ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

{אתגר כתיבה 54} בדרך כלל

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
MichaelOrin
הודעות: 70
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

{אתגר כתיבה 54} בדרך כלל

שליחה על ידי MichaelOrin » 27 נובמבר 2018, 18:53

טוב, אז הפעם ניגשתי לאתגר כתיבה 54, עולם ללא משפחה. החלטתי ללכת איתם כרונולוגית אחורה החל מהקודם שכתבתי (שהיה 55 obviously).
יצא קצר יותר, ומקווה שיצא טוב.
אשמח לביקורות מכל מין וסוג.
ספוילרהצג

בדרך כלל

היה קשה לה להתרכז.
הטלוויזיה הקופסאתית הזאת עשתה רעשים כל כך קולניים.
היא ישבה לה שם, על השידה מעץ שסבתא כל כך אהבה, והקרינה סרטים באיכות נמוכה של גברים הולכים מכות.
אחד מהגברים, נזיר עם חצאית ארוכה, קפץ באוויר, ריחף באורח לא אמין איזה 30 מטרים, ואז נחת בבעיטה שהפילה חמישה אנשים.
לא אמין.
לא אמין, אולי. אבל לחבורת הגברים שישבה מול הטלוויזיה זה היה נראה מצחיק.
היא עצמה את עיניה בתסכול, מנסה להזכר איפה היא הפסיקה.
אה, כן. 14+78. כמה זה לעזאזל ארבע עשרה ועוד שבעים ושמונה.
היא לא הצליחה לחשב את זה.
אם היא לא הייתה עוזבת את בית הספר שלה אולי היה לה סיכוי.
והיא גם איבדה את המחשבון שהיה להם, בנוסף לכל הצרות.
אחד מהגברים הרים את ידו וצעק לעברה את המילה חשבון.
היא ידעה, היא ידעה.
הוא כבר אמר לה את זה מלפני איזה עשר דקות.
אבל כל פעם שהיא כבר התקדמה קצת בחישובים שלה היא נתקעה עוד פעם. פעם הטלוויזיה, פעם הגברים הצוחקים ופעם זה עוד עוברי אורח שהסיחו את דעתה.
92. ארבע עשרה ועוד שבעים ושמונה זה 92.
עכשיו היא הייתה בטוחה בזה.
בדרך כלל אמה הייתה אחראית על החשבון. ועל הבישול. אבל זה היה בדרך כלל, ובדרך כלל זה כבר לא עכשיו. עכשיו זה כבר משהו אחר.
היא חזרה לשולחן, בחזה מורם בגאווה, מרוצה מעצמה עד מאוד, עם החשבון, כתוב בכתב יד גדול ועקום מדי.
היא חזרה לשולחן עם החשבון, רק כדי לגלות שכל הגברים כבר קמו.
אולי הם התייאשו. זה יכול להיות.
אולי הם סתם זלזלו בה כי הם ראו שהיא לבד בחנות אז אפשר לעשות מה שרוצים.
זה גם יכול להיות. וזה אפילו סביר יותר.
היא הבינה אותם. אם גם היא הייתה חבורת גברים שיושבים מסביב לשולחן וצוחקים והייתה במסעדה רק ילדה מהגרת אחת שהייתה מבשלת להם ועושה להם את החשבון ומנקה ומסדרת- גם היא הייתה קמה והולכת.
כי מה הילדה הזאת תעשה לה?
אז היא שמה את החשבון הריק על השולחן פלסטיק הכחול, למקרה שהם הלכו לשירותים ואז אולי הם יחזרו.
ואז היא חזרה למטבח.
הוא היה ממש מבולגן. סירים מלוכלכים, תבלינים מפוזרים על הרצפה, חלונות שלא נוקו הרבה זמן. וארונות ריקים. הבעיה העיקרית הייתה הארונות הריקים.
בדרך כלל אבא שלה היה מביא את האוכל מהסופר. היא לא כל כך ידעה מה לקנות, אז היא החליטה לדחות את זה לאחר כך, ואחר כך זה ממש, אבל ממש לא עכשיו.
ואחיה בדרך כלל היה אחראי על ניקוי המטבח ביחד עם סבתה שהייתה מנסה לעזור אבל הייתה יותר מפריעה.
אבל זה היה בדרך כלל.
ומאז שהם הלכו, בדרך כלל הפסיק להיות עכשיו.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4299
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

{אתגר כתיבה 54} בדרך כלל

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 29 נובמבר 2018, 09:55

סיפור יפה מאוד ומלנכולי, אהבתי. עם זאת זה רק סצנה אחת, שאמנם כתובה היטב אבל קשה להבין מה הולך בה.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
MichaelOrin
הודעות: 70
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

{אתגר כתיבה 54} בדרך כלל

שליחה על ידי MichaelOrin » 30 נובמבר 2018, 12:46

תודה הח'אן!
אנסה לעבוד על זה שהסצנות יהיו ברורות יותר (מחלה ידועה שלי...).
שמח שאהבת, תודה על התגובה 😀

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה