החדר.
רון
ספוילר
הצג
הוגוורטס, האולם הגדול
"לא יאומן. האידיוט באמת רשם את עצמו לדבר הזה בלי לספר לאף אחד, ועכשיו הוא מנסה להציג את זה כאילו הוא נבחר בטעות!"
רון ישב וטרף טוסטים בריבה, מדבר תוך אכילה. הרמיוני ישבה מולו בפרצוף מודאג. "אתה לא חושב שזה אפשרי?"
"ברור שלא!" אמר רון, בולע את הביס בגרונו. "למה שמשהו כזה יקרה? הגביע הזה אמור להיות אמין, לא? למה לעזאזל שהוא ימסור שם של מישהו שלא הכניס את השם של עצמו?"
הרמיוני הרימה גבה. "אולי מישהו אחר שם את זה במקומו. אולי מישהו אחר רצה שהארי יבחר לטורניר."
רון נחר. "נו באמת, למה שמישהו יעשה את זה? אין לאף אחד אירטנס… אירסנט… "
הרמיוני נאנחה. "אינטרס, רון."
רון הנהן. "כן, זה." הוא החל לטרוף שוב את הטוסט שלו. "לא. הארי בבירור מצא דרך לעקוף את קו הגיל איכשהו, והכניס את השם של עצמו."
הרמיוני נשענה על השולחן, מהורהרת. "אני לא חושבת שהארי הכניס את השם של עצמו."
רון סיים לחסל את האוכל שלו ונעץ בה מבט ספקני. "למה לא?"
הרמיוני נשענה קדימה, ורון הסיט את מבטו כאי רצון קל. "טוב, קודם כל, אני לא חושבת שהארי יכול לעקוף את קו הגיל של דמבלדור. בשביל לעשות משהו כזה, צריך לבצע שינוי צורה מסובך, או להשתמש בשיקוי פולימיצי. הארי לא יכול לעשות אף אחד מאלה."
"אולי הוא ביקש מתלמיד מבוגר לשים את הפתק בשבילו." אמר רון בספקנות.
הרמיוני הנידה בראשה. "גם אם כן, הפתק של הארי נשלף מהגביע בנוסף לפתק של סדריק. כלומר שמישהו הטעה את הגביע וגרם לו לבחור שני מועמדים מהוגוורטס. כדי לעשות את זה, דרוש לחש קונפונדוס ספציפוס מסובך במיוחד. אף תלמיד לא יכול לעשות משהו כזה."
רון הרים גבה. "נניח. תמשיכי."
הרמיוני גנחה בתסכול. "באמת רון! תשתמש בשכל שלך! אין להארי סיבה להיכנס לטורניר! וגם אם כן, אין לו סיבה להסתיר את זה מאיתנו! אני חושבת שמישהו מנסה לפגוע בהארי באמצעות צירופו לטורניר."
רון נחר בבוז. "נו באמת הרמיוני. את לא מבינה? הוא מנסה לעשות רושם. 'הילד שנשאר בחיים מצורף במסתוריות לטורניר הקוסמים המשולש'... אני כבר יכול לראות את הכותרת. הוא פשוט מחפש להרשים!"
הרמיוני הביטה ברון. "אני לא חושבת שאתה באמת רואה ככה את הארי. אתם חברים, לא?"
רון הפנה את ראשו. "אנחנו נחזור להיות חברים כשהוא יודה שהוא הכניס את השם שלו לגביע".
הרמיוני החלה לעטוף טוסטים בנייר. "אתה הולך לחכות הרבה זמן."
רון הפנה מבט עיקש. "מצידי אני אחכה לנצח".
הרמיוני יצאה מן החדר בלי לומר מילה. רון הביט אחריה במבט עצוב. הוא שונא כשהיא כועסת עליו. זה גורם לו להרגיש כאילו משהו לא נכון בו.

הוגסמיד, פונדק שלושת המטאטאים
רון ישב על הכיסא בשלושת המטאטאים. מולו עברו שני תלמידי סלית'רין, תגי 'פוטר מסריח' צמודים לדשיהם. שניהם צחקו ביניהם, מתלחששים. רון נאנח.
המשימה השנייה תתקיים בעוד שבוע. והוא לא אמר להארי אפילו מילה.
למרות הרושם שרון נטה להשאיר, הוא לא היה טיפש. ברור שהרמיוני צודקת. אין שאלה בכלל. הוא היה מטומטם. הארי לא יכול להכניס את השם שלו לגביע.
או שכן, אמר קול קטן בראשו. רון הטה את צווארו לאחור ונאנח. אולי. מה הוא יודע, הפוטר הזה? הוא חי כל החיים שלו מפורסם. הוא כנראה רוצה עוד מנות מזה. זה עלה לו לראש.
ומה אם הוא טועה? מה אם הארי באמת נכנס לטורניר בטעות? במקרה הזה, רון זורק מהחלון חברות של שנים בגלל שטות.
הוא הבחין מרחוק בהרמיוני יושבת לידה ליד שולחן, כותבת. הוא כמעט ניגש אליה, אך לפתע הבחין בפרופסור מודי, מלווה בהאגריד, רוכן ליד שולחנה של הרמיוני ולוחש משהו לכיסא שלידה. רון נאנח. הארי בטח שם בגלימת היעלמות.
הרמיוני קמה ועזבה, ומודי והאגריד גם כן. רון נאנח ופנה ללכת. לידו הוא שמע את שני הסלית'רינים, תלמידי שנה חמישית, מצחקקים. "תמסור לחבר שלך בהצלחה וויזלי! נקווה שהוא לא יבכה יותר מדי!"
התלמיד הראשון נפל מכיסאו וצרח כשלחש ההדיפה של רון פגע בו. השני הושיט יד לשרביט, אך רון היה מהיר יותר. "דפולסו!" שאג רון, והסלית'רין השני הוטח לקיר בצעקה רמה.
רון התקדם קדימה. "אקספליארמוס!" הוא צעק, ושרביטו של התלמיד הראשון התעופף מידו. הוא החל להתקדם, כשלפתע קרן אדומה פגעה בו והוא נפל במקומו.

הוגוורטס, משרדה של הפרופסור מקגונגל
"מה חשבת לעצמך?!" צעקה פרופסור מקגונגל, מתהלכת הלוך ושוב במשרדה. "אתה נורמלי?! לתקוף כך סתם תלמידים באמצע המסבאה?! מישהו היה יכול להיפצע!"
"פרופסור, הם התגרו…" התחיל לומר רון, אך פרופסור מקגונגל לא נתנה לו לסיים.
"לא אכפת לי גם אם הם הטילו קללה על החתול שלך! אתה לא יכול סתם כך לתקוף תלמידים! אני איאלץ…"
נקישה שקטה נשמעה על הדלת. פרופסור מקגונגל יישרה את כובעה ונשמה עמוק. "יבוא." אמרה בקול מדוד.
הדלת נפתחה, ופרופסור דמבלדור נכנס למשרד.
"כבוד המנהל!" אמרה מקגונגל, מזדרזת להזיז בשרביטה כיסא. דמבלדור הניף את ידו קלות.
"ברצוני לדבר עם האדון וויזלי בפרטיות." אמר.
מקגונגל נעצרה, הבעה המומה על פניה. "באמת? עכשיו? בדיוק היינו באמצע…"
דמבלדור הנהן. "אני יודע. אני אטפל בזה מכאן".
מקגונגל נאנחה. "כרצונך, כבודו".
מקגונגל יצאה מן המשרד. פרופסור דמבלדור התיישב במושבה, מסתכל על רון במבטו החודר. רון בלע רוק. "פרופסור דמבלדור, אני…"
דמבלדור הניף את ידו. "אני יודע, רונלד. אני יודע."
הוא התרומם מן המושב והחל להתהלך באיטיות בחדר. "בכנות, חשבתי שזה יקרה קודם. אני יודע שאתה עובר תקופה לא קלה. למעשה די קשה, הייתי אומר. קשה לפחות כמו זו של הארי, אם לא יותר".
הוא הישיר אל רון מבט. "אתה מתחרט על כל מה שעשית?"
רון השפיל את מבטו.
"כן. כמובן. אני מתחרט על הכל".
דמבלדור הנהן. "אני מאמין שאתה יכול לצאת מזה הפעם, אבל אני חושב שמספר ההזדמנויות שלך קצוב ביותר. בפעם הבאה שמשהו כזה יקרה, ייתכן שתיאלץ לקבל את תוצאות מעשיך."
רון הנהן קלות.
דמבלדור חייך. "אני מאמין שכדאי שתתקן את מה ששברת, רונלד."
רון הנהן ויצא מהמשרד, דמעות זולגות על לחייו. הוא צריך לתקן את זה עכשיו.
או שאולי הוא יחכה עד שהמשימה הראשונה תסתיים. הוא לא רוצה להעמיס על הארי יותר מדי.
הרמיוני
ספוילר
הצג
לונדון, ביתו של מר גריינג'ר
הרמיוני שכבה על הספה, רגליה מתנופפות באוויר, ספר פרוש לפניה. 'המוזיקה של המספרים הראשוניים'. מרתק.
השעה הייתה שבע בערב, ואמה של הרמיוני ישבה במטבח והכינה ארוחת ערב. אביה ישב על הכורסה וקרא עיתון.
הרמיוני העבירה עמוד, כשלפתע נשמע צלצול עדין בדלת. מר גריינג'ר קם ממקומו וצעד לכיוון הדלת. הרמיוני הרימה את ראשה בסקרנות. היא שמעה קולות דוברים, אך לא הצליחה לשמוע את הנאמר. היא עצמה את אוזנייה והחלה להקשיב, ושמיעתה התחדדה קלות.
"שלום מר גריינג'ר, שמי הוא פרופסור מקגונגל".
"נעים מאוד לפגוש אותך. במה אני יכול לעזור?"
האישה, ששמה כנראה היה מקגונגל, נשמעה מופתעת. "אם זכרוני אינו מטעני, קבענו פגישה."
מר גריינג'ר נשמע מבולבל. "מני מתנצל, אך אני לא זוכר דבר כזה."
"שלחנו מכתב לביתכם."
מר גריינג'ר נשמע מהוסס. "רגע… את מההוגוורטס הזה? הייתי בטוח שזו איזו מתיחה…."
"זו אינה מתיחה מר גריינג'ר," אמרה מקגונגל, "אני כאן כדי לשוחח איתך בנוגע לביתך."
גבותיה של הרמיוני התרוממו בהפתעה.
"בסדר. היכנסי. מרי! יש לנו אורחת!"
הרמיוני קפצה במקומה, סוגרת את הספר ומניחה אותו במהירות על השולחן הקטן. היא נתיישבה במקומה, ידיה על ברכיה, כאשר אביה והאישה נכנסו לחדר.
הפרופסור מקגונגל הייתה אישה רזה וגבוהה בגיל העמידה. היא לבשה חצאית משובצת ומעיל עליון פרחוני. שיערה היה אסוף לפקעת מתחת לכובעה, והיא לבשה משקפי קרן דקים. פניה נראו חמורות סבר.
הרמיוני חייכה בנימוס, יושבת בישיבה זקופה. פרופסור מקגונגל התיישבה על הספה הנגדית, מסתכלת על הרמיוני. "שלום לך. אני הפרופסור מקגונגל."
הרמיוני חייכה. "נעים להכיר אותך."
אביה של הרמיוני התיישב משמאלה, בעוד אמה יוצאת מהמטבח. היא הסירה את הסינר ותלתה אותו על וו לפני שבאה שהתיישבה מימינה של הרמיוני.
"אז,ההוגוורטס הזה," אמר מר גריינג'ר, "זה סוג של בית ספר לילדים מחוננים? אף פעם לא שמעתי עליו, ועברנו עם הרמיוני על רוב תוכניות המחוננים בארץ…"
פרופסור מקגונגל חייכה. "אני מניחה שאפשר להגדיר זאת כך. אבל זה לא מדויק, תנו לי להסביר."
מקגונגל הרצינה. "מה שאני עומדת להגיד עלול להמם אתכם. זה עלול להיות אפילו מערער, במידת מה."
הרמיוני בהתה במקגונגל במבט מסוקרן. אביה של הרמיוני הרים גבה. "במה מדובר?"
מקגונגל סידרה את צווארונה. "בית הספר הוגוורטס הוא בית ספר שמספק הכשרה קסומה לאלה אשר ניחנו בכישורים המתאימים. אני שמחה לבשר לכם שביתכם נמצאה מתאימה לדרישות שלנו."
משפחת גריינג'ר ישבה שם לשנייה, המומה. מר גריינג'ר חייך קלות. "פרופסור מקגונגל, במה באמת העניין? זה לא…"
מקגונגל ישבה על הספה, רצינית לגמרי. "אני חוששת שאינני מתבדחת, אדון גריינג'ר. אני יודעת שיהיה לכם מאוד קשה להאמין בלי לקבל הוכחה, ולכן אני מוכנה להוכיח את דברי." היא שלפה מקל עץ קצר ומגולף. "מה תרצו שאעשה?"
מר גריינג'ר הניד בראשו. "זה לא מצחיק יותר, כל הדיבורים האלה על קסמים. אני מבקש שתעצרי כאן."
גברת גריינג'ר הנהנה.
הרמיוני הרהרה דקה. היא לא חושבת שקסם הוא דבר אמיתי. אין לכך שום הוכחה. מצד שני, היא יכולה להיות טועה. איך אפשר לוודא את התשובה? הרמיוני הסתכלה אל הפרופסור מקגונגל, שישבה על הספה בסבלנות. כמובן, הפיתרון די פשוט. צריך לבקש משהו בלתי אפשרי, משהו שאי אפשר יהיה לבצע בלי איזשהם כוחות קסומים. הרמיוני חייכה. "את יכולה לגרום לפיל להופיע בחדר?"
אביה של הרמיוני הביט לכיוונה בחדות. "הרמיוני, זה לא מצחיק. גברת מקגונגל, אני מבקש שתעזבי את ביתי עכשיו. את לא רצויה כאן יותר."
מקגונגל החזירה את שרביטה לתוך מעילה. "אני מציעה שתביטו מאחוריכם." אמרה.
מר וגברת גריינג'ר סובבו את ראשיהם במהירות. הרמיוני הסתובבה גם היא. מר גריינג'ר נפל מהספה, וגברת גריינג'ר צווחה. הרמיוני פערה את עיניה בהלם.
בסלון מאחוריהם עמד פסל אבן, מעוצב בצורת פיל. גודלו היה כגודל סוס בערך. הרמיוני הסתובבה בחזרה אל הפרופסור מקגונגל.
"אני מתנצלת," אמרה זו ביובש, "תיארתי לעצמי שהתכוונת לפיל אמיתי, אבל פיל אמיתי כנראה היה הורס לכם את כל הסלון. עדיף שתסתפקו בזה."
מר גריינג'ר ניסה להתעשת. הוא התרומם ממקומו וניסה ליישר את בגדיו המקומטים. "זה… זה סוג של טריק או…"
"זה איננו טריק, מר גריינג'ר. תן לי לעזור לך עם זה." אמרה פרופסור מקגונגל והניפה שנית את שרביטה. בגדיו של מר גריינג'ר התנקו מאבק והתיישרו, עניבתו קושרת את עצמה. מר גריינגר נרתע לאחור במושבו.
"בעולם הזה קיימים אנשים בעלי יכולות מיוחדות. אנו מתייחסים אליהם כאל קוסמים ומכשפות. אנשים אשר מסוגלים להשתמש בקסם. זה אומנם נדיר, אבל קורה שלמשפחה מוגלגית - חסרת קסם - נולד תינוק או תינוקת קוסמים. ביתכם הראתה את הסימנים המתאימים."
הרמיוני הרימה גבות. "למה הכוונה?"
מקגונגל גירדה את סנטרה. "האם אי פעם קרו לך דברים מוזרים, שלא יכולת להסביר? הגעת למקומות שלא יכולת להגיע אליהם? עשית דברים שלא היית אמורה לעשות?"
הרמיוני חשבה קצת. גברת גריינג'ר נרעדה. "אז.. כל הדברים האלה…"
"הם עדויות לשימוש לא רצוני בקסם. שימוש כזה עלול להיות הרבה פעמים מסוכן. בהוגוורטס אנחנו מלמדים את אומנויות הקסם, וכך מאפשרים לתלמידים לשלוט בהם."
הרמיוני הנהנה. "זה נכון. באמת קרו לי דברים כאלה."
מקגונגל הישירה אליה מבט. "אילו דברים בדיוק?"
הרמיוני חשבה קצת. "טוב, אני מצליחה לשמוע דברים שאני לא אמורה להיות יכולה לשמוע. אם אני עוצמת עיניים. שמעתי את השיחה שלכם בדלת מהסלון. ופעם, רציתי להגיע לספר במדף גבוה בחנות הספרים, אז דפקתי על הארון, והספר פשוט נפל מהמדף לכיווני. זה נורמלי?"
הוריה של הרמיוני הביטו בה במבט מזועזע. מקגונגל נראתה גם היא מופתעת. הרמיוני הביטה בה. "או שזה משהו מיוחד?"
מקגונגל יישרה את משקפיה. "זה לא חסר תקדים, אך בהחלט יוצא דופן. נשמע שיש לך כבר מידה של שליטה על הקסם שלך. בגיל כזה, ובלי שרביט, תופעה כזו היא מאוד נדירה. זה בדרך כלל מצביע על כישרון טבעי או אינטיליגנציה." אמרה מקגונגל מקגונגל בקול מתרשם קלות. הרמיוני חייכה חיוך רחב.
מר גריינג'ר כחכח בגרונו. "אז… "
מקגונגל הנהנה. היא שלפה ממעילה מעטפה שעליה סמל משונה. "זה מכיל את כל מה שתצטרכו לדעת. אף אחד לא יכריח את ביתכם ללכת להוגוורטס, אבל אני מאמינה שזה הדבר הטוב ביותר בשבילה. עליכם להחליט בעצמכם."
מקגונגל קמה ממקומה ויצאה בלי להוסיף מילה.
מר גריינג'ר פתח את המעטפה והביט במכתב, ממלמל לעצמו. הרמיוני הביטה בו במבט סקרן. גברת גריינג'ר הניחה יד על כתפו. "רוברט, בוא."
מר גריינג'ר קם בעקבות אשתו ויצא מן החדר. הרמיוני נשארה לבדה על הספה. היא לקחה את ספרה ופתחה אותו, אך מחשבות התרוצצו במוחה. היא סגרה את הספר, עצמה את עיניה והקשיבה. קסם? אולי. בכל מקרה, היא צריכה לשמוע את זה.
"רוברט, אנחנו חייבים לתת לה לעשות את זה," אמרה גברת גריינג'ר בתקיפות.
"את מבינה מה את אומרת? זה מופרך לגמרי! כל הדיבורים האלה על קסמים ושרביטים… אנחנו באמת רוצים לתת לבת שלנו ללכת למקום כזה?"
"אתה ראית מה קרה למטה. הפיל הזה עדיין בסלון. זה לא בלוף, רוברט. הרמיוני ירשה ממך את הצד הרציונלי, וזה אחד הדברים הכי טובים בשניכם, אבל אתה חייב לוותר על זה עכשיו. אם הרמיוני רוצה ללכת לשם, לא לתת לה את זה יהיה הדבר הנורא ביותר שאי פעם עשינו."
הרמיוני פקחה את עיניה, דמעות זולגות על לחייה. הוריה של הרמיוני ירדו במדרגות ונכנסו לחדר, ואז נעצרו. אביה של הרמיוני קילל בשקט מתחת לשפמו. "הרמיוני…"
הרמיוני קפצה וחיבקה את אביה. הוא נרתע קצת, ואז עטף אותה בזרועותיו.
"אבא, אני רוצה ללכת לשם. אני לא יכולה לוותר על זה. אני מצטערת."
אביה של הרמיוני הנהן. "אני יודע, חמודה. זה בסדר. את לא צריכה להצטער. תעשי רק מה שהכי טוב בשבילך. אני תמיד אתמוך בך."



עוד בהמשך (?)
נערך לאחרונה על ידי nav566 ב 04 דצמבר 2018, 16:53, נערך 2 פעמים בסך הכל.
"שאלתי את עצמי למה חתולים שותים ישר מהאסלה. אמי אמרה לי שזה בגלל שהמים שם קרים. עכשיו אני שואל את עצמי איך אמי ידעה זאת..."
- וודי אלן
סמל אישי של משתמש
MichaelOrin
הודעות: 70
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

שליחה על ידי MichaelOrin » 03 דצמבר 2018, 14:19

קראתי את שניהם, מגניב ממש.
אהבתי את האפיון דמות של רון ואת הפרטים הקטנים שלקחת מהספרים המקוריים: כמו האכילה והשגיאת דיבור של רון, דמבלדור שאומר "רונלד" והגישה של מקגונגל.
מדי פעם כן היה נראה שהכתיבה קצת פחות מהודקת, במיוחד לקראת הסוף.
אצל הארי, גם נחמד. לא כל כך הבנתי איך הארי הבין שיש מכתב מסריוס ואיך הוא ידע איך לחפש אותו, אבל חוץ מזה ממש נחמד
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 5068
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 03 דצמבר 2018, 15:13

אהבתי מאוד, הרגיש אמין בהחלט. ח''ח ובהצלחה!
There, where I have passed, the grass will never grow again.

ארבעת ההנאות הגדולות ביותר - מנוחה אחרי אימון קשה, מים לגרון צמא, התבוננות באדם אהוב, וההרגשה שאחרי תפילה.
סמל אישי של משתמש
nav566
הודעות: 1046
הצטרף: 14 אפריל 2016, 14:41
תשובות: 7

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

שליחה על ידי nav566 » 04 דצמבר 2018, 16:54

תודה על התגובות החיוביות. נוסף סיפור שלישי.

(הידעת? רולינג ציינה בריאיון שלהרמיוני הייתה במקור אחות, אבל היא נחתכה בעריכה!)
"שאלתי את עצמי למה חתולים שותים ישר מהאסלה. אמי אמרה לי שזה בגלל שהמים שם קרים. עכשיו אני שואל את עצמי איך אמי ידעה זאת..."
- וודי אלן
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 5068
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 04 דצמבר 2018, 17:03

אהבתי, מרגיש אמין מאוד. הערה קטנה - בתכם (הבת שלכם), לא ביתכם (הבית שלכם).
There, where I have passed, the grass will never grow again.

ארבעת ההנאות הגדולות ביותר - מנוחה אחרי אימון קשה, מים לגרון צמא, התבוננות באדם אהוב, וההרגשה שאחרי תפילה.
סמל אישי של משתמש
MichaelOrin
הודעות: 70
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

שליחה על ידי MichaelOrin » 04 דצמבר 2018, 18:13

ממש נחמד. אמרו איפה שהוא בספרים שמקגונגל הגיעה לבית של הרמיוני? מרגיש מתאים.
מה שכן, הרגיש לא אמין ההליך המחשבתי של הרמיוני לפני שהיא ביקשה ממקגונגל לבצע קסם. אני מניח שזה נועד להדגיש שוב את יכולת הסקת המסקנות של הרמיוני אבל לדעתי מי שגדל בבית מודרני לא אמור לחשוב כך. הרבה יותר הגיוני שמקגונגל פשוט תעשה קסם בעצמה, לא תשאל אותם איך להוכיח זאת.
בכללי, לדעתי זו סצינה שקשה מאוד לכתוב בכל כך מעט מילים בגלל שתהליך העיכול של מוגלגים לא יכול להיות קצר.
מה שכן, מלבד זאת זה בהחלט הרגיש אמין, פעם נוספת. הדמות של מר גריינגר הרגישה נכונה.
סמל אישי של משתמש
nav566
הודעות: 1046
הצטרף: 14 אפריל 2016, 14:41
תשובות: 7

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

שליחה על ידי nav566 » 04 דצמבר 2018, 23:25

טוב, אלה בכל זאת סיפורים קצרים. אני לא יכול לעשות את התהליך ארוך ואמיתי.

אם כי, דמיין דקה שמשהו כזה היה קורה לך. אני חושב שהייתי מקבל את זה מהר.
"שאלתי את עצמי למה חתולים שותים ישר מהאסלה. אמי אמרה לי שזה בגלל שהמים שם קרים. עכשיו אני שואל את עצמי איך אמי ידעה זאת..."
- וודי אלן
סמל אישי של משתמש
MichaelOrin
הודעות: 70
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

שליחה על ידי MichaelOrin » 05 דצמבר 2018, 06:40

ייתכן, למרות שאפילו אם כן היו קופצות לי אלף שאלות לאחר מכן. אני רק נותן ביקורת בונה מצידי, קח אותה לאן שתרצה.
אני חושב שאם אתה רוצה לעשות סצנות כאלה בסיפור קצר אתה יכול להוסיף משפטים שמראים על העברת זמן כגון: מקגנוגל ישבה מולם במשך השעה הקלה שלאחר מכן, עונה על שאלותיהם ומסבירה להם אודות העולם שאותו הם לא מכירים...
או בנוגע לויכוח של הוריה של הרמיוני:
היא שמעה את הוריה מתווכחים דקות ארוכות ומותחות שבסופן אמר מר גריינגר...
בכל מקרה זו דעתי בלבד, קח את הביקורת איך שתחפוץ וקח אותה כביקורת בונה שלא בטוח שהיא נכונה אבל מטרתה לעזור.
סמל אישי של משתמש
shal1
הודעות: 15
הצטרף: 07 אוקטובר 2019, 10:06

אתגר כתיבה - עשרה סיפורים

שליחה על ידי shal1 » 12 נובמבר 2019, 20:48

היי,
רעיון טוב. אתה כותב ממש טוב. המכתב בסיפור הראשון הרגיש אמיתי.
משפט מצחיק - כלומר הארי לא חשב על אינסוף דברים, לא? לא צריך לפרט אותם - מספיק לא חשב על הפלישה:
nav566 כתב:
02 דצמבר 2018, 20:43
את מוחו של הארי לא הציפו נתונים, עובדות, או רעיונות שנגעו לפלישה למשרד הקסמים. במקום זאת חשב הארי על סנדקו.

על כל פנים, סבבה.

שלו
:flame:

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה