נפתחה ההרשמה המוקדמת לדרקוניקון 2019
ההרשמה המוקדמת באתר -
.http://www.dragoncon.co.il/games.aspx

[סיפור] [PG13] שיעור באהבה (מועמד לפרס עינת 2018)

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 487
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור] [PG13] שיעור באהבה (מועמד לפרס עינת 2018)

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 21 אוקטובר 2018, 18:05

אהלן,
גם השנה כתבתי סיפור לפרס עינת. לצערי הוא לא הגיע לעשירייה הפותחת, למרות שמאוד אהבתי אותו (אפילו יותר מהסיפור של שנה שעבר שכן התקבל :-) ).
ספוילרהצג
היום היה היום.
ראבסטי עמד על צמרת העץ הגבוה ביותר, ציפורני רגליו נעוצות עמוק בתוך הגזע, והשקיף אל השמיים. האלים אמרו לו שהוא יוכל לראות את בואם של המשיחים מכל נקודה ביער, אבל עדיין, הוא חשש לפספס. מה בדיוק, הוא לא ידע.
בזמן שהוא סרק את השמיים הכחולים והנקיים, ציפור דאתה לכיוון היער. ראבסטי הופתע שעדיין ישנן ציפורים באיזור הזה. יותר מכל, הוא הופתע מהתעוזה שלה. היא עפה בבטחון מעל העצים, וראבסטי תהה מה הסוד שלה בעולם המסוכן שבו הם חיו. היצורים שחיו היו חסרי כל משמעות, מחפשים בעיוורון קצת אוכל או קצת הנאה, והציפור הייתה מקור של שניהם. לא נדמה שזה הטריד אותה. גם המעוף שלה היה חסר כל מטרה או משמעות.
אבל לא הוא. ראבסטי היה הכוהן הראשון והיחיד של האלים, עושה דברם ושליחם על פני השטח. היה לו תפקיד. הייתה לו מטרה.
הוא ראה תזוזה באחד העצים, וכדור חומצה עף באוויר, פוגע בציפור ומפיל אותה אל הסבך. לא היה לציפור סוד אחרי הכל. התעוזה שלה הייתה טיפשות.
הבזק מילא את השמיים באור, וראבסטי מיהר להסתכל למעלה. ההבזק הראשון לווה בהילה עצומה של אור, שהתפשטה דרך השמיים אל האופק. אחריהם אור להבה כתומה בער לאורך הרקיע, במרכזו נקודה כסופה ושחורה. כדור האש התגלגל בשמיים, תופס יותר ויותר משטחם, מייצר רעש גרגור עמום שהלך והתעצם.
ראבסטי לא מצמץ אל מול האור המסנוור, מחפש לתפוס את החלקים שמתפרקים ממנו. בעוד כדור האש הלך וגדל, לרגע מנואץ אחד הוא חשב שהאלים טעו בתחזיתם, שהכלי יתרסק כמות שהיה על פני השטח, עד שגוש כסוף התנתק בפתאומיות הרחק ממנו והחל להסתובב באוויר. הוא השתולל לכמה רגעים עד שמצנח כתום ענק בקע החוצה, מייצב את הסיבוב ומאט את הנפילה. הרעש כבר היה מחריש אוזניים בשלב הזה, אבל הפיצוץ היה חזק אפילו יותר כשהעצם התפרק לחלקים והשמיים בערו בכתום. קפסולת המילוט רעדה מההדף, אבל המשיכה לדאות.
אלפי חתיכות של מתכת בוערת התרסקו אל האדמה במרחק, בעוד הקפסולה צנחה בעדינות. ראבסטי ראה שהיא הולכת לנחות ממש מחוץ ליער, ונזף בעצמו על שפקפק באלים לרגע. מלא במשמעות, הוא עשה את דרכו לברך את בני האדם.



ניצן היה הראשון לפתוח את קפסולת המילוט ולצאת החוצה. הוא הסתכל מסביב והרגיש את הלב שלו פועם בהתרגשות, כל כך נרגש שנשימותיו העלו אדים על המסיכה שלו. הוא היה צריך מכה על המגף כדי להיזכר שהוא חוסם את הדרך, ואחרי שנפל לרצפה בגניחה הוא שמע במכשיר הקשר שלו את ביאנקה. "ידעתי, אני ידעתי!" הקול שלה היה נרגש בדיוק כמו שניצן הרגיש. היא נחתה לצידו, מביטה בשמיים הכחולים וביער הסמוך בעיניים מלאות פליאה, מנסה להזיז את המסיכה כך שלא תגביל את שדה ראייתה. אחריה רוזנברג נחת בגניחה, הרבה פחות התלהבות על פניו, והרבה יותר קמטים של דאגה בעוד הוא בוחן את הקפסולה שלהם. אחרונה הגיעה כריסטינה, פניה חמורי הסבר מראים יותר מורת רוח מבדרך כלל.
"אתם רואים את זה?" ביאנקה אמרה, מסתכלת מסביב בתדהמה. היא התכופפה כדי ללטף את העשבים הקטנים שגדלו מהאדמה, צבעם מתחלף משחור לסגול כשהאור נשבר עליהם. "חיים! זה כמעט נראה כמו דשא צבעוני. והעצים האלה, אתם רואים אותם? הם עצומים! הפעם הראשונה שבני אדם יוצאים ממערכת השמש, ואנחנו מוצאים חיים! אני ידעתי, אמרתי לכם!"
"העצים נראים כאילו מישהו כיסה עץ באובב בזפת," ניצן אמר, מתקרב כדי לגעת בגזע. הוא הרגיש צמיגי, מתחכך בגומי של הכפפה שלו, והוא רצה יותר מכל להוציא את היד ולהרגיש את המרקם. הוא הושיט את ידו אל מרכז העץ. "מה אתם חושבים שהדבר הזה?"
"הם נראים כמו פירות," ביאנקה ענתה, מתקרבת בסקרנות כדי להסתכל על האשכולות הגדולים והנוצצים. כל אחד מהפירות היה סגול בהיר ושקוף, במרכזו גרעין שחור, וכל אשכול מכיל עשרות פירות. "אבל למה שעץ יגדל את כל הפירות שלו כל כך קרוב לאדמה?"
"ביאנקה, יש לנו דברים יותר חשובים לדאוג להם מאשר חידות בבוטניקה," רוזנברג אמר במלנכוליה, בעודו מלטף את המתכת של קפסולת המילוט שלהם. "הטיל התרסק. אנחנו כלואים כאן. אין לנו איך לחזור."
"אנחנו לא צריכים לחזור," כריסטינה אמרה לתוך מערכת הקשר שפעלה בתוך החליפות שלהם. "אנחנו צריכים להחזיק מעמד. אתם מכירים את התוכנית. עוד שבוע, כשהם לא יקבלו מאיתנו סימן, הם ישלחו משלחת נוספת לאתר אותנו."
"זאת הייתה תוכנית מצוינת," ניצן אמר, מחזיק בידיו את אחד הפירות מהעץ ובוחן אותו. מקרוב הוא נראה יותר כמו קריסטל מאשר כמו פרי אורגני. "בהנחה והייתה לנו האספקה שהבאנו על הטיל, אבל עכשיו היא כולה אפר. מצד שני, אף אחד לא ציפה שנמצא כוכב לכת בצד השני של הגשר, בטח שלא אחד עם חיים." הוא זרק את הפרי באוויר ותפס אותו בחזרה. "אני חושב שעכשיו ההישרדות שלנו תלויה בחידה בבוטניקה."
"איזה סיכוי יש לנו?" רוזנברג אמר בעוינות. "מה, אתה חושב שנוכל פשוט לאכול את הפירות האלה כאילו זה תפוח?"
"הייתי במצבים חסרי סיכוי קודם, בסהרה, באנטרטיקה, באוורסט. תמיד כשאמרו שאי אפשר לעשות את זה, ואני הייתי שם, ועכשיו-"
"כולנו ראינו את תוכנית הריאליטי שלך, ניץ בליץ," רוזנברג גלגל את עיניו. "הפעם אין איש מצלמה שיגניב לך אוכל כש-"
"זה מספיק!" כשכריסטינה הרימה את קולה, הוא נצבע בטון מאיים שלא הותיר אף מקום לויכוח. "זה לא הזמן לריב או להתרברב. אנחנו צריכים להתרכז בלצאת מהמקום הזה בחיים. אני הבטחתי לנכדים שלי שאני אחזור כדי לקרוא להם סיפור, ואני מתכוונת לקיים את ההבטחה הזאת."
"ובכן, ה'התרברבות' שלי היא הסיכוי היחיד שלנו כרגע, טייסת יקרה שלנו," ניצן אמר, דוחף את הפרי שבידו אל תיק הגב שלו ואוסף עוד אחד.
לפתע רעש סטטי חזק מילא את הקשר והבהיל את כולם, עד שהוא התחיל לקבל צורה, כמו רדיו שעובר בין תחנות, והתחלף בקול מתכתי ומרצד.
"אני חושב שיש לי סיכוי נוסף עבורכם, בני אדם."


היצור נראה קצת כמו קנגורו כחול, אם לקנגורו היה זוג זרועות נוסף, והרבה יותר מדי עיניים. העיניים הנוספות מוקמו על החזה שלו ועל הזרועות שלו - גם הקטנות והעדינות שבקעו מחזהו וגם הגדולות והשריריות שבכתפיו - וגם על עורפו ופניו. העיניים עצמן נראו בדיוק כמו הפירות שגדלו על העצים, סגולים בהירים, הגרעין השחור במרכז נע כמו אישון, אבל בניגוד לפירות, זוהרים מדי פעם באור עדין.
"אני הוא ראבסטי מילדי הקוראורי, ונשלחתי לכאן על ידי האלים עצמם עם משימה." קולו היה מתכתי ומאולץ, כאילו הוא התאמץ להפיק כל מילה. לא היה לו פה שיזוז בזמן שדיבר, ובמקום זה העיניים שבחזהו זהרו כשדיבר. "האלים שלחו אותי לבצע הסכם אתכם. עליי להביא אתכם אל מערת השרידים, שם תצטרכו לעבור שלושה מבחנים, ואם תעברו אותם, תלקחו בחזרה אל כדור הארץ."
"איך הוא מדבר לתוך מערכת הקשר?" רוזנברג שאל בתדהמה. "איך הוא מדבר אנגלית?"
"האלים לימדו אותי את השפה שלכם, משיח קטן. הם חזו את בואכם לפני זמן רב. בואו אחריי, אנחנו צריכים להגיע אל מערת השרידים לפני שמישהו ימצא אותנו."
ארבעת בני האדם החליפו מבטים ביניהם, ומיד עיניהם נישאו אל כריסטינה. "להסכם יש שני צדדים. אתה לוקח אותנו למערה, מה החלק שלנו?"
"אתם צריכים לקחת אותי חזרה אתכם לביתכם, כדי שאעביר את ההודעה של האלים, ועליכם ללמד אותי מה היא אהבה."
ניצן היה הראשון לשבור את הדממה כשפרץ בצחוק. הוא משך מבטים לא נינוחים מכולם. "ללמד אותך על אהבה! אני חושב שאנחנו בתוכנית הריאליטי הלא נכונה."
"האם הרעש הזה היה צחוק?" ראבסטי שאל בקולו המונוטוני. "למדתי עליו, אבל מעולם לא שמעתי אותו. אין לנו זמן לצחוק. עליי להתנצל, העולם הזה אינו חביב וחברותי כמו שלכם. עלינו למהר. האם תבואו איתי?"
כריסטינה צמצמה את עיניה. "ניצן, תארוז את כל מה שאנחנו צריכים מהקפסולה."


ניצן שוחח בהתלהבות עם ראבסטי הקוראורי, בזמן שהשאר נשארו מאחור והביטו ביצור. הוא הלך עם החן המסוכן של נמר, נעזר בצעדיו בזרועות הגדולות שלו, כמו גורילה. העיניים על גבו זזו פחות מאשר אלו שבחלקו הקדמי, והן לא זהרו. הם החליפו את ערוץ התקשורת, אבל לא היה ברור אם זה מנע מהקוראורי להקשיב להם.
"על מה אני מסתכלת כאן, ביאנקה?"
"זה כמו שאמרתי לכם לפני שיצאנו," המדענית ענתה בהתרגשות. "גשר האיינשטיין-רוזן חייב היה להיות מוכן גם מהצד השני כדי שנוכל לפתוח אותו. מי שפתח אותו בוודאי חי על הכוכב הזה."
"ראבסטי לא נראה כמו הסוג שיודע משהו על גשרי מרחב-זמן."
"לא," היא הודתה.
"תשמרו על עצמכם לידו," עיני הנץ של כריסטינה ננעצו בגב הקוראורי. "יצור שצריך שילמדו אותו מה היא אהבה? זה תמרור אזהרה אם אי פעם ראיתי אחד." היא הידקה את שפתיה, ואז הביטה ברוזנברג. "איך הוא מצליח לשמוע אותנו?"
"אני לא בטוח, אבל יש לי תיאוריה," הוא ענה, מביט בעיניים שנעו באיטיות על עורפו של ראבסטי. "הקשר שלנו משדר בתחום אלקטרומגנטי שהעיניים שלנו לא רואות, אבל הם נבנו עבור כדור הארץ. אולי הוא רואה את התקשורת שלנו כמו שאנחנו היינו רואים נורה צבעונית, ומצליח לפענח אותה."
"ועונה כמו שזיקית משנה את הצבע שלה?" ביאנקה אמרה בהיסוס. "זה נשמע מאוד לא סביר ביולוגית. זה הרבה יותר מדי מורכב בשביל ברירה טבעית. אלא אם-"
"כריסטינה," קולו של ראבסטי נשמע במערכת הקשר שלהם. לא נראה שהתדר החדש הפריע לו. "ניצן אומר לי שבזכותך נחתתם כאן בשלום. למדי אותי, איך אהבה עזרה להציל אתכם?"
ניצן צחק שוב. "אתה מבין, ראבסטי, כשאישה וקפסולה אוהבים אחד את השני מאוד מאוד…"
כריסטינה קטעה אותו. "לא כל דבר קשור לאהבה, ראבסטי."
"זה אולי לא לגמרי נכון," ביאנקה אמרה. "אהבה היא חלק מובנה בתרבות שלנו, היא הוליכה דברים שאולי נראים לנו מובנים מאליהם. אם בני אדם לא היו אוהבים אחד את השני, אני לא בטוחה שהייתה לנו קפסולת מילוט בטיל, כי למה לנסות להגן על חיינו? כריסטינה ,אם את לא היית אוהבת לטוס, את בטוחה שהיית מפתחת את הכישורים הנחוצים כדי להצליח להנחית אותנו בשלום?"
כולם הביטו במדענית בהפתעה, מלבד ראבסטי. הוא הרכין את ראשו מטה ומעלה באופן מלאכותי בניסיון להנהן. "תודה על השיעור, ביאנקה. אני אחשוב על כך."


הכניסה למערת השרידים הייתה עץ שגדל לצידו של תל גבוה ומכוסה בסבכים הסגולים-שחורים שהם ראו מחוץ ליער. בניגוד לשאר העצים שהם ראו, לעץ הזה היה רק פרי אחד, שגדל במרכזו והיה טבוע בתוך הגזע השחור. ראבסטי התקרב אל העץ ביראת קודש.
"האלים העניקו לי את העין הזאת," הוא הרים את אחת מידיו הקצרות שבקעו מחזהו, כדי להראות עין שבוקעת מהמרכז. "זוהי הדרך היחידה להכנס אל המערה."
הוא קירב את ידו הפתוחה אל הפרי, והניח את ידיו הארוכות יותר על הרצפה כדי להתייצב. העין שבמרכז ידו החלה לזהור בכוח, והאישון שבתוכה החליף צבעים במהירות, גוונים של סגול וירוק וכחול מתערבבים. עינו של העץ נראתה אדישה להתרחשות, לא זזה אפילו קמעה. הקוראורי הוריד את ידו, והביט בעץ בציפייה. כולם הביטו מאחוריו במתח, לא יודעים למה הם ממתינים.
העץ מצמץ פעם אחת, ואז החל לזוז.
הקליפה שלו נעה כמו קשקשים של נחש, התל שלצידו התעקל בתגובה, הצמחייה נסוגה ומתפתלת. כשהתנועה נפסקה, פתח חשוך הוביל לתוך מעמקי האדמה.
"עכשיו תורכם," הקוראורי אמר, מפנה להם את הדרך. "עליכם לעבור את המבחן הראשון, מבחן השכל. אם תעברו אותו, אוביל אתכם אל המבחן הבא."
"האם אהבה אמורה לעזור לנו במבחן?" ניצן שאל בגיחוך.
"אני לא יודע," ראבסטי ענה. "איני מבין מספיק באהבה. אבל אם כן, אני מקווה שתספרו לי איך."
המערה הייתה חשוכה לגמרי, אבל פנסים הותקנו מתחת לכפפות שלהם, והם גיששו קדימה בין הקירות השחורים של המנהרה, ניצן מוביל וכריסטינה במאסף.
"זה רק אני, או שיש ריח של טחב אפילו בחליפה האטומה?" רוזנברג שאל.
"אני חושב שענית לעצמך, גאון," ניצן ענה.
המסדרון הסתיים ונפתח לחדר רחב, גדול כל כך שהפנסים שלהם בקושי האירו את הקצה. הקירות היו עשויים מאותו החומר של גזעי העצים, שחור וחלק, ולרגע היה נדמה שזאת מערה טבעית לחלוטין. אבל כשבני האדם התקרבו, הם ראו צורות שקצת דומות מדי לשולחנות וספסלים. הם הסתכלו מסביב, נוגעים במשטחים עם כפפותיהם ביראה.
"מה אנחנו אמורים לעשות כאן בדיוק?" ניצן שאל, צועד לאורך הקיר.
"זה מבחן השכל," רוזנברג אמר. "אז אני חושב שאתה יכול ללכת לנוח בינתיים."
"זה מספיק," כריסטינה רטנה ממרכז החדר. "רוזנברג. מה הדבר הזה?"
מולה היה סלע ענק ושקוף, כמו כדור בדולח עצום וגבישי. האור מהפנסים השתקף דרכו בצורה משונה, מתכווץ ומתרחב מבלי לעבור לצידו השני. המהנדס החל לבחון את המעמד שעליו עמדה האבן, נוגע בו. "זה נראה כמו מכשיר כלשהו," הוא אמר. "כמעט כמו משטח הולוגרפי, אבל איפה הנורות? איפה מקור האנרגיה?"
"אולי אלה?" אבנים בלטו החוצה מצידי השולחן, וכשביאנקה הפעילה עליהן קצת כוח, הן השתחררו ויצאו ממקומן.
"אנחנו צריכים להפעיל את המכשיר," רוזנברג אמר. "למצוא את מקור האנרגיה."
"אני חושבת שאני יודעת," היא אמרה בחיוך רחב, ורצה אל ניצן. היא דחפה את ידה אל תיק הגב שלו, התעלמה מהמחאה, ורצה חזרה עם אחד הפירות. "כל החיים פה, הם מורכבים מדי בשביל ברירה טבעית. יש רק הסבר אחד: הם לא נבררו טבעית, הם הונדסו. ומי שיכול להנדס את העצים לגדל עיניים..." היא הכניסה את הפרי למקום שממנו הוציאה את האבן, והמעמד כולו התחיל לזהור. "יכול לגדל את האנרגיה שלו על העצים."


האבן הגדולה החלה לזהור בלבן, והחדר כולו התמלא באור. במרכז האבן תמונה הולוגרפית החלה לקבל צורה, ערפל מתפזר וחושף כדור מטושטש.
"מה זה?" רוזנברג צמצם את עיניו. "זה נראה כמו..."
"כוכב הלכת הזה," כריסטינה אמרה, מתקרבת כדי להסתכל. "ללא ספק."
"מה מקיף אותו שם?" ביאנקה שאלה, מביטה מקרוב.
"לווינים," כריסטינה ענתה, מסתכלת מקרוב. "אני חושבת? הם כל כך קטנים..."
"רסיסי לווינים," רוזנברג אמר. "הם יותר מדי צפופים, יותר מדי רבים. הם עברו איזשהי תאונת שרשרת, ועכשיו המסלול סביב הכוכב הזה מלא בפסולת חלל. זה כנראה מה שפגע בטיל שלנו בדרך לכאן."
"היי, אמ, חנונים," ניצן אמר מקצה החדר. "אני חושב שאתם תרצו לראות את זה."
מבעד לזכוכית עבה, הם יכלו לראות שהמקום שהם נמצאו בו לא היה מערה: זה היה בונקר. במרכז הייתה חפירה גלילית עמוקה, ובצידה הקירות היו מחוררים כמו כוורת, חדרים חשוכים מסתתרים לכל אורכם. בתחתית הבור, מכוון כלפי מעלה ומכוסה בחומר השחור והמבריק, היה טיל ענק.
"אני חושב שזה הכרטיס שלנו הביתה," ניצן אמר בחיוך רחב. רוזנברג החל לצחוק בהקלה, מחבק את ביאנקה הצוהלת.
"משהו פה לא מסתדר," כריסטינה אמרה, מסתכלת על הטיל, ואז מסביב. "כל הטכנולוגיה הזאת, הנדסה גנטית, מדע טילים. מי בנה את כל זה?"
"האלים, כמובן," קולו המתכתי של ראבסטי נשמע במערכת הקשר שלהם. "האלים יצרו את כל זה ואת כולנו." הוא צעד דרך החדר, ידו ימינו הקטנה מלטפת את האבן ההולוגרפית במרכז. "ברכות על שעברתם את מבחן השכל."
"פפפף," ניצן צחק. "ממש שכל. אם שאר המבחנים נראים ככה, אני לא אספיק לפתח תיאבון עד שנגיע."
"ספר לי, ניצן. איך אהבה עזרה לכם לעבור את המבחן?"
"היא לא עזרה. היו לנו שני גאונים שמצאו את הפתרון."
ראבסטי הביט בביאנקה, שכחכחה בגרונה. "ובכן, הסקרנות שלנו, זאת סוג של אהבה לידע. היא מה שהובילה אותנו ללמוד ולהיות מוכנים לרגעים כאלה. אם לא היינו אוהבים לפתור חידות ותעלומות, לא היינו מצליחים בזה כאן."
הקוראורי הנהן בהבנה. "אם כך בני האדם יכולים לאהוב אחד את השני, הם יכולים לאהוב טיסה, הם יכולים לאהוב חידות. כל דבר שהם אוהבים, הם מנסים לחפש עוד ממנו."
"זה מדויק," פניה של ביאנקה נאורו.
ראבסטי הנהן, וצעד לכיוון אחד הקירות. "המבחן הבא מחכה לכם. מבחן הגוף." הוא הרים את העין שבידו אל עין קטנה ונסתרת בקיר, והחומר השחור התפתל ופינה את הדרך למסדרון נוסף. "בהצלחה לכם, משיחים קטנים."


המסדרון החדש היה חשוך, האור של החדר שמאחוריהם רק ממלא אותו בצללים שאותם גירשו עם הפנסים שלהם.
"תזכירו לי, למה אנחנו סומכים על היצור הזה?" ניצן שאל בלחש. "גם אם הוא באמת רוצה להביא אותנו בחזרה לכדור הארץ, אתם באמת חושבים שהוא מסוגל להטיס את הטיל הזה?"
"אני טסתי על כל כלי טיס שיכול להגיע לחלל," כריסטינה ענתה בפנים חמורי סבר. "אם הדבר הזה יכול להשתגר, אני אביא אותנו הביתה. זאת האפשרות הכי טובה שיש לרשותנו."
"אנחנו יכולים פשוט להחזיק מעמד במשך שבוע. אפילו אם לא נמצא אוכל."
"שבוע עד שתגיע המשלחת. גם אם הם לא יתרסקו בעצמם, כמה זמן אתה חושב שייקח להם למצוא אותנו? ארבעה בני אדם בכוכב לכת זר שאין סיבה להאמין ששרדו את הנחיתה שלהם?"
הקשר התמלא בשקט שוב. "כוכב לכת חייזרי מטופש," ניצן רטן. "אני לא אוהב את זה."
"אף אחד לא-" כריסטינה הסיטה את מבטה. "שמעתם את זה?"
כולם קפאו במקומם, מאזינים. הם כיוונו את הפנסים שלהם בעקבות זה של כריסטינה, והאירו מסדרון צדדי. בצדדי המסדרון היו פתחים גדולים של חדרים, מכוסים בשתי וערב של צמחים סגולים-ירוקים. אחד החדרים היה פתוח, צמחים צבעוניים מכסים את האדמה.
"הם נראים כמו… כלובים," ביאנקה אמרה, מכוונת את הפנס. "מה-"
"ביאנקה!" כריסטינה צעקה, וזינקה על המדענית כדי לדחוף אותה. חומר ירוק זרחני חלף בין השתיים, פוגע ברצפה ומתיז בקול תסיסה.
כל הפנסים הופנו אל התקרה, שם היה תלוי יצור ארוך רגליים כמו עכביש על התקרה, עיניים קטנות מכסות את כולו. זרבובית ארוכה בקעה ממנו, נוטפת חומר ירוק. המפלצת הגיבה אל האור, וברעש עמום פלטה כדור של חומצה אל ניצן, שהתגלגל הצידה בתנועה מרשימה.
"מחסה! מאחורי הקירות!" כריסטינה צעקה בזמן שכדור חומצה פספס בשערה את ביאנקה שרצה אל מאחורי הקיר. הטייסת ראתה את הזרבובית מכוונת אליה וזינקה, אבל המפלצת ידעה לחזות את תנועתה הפעם. כדור החומצה פגע ברעש תסיסה חזק, וכריסטינה התרסקה לרצפה, צורחת. המפלצת כיוונה אל רוזנברג, שהיה המום מהמהירות של ההתרחשויות, והוא בקושי הספיק לנוע הצידה כשכדור נוסף פגע בזרועו, וגם הוא נפל בצרחות.
המפלצת נפלה לרצפה, וברעש קרקוש הרגליים נעו במהירות ותיאום מדהימים לכיוון המהנדס שעל הרצפה, הזרועות מתרוממות -
רעש פיצוץ עצום מילא את המסדרון, והמפלצת מעדה על רגליה, עיניה זוהרות במגוון צבעים, ואז עוד פיצוץ ועוד אחד. ברעש צלצול עדין, ניצן הפיל את הקליעים הריקים מהמאגנום שבידו לרצפה, והחליף אותם בחדשים, הנשק מכוון אל המפלצת שוב. הצעקות של כריסטינה עדיין הדהדו במכשיר הקשר, והוא הסיט את מבטו לרגע. ביאנקה רצה מהמחסה שלה בפאניקה לכיוון הטייסת, מתיישבת כדי להביט על פצעיה. הצרחות היו מחרישות במערכת הקשר. החומצה אכלה דרך החליפה וקיבלה גוון חום-אדום מבחיל, מבעבעת ותוססת, עד שניתן היה לראות את הרצפה מבעד לחזה.
"תפסיקי את זה!" כריסטינה צעקה לתוך הקשר.
"אני לא- אין לי את הכלים, אני-"
רעש ירי נוסף נשמע, וביאנקה צווחה באימה כשהמסיכה של כריסטינה התנפצה לרסיסים, מתמלאת בדם. ניצן הסתכל על הטייסת בעיניים קרות, ואז הרים את מבטו ואת אקדחו אל רוזנברג, שנשען על הקיר, נאנק ומזיע. "לא!" ביאנקה צעקה, רצה אל המהנדס.
כל יד ימינו הייתה חסרה, והוא החזיק את הבד ספוג הדם של החליפה בידו השנייה. "אני בסדר, ביה," הוא נאנק, "אני חושב… אני חושב שהחומצה עוצרת את הדימום." פניו היו לבנים, נשימותיו קצרות. ביאנקה חיבקה אותו, והיא הרגישה איך הוא לוקח נשימה עמוקה.
"אנחנו נגיע לכדור הארץ, יש שם את הרופאים הכי טובים, הם-"
"אני בסדר, באמת." רוזנברג ניסה בכוח שלא לחשוב על כך שהוא אף פעם לא יוכל לבנות עוד משהו במו ידיו. "היצור הזה, מה זה היה?"
"עוד יצור מהקרקס של כוכב הלכת הזה," ניצן אמר, בועט באחת הרגליים הקפואות של היצור. העיניים השתחררו מהרגל והתגלגלו על הרצפה.
"אני מבינה למה שהם ימציאו עצים עם פירות חשמליים," ביאנקה אמרה, דמעות שוטפות את פניה. "אבל למה שהם יהנדסו יצורים כאלה?"
"איזה סיבה יכולה להיות?" ניצן ענה, מתרחק מהגופה. "הסיבה שבגללה אנחנו המצאנו פצצות גרעיניות וגז חרדל ושאר המצאות לבביות."
רוזנברג נאנק לרגע, ואז הניח את ראשו לאחור על הקיר. "הרסיסים בחלל. זאת לא הייתה תאונת לווינים. זאת התוצאה של מלחמה."
רעש סטטי קצר סימן את הגעתו של הקוראורי, שצעד באיטיות האופיינית שלו. "עברתם את מבחן הגוף," הוא אמר. "רובכם, לפחות. איך אהבה עזרה לכם לצלוח אותו?"
"אולי מספיק עם השטויות האלה??" ניצן כעס. ראבסטי הביט בו, ואז הפנה את מבטו אל ביאנקה. היא הסתכלה לרגע על גופתה של כריסטינה, ואז הסיטה את מבטה, דמעות בעיניה. היא ניסתה לנגב אותם בידה, אבל הכפפות והמסיכה עמדו בדרכה.
"כריסטינה הצילה אותי. היא… היא אהבה אותי."
ראבסטי נראה מבולבל. "כריסטינה הגנה עלייך ברגע של חולשה? היא… אהבה את החולשה שלך?"
"לא, היא אהבה אותי," ביאנקה אמרה בקול רועד,  ממצמצת במהירות, מנסה לגרש את הדמעות שלא עצרו. "היא אהבה אותי למרות החולשה שלי, היא רצתה להגן עליי מפניה."
ראבסטי הנהן בשקט, ראשו זז באופן לא טבעי. "אהבה, היא גורמת לך לרצות להגן. אני מבין. היא מנסה למתן חולשות במקום לנסות לנצל אותן." הוא הביט בה שוב. "את… את בוכה. את עצובה, בגלל שגם את אוהבת את כריסטינה."
ביאנקה הנהנה במהירות, מנסה להסתיר את פניה.
"למה את אוהבת אותה?"
"היא לימדה אותי כל כך הרבה," ביאנקה לחשה ברעד. "היא תמיד ידעה מה לעשות, תמיד ידעה איך להקשיב ומה לומר, מתי להיות חזקה ומתי להיות עדינה."
"היא… היא הייתה אישה יוצאת דופן." ניצן הרכין את ראשו.
"כולנו אהבנו אותה," רוזנברג בלע את מילותיו, שעון על הקיר. "היא הייתה הטובה מבין כולנו."
ראבסטי הנהן במהירות, מחקה את תנועתה של ביאנקה. "ביאנקה, האם יכול להיות שאני אוהב אתכם, על כך שאינכם מוותרים למרות הכאב? שאני אוהב אותך, על כך שאת מלמדת אותי איך לאהוב, ומוצאת את האהבה בכל הזדמנות?"
"ראבסטי," ביאנקה אמרה, פרץ נוסף של דמעות שוטף את עיניה. "אני חושבת שאתה באמת לומד."


הגשר שהוביל אל הטיל היה נראה כמו שביל חופה רברבני. הוא היה עבה וארוך, אבל ללא מעקה, וצמחים ירוקים וסגולים היו תלויים ממנו עשרות מטרים מטה, כמו וילון צבעוני ענק. אבל במקום עלי כותרת, המסלול היה מכוסה בעצמות מצהיבות.
אלה היו עצמות משונות, בבירור לא דומות כלל לאלה של בני אדם, אבל לא היה ספק שזה מה שהיו. רובן שכבו על הרצפה עדיין מחוברות, ידיהן מושטות קדימה או הצידה, בדיוק כפי שהיו כשנהרגו. ביאנקה כמעט יכלה לדמיין איך נראו היצורים כשעוד היו חיים, גבוהים וחינניים. רוזנברג נשען על כתפה עם ידו הבריאה, ראשו מתנדנד ומסתחרר מטה, בעוד ניצן צעד מאחוריהם, וראבסטי מלפנים, עומד לקראת הגשר.
"עצמות האלים," ראבסטי אמר, והם יכלו לראות את יראת הכבוד בשפת גופו. "הן… הן אוצר יקר עבורנו. לרסק אותם בין אצבעותינו זהו העונג העילאי ביותר, והאבק שבתוכן הוא מעדן שאומרים שאי אפשר לשכוח." לפתע שפת הגוף שלו קיבלה נופך אחר - להוט ומלאה תאווה, אבל מרוסן. "לא עבורי, כמובן," הוא מיהר להוסיף. "אני משרת את האלים."
"איך אנחנו אמורים להיכנס?" ניצן שאל. מאז מבחן הגוף, הוא נשא את המגנום שלו בידו כל הזמן.
"זהו המבחן האחרון," ראבסטי אמר, צועד בזהירות בין העצמות לאורך הגשר. "מבחן הנפש. אם אתם ראויים, הגשר ייפתח בפניכם."
הם צעדו אחריו לאורך הגשר, משתדלים לא להטריד את שיירי המתים. קצה הגשר היה במרחק של לא יותר מחמישה מטרים מגוף הטיל. עץ קטן גדל מתוך הגשר, עין גדולה במרכזו. הקוראורי הרים את ידו העדינה, פוקח את העין הקטנה שהוענקה לו על ידי האלים, והחל לתקשר. עינו של העץ נעצמה, אבל הפעם שום דבר לא נפתח. במקום, כשהעין נפקחה שוב, היא זהרה בעשרות צבעים, ובני האדם יכלו לשמוע צליל חזק במכשיר הקשר, כמו שירתו של לוויתן, עמוקה ונוגה.
"מה זה היה?" ביאנקה שאלה, קצרת נשימה מנשיאת משקלו של רוזנברג.
"הגשר דיבר אלינו," ראבסטי אמר בקול חמור. "'רשע זוהה על הגשר. הדלתות לא ייפתחו'. לא עברתם את מבחן הנפש."
השלושה הביטו בו בדממה. ניצן הרגיש את הדם עוזב את פניו, מחכה לרגע שמישהו יגיד שזאת בדיחה. רוזנברג היה הראשון לשבור את הדממה. "פשוט נהדר," הוא אמר, ולפני שביאנקה יכלה לעצור אותו, החליק מידה ונפל לרצפה, עצמות מתפזרות מסביבו.
"לא, זה לא יכול להיגמר ככה," ניצן אמר, נדהם. "אתם לא יכולים פשוט לוותר. רוזנברג, אתה מהנדס, אתה לא יכול לפרוץ את המערכת או משהו?"
"גם אם היו לי שני הידיים שלי, וגם אם הייתי מצליח לחשוב כמו שצריך, לא חושב שהיה לי סיכוי לפרוץ טכנולוגיה ביולוגית עתידנית שאני לא מכיר."
"ביאנקה, בטוח יש משהו עמוק יותר בחידה. אולי אנחנו צריכים לנקות את עצמנו מרשע, אולי..." הוא הביט בקוראורי "אולי הוא הרשע שנמצא על הגשר!"
"בלי ראבסטי, אין לנו איך להדליק את המנגנון מלכתחילה," ביאנקה אמרה בעייפות, מתיישבת על הרצפה לצד רוזנברג.
"לא!" ניצן הרים את קולו בכעס, ותפס את כתפו של היצור. הוא ניסה לסובב אותו אליו, אבל בקושי הצליח להזיז אותו. "המבחן, ראבסטי, ספר לי, מה האלים אמרו לך על המבחן?"
"האלים רק הובילו אותי לפה, ניצן. הדרך חזרה אל כדור הארץ היא מה שהיא. אני הוא זה שנתן שמות למבחנים שלפניכם. עליי לוודא שאתם אכן המשיחים שהאלים שלחו אותי אליהם."
"למה?" ניצן ניער אותו. "למה האלים שלחו אותך אלינו, ראבסטי? למה הם רצו שתלמד על אהבה?"
"האלים שלחו אותי מכיוון שהם לא יכולים לבוא בעצמם. הם רצו שאני אביא את נציגי בני האדם אליהם. אני לא יודע למה הם ביקשו שאלמד על אהבה. אני כוהנם הנאמן, עושה דברם."
"לא יכלו לבוא בעצמם," ביאנקה אמרה, ניצוץ של סקרנות בקולה העייף. "למה שלא יוכלו לבוא?"
"מאז מלחמת הבריאה, האלים כלואים בגיהנום עד שהרשע יימחק מהעולם. אני השליח הראשון והיחיד שלהם על פני האדמה."
"נהדר, תיאולוגיה חייזרית," ניצן קרא, בועט בעץ שבקצה הגשר. "בדיוק מה שהיה חסר בחיים שלי."
"איך האלים אומרים לך את רצונם, ראבסטי?"
"הם משאירים לי עיניים בבריכת הלהבות הקדושה בפתח הגיהנום. כשאני מרכיב את העיניים שהם מביאים לי, אני יכול לראות את רצונם."
"משאירים עיניים!" ניצן צעק. "אף אחד לא משאיר לך עיניים! אתה מוצא אבנים ורואה מה שאתה רוצה לראות!"
"לא, ניצן, אני חושבת שאני מבינה," ביאנקה אמרה, התלהבות בקולה בעוד קמה לרגליה. "רשע הוא לא רשע כמו שאנחנו חושבים עליו, זה רשע מטאפורי." היא הסתכלה על העצמות שעל הרצפה, עיניה נוצצות. "איך יכולה להסתיים מלחמה עולמית בעולם רווי בנשקים ביולוגים? היא מסתיימת במגיפה, מגיפת על שהורגת את כולם חוץ מהנשקים החיים שבהם הם השתמשו כדי להרוג אחד את השני."
ניצן קימט את גבותיו. "אז 'רשע' הוא… וירוס?"
"וירוס מהונדס, מדבק במיוחד, תפור בדיוק עבור האלים של ראבסטי, שנאלצו להתחבא מתחת לאדמה, קרוב לליבה, איפה שהחום לא מאפשר לחיידק להתפשט," היא אמרה. "וכשסוף סוף מגיעים אורחים שיכולים לעזור להם, הם חייבים לשלוח מסר של שלום דרך כלי הנשק האכזריים שהם בנו כדי להרוג אחד את השני. כלי נשק שנבנו כדי להרוג, לא כדי להיות דיפלומטים, שליחים שהם לא לגמרי סומכים עליהם. אבל אין להם ברירה, כי גם אם הם יכלו לצאת מהמסתור שלהם, הטילים שלהם תוכננו שלא לתת לוירוס הזה להתפשט…"
ניצן הביט מטה אל העצמות. "'רשע זוהה על הגשר'."
ביאנקה הנהנה, ובעטה את השלד שלרגליה מהגשר, עד שנפל למטה. לרגע היא חששה מתגובתו של ראבסטי, אבל הוא פשוט הביט בהם בשקט בזמן שהם גלגלו את העצמות מעבר לקצה. כשהם סיימו, ביאנקה התכופפה כדי לעזור לרוזנברג לקום, אבל הוא נענע בראשו באיטיות.
"זה בסדר, ביה," הוא לחש, קולו מטושטש. "את פתרת את זה. אני עשיתי את שלי. בניתי את הטיל הראשון שעזב את מערכת השמש, הבאתי אותך לפה. מה עוד… אפשר לבקש…" עיניו נפקחו שוב לרגע. "תתנצלי בפני אשתי בשבילי. בפני הבן שלי."
"אל תוותר," היא לחשה, מתכחשת לצבע של פניו והזיגוג בעיניו.
"את זאת שאף פעם לא מוותרת," הוא לחש, עיניו נעצמות. "אני רק זה שהביא אותך לכאן…"
ביאנקה החזיקה את ידו עד שמד החמצן שלו הפסיק לרצד, ואז עוד זמן מה. היא הייתה צריכה להתאמץ כדי לא לתת לדמעות לצאת. היא ידעה שזה לא הזמן.
"ראבסטי. תפתח את הגשר."
הקוראורי ציית, והניח את ידו על השער. העין נעצמה, ולרגע מתוח אחד, הם חרדו לשמוע את שירת הלווייתן במכשיריהם. אבל העין נפקחה, והפעם הגשר התחיל להתפתל ולגדול מתחת לרגליהם, מוביל לחור שנפער בטיל הנח. ניצן צהל בקול רם, מרים את ידיו לאוויר. "אמרתי לך! אמרתי לך שאני אשרוד את זה! הניץ בליץ לא ימות בכזאת קלות!!"
ביאנקה חייכה ופנתה אל הקוראורי. "ראבסטי, אתה יודע להטיס את הטיל הזה?"
"האלים אמרו לי שהמשיחים ידעו לקחת אותנו אל השמיים."
"כריסטינה היא זו שידעה."
"אבל כריסטינה מתה," ראבסטי אמר בבלבול.
"כמה קשה זה כבר יכול להיות?" ניצן אמר, מכניס את המגנום שלו אל הכיס בתיקו. "הטסתי מטוסים קלים בעבר. זאת לא הייתה טיסה חוץ-אטמוספרית, אבל הכל אמור להיות אוטומטי גם ככה במכשירים האלה, לא?"
"זה לא נשמע כמו סיכוי טוב במיוחד," ראבסטי אמר.
ניצן הביט בו בהפתעה. "מה, גם אתה מצטרף למועדון השליליות עכשיו? זה לא כאילו יש לנו הרבה ברירות. אנחנו נהיה בסדר, אתה תראה. לא מתתי עד עכשיו, אני לא מתכנן לעשות את זה היום." הוא חייך חיוך רחב.
הקוראורי הביט בו, ואז בביאנקה, ואז בטיל. "זוהי הדרך היחידה להגיע אל השמיים, אין דרך אחרת. האלים אמרו לי במפורש שעליי להגיע לכדור הארץ וללמוד מהי אהבה. אם נכשל עכשיו, אני לא אוכל לעשות את דברם."
"אז לא נכשל," ניצן אמר, קולו מתקשח.
"זוהי הדרך היחידה אל השמיים. אבל אתם אינכם בני האדם היחידים." בתנועה מהירה להדהים, ראבסטי נשען על ידו הארוכה והניף את כל גופו קדימה אל ניצן, בועט בו בעוצמה כל כך חזקה שניתן היה לשמוע את צלעותיו נשברות עוד לפני שהוא נפל מעבר לגשר כדי להתרסק למטה לצד עצמות האלים.
ביאנקה פלטה צווחה חלושה כשראבסטי הסתובב אליה, וצעדה לאחור, הכוח ברגליה אוזל וגורם לה למעוד. "ראבסטי," היא אמרה ברעד. "ראבסטי, אמרת שאתה אוהב אותנו. אתה אמור להגן עלינו."
"את צודקת," הוא אמר בעודו צועד אליה. "כנראה שאני לא אוהב אותך יותר." הוא ריסק את אגרופו הענק היישר לתוך ראשה של ביאנקה, חודר דרך הקסדה והגולגולת ללא מאמץ. גופה פרפר על הרצפה בזמן ששריריה התכווצו שוב ושוב, עד שנדמו.
ראבסטי לא דאג. יגיעו עוד בני אדם בעוד שבוע, והוא יוכל לחזור איתם כדי להשלים את משימת  האלים. הוא קיווה שתהיה שם גם מישהי כמו ביאנקה, שתדע ללמד אותו איך לאהוב.

כרגיל, אשמח לביקורת או סתם הנהון ראש :-)
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום
Aviad Sar-shalom
הודעות: 171
הצטרף: 28 יוני 2017, 15:15

[סיפור] [PG13] שיעור באהבה (מועמד לפרס עינת 2018)

שליחה על ידי Aviad Sar-shalom » 30 אוקטובר 2018, 12:35

הי, רק רוצה להגיד שקראתי (כבר שבוע שעבר) ונהניתי.
יש לי מחשבות, ביקורות ותשבוחות על הסיפור - אבל לצערי אין לי זמן לפרט אותן כי אני בעומס לימודים הזוי (יושב וכותב קוד אסמבלי מהבוקר עד הלילה).
אבל תדע שהסיפור שלך נקרא!
D.D.D
הודעות: 8
הצטרף: 23 ינואר 2018, 19:48

[סיפור] [PG13] שיעור באהבה (מועמד לפרס עינת 2018)

שליחה על ידי D.D.D » 30 אוקטובר 2018, 18:04

הנהון ראש
ספוילרהצג
They say it's what you make
I say it's up to fate
It's woven in my soul
I need to let you go
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 487
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור] [PG13] שיעור באהבה (מועמד לפרס עינת 2018)

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 02 נובמבר 2018, 13:14

תודה לשניכם :-)

אביעד, מקווה לשמוע את הביקורות והתשבוחות יום אחד.
Aviad Sar-shalom כתב:
30 אוקטובר 2018, 12:35
וכותב קוד אסמבלי מהבוקר עד הלילה
מדמ"ח או הנדסת חשמל?
אם אתה צריך עזרה, הייתי מלמד אסמבלי פעם ;)
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום
Aviad Sar-shalom
הודעות: 171
הצטרף: 28 יוני 2017, 15:15

[סיפור] [PG13] שיעור באהבה (מועמד לפרס עינת 2018)

שליחה על ידי Aviad Sar-shalom » 03 נובמבר 2018, 00:32

Gilthans The Quiet כתב:
02 נובמבר 2018, 13:14
מדמ"ח או הנדסת חשמל?
אם אתה צריך עזרה, הייתי מלמד אסמבלי פעם
מדמ"ח. אני עושה כרגע NANDtoTetris בעברית אם אתה מכיר, ובדיוק הייתי בתרגילים של האסמבלי. נראה שסיימתי עם החלק הזה לעכשיו אבל תודה על ההצעה :)
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 487
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור] [PG13] שיעור באהבה (מועמד לפרס עינת 2018)

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 05 נובמבר 2018, 00:00

עשיתי את רובו פעם, פרויקט מגניב מאוד. בהצלחה :-)
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה