ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

אתגרי כתיבה אישיים

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
MichaelOrin
הודעות: 70
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

אתגרי כתיבה אישיים

שליחה על ידי MichaelOrin » 08 דצמבר 2018, 21:35

תודה רבה!
סמל אישי של משתמש
MichaelOrin
הודעות: 70
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

אתגרי כתיבה אישיים

שליחה על ידי MichaelOrin » 25 דצמבר 2018, 04:59

אז זה אתגר כתיבה מס 50- מרדף. הנושא של האתגר קצת נדחק לשוליים והוא לא העיקר פה, אבל זה גם נחמד.
כרגיל- כל תגובה והערה תתקבל בשמחה.
ספוילרהצג
הם היו מופתעים כשהוא נכנס לתוך החדר בפעם הראשונה, ומופתעים אפילו יותר כשהבינו שהוא הולך להישאר בו.
אחרי הכול- הם היו רק הפשוטים שבפשוטים שבפשוטי העם של ת'ריסן.
והוא- לוחם אילית'אני הדגול שבדגולים, ששמו יצא למרחקים אפילו בתוך ממלכתם.
הם נתנו לו כבוד, והוא ישר זיהה את הכבוד הזה כפחד.
עשרות הגברים שלידו הציעו לו אוכל, את המקום הטוב ביותר לישון בו ואת הנקיים שבבגדים.
הצעות שהוא דחה בתקיפות.
הוא היה מאוד עייף מזה. דווקא כאן במערות המרוחקות של ת'ריסן, כשהוא חשב שהוא יוכל להתנהל כשווה בין שווים, המשיכו להתייחס אליו בהערצה.
לפני שיצא למסעו, התהילה הייתה מרגשת אותו. הוא היה נהנה ממנה ומנצל אותה לטובתו.
היה שותה את הטוב שבשיכר, משיג את החדים שבנשקים ושוהה עם היפות שבנשים- והכול בחינם.
אבל כאן, הוא הרגיש כאילו תהילתו חסרת משמעות. כי כל מה שעשה בעבורה, נראה לו לפתע טמא ומרושע. אז למה האנשים האלו, שיש להם את כל הסיבות בעולם לקפוץ עליו ולהורגו, מתייחסים אליו בכזה כבוד?
פחד.
וזה לא מה שהגיע לו.
הם שתקו. המורדים לא העיזו לשאול אותו איך הגיע למצב הזה שבו הוא חולק יחד איתם את המערות הטלקאריות המצחינות במקום לשכב בתוך חדריו המפוארים שבת'ריסן. כאשר היו משחקים בקלפים, או שותים לשוכרה, הם לא היו מזמינים אותו להצטרף. הוא גם לא ביקש, אלא רק ישב בפינת המערה והשחיז את חרבו עד שקצוותיה היו חדים יותר מחודה של סיכה.
מדי פעם אחד מהם היה נזכר בו ומביט בו בחשש, אבל לאט לאט הם התרגלו לנוכחותו השתקנית.
עד שיום אחד, כאשר אחד המורדים הגיש לו בגדים נקיים, ראקן תפס בידו של האיש בעוצמה שרק הוא היה מסוגל לה וקירב את פרצופו של המורד לפניו.
מבטי כולם ננעצו בהם. החרב הייתה אחוזה בידו השנייה של ראקן, ועובדה זו לא נעלמה מעיניו של איש.
וכשמבטי כולם הופנו אליו הוא הפטיר פקודה בודדת למורד המבוהל שמולו.
"שב.”
המורד נותר עומד, רגליו רועדות ומים מאיימים לברוח מתוך גופו.
"אתם רוצים לדעת מה אני עושה כאן, לא?” שאל ראקן, ואף אחד לא השיב אבל מבטיהם נעשו סקרנים יותר. “אז שבו.”
הוא משך את הגבר שמולו לתנוחת ישיבה והמורד ציית לו בהכנעה. לאחר החלפת מבטים, סקרנים ומבוהלים כאחד, התקרבו אל ראקן כמה מורדים נוספים, עד שנוצר חצי מעגל מסביב ללוחם הגדול, הלבוש בבגדיהם החומים שהיו כה שונים משריון הקשקשים והמדים האימפריאליים שנהג ללבוש בעבר.
הוא פתח את פיו וקולו הנמוך מילא את כל חלל המערה.
"בכלל לא ידעתי על קיומן של המערות האלו עד לפני שבועיים.” הוא אמר במבטא אילית'אני כבד.
"יצאתי למשימה שלי על גב סוסי המשוריין, מצויד ביותר מזון וכסף משיש לכולכם ביחד.
זה היה אמור להיות מסע לא קצר.
אתם מבינים, חלפו יותר משלושה ימים עד שהשלטונות האילית'אנים גילו שהנסיך הת'ריסני נמלט מהארמון. השומרים, שהיו אמורים להשגיח עליו שלא יברח, ערקו צד. הם העבירו במשך שלושה ימים דיווחים כוזבים שהנסיך בחדרו כרגיל, למרות שכבר החל להמלט ביחד עם עוזריו. אבל חשדו של הנציב התעורר לבסוף והוא שלח את השומרים אל הגרדום ואותי להביא את הנסיך בחזרה.
הוא התעקש שאני אערוף את ראשיהם של השומרים, רגע לפני צאתי למסעי.
'האיש שיערוף את ראשיהם של הבוגדים הוא גם האיש שיחזיר את הנסיך חזרה אל מקומו' הוא אמר לי.
אני והנציב חברים קרובים. היינו, לפחות. הוא איש קשה מאוד, אבל חזק. בדיוק הדמות להציב בראשה של הממלכה הת'ריסנית המוכנעת.
לא ידעתי את כמות האנשים שאני עתיד לפגוש בשדה הקרב לצד הנסיך. אבל זה גם לא הטריד אותי.
לא ידעתי מה יהיה אורך המסע שעוד צפוי לי, אבל זה גם לא הדאיג אותי, כי ידעתי שבסוף אצליח לתפוס את הנסיך וחבורת עוזריו.
אתם מבינים, כאשר צייד בודד המתחקה אחר עקבותיה של חבורה, הוא תמיד יתפוס אותם לבסוף.
כי כמות גדולה של אנשים מביאה איתה כמות גדולה של עצירות, תכנונים, וויכוחים, לוגיסטיקה... זה היה רק עניין של זמן עד שאשיג אותם.”
הוא נעצר בדבריו והביט במורדים המרופטים, הכחושים והעלובים שאל מולו. הם הביטו בו במבטים מרותקים. הם לא ידעו דבר על צייד, או על מרדף או אפילו על לחימה... הם היו רק אנשים פשוטים, ת'ריסנים שהחליטו יום אחד לתפוס חנית או קלשון וללחום כנגד השלטון האילית'ני העריץ שמירר את חייהם. הם היו כל כך שונים ממנו או מלוחמי האימפריה האילית'נית שמולה הם העזו להרים את ראשם העלוב.
איזה סיכוי יש להם? ואיזה סיכוי יש לו, שבטיפשותו החליט לחבור אליהם ולוותר על חיי העונג והשחיתות הבטוחים שהותיר מאחור?
"וצדקתי, באמת הגעתי אליהם.” הוא המשיך בדבריו לבסוף. “כי אחרי שבוע ימים של מסע במדבר האבן הצחיח של טלקאר ראיתי את עקבותיה של חבורת הנסיך ברורים מאי פעם, על האדמה האפורה. עומקן של העקבות וטריותן העידה על כך שהם נמצאים רק שעות ספורות מלפניי. השטח מסביבי, כך ידעתי, לא בטוח.
מפלצות רבות משוטטות במדבר האבן, ועד כמה שאני לא מפחד מהקבוצה שהבריחה את הנסיך, להק מפלצות שיתנפל עליי עלול להאט אותי משמעותית ואולי אף לגרום לי לאבד את קורבנותיי במרדף, במיוחד אם הם יפצעו אותי או את סוסי.
אתם מבינים, במהלך שנותיי בצבא האימפרייה, לחמתי לצד לוחמים טלקארים רבים. ידעתי היטב מסיפוריהם על המפלצות האורבות בין הסלעים המחודדים. רציתי למצוא קודם את הנסיך ושומריו לפני שאני נאלץ להתמודד עם הצרות האחרות.
אבל אחרי שלוש עשרה שעות רכיבה נוספות, העקבות נעלמו כאילו לא היו מעולם.
אולי השתמשו השומרים בהילת טשטוש-רגל? שאלתי את עצמי. או אולי בהילת ריחוף-גוף? אבל שימוש בכמה הילות חשיפה משלי שללו את הקיום של קסם באיזור, בעבר ובהווה.
וזה אמר רק דבר אחד: שהם העלימו את עקבותיהם בדרך אחרת. פיזית. ובשביל לטשטש את עקבותיה של קבוצה כל כך גדולה בצורה פיזית צריך להשקיע זמן רב, שעות על גבי שעות של טאטוא כל עקבה ועקבה, כדי שלא יישאר אף סימן. והשקעה של זמן כה רב- אומרת שהם כנראה נמצאים בקרבת מקום. הפער בינינו היה כה קטן עד שהם בוודאי מקדימים אותי בדקות בודדות.
אבל כשהרמתי את ראשי הבנתי עד כמה עמוקה הצרה שאני נמצא בה. הייתי נמצא בלב מעגל של הרי אבן שלכל אחד ממנו מערכת מערות ומנהרות משלו. אין לי שום דרך לגלות באיזו מחילה חלקלקה המנוולים הללו נעלמו. אפילו אם הם במרחק של עשר דקות צעידה מלפניי, יש אלפי מחילות ומנהרות שונות שבהן הם יכולים להמצא.
הפעלתי הילת גילוי חום, מתוך תקווה למצוא מישהו מהם מסתתר מתחת לאדמה, אבל ההילה יעילה רק למטרים בודדים, והם בטוח כבר התרחקו הרבה יותר.
התחלתי כבר להשלים עם העובדה שאיבדתי אותם כאשר שמעתי את צרחותיהם.
אתם מבינים, אולי אני לא מצאתי אותם, אבל טורפי הנבלות כן.
מפלצות איומות, טורפי הנבלות הללו. שמעתי עליהם רבות מהלוחמים הטלקארים שלצידם לחמתי. המפלצות הללו בכלל לא ניזונות מנבלות. הן אפילו לא נוגעות בהן.
הטלקארים קראו להם ככה בגלל שכל יצור שהטורפים הלבנים הללו סימנו כציד הוא כבר נבלה.
הנסיך ובני לווייתו נדחקו אחורה מתוך אחת המחילות, מנסים להדוף נואשות את ההמון המתנפל עליהם.
וכשראיתי את החבורה העלובה הזאת, צנח ליבי. הם היו כמוכם. בגדים מרופטים, ללא שריון או חרב.
וכולם, חוץ משניים, היו ילדים. בני שלוש עשרה, ארבע עשרה.
רק שני הבוגרים שם היו חמושים והם ניסו להגן על שאר השמונה.
ידעתי שאם אני לא מתערב בסיטואציה הנסיך יהפוך לקציצת בשר עוד לפני שיספיק להבין זאת.
הפעלתי את הילת המשקל-קל שלי וקפצתי את עשרת המטרים שהפרידו בינינו. נחתתי היישר בין הקבוצה לבין המפלצות, שולף תוך כדי את חנית הברזל והחרב מגבי.
"תגנו על הנסיך!” שאגתי על חבורת המורדים שמאחוריי, והם ממילא כבר עשו זאת. אתם מבינים, גם לי וגם להם היה אינטרס משותף- לשמור על הנסיך בחיים. הייתי חייב להחזיר אותו נושם לאימפריה, כי אם הוא ימות... אם הוא ימות הנציב ואני ידענו שהמהומות לא יאחרו לפרוץ.
תוך כדי לחימה, שמרתי על מרחק בטוח מהקבוצה הנלחמת מאחורי. הם ידעו מי אני, בין אם הכירו אותי אישית, או שמעו עליי, או שראו את הסמלים האילית'יאניים שעטיתי על שריוני.
הפעלתי הילת אש-שחורה והסתערתי על היצורים הארורים.
כשאתה נלחם מול טורפי הנבלות אתה רואה רק את השיניים שלהם, שנמצאים בדיוק באמצע הפרצוף הלבן והקירח שלהם. העיניים שלהם נמצאות לצד פיהם העצום, איפה שהאוזניים שלכם נמצאות. אבל הם ממילא עיוורים. הם מסתמכים על חוש הריח המפותח שלהם, שסייע להם לגלות את קבוצת הפליטים.
אני הסתדרתי היטב. חצי מטורפי הנבלות שהתנפלו עליי נשרפו עד הבשר עוד בטרם הגיעו אליי. אבל הקבוצה מאחורי לא הסתדרה כמוני. רבים מן המפלצות עקפו את ההילה שלי ואיגפו אותם מאחור.
יכולתי לשמוע את הצרחות של כמה ילדים כשטורפי הנבלות אכלו את ראשם. כאשר אחת המפלצות תלשה את רגלו של אחד משני הלוחמים הבנתי שאני חייב לנקוט בפעולה אגרסיבית יותר או שהראש הבא שייערף יהיה של הנסיך.
כיביתי את כל ההילות שלי והתקרבתי אל הקבוצה של הנסיך. פעולה כזו סיכנה אותי, לא רק מכיוון שאני הופך עצמי לפגיע להתקפותיהם של המפלצות הקירחות, אלא שגם אם לא אזהר אהיה חשוף לחנית בגב מצידו של מישהו מקבוצת הנסיך.
ובאמת, כאשר הבינו טורפי הנבלות שעכשיו הם יכולים להתקרב אליי, הם זינקו עליי במספריהם.
חתכתי את גרונותיהם עם חרבי ונעצתי את חניתי היישר בתוך פיהם המכוער.
אבל מספריהם החלו להכריע אותי. הם הפסיקו לתקוף את הקבוצה הקטנה שמאחוריי, שלא נשארו ממנה יותר מדי חברים והתמקדו רק בי. יצורים חכמים, טורפי הנבלות הלבנים האלו. הם הבינו שאני האיום האמיתי היחיד שלהם.
ובאחת מן הפעמים, בעודי שולח את חניתי קדימה, נפלתי על ברכיי תחת משיכתו של טורף נבלות שניסה לתלוש את מגן השוק מעל רגלי.
אמנם חניתי ננעצה במטרתה, וטורף הנבלות לא הצליח לחדור את המתכת שעל שוקי, אבל הייתי חסר אונים אל מול אחד מן הילדים שעמד מאחוריי. הילד אחז בחניתו בחשש, לא יודע כיצד לנהוג.
בשנייה הבודדת הזאת, הרגשתי את עיניו ננעצות בעורפי החשוף, בעודו מתלבט מה לעשות. הוא בקלות יכול היה לנעוץ אותה ברווח שבין קסדתי לשריוני, שכן הייתי על ברכיי וחניתי הייתה תקועה בראשה של המפלצת.
השנייה הזאת של חוסר מיקוד עלתה לילד בחייו, כאשר טורף נבלות בלע את ראשו וחתך את צווארו בשלמות.
עד סוף הלחימה ועד לרגע זה ממש, אני לא מפסיק לחשוב על הרגע ההוא.
כי בעודי חותך, דוקר ומשסף, ידעתי שאם אני הייתי במקום הילד, לא הייתי מהסס. הייתי תוקע את החנית עמוק עמוק בתוך הראש שלי.
זו הייתה הפעולה החכמה לעשותה, אם היה ברצונו לשרוד.
כשנגמר הקרב בחנתי את סביבתי.
הנסיך מת. כשלתי במשימתי.
נשארו רק שלושה ילדים בחיים ורק אחד מן השומרים.
הוא ניסה להתנגד אליי, השומר העלוב הזה, אבל הילת החולשה שלי מנעה ממנו אפילו להזדקף על רגליו.
הרגתי את כולם. הם לא היו חשובים, רק הנסיך היה חשוב, וגם ככה הוא כבר מת. הם רק יאטו אותי ואין לי צורך בהם.
אבל בעודי עושה את המסע בחזרה ברגל, כי הסוס שהשארתי מאחור נהרג בידי המפלצות, המחשבות לא עזבו את ראשי.
מה הילד ההוא חשב לעצמו ברגע ההוא, שראשי היה מושפל לעומתו?
האם חשב שאחרי הקרב אני ארחם עליו?
הרי זה פתטי. אילית'אני אמיתי בחיים לא היה נוהג כך.
האם ציפה שאזכור לו את החסד שעשה בעבורי?
ילד אילית'אני בחיים לא היה מצפה ממישהו לעשות זאת.
האם חשב שאני הסיכוי היחיד שלהם לשרוד? זה יכול להיות. אבל כמות המפלצות כבר הייתה זעומה ואני הייתי איום גדול הרבה יותר.
תוך כדי מסעי חזרה אל הבירה, לא הפסקתי לחשוב עליו.
אתם מבינים, אתם חושבים בצורה כל כך שונה מאיתנו. אצלנו, האילית'נים, רק החזק שורד. רק החזק ראוי לשרוד. ואני הייתי חזק כל חיי, עד לרגע ההוא.
בחיים לא קיבלתי רחמים מאף אחד ובגלל זה בחיים לא הענקתי אותם.
אבל לא יכולתי שלא להעריך את החמלה שלו, את הציפייה והאמון שהוא נתן לי בשנייה ההיא.
אז הרגשתי אשם אפילו יותר, כי רגע אחר כך הרגתי את כל חבריו.
ואתם, אתם לא עשיתם לאף אחד כלום. מה ביקשתם? סיכוי שווה לחיות בתוך האימפריה שמפלה אתכם? טיפת חמלה, שמעולם לא הענקנו לכם אותה כי מעולם לא טעמנו ממנה?
עד לאותו רגע, לא הבנתי את זה.
מי שחלש, לא ראוי לקבל רחמים.
אבל אני הייתי חלש, לאותו רגע בודד. וילד אחד, שזה בוודאי היה הרגע המכריע בחייו, מת כי היסס בעודו שוקל מהי הדרך הנכונה.
סיפרתי את זה לנציב ברוב טיפשותי. אמרתי לו שאולי כדאי להקל את העול מעל בני עמכם. הוא אמר לי ללכת לישון ושאני מבולבל אחרי המסע הארוך. ושאפסיק לדבר שטויות.
אבל כשיצאתי לדרך, עם סוס חדש ובאישון לילה, הוא הבין מה בכוונתי לעשות.
ניצלתי את התעוררות העם הת'ריסני שזעם על מותו של הנסיך ונמלטתי מן המצודה.
צוותים שלמים יצאו לרדוף אחריי, אבל כשאתה לבד אתה יותר מהיר מקבוצה. ברחתי מכולם והרגתי את מי שכן התמזל מזלו להשיגני.
הגעתי לכאן, לזירת הקרב שעזבתי לפני שבוע, לגופות שטורפי הנבלות כבר לא נגעו בהן, ומצאתי את המפה בתוך כיסו של אחד השומרים.
אתם מוחבאים טוב, אני אתן לכם את זה.
אפילו עם המפה לקחו לי מספר ימים למצוא את המערה שלכם ואת הדרך הנכונה בתוכה. אולי אפילו יש לכם סיכוי לא להתגלות.
אבל בסוף אני משער שהם יימצאו אותנו. אתם לא מהווים איום אל מול החיילים האילית'אניים. אבל...”
ראקן נעצר בדבריו, מנסה לנסח את שהרגיש. פעולה שעד לפני שבועיים, מעולם לא עשה. המורדים הביטו בו, מחכים למילותיו הבאות בציפייה.
"אבל לא יודע...” הוא נאנח. “אני מניח שגם אם נשרוד וגם אם לא, זו הדרך היחידה שלי לגמול לנער ההוא.”
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4299
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

אתגרי כתיבה אישיים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 25 דצמבר 2018, 16:01

אהבתי את הסיפור ואת ההשתנות של הגיבור. בהתחלה אתה קצת מעמיס בשמות ובמושגים, עם זאת. ח''ח.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
MichaelOrin
הודעות: 70
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

אתגרי כתיבה אישיים

שליחה על ידי MichaelOrin » 27 דצמבר 2018, 21:10

תודה רבה! 😀

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה