• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

אתגרי כתיבה אישיים

MichaelOrin

פונדקאי מהשורה
טוב, אז מכיוון שבתקופה האחרונה יש לי פנאי לכתוב הרבה ואני לא רוצה להעמיס על הפורום הזה בעוד ועוד נושאים, החלטתי לרכז את כל אתגרי הכתיבה שלי כאן.
מי שרוצה- אחת לכמה זמן אוסיף עוד אתגר והוא מוזמן לקרוא וממש ממש מוזמן להגיב את דעתו ואת ביקורתו לשיפור.
אז עכשיו לאתגר מס' 53- תחייה מחדש (אני עושה אותם בסדר יורד):

הגיבור

הם קראו לו גיבור.
כי בפעם האלף, הוא ניצב מעל הגנבים, או הכייסים, או הרוצחים, או במקרה הזה השודדים, כאשר ידיהם קשורות והוא עומד איתן.
מגבו- גלימה מתנפנפת (בדרך כלל, כשיש רוח).
על פניו? מסיכה שחורה שהסתירה את עיניו.
על רגליו? מגפי צבא מסיביות.
והוא היה מחייך אליהם חיוך בוטח, רחב, עם שיניים מולבנות.
והם היו מריעים לו.
אבל היא? היא הייתה מתנגדת לכל העניין זה. והוא היה מוצא את זה מרענן.
כי כשהוא סיפר לחברו, טוני, או לאימו, מרתה, או לדודתו, אנני, על הזהות שאימץ לעצמו, הם ישר היו עוטים על פניהם מבטים דאוגים ומתחילים לנסות לשכנע אותו לרדת מכל העסק הזה. זה מאוד מסוכן, הם הפצירו בו. "אתה עלול למות!” הם זעקו כנגדו. אבל אז הוא היה מסביר להם. לעתים הוא אפילו היה מדגים להם. בהתחלה הם היו שואלים אותו שאלות, או מסרבים להאמין למה שאמר, אבל בסוף הם היו מבינים.
ואחר כך, כשהם ראו את מעלליו בחדשות, הם היו מתפעלים.
הם היו מתקשרים אליו בערך שעה לאחר סיום האירוע ומפטפטים אתו על זה במרץ. מבררים, מתבדחים, מתרגשים. ומעל לכול הם היו משבחים אותו. משבחים, משבחים, משבחים.
והם היו קוראים לו גיבור. ג'ארסל הגיבור. הם היו מצטרפים לקולה של המקהלה התקשורתית האוהדת והציבור הרחב הנושא אליו את עיניו בהערצה.
אבל היא? ג'יל?
היא הייתה אומרת שבמעשים שלו אין שום גבורה. שהוא סתם בריון על חלשים. שהוא סתם מחפש תהילה.
שהאנשים אותם הוא מכה ואותם הוא משפיל הם בסך הכול אומללים שגורלם לא שפר עליהם כמוהו.
וכשהם עוד היו ביחד, הוא היה מתווכח אתה.
הוא עושה את זה לטובת הכלל... כולם מרוויחים מכך... הוא רק מלמד לקח... ועוד תירוצים.
אבל אחרי שהיא הלכה, אחרי שהיא מצאה מישהו אחר והוא מצא עוד עשרות אחרות, הוא התחיל להבין שאולי היא צודקת.
פתאום, מכל הוויכוחים הארוכים שהיו להם, רק הטיעונים שלה היו זכורים לו.
הוא היה שומע את הטיעונים האלו חזק במיוחד כאשר הנשימה הייתה שבה אל גופו המתחדש.
"אין בזה שום גבורה אם אין בזה שום סיכון.” כן, בטח. נסי את לחוות שמונה כדורי עופרת מפלסים את דרכם מתוך הטחול שלך.
"אתה לא נאבק עם שום דבר באמת." קל לך לדבר, הוא היה חושב לעצמו כאשר גופו המפרפר היה מוטל על הרצפה.
"כבר שנים שאתה מוותר לעצמך, חי מקרב לקרב." מעליו, הפושעים התורניים גיחכו. הם היו בטוחים שהם הרגו את ג'ארסל האגדי. כשהוא הופיע פתאום מולם, הם חשבו שהם אבודים. אבל כמה יריות עשו את העבודה שכמה יריות תמיד ידעו לעשות.
ואז הוא היה קם על רגליו אל מול עיניהם ההמומות ומפרק אותם במכות. ותוך כדי היא הייתה ממשיכה לדבר אליו.
"לך ללמוד משהו. תתאמץ. תעשה עם עצמך משהו.
וזה היה נגמר. קרבנותיו האומללים שכבו למרגלותיו פעם נוספת, פיהם חסום וידיהם קשורות. הוא היה יוצא החוצה, אל הקהל המריע והמצלמות המבזיקות וחושב לעצמו.
היא קוראת לי לוזר, הם קוראים לי גיבור, וגם ככה אמשיך לעשות את אותו הדבר.
אז למי עדיף לי להאמין?
 
אהבתי, מראה את ההתלבטויות המוסריות של הגיבור (שמזכיר במידה חשודה את באטמן) עם המעשים שלו. זה עדיין רק תמונה ולא סיפור, אבל אין לי בעיה עם זה וזה מקרה שבו כל המוסיף גורע.

אין צורך לעץ מאוחד, אבל אם אתה רוצה אז מותר.
 
טוב, זה בסדר גמור להוסיף נושאים כשרלוונטי, במקרה שלך למשל.
רק בכל אופן תקפיד לשלוח הודעה חדשה עם כל אתגר אחרת לא נדע שפרסמת אותו ולא נקרא אותו.
הגשה מעניינת. כללית מאוד.
 
תודה רבה על התגובות.
הח'אן:
שמח שאהבת! ניסיתי לעשות אותו יותר ברור מהסיפור הקודם, למרות חוסר הפרטים בו.
אדראן:
רציתי ללכת על כיוון מסוים, אבל יכול להיות שללכת על מקרה ספציפי יותר היה גם יכול לעבוד. אני מניח שזה היה משנה את הסגנון לגמרי, אז אין לדעת. מצד שני, אני כותב בסגנון הספציפי הזה לאחרונה ואולי לגוון קצת יכול להועיל. בכל מקרה, חומר למחשבה.
אביעד:
אשלח הודעה חדשה בכל פעם, אני פשוט לא רוצה להספים. הגשה אכן כללית, אני מניח שיש לזה יתרונות וחסרונות.
 
אני מתנצל על זה שאני האחד המבעס שיושב בפינה ומתלונן על הכל, אבל לא אהבתי את הסיפור:
מדובר במשהו שנראה כמו פאנפיק של בטמן, אפילו שמות של דמויות מבטמן קיימות בתוך הסיפור, וגם אם אצא מנקודת הנחה שמדובר בפאנפיק של בטמן אני לא רואה שום דבר שהופך את הסיפור הזה לשונה ממליון וחצי הסיפורים האחרים שנמצאים באינטרנט.
עוד הערה לשיפור: תחליט באיזו "שפה" אתה משתמש. "לפרק אותם במכות" ו"גורלם לא שפר עליהם" לא ממש הולכים ביחד, אם אתה משתמש בשפה נמוכה/גבוהה אז עד הסוף, כי זה מפריע לפחות לי בקריאה.

ובכל אופן, מדובר בביקורת בונה, אל תיקח את זה באופן אישי בכלל, כי זו ממש לא הכוונה שלי.
תמשיך בכתיבת סיפורים!
 
זה ממש בסדר. אני שמח שיש גם ביקורת לא אוהדת זה נותן הרבה יותר מה לחשוב עליו. בכל מקרה, המטרה לא הייתה להראות את בטמן אלא להציג גיבור על "טיפוסי" (גלימה, מסיכת עור שחורה שמסתירה רק את העיניים, מגפיים, אמא בשם מרתה).
הוא גם מחייך, מתגאה בניצחונו, נהנה מהתהילה, יש לו כוח התחדשות והורים חיים.
ממש לא רציתי פאנפיק של בטמן, אבל מכיוון שלא רק אתה קישרת אותו אליו ומכיוון שבאמת יש הרבה נקודות דמיון לדמות שהיא כל כך פופולרית, אני חושב שהייתי צריך לחשוב על זה מראש ולשים הבדלים שיבדילו אותו מבאטמן.
הכוונה שלי הייתה להראות ניגודיות בין המעשים של הגיבור על הזה לחוסר הגבורה האמתית שלו- הוא עושה מה שנוח וקל לו בלי סיכון אמתי (הוא הרי לא יכול למות) ובלי לצאת מאזור הנוחות שלו...
בנוגע לשינוי המשלב הלשוני- זה היה מכוון אבל לא בטוח כשר ולא בטוח מוצלח. אני צריך לחשוב גם על זה.
בכל מקרה, תודה על הביקורת (גם אם היא נוקבת)
 
כן אני חושב שאולי עוד שורה או שתיים על ההתחדשות שלו או על חוסר הגבורה שלו היו יכולים לחדד את זה טוב יותר. וחבל כי בלי שהפרט הזה היה ברור משהו במוסר השכל של הסיפור הלך לאיבוד.
תודה על ההבהרה
 
טוב אז איתו השקעתי זמן רב יותר בעריכות מאשר באחרים, אני מחבב אותו מאוד.
זה אתגר כתיבה מס 51 (ל52 אגש ביום מן הימים), מסע בזמן:
כל הערה תתקבל בברכה.
ולפני הקריאה, מזהיר מראש, PG13.

מכונת הזמן ‏(PG13)


מטען סולרי, פלאפון, מצת, פנס לייזר גדול, מחסנית, עוד סט של בגדים נוחים, מברשת ומשחת שיניים, סבון נוזלי בבקבוק, ארנק עור ו... זהו.
אה, ואקדח קליבר, כמובן. אבל הוא כבר היה תלוי על חגורתו.
את השאר הוא כבר ישיג שם. זאת אומרת, את כל השאר הם כבר יביאו לו.
אקים החל להכניס את כל הציוד לתוך תיקו.
זה לא היה תיק גדול, אבל מקצועי. גודלו היה כשל ילקוט רגיל אבל החומרים החזקים שמהם היה עשוי ומערכת הגב המשוכללת שלו הפכו אותו לתיק מטיילים שהיה שווה הרבה מאוד כסף.
אבל הכסף האמתי, איך לא, הלך לגבר המבוגר שעמד מאחוריו.
כל כך הרבה כסף שילם אקים לאיש הזה, והוא חשב שאף פעם הוא לא יראה תמורה הוגנת.
מעבדה, עשרות עוזרים (שלכל אחד מהם היה תואר פרופסורה משלו, כן?), ציוד ננו-טכנולוגי, מדענים, האקרים שיאבטחו את כל המבצע הזה וכמובן שכר העתק שהוא שילם לח'דיב מדי חודש.
אבל בסופו של דבר, עמד לפניו התוצר המושלם.
הוא עבר כמה ניסיונות, כמובן. אקים ממש לא התכוון להיות הראשון שנכנס לתוך הדבר הזה.
אבל כל שאר הנסיינים חזרו מהמכונה בריאים ושלמים, אם כי קצת הלומים. הרבה מהם ביקשו לחזור אבל אקים לא הרשה להם.
ליורש העצר הסעודי לקח הרבה מאוד זמן ומאמץ כדי לפתח את הפרויקט הזה והוא לא התכוון לאף אחד ליהנות מהחגיגה שהוא בישל לעצמו.
ח'דיב התקרב אליו, חיוך רחב וחנפני על פניו הממושקפות של הפרופסור.
"כבוד יורש העצר,” אמר המדען הבכיר, זוכה פרס הנובל, והחזיק בידו של הנסיך הסעודי. “הכול מוכן, אדוני.”
"סוף סוף.” אמר אקים. הוא צעד קדימה, ובחן את המכונה.
היא הייתה עשויה מסבך של חוטי חשמל וערימות של הארד-דיסקים שחוברו זה לזה עד שהגיע למעין מעלית אחת בעלת דלת כחלחלה ושקופה.
אקים נכנס לתוכה והביט על המדען שקביל ממנו כל כך הרבה כסף.
"לאן, אדוני?” שאל אותו האיש. “לאן תרצה להגיע בטיסת הבכורה שלך, אם יותר לי לשאול?”
אקים ענה מיד. “שלח אותי לפריז, שנת 1158.”
"הו, מעניין מאוד יורש העצר.” חייך ח'דיב. “בחירה מצוינת.”
ידו של המדען החלה לתקתק במהירות על הלוח שלצד המעלית.
"זכור, הוד מעלתו-”
"-כשאני רוצה, ללחוץ על הכפתור האדום באפליקציה. אני זוכר, אני זוכר.”
"מצוין.” חייך אליו ח'דיב, והוריד את הידית.

בום.
הוא נחת ברחוב הומה אדם. לא לקח לאנשים הרבה זמן לשים לב להופעתו המשונה של הזר המשונה שהופיע ביניהם, שלא רק שלא היה נראה צרפתי (אלא ערבי), אלא שהוא גם לבש בגדים משונים והיה לו תיק משונה ונעליים מוזרות.
החלה התגודדות סביב הצעיר המסתורי.
אקים, מצידו, לא הפסיק לבחון את סביבתו.
דבר ראשון, היה ריח נורא במקום. מבט מטה הראה לו את מקור הריח, ביוב הזורם באין מפריע ברחוב הצרפתי של לפני אלף שנה.
דבר שני, גם האנשים עצמם שהלכו סביבו היו מסריחים. בגדים מטונפים, מלוכלכים, לא מגולחים.
אוף, איזו גסות. הוא כבר ילמד אותם מה זה.
הצרפתים של שנת 1158 עדיין ניסו לחשוב מה לעשות אתו. חלק מהם חשבו על לאיים עליו. אולי הוא מרגל? או מכשף?
חשדם התאמת כאשר הוא הוציא מכיסו חפץ קטן. הוא הסתכל על החפץ ונגע בו ואז הדבר הזה התחיל להפיץ אור.
אור אמתי. לא כמו צהוב של, ולא אדום כמו של אש, אלא של משהו אחר. כמו של אור הירח או זוהר הכוכבים.
מסביבו אנשים התנשפו בתדהמה ונסוגו לאחור. כמה מהם החלו להשתחוות לו ולומר כל מיני דברים בצרפתית עתיקה.
הוא חייך בסיפוק בעודו מביט על האנשים המשתחווים לו. כל מי שעדיין לא כופף את ראשו זכה למבט נשגב ומלא הוד, עד שגם הוא הצטרף אל היתר.
הוא שלף את הפלאפון הזוהר שלו, כיוון אותו אל הקהל וצילם. הקהל, ששמע את רעש התמונה הנקלטת, נרתע לאחור באימה.
הם כמעט התעלפו כשהוא הראה להם אותה.
הוא הפנה לעברם את מסך הפלאפון, והם מצאו את עצמם מביטים בציור שהיה זהה למציאות, אחד לאחד, ושציור בתוך שנייה בודדות!
שאר הצרפתים, שלא ראו את התמונה, נדחפו קדימה לעברו, מנסים להביט בדבר שהדהים את חבריהם כל כך.
אבל עבור אקים, זו הייתה רק ההתחלה.
כמה נקישות נוספות על מסך המגע שלו, ומוזיקה החלה להישמע. הוא בחר במוזיקת מטאל, כדי להפחיד מעט את הנוכחים.
ואכן, ההמון היה מבולבל לחלוטין. חלק חיפשו את מקור הרעש. חלקם, שהבינו מאיפה הוא בא פשוט נעצו באקים מבט נדהם.
אקים לא התאפק וצחק בקול.
הלאה, לתעלול הבא.
יוטיוב.
ידו נגעה בקטגוריית הסרטונים השמורים ו-בום. הקהל ההמום ראה אל מולו תמונות זזות, ואנשי מדברים. הם התחרפנו. הקהל השתולל ורק הוסיף לגדול. אנשים החלו לגעת ברגליו ולמלמל מילים בצרפתית.
משיח, הם אמרו והוא צחק.
ישוע? העז אחד מהם לשאול אותו אבל הוא הצביע על עצמו ותיקן: “אקים.”
אקים! הקהל צעק בקול אחיד, וכעת מאות אנשים כרעו על ברכיהם מולו.
כולם, מלבד אחד.
טוב נו, גם לרגע הזה הוא חיכה.
האיש הזה נעץ בו מבט זועם ואצבע מאשימה. הוא חזר על דבריו בצרפתית בקול צרוד וזועם.
שד. שטן. מכשף.
אקים הוציא את אקדחו מנדנו, כיוון, שחרר את הנצרה וירה. האיש התמוטט במקום בעוד כוח בלתי נראה פוער פצע בגופו.
ואז, כשהפאתוס הגיע לנקודה הגבוהה ביותר שיכול היה להגיע, רעם אקים בקול העמוק ביותר שלו את המשפט שלמד בצרפתית שבועות מראש:
"emmenez-moi a votre roi”- (קחו אותי אל מלככם, בתרגום חופשי).
הקהל, כמובן, ציית לו.
הם נעו סביבו בגוש אחיד וצעקו ופיארו את שמו כל הדרך אל המגורים המלכותיים.
הם הושיבו אותו על הכרכרה המלכותית ביותר שהייתה באזור והחלו במסעם אל הארמון.

המלך היה בתחילה חשדן, כמובן, כאשר הודיעו לו שהמשיח הגיע. אבל הצצה חטופה בטלפון הנייד עושה הפלאים של אקים והשמועה על איך הפיל הנער הצעיר אדם בוגר מרגליו בהינף אצבע עשו את העבודה.
הוא זכה במגורי המלך עצמו (שהיו מפוארים ומצוחצחים אבל הוא התגעגע למגורים המלכותיים המודרניים שלו-עצמו).
הוא קיבל לרשותו את היפות שבנערות הממלכה.
והוא אכל מה שרצה, וכמה שיותר. הוא הצליח להסביר לטבחים (באמצעות גוגל טרנסלייט) איך מכינים בדיוק את שרצה והם צייתו לו ללא עוררין.
כסף, נשים, אוכל, הערצה וכוח הורעפו עליו מכל עבר.
ובתמורה לכל זה, הוא מדי פעם הראה למלך עוד איזה נס קטן פה ועוד איזה נס קטן שם.
הוא היה מוציא את הפלאפון שלו מדי פעם, לוחץ על הכפתור האדום באפליקציה של ח'דיב וחוזר מדי פעם לזמן שלו, כדי להביא עוד צעצועים. רחפן קטן. גו פרו זעיר.
והמלך סגד לו כמו כל היתר.
ביום השביעי הם הפריחו בלון פורח. הוא הסביר לחייטי המלך מה לעשות.
מדובר היה בטכנולוגיה מאוד פשוטה שהוא למד מראש, כדי להרשים עוד יותר את המקומיים.
ביום האחד עשר הוא הביא מקרן והראה לכולם את "מלך האריות” מדובב לצרפתית.
הם תהו לפשר העלילה המוקרנת והוא רק יכול היה להניח שהם יתהו מדוע בחר להראות להם דווקא את זה.
ביום העשרים ואחד הוא הביא כמה חביות של זיקוקי דין-נור מהזמן שלו וצפה בקהל המפוחד והמרוגש מתעלף מרוב הלם.
ההמונים התקבצו כל יום מול מגוריו והודה לו בברכה.
הוא הביא למלך כמה צעצועים קטנים שישחק בם (אבל לא יותר מדי, כדי שלא יבין).
הוא כמעט התפוצץ מצחוק כשהמלך הרם כל כך התלהב מפנס הלייזר שהביא לו.
אבל ביום השלושים למשיחיותו, הגיע צבא.
הוא לא היה בפריז, כמובן, אלא בעיירה מרוחקת יותר והמלך התקרב אליו וביקש יפה ממש-ממש-ממש אם הוא יכול לעזור לו.
אקים אמר לו שאין בעיה ויצא לדרך. הוא רק ביקש שייתן לו כמה דקות להתארגן.
הוא הוציא את הפלאפון, לחץ על הכפתור האדום וחזר עם רובה מסוג קלצ'ניקוב וכוונת טלסקופית.
כשהם עמדו מול הצבא האנגלי העוין הוא שלף את הרובה שלו, כיוון טוב טוב אל עבר המצביא היריב, וירה לו בראש.
הצבא האנגלי הבין את הלקח והתפזר בלי שום בעיות.
אבל זה לא הספיק לאקים וזה לא היה לו מספיק כיף אז הוא הלך להלחם קצת בגאלים.
הוא הנחה ללוחמים הצרפתים להניח לברברים להסתער עליו. ובכך, בעודו מוגן היטב תחת המגנים שהלוחמים הצרפתיים הרעיפו מעליו הוא המתין עד שהגאלים יהיו ממש קרובים אליו, לפני שפרץ קדימה מתוך שורות הצרפתים והחל לרסס את כולם.
מאות לוחמים נפלו תחת רגליו ביום ההוא.
כמה אחדים בהסתערות עליו, והיתר כאשר רדף אותם עד האחרון בהם.
הוא השתתף בחגיגות הביזה, ונהנה לפוצץ בתים שלמים באמצעות חבילת רימוני היד.
השמועות על המשיח החדש בצרפת עשו כנפיים במהירות ואפילו האפיפיור ביקש לראותו, בקשה אותה הוא דחה כי הוא היה עסוק עם איזו אישה שהביאו לו במיוחד מספרד.
ואחרי שהוא סיים עם הספרדייה, והגאלית, והטורקייה, הוא חזר להווה כדי להביא RPG כדי להרשים את המקומיים עוד יותר.
הוא עמד מול חומותיה הבצורות של רומא, ושיגר עליה חתיכת טיל שהאיטלקים לא ישכחו לספר עליו גם במאות השנים הבאות (עד שימציאו את התותח).
הוא אפילו הביא אופניים חשמליות מתקפלות (כי רגילות אי אפשר היה להכניס אל תוך המעלית) והדהים את הנוכחים כשעקף את טובי הסוסים במרוצם.
אבל כשהוא חזר אל ההווה, והתווכח עם ח'דיב שיבנה עבורו מכונית קטנה שתיכנס אל תוך המעלית, או לפחות שירחיב אותה מספיק (ח'דיב: אבל אני לא מבין, הוד מלכותו, אני פיסיקאי, לא מכונאי) התפרץ אביו אל תוך החדר והחל לצעוק עליו.
"אתה מזניח את חובותיך כיורש העצר” צרח עליו אביו. "במשחקי כוח חולניים!”
ואז הוא צרח על אביו בחזרה. כי מי הוא היה בכלל, האיש הזקן הזה?
הרי הוא לא מבין שבנו הרוויח את הכול בזכות עצמו? שאקים השקיע את זמנו בגיוס טובי המומחים, בניהול הפרויקט הענק הזה ליצירת המכונה, ואז שכלולה על מנת שלא תיצור פרדוקסים?
איך הוא לא מבין, האיש הזה שקורא לעצמו מלך, שהוא מדבר עם הנער שהרוויח את מעמדו כמשיח של צרפת בצדק ובזכות?
איך הוא לא תופס, שבנו הוא נשגב ממנו מעל ומעבר לכל מה שהוא יכול לדמיין?
שאקים הוא זה שהכניע את אנגליה, ואת גאליה, ואת טורקיה ורומא?
ושהוא היה עם נשים יפות יותר משאביו העז בכלל לחלום עליהן?
ואז אביו סתר לו בכל הכוח ואמר לו לסתום את הפה. ולח'דיב אמר שלא ייתן לו להיכנס למכונה אף פעם, אלא רק כשיקבל אישור מלכותי ממנו.
אקים צרח, בכה ואיבד עשתונות בצורה כל כך מוחלטת עד שהמלך הורה לשומרי ראשו לגרור את הילד לחדרו ולנעול את הדלת.
ואחרי שיורש העצר המלכותי כבר הספיק להירדם, ודמעות התסכול והזעם כבר יבשו על לחייו, ירד המלך אל מרתפי הארמון, תיק טיולים על גבו.
המדען של בנו היה שם, כמובן, כפי שהורה לו המלך להיות.
"איפה אמרת שהוא היה?” שאל המלך את ח'דיב.
"צרפת, אדוני. שנת 1158.”
"מצוין, ח'דיב. קח אותי לשם."
 
אז זה אתגר כתיבה מס 50- מרדף. הנושא של האתגר קצת נדחק לשוליים והוא לא העיקר פה, אבל זה גם נחמד.
כרגיל- כל תגובה והערה תתקבל בשמחה.

הם היו מופתעים כשהוא נכנס לתוך החדר בפעם הראשונה, ומופתעים אפילו יותר כשהבינו שהוא הולך להישאר בו.
אחרי הכול- הם היו רק הפשוטים שבפשוטים שבפשוטי העם של ת'ריסן.
והוא- לוחם אילית'אני הדגול שבדגולים, ששמו יצא למרחקים אפילו בתוך ממלכתם.
הם נתנו לו כבוד, והוא ישר זיהה את הכבוד הזה כפחד.
עשרות הגברים שלידו הציעו לו אוכל, את המקום הטוב ביותר לישון בו ואת הנקיים שבבגדים.
הצעות שהוא דחה בתקיפות.
הוא היה מאוד עייף מזה. דווקא כאן במערות המרוחקות של ת'ריסן, כשהוא חשב שהוא יוכל להתנהל כשווה בין שווים, המשיכו להתייחס אליו בהערצה.
לפני שיצא למסעו, התהילה הייתה מרגשת אותו. הוא היה נהנה ממנה ומנצל אותה לטובתו.
היה שותה את הטוב שבשיכר, משיג את החדים שבנשקים ושוהה עם היפות שבנשים- והכול בחינם.
אבל כאן, הוא הרגיש כאילו תהילתו חסרת משמעות. כי כל מה שעשה בעבורה, נראה לו לפתע טמא ומרושע. אז למה האנשים האלו, שיש להם את כל הסיבות בעולם לקפוץ עליו ולהורגו, מתייחסים אליו בכזה כבוד?
פחד.
וזה לא מה שהגיע לו.
הם שתקו. המורדים לא העיזו לשאול אותו איך הגיע למצב הזה שבו הוא חולק יחד איתם את המערות הטלקאריות המצחינות במקום לשכב בתוך חדריו המפוארים שבת'ריסן. כאשר היו משחקים בקלפים, או שותים לשוכרה, הם לא היו מזמינים אותו להצטרף. הוא גם לא ביקש, אלא רק ישב בפינת המערה והשחיז את חרבו עד שקצוותיה היו חדים יותר מחודה של סיכה.
מדי פעם אחד מהם היה נזכר בו ומביט בו בחשש, אבל לאט לאט הם התרגלו לנוכחותו השתקנית.
עד שיום אחד, כאשר אחד המורדים הגיש לו בגדים נקיים, ראקן תפס בידו של האיש בעוצמה שרק הוא היה מסוגל לה וקירב את פרצופו של המורד לפניו.
מבטי כולם ננעצו בהם. החרב הייתה אחוזה בידו השנייה של ראקן, ועובדה זו לא נעלמה מעיניו של איש.
וכשמבטי כולם הופנו אליו הוא הפטיר פקודה בודדת למורד המבוהל שמולו.
"שב.”
המורד נותר עומד, רגליו רועדות ומים מאיימים לברוח מתוך גופו.
"אתם רוצים לדעת מה אני עושה כאן, לא?” שאל ראקן, ואף אחד לא השיב אבל מבטיהם נעשו סקרנים יותר. “אז שבו.”
הוא משך את הגבר שמולו לתנוחת ישיבה והמורד ציית לו בהכנעה. לאחר החלפת מבטים, סקרנים ומבוהלים כאחד, התקרבו אל ראקן כמה מורדים נוספים, עד שנוצר חצי מעגל מסביב ללוחם הגדול, הלבוש בבגדיהם החומים שהיו כה שונים משריון הקשקשים והמדים האימפריאליים שנהג ללבוש בעבר.
הוא פתח את פיו וקולו הנמוך מילא את כל חלל המערה.
"בכלל לא ידעתי על קיומן של המערות האלו עד לפני שבועיים.” הוא אמר במבטא אילית'אני כבד.
"יצאתי למשימה שלי על גב סוסי המשוריין, מצויד ביותר מזון וכסף משיש לכולכם ביחד.
זה היה אמור להיות מסע לא קצר.
אתם מבינים, חלפו יותר משלושה ימים עד שהשלטונות האילית'אנים גילו שהנסיך הת'ריסני נמלט מהארמון. השומרים, שהיו אמורים להשגיח עליו שלא יברח, ערקו צד. הם העבירו במשך שלושה ימים דיווחים כוזבים שהנסיך בחדרו כרגיל, למרות שכבר החל להמלט ביחד עם עוזריו. אבל חשדו של הנציב התעורר לבסוף והוא שלח את השומרים אל הגרדום ואותי להביא את הנסיך בחזרה.
הוא התעקש שאני אערוף את ראשיהם של השומרים, רגע לפני צאתי למסעי.
'האיש שיערוף את ראשיהם של הבוגדים הוא גם האיש שיחזיר את הנסיך חזרה אל מקומו' הוא אמר לי.
אני והנציב חברים קרובים. היינו, לפחות. הוא איש קשה מאוד, אבל חזק. בדיוק הדמות להציב בראשה של הממלכה הת'ריסנית המוכנעת.
לא ידעתי את כמות האנשים שאני עתיד לפגוש בשדה הקרב לצד הנסיך. אבל זה גם לא הטריד אותי.
לא ידעתי מה יהיה אורך המסע שעוד צפוי לי, אבל זה גם לא הדאיג אותי, כי ידעתי שבסוף אצליח לתפוס את הנסיך וחבורת עוזריו.
אתם מבינים, כאשר צייד בודד המתחקה אחר עקבותיה של חבורה, הוא תמיד יתפוס אותם לבסוף.
כי כמות גדולה של אנשים מביאה איתה כמות גדולה של עצירות, תכנונים, וויכוחים, לוגיסטיקה... זה היה רק עניין של זמן עד שאשיג אותם.”
הוא נעצר בדבריו והביט במורדים המרופטים, הכחושים והעלובים שאל מולו. הם הביטו בו במבטים מרותקים. הם לא ידעו דבר על צייד, או על מרדף או אפילו על לחימה... הם היו רק אנשים פשוטים, ת'ריסנים שהחליטו יום אחד לתפוס חנית או קלשון וללחום כנגד השלטון האילית'ני העריץ שמירר את חייהם. הם היו כל כך שונים ממנו או מלוחמי האימפריה האילית'נית שמולה הם העזו להרים את ראשם העלוב.
איזה סיכוי יש להם? ואיזה סיכוי יש לו, שבטיפשותו החליט לחבור אליהם ולוותר על חיי העונג והשחיתות הבטוחים שהותיר מאחור?
"וצדקתי, באמת הגעתי אליהם.” הוא המשיך בדבריו לבסוף. “כי אחרי שבוע ימים של מסע במדבר האבן הצחיח של טלקאר ראיתי את עקבותיה של חבורת הנסיך ברורים מאי פעם, על האדמה האפורה. עומקן של העקבות וטריותן העידה על כך שהם נמצאים רק שעות ספורות מלפניי. השטח מסביבי, כך ידעתי, לא בטוח.
מפלצות רבות משוטטות במדבר האבן, ועד כמה שאני לא מפחד מהקבוצה שהבריחה את הנסיך, להק מפלצות שיתנפל עליי עלול להאט אותי משמעותית ואולי אף לגרום לי לאבד את קורבנותיי במרדף, במיוחד אם הם יפצעו אותי או את סוסי.
אתם מבינים, במהלך שנותיי בצבא האימפרייה, לחמתי לצד לוחמים טלקארים רבים. ידעתי היטב מסיפוריהם על המפלצות האורבות בין הסלעים המחודדים. רציתי למצוא קודם את הנסיך ושומריו לפני שאני נאלץ להתמודד עם הצרות האחרות.
אבל אחרי שלוש עשרה שעות רכיבה נוספות, העקבות נעלמו כאילו לא היו מעולם.
אולי השתמשו השומרים בהילת טשטוש-רגל? שאלתי את עצמי. או אולי בהילת ריחוף-גוף? אבל שימוש בכמה הילות חשיפה משלי שללו את הקיום של קסם באיזור, בעבר ובהווה.
וזה אמר רק דבר אחד: שהם העלימו את עקבותיהם בדרך אחרת. פיזית. ובשביל לטשטש את עקבותיה של קבוצה כל כך גדולה בצורה פיזית צריך להשקיע זמן רב, שעות על גבי שעות של טאטוא כל עקבה ועקבה, כדי שלא יישאר אף סימן. והשקעה של זמן כה רב- אומרת שהם כנראה נמצאים בקרבת מקום. הפער בינינו היה כה קטן עד שהם בוודאי מקדימים אותי בדקות בודדות.
אבל כשהרמתי את ראשי הבנתי עד כמה עמוקה הצרה שאני נמצא בה. הייתי נמצא בלב מעגל של הרי אבן שלכל אחד ממנו מערכת מערות ומנהרות משלו. אין לי שום דרך לגלות באיזו מחילה חלקלקה המנוולים הללו נעלמו. אפילו אם הם במרחק של עשר דקות צעידה מלפניי, יש אלפי מחילות ומנהרות שונות שבהן הם יכולים להמצא.
הפעלתי הילת גילוי חום, מתוך תקווה למצוא מישהו מהם מסתתר מתחת לאדמה, אבל ההילה יעילה רק למטרים בודדים, והם בטוח כבר התרחקו הרבה יותר.
התחלתי כבר להשלים עם העובדה שאיבדתי אותם כאשר שמעתי את צרחותיהם.
אתם מבינים, אולי אני לא מצאתי אותם, אבל טורפי הנבלות כן.
מפלצות איומות, טורפי הנבלות הללו. שמעתי עליהם רבות מהלוחמים הטלקארים שלצידם לחמתי. המפלצות הללו בכלל לא ניזונות מנבלות. הן אפילו לא נוגעות בהן.
הטלקארים קראו להם ככה בגלל שכל יצור שהטורפים הלבנים הללו סימנו כציד הוא כבר נבלה.
הנסיך ובני לווייתו נדחקו אחורה מתוך אחת המחילות, מנסים להדוף נואשות את ההמון המתנפל עליהם.
וכשראיתי את החבורה העלובה הזאת, צנח ליבי. הם היו כמוכם. בגדים מרופטים, ללא שריון או חרב.
וכולם, חוץ משניים, היו ילדים. בני שלוש עשרה, ארבע עשרה.
רק שני הבוגרים שם היו חמושים והם ניסו להגן על שאר השמונה.
ידעתי שאם אני לא מתערב בסיטואציה הנסיך יהפוך לקציצת בשר עוד לפני שיספיק להבין זאת.
הפעלתי את הילת המשקל-קל שלי וקפצתי את עשרת המטרים שהפרידו בינינו. נחתתי היישר בין הקבוצה לבין המפלצות, שולף תוך כדי את חנית הברזל והחרב מגבי.
"תגנו על הנסיך!” שאגתי על חבורת המורדים שמאחוריי, והם ממילא כבר עשו זאת. אתם מבינים, גם לי וגם להם היה אינטרס משותף- לשמור על הנסיך בחיים. הייתי חייב להחזיר אותו נושם לאימפריה, כי אם הוא ימות... אם הוא ימות הנציב ואני ידענו שהמהומות לא יאחרו לפרוץ.
תוך כדי לחימה, שמרתי על מרחק בטוח מהקבוצה הנלחמת מאחורי. הם ידעו מי אני, בין אם הכירו אותי אישית, או שמעו עליי, או שראו את הסמלים האילית'יאניים שעטיתי על שריוני.
הפעלתי הילת אש-שחורה והסתערתי על היצורים הארורים.
כשאתה נלחם מול טורפי הנבלות אתה רואה רק את השיניים שלהם, שנמצאים בדיוק באמצע הפרצוף הלבן והקירח שלהם. העיניים שלהם נמצאות לצד פיהם העצום, איפה שהאוזניים שלכם נמצאות. אבל הם ממילא עיוורים. הם מסתמכים על חוש הריח המפותח שלהם, שסייע להם לגלות את קבוצת הפליטים.
אני הסתדרתי היטב. חצי מטורפי הנבלות שהתנפלו עליי נשרפו עד הבשר עוד בטרם הגיעו אליי. אבל הקבוצה מאחורי לא הסתדרה כמוני. רבים מן המפלצות עקפו את ההילה שלי ואיגפו אותם מאחור.
יכולתי לשמוע את הצרחות של כמה ילדים כשטורפי הנבלות אכלו את ראשם. כאשר אחת המפלצות תלשה את רגלו של אחד משני הלוחמים הבנתי שאני חייב לנקוט בפעולה אגרסיבית יותר או שהראש הבא שייערף יהיה של הנסיך.
כיביתי את כל ההילות שלי והתקרבתי אל הקבוצה של הנסיך. פעולה כזו סיכנה אותי, לא רק מכיוון שאני הופך עצמי לפגיע להתקפותיהם של המפלצות הקירחות, אלא שגם אם לא אזהר אהיה חשוף לחנית בגב מצידו של מישהו מקבוצת הנסיך.
ובאמת, כאשר הבינו טורפי הנבלות שעכשיו הם יכולים להתקרב אליי, הם זינקו עליי במספריהם.
חתכתי את גרונותיהם עם חרבי ונעצתי את חניתי היישר בתוך פיהם המכוער.
אבל מספריהם החלו להכריע אותי. הם הפסיקו לתקוף את הקבוצה הקטנה שמאחוריי, שלא נשארו ממנה יותר מדי חברים והתמקדו רק בי. יצורים חכמים, טורפי הנבלות הלבנים האלו. הם הבינו שאני האיום האמיתי היחיד שלהם.
ובאחת מן הפעמים, בעודי שולח את חניתי קדימה, נפלתי על ברכיי תחת משיכתו של טורף נבלות שניסה לתלוש את מגן השוק מעל רגלי.
אמנם חניתי ננעצה במטרתה, וטורף הנבלות לא הצליח לחדור את המתכת שעל שוקי, אבל הייתי חסר אונים אל מול אחד מן הילדים שעמד מאחוריי. הילד אחז בחניתו בחשש, לא יודע כיצד לנהוג.
בשנייה הבודדת הזאת, הרגשתי את עיניו ננעצות בעורפי החשוף, בעודו מתלבט מה לעשות. הוא בקלות יכול היה לנעוץ אותה ברווח שבין קסדתי לשריוני, שכן הייתי על ברכיי וחניתי הייתה תקועה בראשה של המפלצת.
השנייה הזאת של חוסר מיקוד עלתה לילד בחייו, כאשר טורף נבלות בלע את ראשו וחתך את צווארו בשלמות.
עד סוף הלחימה ועד לרגע זה ממש, אני לא מפסיק לחשוב על הרגע ההוא.
כי בעודי חותך, דוקר ומשסף, ידעתי שאם אני הייתי במקום הילד, לא הייתי מהסס. הייתי תוקע את החנית עמוק עמוק בתוך הראש שלי.
זו הייתה הפעולה החכמה לעשותה, אם היה ברצונו לשרוד.
כשנגמר הקרב בחנתי את סביבתי.
הנסיך מת. כשלתי במשימתי.
נשארו רק שלושה ילדים בחיים ורק אחד מן השומרים.
הוא ניסה להתנגד אליי, השומר העלוב הזה, אבל הילת החולשה שלי מנעה ממנו אפילו להזדקף על רגליו.
הרגתי את כולם. הם לא היו חשובים, רק הנסיך היה חשוב, וגם ככה הוא כבר מת. הם רק יאטו אותי ואין לי צורך בהם.
אבל בעודי עושה את המסע בחזרה ברגל, כי הסוס שהשארתי מאחור נהרג בידי המפלצות, המחשבות לא עזבו את ראשי.
מה הילד ההוא חשב לעצמו ברגע ההוא, שראשי היה מושפל לעומתו?
האם חשב שאחרי הקרב אני ארחם עליו?
הרי זה פתטי. אילית'אני אמיתי בחיים לא היה נוהג כך.
האם ציפה שאזכור לו את החסד שעשה בעבורי?
ילד אילית'אני בחיים לא היה מצפה ממישהו לעשות זאת.
האם חשב שאני הסיכוי היחיד שלהם לשרוד? זה יכול להיות. אבל כמות המפלצות כבר הייתה זעומה ואני הייתי איום גדול הרבה יותר.
תוך כדי מסעי חזרה אל הבירה, לא הפסקתי לחשוב עליו.
אתם מבינים, אתם חושבים בצורה כל כך שונה מאיתנו. אצלנו, האילית'נים, רק החזק שורד. רק החזק ראוי לשרוד. ואני הייתי חזק כל חיי, עד לרגע ההוא.
בחיים לא קיבלתי רחמים מאף אחד ובגלל זה בחיים לא הענקתי אותם.
אבל לא יכולתי שלא להעריך את החמלה שלו, את הציפייה והאמון שהוא נתן לי בשנייה ההיא.
אז הרגשתי אשם אפילו יותר, כי רגע אחר כך הרגתי את כל חבריו.
ואתם, אתם לא עשיתם לאף אחד כלום. מה ביקשתם? סיכוי שווה לחיות בתוך האימפריה שמפלה אתכם? טיפת חמלה, שמעולם לא הענקנו לכם אותה כי מעולם לא טעמנו ממנה?
עד לאותו רגע, לא הבנתי את זה.
מי שחלש, לא ראוי לקבל רחמים.
אבל אני הייתי חלש, לאותו רגע בודד. וילד אחד, שזה בוודאי היה הרגע המכריע בחייו, מת כי היסס בעודו שוקל מהי הדרך הנכונה.
סיפרתי את זה לנציב ברוב טיפשותי. אמרתי לו שאולי כדאי להקל את העול מעל בני עמכם. הוא אמר לי ללכת לישון ושאני מבולבל אחרי המסע הארוך. ושאפסיק לדבר שטויות.
אבל כשיצאתי לדרך, עם סוס חדש ובאישון לילה, הוא הבין מה בכוונתי לעשות.
ניצלתי את התעוררות העם הת'ריסני שזעם על מותו של הנסיך ונמלטתי מן המצודה.
צוותים שלמים יצאו לרדוף אחריי, אבל כשאתה לבד אתה יותר מהיר מקבוצה. ברחתי מכולם והרגתי את מי שכן התמזל מזלו להשיגני.
הגעתי לכאן, לזירת הקרב שעזבתי לפני שבוע, לגופות שטורפי הנבלות כבר לא נגעו בהן, ומצאתי את המפה בתוך כיסו של אחד השומרים.
אתם מוחבאים טוב, אני אתן לכם את זה.
אפילו עם המפה לקחו לי מספר ימים למצוא את המערה שלכם ואת הדרך הנכונה בתוכה. אולי אפילו יש לכם סיכוי לא להתגלות.
אבל בסוף אני משער שהם יימצאו אותנו. אתם לא מהווים איום אל מול החיילים האילית'אניים. אבל...”
ראקן נעצר בדבריו, מנסה לנסח את שהרגיש. פעולה שעד לפני שבועיים, מעולם לא עשה. המורדים הביטו בו, מחכים למילותיו הבאות בציפייה.
"אבל לא יודע...” הוא נאנח. “אני מניח שגם אם נשרוד וגם אם לא, זו הדרך היחידה שלי לגמול לנער ההוא.”
 
חזרה
Top