• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור (ס) (PG13) מוכשרים מדי חלק חמישי

א
ספינות האוויר פרקו את מטענן בכוכבתפוז, עיר הבירה של קלאמניטיה. עוד מבעד לשכבת העננים נצנצה כיפת הזהב של היכל העיר שצורתו ככוכבתפוז והוא המבנה היחיד בעיר זו. מנהג היה לאנשי הפדרציה לגור באוהלי עור חכמות. רק לצורך טכסים רבי חשיבות, וטכס הגעתם לבגרות של הדור הראשון שנולד על אדמת קלאמניטיה, נבנה ההיכל הזה.

לווינדאריה הולט הייתה זו הפעם הראשונה שראתה עיר. מאז שהגיעה משפחתה לעולם, התגוררו בחווה נידחת במדבריות הצפוניות שהזכירו להוריה את העולם שהשאירו מאחור. מנעד הסגנונות הארכיטקטוניים של אוהלי העור היה כמספר אוהלי העור.

עוד ממעל, עיניה השחורות של וינדאריה נפערו למראה הרבגוניות הצבעונית שהפגינה עיר הבירה בלי להתאמץ כמעט לעומת החווה שהשאירו מאחור. הוריה , שראו כמה בתם מתרגשת, החליטו לתת לה ליהנות מנפלאות כוכבתפוז שלה בזו כהתגלמות השחיתות והרקבון כאן. לו הייתה הבחירה בידיהם, היו מתיישבים בעולם דומה יותר לעולם שאותו עזבו מאחור. לצערם, אמונותיהם לא עברו לדור ההמשך.

כשנחתה ספינת האוויר, ירדו המשפחות בסדר מופתי ובהתעלות חושים. יותר מכל, וינדאריה רצתה לראות את מאט קרודין ששמו נישא בין צעירי החוות. הוא היה כוכב עולה בשירות הציבורי של הפדרציה וכבר עתה היה עוזר למהנדס המושבה. והוא הגיע איתם. היא התאכזבה מלראות את השוטרים שומרים על הסדר והמשמעת מחוץ להיכל שכן המונים הגיעו להיכל העיר אפילו מכוכבתפוז בעצמה. גם צועריהם, שקיבלו חופשה, הגיעו לטכס שהיה אמור לחתום תקופה בחייהם. הם יקבלו עכשיו גישה לכשרונות המבוגרים – הגם שעדיין נחשבו לילדים מבחינת החוק.

מרחוק שמעה את צעקות המפגינים. מהוריה שמעה וינדאריה עוד בטרם עלתה לספינת האוויר שויכוח היה נטוש מתי לתת את הכשרונות – האם בגילה או בגיל עשרים ואחת? הוריה תלו את האשמה בפינוק היתר ובנהנתנות של הקלאמניטים. לו חיו בעולם אמיתי, הנחיצות בכשרונות הייתה מובנית מאליו. נוכחות שמיים כחולים ועלים בשרניים סגולים גרמו לאנשים לשכוח את הערכים שהביאו את הפדרציה המהוללת לאן שהיא נמצאת כיום. וינדאריה דווקא לא התגעגעה למרחבים הסגורים של העולם ממנו באו. רק המבוגרים, הודות לכשרונותיהם, יכלו להלך תחת השמיים בעוד הילדים נחבאו מתחת לאוהלי העור. כאן יכלה לנשום את אוויר העולם הצח, הרענן ובלי מסננים. עם זאת, הסכימה עם הוריה. היא לא רצתה לחכות יותר לכשרונות.

"בוגדים!" נהמו הוריה למראה קבוצה של בני חסות שבתאים, לוקחת את ילדיה לעבר הטכס, "דווקא אתם לא ראויים לאף כשרון!" נהמו כמה מהמבוגרים האחרים. המנהרה הכסופה הבוהקת נפתחה לעברם, מובילה אותם אל החצר המרכזית של היכל העיר. השבתאים מיהרו להיחפז קדימה לעבר החצר בעוד האחרים נוהמים. אחד מהם אפילו חפן ענבים שקטף בטרם מועד מבחוץ והשליך אותם לעברם. השבתאים לחמו איתם כתף אל כתף מול כדור הארץ הזקן רק כדי להתהפך כנגדם כשהנסיבות השתנו לטובתם. ובכן, כדור הארץ הזקן לא היה שם כשהפדרציה כבשה את ירחיהם. וינדאריה ריחמה עליהם. בשקט, כמובן. עם הורים כמו שלה, הם עשויים לגרש אותה מהבית על הפגנת רחמים כזו.

"הנה סמאר ניס-גמאר." הצביע אביה לעבר נערה גבוהה, מלווה בגברת גבוהה וזעופה, שתיהן בחליפות גוף צהובות כשיערה של וינדאריה, "הוריה כפויי הטובה מפגינים בחוץ על שלילת זכות המוענקת אפילו לבוגדים כשבתאים."

"אז מי האישה שאיתה?" שאלה וינדאריה, לומדת את סביבתה. הנערים והנערות היו מיעוט מבוטל לעומת שטף המבוגרים שזרם דרך המנהרה הכסופה. היא לא התעכבה על צבע עורם או שיערם. אלה ישתנו ברגע שיקבלו את כשרונותיהם. המבוגרים דווקא חזרו לצבעי נעוריהם דווקא לכבוד הטכס כך שאי אפשר לדעת איך נראו בחיי היום יום שלהם. אפילו חליפותיהם היו וורודות, שחורות וחומות כחליפותיהם של הנערים שהם ליוו. וינדאריה הייתה בהירת עור ובעל שיער זהוב, מפותל מסביב לראשה וקצת פרוע. הוריה התירו לה לגדל את שיערה עד כמה שזה לא הפריע לה למלא את חובותיה בחווה שלהם. לא שווינדאריה שנאה את זה. אנשי השוליים בחוותם עשו את כל העבודה הקשה באמת. עבדים לכל דבר פרט לשם.

"עובדת הרווחה שלה." הסבירה אמה "כשהוריה סירבו לשלוח אותה לטכס הזה, בתי, הפדרציה שללה מהם את זכויותיהם על בתה מחמת הזנחה הורית. אני מרחמת עליה – " עליה אמה ריחמה אבל לא על השבתאים הבוגדים שעבדו בפרך בחוותה " – לגור לבד, מחוץ לחיק משפחתה. אסור לה לתקשר איתם בשום צורה שהיא."

"ברצינות, יקירה, את לא חושבת שהיא צעירה מכדי לדעת שקיימים דברים נוראים כאלה בעולם כמו הזנחה הורית." התרעם אביה בחומרה ולחץ את ידה של וינדאריה. כמה בכו. אחרים רעדו בעצבנות. כמה מההורים לחשו דברי נחמה באוזני ילדיהם. ופה ושם, וינדאריה הבחינה בעוד נערים ונערות מלווים על ידי עובדות רווחה. גם אותם הוריהם לא אהבו מספיק כדי שייקחו אותם מחסותם לנצח. בניגוד למה שהוריה חשבו, וינדאריה ידעה. אי אפשר לגדול באיזור החוות בלי לשמוע עליהם. בהפסקות, וינדאריה הייתה תמיד צריכה לשחק את עובדת הרווחה כשהמקובלים משחקים את ההורים ואת הילדים שלהם. חסרי המזל שיחקו את השוטרים שליוו אותם.

ואביה החזיק את ידה כדי שלא תרעד מאימה. טכס הענקת הכשרונות היה מספיק מפחיד. עיניה של וינדאריה סרקו כמעט אוטומטית בחיפוש חבריה מהחוות. האחד שהבחינה בו, פאלון, הופרד על ידי מאסות של מבוגרים. היא גם לא עמדה לנטוש את הוריה בנהר הזה, נהר האדם הזה.

המנהרה הכסופה נפתחה לבסוף לגרם מדרגות שירד למטה, בין מושבי האבן, לעבר במת האבן הנישאת, הכתומה. אמה אמרה לה מבלי שתשאל שהאיש בחליפת השרד שהיא רואה הוא נשיא עולמם קלאמניטיה. היא הייתה מספיק מבוגרת להבין שהמבוגרים דיברו על קלאמניטיה, הם דיברו על שלושת העולמות המיושבים של קלאמניטיה. האיש, אשר ראתה את צדודיתו המטושטשת בזווית עינה, היה האדם שאזרחי הפדרציה בחרו למשול בעולמם.

"אנחנו יכולים לשבת ליד פאלון?" שאלה וינדאריה, מצביעה לעבר דמותו הנסחפת לאיטה מהם עם נהר האדם. אביה אמר, מבחין בנער כמוהה, "יקראו לפאלון לפנייך, וינדאריה. אחרי הענקת הכשרונות, הוא יהיה קצת בהלם."

ואמה כיוונה אותם למושב בין שתי משפחות מהחוות שעם ילדיהם וינדאריה לא הסתדרה. היא לא רצתה לשבת איתם. אמה הבהירה לה שזה המקום הכי טוב שיוכלו לשבת בו. וינדאריה רצתה לשבת ליד פאלון. היא קיבלה את גזר הדין של הוריה. הילדים האחרים החמיצו את פניהם כשראו כשמשפחותיהם זזות כדי לתת לה ולהוריה מקום לשבת ביניהם. והוריה שקעו בשיחה עליזה עם משפחת גראבן. ובנם פשוט הוציא לשון לעבר וינדאריה. הוריה והוריו פשוט שקעו בביקורת על כל מה ששזפו עיניהם בכוכבתפוז בכמה דקות בין ספינת האוויר להיכל העיר. הנערה של בני ויג'ום פשוט עיקמה את זווית שפתה לעברה. היא תמיד שיחקה את האמא.

ואז כולם שתקו. מבין הנאומים שהושמעו בחלל ההיכל, וינדאריה זכרה את נאום הנשיא. "כשאנחנו משקיפים לאחור על העבר העכור, עוד בטרם עזבו אבות אבותינו את כדור הארץ הזקן, רואים אנחנו איך הכשרונות סילקו את כל המסגרות הישנות. לא עוד אפליה. לא העדפה לטובה. רק מי שאתה ומי שאתה יכול הודות לכשרונות. חברתנו, ששמה מאחוריה את התלות במכונות, שמה את פניה לעתיד בו גם המסגרות הקיימות ייפלו גם הן. וכולנו נהיה מאוחדים תחת הפדרציה."

הנאום השאיר את המבוגרים קרים ומרוחקים. הם לא ראו שום דבר משותף ביניהם לבין הקלאמניטים שהתייפחו למשמע המילים החמות. אפילו וינדאריה טמנה את פניה בידה. והגניבה דמעת התרגשות. הנער של משפחת גראבן אפילו פרץ בצחוק והנערה של משפחת ויג'ום הזעיפה פנים. למרות שלא ראתה את פניו של פאלון, וינדאריה הייתה בטוחה שבכה. לפעמים נראה לוינדאריה ולחבריה קיילה, סייפרין ופאלון שהמבוגרים פשוט כפויי טובה על החסד שניתן להם על כך שיישבו אותם איפה שיישבו אותם. כשהיא שאלה את הוריה לעניין, אמה סטרה לה. והיא אמרה לה שהיא צעירה מלהבין מהי הקרבה אמתית. המקום הזה לא היה לפי ערכיה. המקובלים, כמובן, חשבו כמו המבוגרים. זו הסיבה שהם היו המקובלים בין היתר, כמובן. וגראבן וויג'ום היו המקובלים שבמקובלים. והם הסתכלו על מישהי כווינדאריה מלמעלה בתערובת מקובלת של רחמים והתנשאות מוסווית רק בקושי.

ואז התחילו לקרוא לאנשים בסדר לפי שמות המשפחה. וינדאריה שפשפה את עיניה השחורות במחשבה שהיא מדמיינת אבל האם ארכי טכסי הענקת הכשרונות לא השתנו מאדם לאדם. היא העזה לשאול את אביה והוא אמר שהוא מופתע שהיא, בגילה הצעיר, קלטה עובדה זאת. הוא יסביר לה בהמשך שרק אזרחי הפדרציה קיבלו את כל הכשרונות. השבתאים לא קיבלו את אלה שהתגלו אחרי בגידתם. ובני הארץ המעטים רק את הבסיס. וינדאריה אמרה לאביה, בעודם מטלטלים באוויר בדרכם הביתה, שזה לא הוגן. הרי כולם אזרחי הפדרציה כפי שאמר הנשיא. אמה פשוט אמרה לה שהיא תמימה אם האמינה לנוכל. כל זה היה בעתידה כשקראו לה בשמה: וינדאריה הולט. הנערה ממשפחת וויג'ום שיכלה את זרועותיה והזעיפה את פניה על כך שקוראים לווינדאריה לפני שקוראים לה, המקובלת.

וינדאריה הספיקה לשמוע את אמה מסבירה לה שקוראים לפי שמות המשפחה. רעידת אדמה עברה בעמוד השדרה שלה לנוכח כל המבטים כשירדה במדרגות לעבר הבמה המרכזית. מהנדס המושבה רכן לעברה וקנוקנות אפורות קטנות יצאו מכף ידו הימנית. וינדאריה לא נרתעה. זה היה אחד מכשרונות המבוגרים שראתה מדי יום ביומו אצל הוריה. היא רכנה על מנת שהקנוקנות האפורות יחלחלו לכל תא ותא בגופה. ויעניקו לה כשרונות. בזווית עינה הציצה בהערצה לעבר מאט קרודין, עוזרו של מהנדס המושבה. להפתעתה, עיניו של מאט קרודין זהרו בזוהר חולני ומפחיד. וינדאריה נרתעה כמעט מבלי להבין זאת.

"אל תזוזי." אמר מהנדס המושבה "התאים החכמים כבר נמצאים בתוכך. אני רק מפעיל... אותם."

עוזריו של מהנדס המושבה, מאט קרודין וחבריו, עזרו לה ללכת למקום אליו הובלו הנערים והנערות שכבר הוענקו להם הכשרונות. הוריה אספו אותה משם בסוף הטכס. זיכרונותיה של וינדאריה היו חלשים במקרה הטוב ומעורבלים תחת הצפנה כבדה במקרה הגרוע. היא זכרה רק קטעי שיחות עם הוריה לפני הרגע ההוא בו התעוררה בלילה בחווה.

"לא עוד פעם." קראה אמא, גרזן קשקשים אפור מתהווה מעל כף ידה, "לא עוד ילד!" וניסתה להפריד את ראשה של וינדאריה מעל גופה. הסביבה זהרה לנגד עיניה הממצמצות. היא לא הבינה למה אמה תקפה אותה. היא שמעה את אביה בוכה בעודה בורחת מאמה, צועקת אחריה עם גרזן כף ידה נישא מאחוריה. וינדאריה כבר הייתה קצרת נשימה כשמצאה את נקבובית חלל-הביניים בחצר החווה וברחה משם. לפתע היא הבינה הכל – כיצד להיכנס, לשרוד בחלל הביניים, ולצאת מהנקבובית. זה היה מוזר מבחינת וינדאריה. רק יחידי הסגולה הורשו לדעת זאת. האנשים שמשכו במרכבות שהביאו אותם לעולם זה... אבל כשאמה המטורפת מאחוריה, וינדאריה העדיפה לעשות קודם ולנתח את זה אחר כך.

אפופה בריקנות המתעתעת של חלל-הביניים, וינדאריה בכתה.
 
סיפור נחמד, העולם קצת מסובך אבל הצגת אותו יחסית טוב. לא הבנתי מה זה חלל הביניים. בכל מקרה, מחכה לחלק הבא!
 
תודה על התגובות. :D

כוכבתפוז הוא שמה של בירת העולם של קלאמניטיה (שנקרא אחרי קלאמניטי ג'יין). מדובר בתרגום מילולי של שם העיר - אוראנסטר ("מצודת אוראנוס", מעין קטע של יוהרה מצד אלה שהקימו את העיר להשוות את עצמם לאימפריה הרומית שגם הרבה מהיישובים בבריטניה מסתיימים ב-טר). לא קלטתי שייתכן שיש פה אפשרות לחידוד לשוני.

לגבי ספירות עור, מממ... חיפשתי מילה מתאימה לבתים שצמחו מעורם של המקומיים. הלכתי לבסוף על 'אוהלי עור'. נראה לי שניתן להבין מההקשר שמדובר באוהלים שמעוצבים במגוון צורות.

לגבי חלל הביניים, אולי אכניס הסבר בחלק הבא. בגסות, העור של היקום שמעבר לו משתרע התוהו-ובוהו הבין-יקומי. מכניזם של החלל הרגיל יוצר מעין מנהרות מוארכות שניתן לטוס בתוכן באמצעות התאמה ביולוגית מיוחדת (במקרה של האנושות) או טכנולוגיה מתאימה. הן נקראות בסיפור "נקבוביות".
 
הייתה זו החווה של משפחת דרייפוי, המשפחה של פאלון. היא כבר בדקה אצל קיילה וסייפרין וגילתה שהן אינן. המשפחות שלהן התנהגו כאילו הן מעולם לא התקיימו בחייהן.

עתה וינדאריה הייתה חשופה לשטף התקשורת המתמיד שזרם דרך קלאמניטיה אל עולמות הפדרציה שמעבר להם. מאמה למדה וינדאריה שחלל הביניים היה העור של היקום שהגן עליו מפני התוהו ובוהו הבין-יקומי. היא ייאשה את אמה כשהתחילה לפהק כשזו נסחפה בהסברים על תחום ההתמחות שלה: הקוסמולוגיה של חלל הביניים. האנושות יכלה לנוע בו רק באמצעות כשרונותיהם של טייסי וסיירי הזו שנקראו "זאבי חלל" ולתקשר דרכו. הנקודה בה וינדאריה נרדמה הייתה בה אמה התחילה לענות לשאלתה למה היא לא מועדת על הנקבוביות שהובילו לחלל הביניים. משהו על המימדים שמעבר לה. הרבה מתמטיקה. תמונות ושברי מילים הסתחררו בתוך ראשה כשעמדה על הגבעה, מביטה מטה לעבר חוות דרייפוי הדוממת.

ברקע וינדאריה שמעה את ההפגנות של אלה שרצו לדחות את הענקת הכשרונות לגיל עשרים ואחת.
קריינית אחרת הצביעה על שלבי המחלה בטון ילדותי ומתנשא להחריד: "בשלב הראשון, אתה מאמין שאתה יכול לחצות מרחקים עצומים בהרף עין. בשלב השני, אתה מאמין שאתה יכול להטיל אשליות. בשלב השלישי, אתה מאמין שאתה יכול ליצור חומר. בשלב הרביעי, אתה כבר מאמין שאתה שולט בחומר והוא נע לפקודתך. בשלב החמישי, אתה מאמין שאתה שולט בשדות הכח. ובשלב השישי, רגע לפני מותך, אתה מאמין שאתה קורא את מחשבות זולתך."
ומקהלה של נערים ונערות, קצת יותר מבוגרים מווינדאריה, ענתה: "זה כמו שאנשים האמינו בידידם הדמיוני בכדור הארץ הזקן. שום דבר טוב לא יצא משני הדברים ביחד." הופיעה גם ד"ר אולידיה רני, הרופאה שניהלה את המחנה. היא גם הסבירה יותר על דרכי הטיפול במחלה. היה גם קצת בידור נורמלי לצד החדשות על הטלת משטר צבאי. המבוגרים ממש השתגעו. אלה כשרונות כמו כל כשרון אחר שהעניקו להם המבוגרים. וינדאריה לא הרגישה חולה.

וינדאריה הלכה על קצות האצבעות שלה כשהתקרבה אל הגדר. מחייה בחוות משפחתה, היא ידעה בשעה זו הפועלים בני השוליים כבר היו בדרכם לעינברון העלובה. היא שמעה את בני משפחת דרייפוי מתכנסים לארוחת הערב שלהם וביניהם שמעה את פאלון. יופי! פאלון לפחות לא הועלם מביתו כמו חברותיה. פאלון היה החבר שלה והיו להם תוכניות. הם קיוו לגלות ביחד את המיניות עתה שכשרונותיהם הגנו עליהם מכשרונות המבוגרים שדיכאו אותם עד עכשיו. וינדאריה ופאלון חשבו שהם מאוהבים אבל קיוו לגלות שזה נכון. הקנוקנות שיצאו מידיה הקלו עליה לטפס על הגדר. היו לה עתה את כשרונות המבוגרים. היא שמעה את פאלון תוחב את ידו בשערה של אחותו הקטנה. לרגע התעורר בה חשד קל. ואז היא משכה בכתפיה וצנחה על אדמת החווה. היא תשמח לאכול אוכל נורמלי אחרי שחיה כל הימים הללו מהענבים הסגולות והבשרניות הללו שצמחו בכל פינה בעולם הזה. המשפחה של פאלון גידלה מטעים סגולי עלים עליהם גדלו מגוון פירות. עוד בהולכה, הרגישה וינדאריה כמה האדמה תחוחה בין השורשים של העצים הנלחמים על אדמתם, הנלחמים על כל שעל ושעל באדמתם. היא חשה שהם אינם מחבבים אותה במיוחד כרגע. היא לא ידעה למה.

היא שמעה את ההורים של פאלון צוחקים על כמה שהם ברי מזל שהעננה העכורה שריחפה מעל קלאמניטיה דילגה עליהם. וינדאריה נעצה מבט באחד מהעצים הבשרניים, שנראה יותר כמו גבעול מגודל מאשר כמו עץ הגון, ותהתה באמת למה היא דילגה עליהם. לא, וינדאריה לא הייתה חולה! אולידיה רני טועה!

עוד כמה שניות של נשימה מתאמצת ווינדאריה דפקה על הדלת. קנוקנה אפרפרה פתחה את הדלת לאוהל הראשי של החווה. האם הייתה זו קנוקנה שיצאה מידיו של פאלון? וינדאריה התרגשה מכך שפאלון הפגין את כשרונותיו החדשים רק בשבילה. ואז נחשף לפניה המקום ריק ושומם כאילו יושביו נטשו אותו לפני זמן קצר. חדר האוכל היה ריק. ולאחר שעברה בחדרי השינה, היא לא מצאה כלום בכיסים הקרומיים ששימשו לאחסון. החשד שלה מקודם היה נכון. משהו חיכה לה במקום.

וכשחזרה לחדר האוכל כדי לצאת מהספירה, השוטרים חיכו לה שם, להבי העור האפורים שלהם שלופים לעברה. הם לבשו את המדים הכתומים של משטרת קלאמניטיה וטור של כפתורים דמויי כוכב על מרכז בגדיהם.

"היכנעי, וינדאריה הולט." קרא אחד מהם "ואם טובתך חשובה לך, בואי איתנו למחנה. חברך פאלון מחכה לך שם."

הנקבובית הייתה מעבר לגדרות החווה. והשוטרים חסמו את כל היציאות מחדר האוכל. וינדאריה החליטה לשתף איתם פעולה עד שתצא לשטח הפתוח. היא לא הייתה חולת נפש. היא הרימה את ידיה והתקרבה אל השוטרים. הם הצמידו את להבי העור האפורים שלהם לגבה בעודם צועדים על האדמה התחוחה לעבר השער. עוד מכאן, וינדאריה יכלה להריח את ההורמונים שהשוטרים השתמשו בהם כדי לשמור על קור רוח. ההורמונים שמוחם שחרר לא אחת סתרו את ההורמונים המלאכותיים ועוררו את הרגשות שניסו להשתיק. זה היה אותו כשרון שאפשר להוריה לדכא את מיניותה. עתה ראתה וינדאריה את ספינתם – ספינת אוויר כתומת בלון שהוסתרה מעיניה קודם לכן. היא החליטה להסתכן ולשאול: "מעולם לא שמעתי על כשרונות כאלו המאפשרים לחקות קולות של אנשים חיים ולהסתיר ספינות אוויר. מנין לכם שאין כשרון להיכנס ולצאת דרך הנקבוביות?"

"אם היה כשרון כזה, לא היינו צריכים את הספינה, חוכמולוגית." אמרה אחת מהשוטרות "זה שאת מאמינה שאת יכולה לעשות את זה, לא אומר שזה נכון. האמת מסתתרת אי שם – "

"ויני, סתמי את הפה." אמר שוטר אחר, מנקה את הרוק מפיו, "את מבלבלת ילדה חולה."

"אני לא חולה! העובדה שיש לי כשרונות שאין לכם לא אומרת שאני חולה!" הכריזה וינדאריה "ומה עשיתם עם משפחת דרייפוי?"

"הם עזבו את קלאמניטיה, ילדה." אמרה השוטרת ויני, שהכאיבה לה עם להב העור האפור, "והרשו לנו להשתמש בחוותם כדי להציב מארב לילדים החולים שמשוטטים להם במדבריות."

אז לא רק אני הצלחתי לברוח. וינדאריה הרגישה כזו הקלה עד שהבינה שייתכן שאלה הנער והנערה שנואי נפשה ממשפחות גראבן וויג'ום. מר גראבן היה מנהיג קהילתם. ייתכן שהבריח את בנו מבעד מועד. לפחות הוא לא האמין שילדו חולה. והיא הבינה שאם הבריח, הוא לא היה משוטט במדבריות. היו לפחות עשרים מילדי החוות שבאו איתה לטכס ההוא.

"היה לך מזל, וינדאריה," אמר השוטר, לוטש מבט לא מלא שביעות רצון בשוטרת ויני, "כל שאר הילדים בטח מסתתרים בעינברון בין כל בני השוליים הממורמרים הללו." וינדאריה הבחינה באמה נוחתת ליד הגדר, קליפת העור העצומה דמויית הבלון מתרוקנת מגז. וינדאריה הופתעה וקיוותה שאמה באה להיפרד ממנה.

אפשר היה ממש לגעת בפחד של השוטרים כשהבחינו באמה המתקרבת, להב גרזן אפור מתהווה על פרק ידה המגוייד. כמה מלמלו על אם שיצאה מדעתה בהנחה שהייתה שפויה מכלתחילה. כל הגראווניצים הללו היה חסר משהו בראש. הם תמיד לא היו מרוצים תמידית. אחד נהם שגם בטירופה, היא הייתה חכמה דיה לפרוץ לרשת התקשורת שלהם, הארורה.

ואז ,בשאגה מחרידה, אמה הסתערה לעבר השוטרים. להב גרזנה פגע בשוטרת וויני שעמדה כפסע מווינדאריה. השוטרת היהירה נפלה על הארץ, ברכיה מתקפלות תחת הכאב העצום, ועם זאת, פצעיה התחילו להחלים הודות לעורה החכם שריפאה.

וינדאריה ניצלה את המהומה. היא הבינה מהעובדה שעמדו להוביל אותה בספינת אוויר שהם לא סומכים עליה שתישאר איתם אם ייכנסו למצב הבלון שאמה יצאה ממנה. השוטרים הרימו את להבי העור האפורים שלהם בניסיון לרסן את אמה שצעקה, בפשטות, "לא עוד ילד!"

וינדאריה הספיקה לשמוע אותם משתלטים על אמה כשהחליקה בחזרה לעבר הנקבובית, בדרכה לעינברון. השוטר אמר שבני השוליים מקבלים בחום ובאהבה את הילדים החולים – לא שוינדאריה הייתה חולה. אם כך, על וינדאריה לחפש בית בקרב בני השוליים הללו.
 
הממ...
הבעיה העיקרית כאן היא שאתה מעמיס בפרטים על העולם, מה שקצת מעיק. הסיפור עצמו כתוב טוב, אבל טיפה קשה לי להתחבר לוינדאריה כי לא הבנתי את רוב המושגים בעולם, אז קשה לי לדעת על החיים שלה.
ובכן, כן, הכישרונות וספירות העור מטרידים על גבול הדוחה. אני מניח שלזה כיוונת?
 
מממ... מרוב עצים, לא רואים את היער. יש לי את הבעיה הזו. בכנות, לא ממש רואים הרבה מחיי היום-יום של וינדאריה פרט לכך שהיא למדה בבית-ספר מאולתר באחד החוות, עבדה בעבודות קלות בחוות הוריה ושיחקה בסימולציה חברתית עם חבריה לגיל. לא ממש עבדתי על העולם מעבר למעט שהייתי צריך לסיפור בערך מתוך הנטייה שלי לנטוע יערות. לא התחלתי את הסיפור עם מושג ברור לגבי חיי היום-יום בקלאמניטיה.

לגבי הכשרונות, הרעיון מאחוריהם היה חברה פוסט-מכנית שמרכזה הוא האדם. הם נותנים לאדם את היכולת להתקיים בלי מכונות מחוץ. רק במבט לאחור הבנתי שהם עלולים להיות דוחים עבורנו. זו לא הייתה הכוונה המקורית...
 
ג
הדחף להתמיר את צורתה בער בה. וינדאריה לא מצאה סיבה טובה למה להישאר כפי שהיא. חבריה היו במחנה והשוטרים רדפו אחריה. בכל רחבי קלאמניטיה כפי שבישרו החדשות נתפסו בני הנוער החולים והובאו אל המחנה. המקום היחיד שפסחו עליו כוחות המשטרה הכל יכולים הייתה העיירה הנדכאת עינברון. לווינדאריה הייתה היכרות שטחית עם הפועלים שעיבדו את אדמות חוותה ויותר מרושם שהם יסגירו אותה לרשויות עולמה.

הצורות שהפועלים נטו לעטות היו צעקניות וחסרות עידון: עור ששלט בו צבע אחד בלבד, עיניים בעלות שני גוונים שונים, ארכים שונים של הגפיים, שרירים נפוחים אך לא... הרבה מזה. לא היה פה העידון של כשרונות המבוגרים כפי שראתה עתה מהשידורים מקלאמניטיה. אולי היו מגבלות שהציבו להם כשרונותיהם המוגבלים יותר שהוענקו להם. וכשעלתה מהנקבובית ליד עינברון, וינדאריה סקרה את עצמה: בעל עור חיוור, ונצנצים מרקדים מתוכו ולתוכו, ידיים ארוכות שהיו עדינות מלעסוק במלאכה, שהסתיימו בטפרים ורודים, אלה שיקפו עיניים ורודות שלא שיקפו את טווח חושיה האמתיים של וינדאריה – שראתה היטב למרות המוגבלות של עיניה החדשות. היא לבשה כותונת עור שחורה ארוכה עם קוצים לבנים שהסתיימה במגפיים ארוכות ושחורות. היא חשבה שהכותונת מעוצבת... מדי. שיערה הצהוב איבד את צורתו המקורית והתפזר בגלים על פניה וכתפיה הרחבים. בשבועות לפני טכס הענקת הכשרונות, אביה אפילו דיבר על כך שיקחו אותה למומחה לשינוי צורה המקומי שידריך אותה בחיפוש אחרי הצורה האמתית שלה. אביה לא רצה שתסיים כאחת הסטויים שלא מסוגלים להתקיים בכוחות עצמם ורוכזו בשכונת העוני – חורדל – בפאתי עיר הבירה כוכבתפוז.האם היא נראתה עתה כבת שוליים צעקנית באמת?

לא הרחק מהנקבובית היתמר מבנה מחומש שעל חמשת כיפותיו נראו חמשת הסמלים – צלב, סהר, מגן דוד, צלב קרס וגלגל רוחות שאמאניסטי. הפועלים קראו למקום "כנסיית הכל בכל" בלעג. רשמית המקום נקרא 'המרכז לשירותי דת' ואף אחד לא קרא לו בשם זה.
אמה נהגה לומר שרק בני שוליים יכלו לבוז לעצמם עד כדי כך שיסגדו לכח עליון כלשהו.

בבית הספר המאולתר שהקימו אנשי החוות, וינדאריה לא שמעה שום דבר טוב על הדתות שקדמו לראציונליזם המבורך של הפדרציה. ואפילו משם שמעה וינדאריה את המשדר: "בשלב הראשון, אתה מאמין שאתה יכול לחצות מרחקים עצומים בהרף עין. בשלב השני, אתה מאמין שאתה יכול להטיל אשליות. בשלב השלישי, אתה מאמין שאתה יכול ליצור חומר. בשלב הרביעי, אתה כבר מאמין שאתה שולט בחומר והוא נע לפקודתך. בשלב החמישי, אתה מאמין שאתה שולט בשדות הכח. ובשלב השישי, רגע לפני מותך, אתה מאמין שאתה קורא את מחשבות זולתך."

ומקהלה של נערים ונערות, קצת יותר מבוגרים מווינדאריה, ענתה: "זה כמו שאנשים האמינו בידידם הדמיוני בכדור הארץ הזקן. שום דבר טוב לא יצא משני הדברים ביחד."

וינדאריה זכרה איך המבוגרים הסתירו את ספינת האוויר. גם הם ידעו להטיל אשליות. לא מדובר בסימן בדוק של טירוף. אחרי שהמשדר הסתיים, ובינתיים וינדאריה הספיקה להתקרב לעבר אחת הכניסות לכנסייה, ולראות גבר שחור כלילה על בגדיו ונעליו. הדבר היחיד שלא היה שחור היה העיניים. הם היו חומות כהות. ממה שוינדאריה למדה, בנצרות, השחור ייצג סוג כלשהו של פורמליות ובן השוליים הזה לקח את הרעיון עד קצהו הצווחני. לו וינדאריה יכלה לייעץ לו, היא הייתה ממליצה לו להבהיר קצת את הגלימה. הוא נראה כמעט כמו צל שהתנתק מהארץ ולבש צורת אדם.

"ועתה האב דיימונד בורק ישא דבריו אל המאמינים." אמר כרוז בלתי נראה לווינדאריה. ההמונים היו דווקא בצורות רשמיות כמו בטכס הענקת הכשרונות: כותונות ארוכות בצבעי הגוף הטבעיים שלהם, שיער אסוף בקפידה בכל הגוונים האפשריים, ישובים בספסלים. לא היו ביניהם אף אחד משכבת הגיל של וינדאריה. היא תהתה איפה הם הסתירו את ילדיהם.

"והנה באים ימים על המאמינים ולשון השטן הזקן תצא לעברם ותלחש שקרים באוזניהם. אני הייתי עד שהשטן לחש לאוזניהם של מעטים והם יצאו להפיץ את בשורתו בקרב צעירי גראווניציה שאיננה איתנו עוד."

"זהו הגל הראשון." התרה האב בורק באצבעו "ואחרי שיתפטם בנשמות הצעירים, יבואו הגלים הבאים בהם ייספו צעירינו אם לא ידגלו באמונה הנכונה ויחתרו לטוהר נשמתם. מאמינים הם שניתנו להם כשרונות יחודיים שאין לאיש מהמבוגרים מהם. טעות בידיהם. כשפים זדוניים אלו והם יעלו במחיר נשמתם. על המאמינים לשקוד על טוהר נשמתם. ולהימנע מפיתויי השטן. התרחקו משערי השמיים שכן לא נועדו לבני התמותה הפשוטים."

"ודרכם של מבוגרים, כשהם מגלים שהצעירים מוכשרים מדי, הוא להיכנס לפחד שמא הם יישארו מאחור והדור הבא יראה אותם כפי שאנחנו רואים את בני השוליים." העירה לידה. וינדאריה הסיטה את מבטה לעבר אישה מרהיבה שעורה היה זהוב, מפוסק במרכזו בסגול, בתוך בגדים לבנים שנעו בספירלות מסביב לגופה הרזה והשרירי. ציפורניה היו פשוטות אך צבועות באדום.

"סמאר ניס-גמאר." אמרה סמאר, שהייתה שיחת היום בקלאמניטיה, "הרגשנו שהגעת. ונשלחתי ללוות אותך לבית המוגן בו תוכלי לפתח את כשרונותייך כפי שהוענקו לך. והיזהרי מלהקשיב למבוגרים. הם לא מבינים כלום כפי שמישהי עם הורים כשלי יודעת."

סמאר הייתה הפנים הידידותיות הראשונות שווינדאריה ראתה מזה ימים רבים. היא הרגישה שעליה לבטוח בה משום שהיא הייתה כמוהה. ומנגד, היא הייתה בטוחה עתה שקהל בני השוליים אחרי שהקשיבו לדרשתו של האב בורק עשויים להיות עוינים כלפיה. הם אף עשויים להזעיק את המשטרה. סמאר נקשה באצבעות רגליה ושאלה: "מה שמך?" בנימה שהבהירה שהיא לא מרוצה מההיסוס. וינדאריה הבינה שאחרים לא היססו כמוהה. "וינדאריה הולט." מסרה וינדאריה את שמה בלי חשק רב. עיניה הכחולות של סמאר נצצו. היא ליטפה את ידה החיוורת של וינדאריה ואמרה: "בואי הצטרפי אל האחרים, וינדאריה."

בעוד הולכת אחריה, מבטה של וינדאריה התעכב על הבלחי הזוהר הקטנים שהתעצמו ככל שהתקרבה לבית המפלט. היא הרגישה כאילו ראשה פועם בין התפרצות לבין התפרצות. הארץ התמלאה במטפסים קוצניים סגולים עם קוצים שחורים. בית המפלט עצמו היה במכתש שפער מטאוריט – רסיס מהטבעות של ענק הגז הוליידי – שפגע לפני זמן רב בקלאמניטיה. רסיסים ממנו היו מפוזרים על מדרונותיו המעגליים שיצרו מעין במה למטה. מטר של ניצוצות פילח את שדה הראיייה שלה כשנכנסו לתוך סבך המטפסים. וינדאריה נעקצה על ידי כמה מהקוצים של המטפסים ונפלה על האדמה, מצחה פועם. החולי היה זר לעולמה. הכשרונות של המבוגרים היו כה יעילים בהפיכת העולם לבריא עד שהחולי נשכח. וסמאר התוותה באוויר מסביבן חדר בידוד שהדף את המטפסים הארסיים. היא חרצה דלת לעצמה ויצאה מהחדר. הנקבובית הייתה רחוקה הפעם מכדי שתברח.

"וינדאריה," אמרה סמאר, לוחשת מעבר לקיר, "את עדיין לא מוכנה. אשוב שתהי מוכנה."
 
פרק טוב, אהבתי את הרפרנס לנצרות, אם כי ראיתי כוהני דת ונזירות גם בגלימות לבנות (ולקרדינלים יש גלימות אדומות). המטיף נשמע כמו משהו אוונגליסטי.
 
תודה על המשוב החיובי. :D

עד כמה שהבנתי, דיימונד בורק הוא כמר קתולי למרות שייתכן שהוא אוואנגליסט. הוא גם צריך להתחרות על תשומת הלב של קהל המאזינים שלו עם כוהנים של אמונות אחרות במרכז לשירותי הדת ומכאן הבחירה בסגנון הדרשה שלו. יש לו עוד הופעה בהמשך.
 
וינדאריה בערה. הקירות חסמו כל אפשרות לתקשורת שהייתה מאפשרת לדמה החכם להוריד נסיוב נגד הארס של המטפסים שבטח פותח עוד בטרם התיישבו בקלאמניטיה.

בהתחלה, כשהארס לא היה חזק, וינדאריה יצאה להגנתה של סמאר. היא ידעה שהשוטרים אורבים בכל פינה מפינותיה של קלאמניטיה והיא הייתה עשויה להיות מודיעה שלהם. ווינדאריה היססה לבטוח בה. כשהארס טיפס במעלה עמוד השדרה שלה, וכבר חלף יום, ההבנה לרגשותיה של סמאר התחלפה ברעב ובכאב שגרמו לוינדאריה לחשוב שהיא רואה את עצמה וכל החדר מלא בזהרורים. כל העת ההיא ניסתה להשתמש בקנוקנות לפתוח את החדר ומצאה שהקנוקנות פשוט מחליקות מעל החומר הכמו פלסטי ממנו נוצרו הקירות. וינדאריה לא הייתה הראשונה שסמאר כלאה מאחורי קירות אלו. ואז נולדה בה טינה קלה.

"מי יודע כמה היא הרעילה בחדר הזה עד שהם היו מוכנים?" סיננה וינדאריה אדומת טפרים לוינדאריה ורודת הטפרים שטענה עדיין שמדובר באי הבנה. "איזו אי הבנה?!" צעקה וינדאריה שחורת טפרים "סמאר רוצה שהכשרונות יהיו שלה!" ושתי האחרות הביטו בה בחשש שכן היא נשמעה לשתיהן מטורפת. וינדאריה אדומת הטפרים נהמה: "וכמובן שהייתי צריכה להיות זהירה יותר איתה."ווינדאריה שחורת הטפרים הוסיפה: "להרוג אותה לפני שיצרה את החדר, הארורה!"

וינדאריה ורודת הטפרים תהתה למה היא מדברת אל עצמה. האם זו השפעת הארס הזה? "את לא מדברת אל עצמך!" צעקה וינדאריה שחורת הטפרים "אנחנו חלק ממך בדיוק כמוך. בגלל הארס, את לא מספיק חזקה לסתום לנו את הפה, ואז וינדאריה שומעת אותנו!"
"את כולנו. אלמלא אנחנו, היה פה הרבה יותר רועש." הסכימה וינדאריה אדומת הטפרים.

"אני חולה." אמרה וינדאריה ורודת הטפרים, לשה את פניה החיוורות בטפריה הורודים, "עכשיו זה ברור. המבוגרים צדקו."

"המבוגרים טעו!" צעקה וינדאריה שחורת הטפרים, חושפת את ניביה בהצהרת כח אפלה. וינדאריה אדומת הטפרים קימצה את ידיה לאגרופים, מבחינה בהזדמנות נקרית לפניה, "תשמעי, אני יכולה להוציא אותנו מהחדר. את רק צריכה לעשות את עצמך קטנה קטנה."

"לא!" קראה וינדאריה שחורת הטפרים, תוקפת את האדומה, "אני אוציא אותך מהחדר!"

ניצוצות ריחפו כל העת בחדר, חורכים את הקווים שיצרו את הקירות המשתנים תמיד. וינדאריה חשה שהיא כל אחת מהן ואז הביטה בעצמה מבעד לעיניהן של כל אחת מהן כאילו ריחפה מעל לגופה. הניצוצות סביבה היו רעב. הניצוצות סביבה היו כרסום מתמיד. היא הרגישה חלשה. מבעד לעיניה, כשעברה מבעד לכל השלוש, כולן נראו זוהרות כאילו אף אחת מהן לא הייתה אמתית וכולן היו אמתיות. היא כבר לא ידע מי היא האמתית ומי היא ההזיה. "אני!" קראה האדומה בנחישות. "אני!" קראה השחורה, משתוללת בטירוף. גפיה התחילו להתפתל כאילו זרם חשמלי עבר לאורך גופה. הוורודה לא אמרה מאומה, שקועה בפחדיה ובחולשתה. השחורה הריחה את החולשה ותקפה את הוורודה בשטף רשע – רק כדי להיקרע לגזרים מהאדומה.

עתה וינדאריה פקחה את עיניה האדומות וידעה. החדר לא היה מחובר לאדמה. היא שלחה את קנוקנותיה מתחת לקירותיו המשתנים תמיד והרימה אותו מעל לראשה כדי להעיף אותו. ואז ראתה את המטפסים הסגולים כהים, בשרניים ומפתים למרות קוציהם הארסיים. עתה שהחדר לא חסם אותה, דמה החכם נעור, יוצר את הנסיוב שכה ייחלה לה קודם בתמימות. המבוגרים לא יעשו עבורה, עבור וינדאריה, כלום. היא צריכה לעשות הכל עבור עצמה. וינדאריה חייכה, חושפת שיניים בוהקות, ושקעה בשינה, נותנת לדמה החכם לרפא אותה. בחלומותיה היא שמעה צרחות. את הצרחות של אויבותיה מושבות למקום ממנו באו. מתהום הנשייה של מי שהיא הייתה. ובשנתה, וינדאריה חייכה. כשתתעורר, היא תתמודד עם כל אתגר שסמאר תציב לפניה, הארורה. היא לא הספיקה להתעמת איתה כשסמאר בעטה בה, מעירה אותה מחלומותיה.

"אנחנו יוצאים לתקוף את המחנה. את שומרת, וינדאריה, ביחד עם אלאן." אמרה סמאר "קדימה אני רואה שעברת את מבחן הקבלה הקטן שלנו."

כל דחף להתעמת איתה נעלם לעומת הרצון לראות שוב את חבריה. הניצוצות ריחפו לפניה כשהאדומה והוורודה נלחמו ביניהן על העליונות. סמאר חשקה את שפתה החומה ואמרה: "את מתכוונת לעמוד פה כל היום?"

והוורודה דחפה את האדומה לתהום הנשייה, שומעת אותה מיתדרדרת במדרון האפל מטה. "אני מרגישה כמו חדשה." אמרה וינאריה, פוקחת את עיניה הוורודות, "קדימה למחנה!" סמאר הנהנה והובילה את שתיהן לעבר הנקבובית הקרובה ביותר. בעודה צועדת אחריה, וינדאריה שמעה את הלחישות האפלות של האחרות לא לתת לסמאר לחמוק מעונש הולם. מסביבה הרגישה בנהר חיוור וחסר צורה זורם מסביבה של צורות מטושטשות שנעו מהר מכדי שתצליח לתפוס פרטים מצורתם. וינדאריה נאחזה ברצון לפגוש את חבריה כדי להשאירן מאחוריה כשנכנסה לנקבובית, מתכוונת ללבן את העניינים עם סמאר בהמשך.
 
תודה על התגובה. :D

הרעיון מאחורי החדר דומה לרעיון מאחורי תא בבית סוהר - הוא מפנה אדם כנגד עצמו. אחרי תקופה מסוימת, הוא מוכן להצטרף לקבוצה. סמאר הייתה משחררת אותה משם בסופו של דבר. אצל וינדאריה, ישנו האספקט של הארס שמעצים את חוויית הכליאה אבל גם בלי זה, הוא די אפקטיבי למרות שהוא לא עובד על שמוקים אנוכיים.
 
ה
המחנה ישב פשוק בצלה של עיר הבירה כוכבתפוז. הוא היה מוקף בחומות קוצניות ובשומרים שריחפו כבלונים מעל החומות. את וינדאריה ואלאן הציבו ליד הדרך שהובילה לכוכבתפוז כדי שידווחו על ספינות אוויר חמושות של המשטרה שמגיעות מהאיזור הזה.

"כפי שאני רואה את זה." אמר אלאן, לאחר שנשארו לבד, זחוח בהבעתו החיוורת, "את תשמרי ואני אראה אם "בית התענוגות של הנסיכה פלאיה" עדיין מציע את שירותיו." אלאן גארבן, בנו של נשיא גראווניציה לשעבר, היה גבוה בצורתו הנוכחית ובעל עור חיוור משלה עם שיער בצבע תות ועיניים כחולות. וינדאריה תהתה איזה דרך ייסורים הוא עבר בימים האחרונים אם הוא עדיין מרשה לעצמו להתבטל ככה. היא שמעה את הקולות דורשים ממנה לעמוד על שלה ולנתק את אלאן מהניסיון להקים קישור ל-"בית התענוגות". שניהם שומרים או שניהם מבלים. והוריה של וינדאריה גידלו אותה טוב מדי כדי שתתפנק. והיא התכוונה לבלות אחר כך עם פאלון. אחרי שתתעמת עם סמאר, כמובן, על מה שעשתה לה. היא תהתה אם גם את אלאן היא בישלה בחדר הבידוד במשך ימים בלי אוכל.

אלאן הצליח לפתוח ערוץ ל-"בית התענוגות". הוא חשב לעצמו שווינדאריה יכלה להיות בילוי חמוד לאחר כל הסיפור הזה עם אינדירה. לא, הוא צריך מישהי מקצוענית כדי שתשכך את כאבו אחרי שאינדירה בחרה בסמאר על פניו. והם היו תקועים בחדר רק יום. עכשיו אינדירה נמצאת עם האחרים במחנה. למרות שהוטל משטר צבאי על קלאמניטיה, מקומות כמו "בית התענוגות של הנסיכה פלאיה" היו עדיין פתוחים. היו להם לקוחות נאמנים במקומות הגבוהים. אלאן היה בדרך כלל עם אביו כשנכנס למקום המופלא הזה שהציע נשים מקצועניות שהבינו הרבה יותר בחיים מנערות מתוקות כשוקולד כווינדאריה. אפשר היה לבחור איך הגברת שלך תראה. הוא כבר החליט שזו תהיה סמאר שעתה תיעב. לא שהוא היה מאוהב באינדירה. הם פשוט היו החברים הכי טובים. ביחד הם רדו באחרים. רק הוריהם כבר רקמו במחשבותיהם רעיונות לזוגיות ביניהם כאילו הם עדיין בגראווניציה והוריהם הם עדיין נשיא גראווניציה ומהנדס המושבה. אביו היה צריך מקום כזה בו קיבלו תשלום כדי להזין את האשליות שלו. ועתה אלאן היה צריך שיזינו את אשליותיו. הוא ידע שהסיכויים שלו להניח את ידיו על צווארה הענוג של סמאר ולחנוק אותה שואפים לאפס. הוא יכול לחנוק אותה שם.

עיניה של וינדאריה התרחבו כשהשקיפה לעבר המחנה. המבנים התעוותו בעוויתות כששוטרים מסתובבים במבוכים שנוצרו בתוך המסדרונות, מחפשים אחרי ילדים אבודים. כמה מהם שיצרו בכל זאת קשר עם הילדים האבודים הפכו לאנרגיה טהורה והתפזרו. היא ראתה את החומר מתעצב סביבם בעודם תועים במבוכים, מתעצב סביבם כדי להרוג אותם. נראה שלנערים והנערות שהובילה סמאר לא היה כל קשר לזה. היא לא הבחינה במישהו שעומד ומרכז את כל הפעילות הזו כאילו הם היו רק המוליכים של הפעילות ולא מחולליה.

"ברוכים הבאים לבית התענוגות של הנסיכה פלאיה, לקוח מכובד." נשמע קול נשי באוויר – באופק נראו ספינות אוויר של המשטרה מנסות להיחלץ ממעגן בתוך כוכבתפוז הנצורה. האם אין סוף לכוחות שהמשטרה יכולה להטיל לעברם או שהם גייסו את כל התושבים?
"שמי אלאן גראבן. אני רוצה להיות אדון כאב." ביקש אלאן, מלקק את שפתיו בעונג "ואת סמאר ניס-גמאר כשפחתי. תרשמו את התשלום על שם לודיג גראבן."

"חשבונו של לודיג גראבן מכיר בך כמורשה." הפתיע הקול את וינדאריה "אדון הכאב." ואז פתאום השתתק הקול והתחלף כשנשמע קול אחר שהיה מוכר לווינדאריה מהחווה. "אני רואה שמישהו ממכם עקב אחרי שביל פירורי הלחם לעינברון שהשארנו לכם." אמר השוטר שדיבר בגנותם של בני השוליים בעת המפגש בחוות דרייפוי "אם נותרה בך מספיק אנושיות ללכת למקום הדוחה ההוא, אתה יכול לשרת את הפדרציה ולדווח לנו. הנסיון שלנו לאסוף את כולכם נכשל כפי שעיניכם רואות בזה הרגע."

ועוד שוטרים מתו למטה, גופם מתפזר לארבע רוחות השמיים במפץ טהור של אנרגיה.

"מאיפה יש לכם כל כך הרבה שוטרים?" שאלה וינדאריה, מלכסנת את מבטה לעבר ספינת האוויר שהצליחה לדחוף את עצמה מחוץ למעגן. היא שמעה את השוטר מקלל אותו בשקט – הוא אמר: "אם תשרוד, בקש מאביך לללמד אותך לפתוח ערוצים פרטיים.
וינדאריה, אנחנו לא המשטרה. אנחנו הכוחות המיוחדים. ויש לנו הכשרה שהוא מעבר להכשרתם. זוכרת את הספינה הבלתי נראית. לא כל השוטרים שאת רואה אמתיים."

ואז הבינה וינדאריה שהשוטרים משדרים מידע. אם ניתן לקלוט מידע, ניתן לשדר מידע. לילדים הספינה הייתה בטח נראית לחלוטין. הכשרונות שלהם הפכו אותם לקלים להטייה. המציאות שהם חווים בחושיהם לא אמתית. היא זכרה שהשוטרים האחרים במאסף שתקו. האם ויני והשוטר האחר היו השוטרים האמתיים היחידים שם?

"אולי תסבירו לנו את הצד שלכם ואל תתייחסו אלינו כילדים קטנים." אמרה וינדאריה "אתם מתנהגים כמו משוגעים כל הזמן. ואתם מצפים מאיתנו שנעקוב אחריכם בעיוורון."

"תפתחי ערוץ, וינדאריה." אמר השוטר "ספינות האוויר שאנחנו שולחים עכשיו ממילא לא יגיעו בזמן. הן מותקפות בדיוק כמו המחנה." ואחד הבלונים של ספינות האוויר התפוצץ, מפזר איברים ודם על פני כל כוכבתפוז. אלאן הקיא ליד וינדאריה למראה הזה. אלמלא משהו בלתי נראה החזיק אותו, הוא היה בורח מהמקום.

וינדאריה פתחה ערוץ והייתה ביחד עם אמה והנשיא גראבן, יושבים מול נשיאת הפדרציה. הם היו בלישכתה המוארת בפנסי גז צפים, כיפותיהם אדומות. מעבר להם נשקפו טבעותיו של אורון בכבודו ובעצמו, עולם הבירה של הפדרציה הטרנס-אורנית ומקור שמה הנוכחי. דיוקנאותיהם של קודמיה – נשיאי הפדרציה ואז ראשי מועצת הקונפדרציה של המלחמה – הבהבו כרוחות רפאים מעברה של הפדרציה. הקירות היו כתומים ומתולמים כאילו הלשכה עצמה הייתה זקנה מעבר למניין שנותיה של הפדרציה הטרנס-אוראנית. וינדאריה חשה ב.. תבונה שוכנת במוטותיה. היא לא נתנה לזה להסיח את דעתה מהמחזה ששוחק לנגד פניה.

"את הקוסמולוגית." אמרה נשיאת הפדרציה "תסבירי במילים פשוטות שגם אני אבין."

"מדובר בישות אנרגיה." הסבירה אמה בנימה מיושבת, שהסתירה את המתח בעמידתה, "הישות ניזונה מתודעות. עם זאת, - " פנתה ללשון יבשה במיוחד כדי לחפות על רגשותיה, " – נראה שהתודעות צריכות להגיע למצב מסוים כדי שהישות תוכל להיזון מהם,
הנשיאה. הכשרונות שלנו עשו את התודעות שלנו נגישות לישות האנרגיה הזו אבל – "

" – אבל הבן שלה." התערב הנשיא גראבן "הוא הושפע ראשון מהתצפיות שלה בישות." אם אמה הייתה אדם אלים יותר, לגראווניציה לא היה נשיא עכשיו. היא אמרה, בקרירות, "הוא צריך לשנות את התודעות כדי שיגיעו למצב הזה. בהתחלה חשבתי שבני פיתח כשרונות מיוחדים שלא היו של אף אחד אחר. הייתי גאה בו עד שהבנתי לאן זה הוביל. ועד אז – "

"גראווניציה הייתה אבודה." אמר הנשיא, מביע את צערו. נשיאת הפדרציה אמרה: "ליל, הפדרציה משתתפת בצערכם."
וינדאריה הייתה המומה.

"בקיצור," אמר השוטר, מסלק את ההקלטה, "אנחנו תחת התקפה של ישות חייזרית, אזרחים."

"אנחנו רק ילדים." הביע אלאן את דעתו. וינדאריה הייתה נבונה דיה להבין שזו לא תשובה – הם ימותו. השאלה היא רק כמה זמן יחלוף עד שהם ימותו. זה פשוט סידר לה יותר מדי טוב את כל הפרטים שהיא שמעה עד עכשיו. השוטר ענה, בנחרת בוז, "לפני אלף שנה, גבר בגילך היה כבר נשוי ואב לפעוט אחד מצווח לפחות. לא שמעתי את התשובה שלך."

"אני לא חושבת שיש לנו יותר מדי זמן." אמרה וינדאריה, מסתכלת לעבר הקרב במחנה. השוטר משך בכתפיו בצד השני של הקשר ואמר: "לא שכל דבר לפני אלף שנה היה נכון. המוחות שלכם עדיין מתעצבים. זו הסיבה שחרק הענק הזה בחר לשלוק את מוחותיכם – ולא להתעסק עם מישהו גדול יותר כמוני, לדוגמא. זו הסיבה שקיבלתם עתה כשרונות."

"שכחו בערך כל דבר שחשבתם על איך שאנשים חושבים. מחשבה אנושית היא כמו... אוקינוס סוער מסביב לאיים. כל אחד מהאיים הללו חושב שהוא אני אבל רק אחד מהם... הוא באמת אתם. הדרך שבה אנחנו לשים את האוקינוס הזה ליצור אחד המשוכנע שהוא, בעצם, ישות אחת היא מה שעושה אותנו תבוניים." הסביר השוטר כשהנערים ממצמצים.

"חרק הענק הזה הוא רק עוד אוקיינוס, נכון?" שאלה וינדאריה. השוטר ענה, בהתלהבות, "אישה חכמה. במקום שהוא יציף אותכם, אתם תציפו אותו. זה ישאיר אותכם בשליטה."

"לא עוד ילד." צעקה אמה, תוקעת את להב גרזנה בחזהו של אלאן לידה "אין לכם מושג."

וינדאריה נרתעה כשקלטה עתה לאן נפשה של אמה נסחפה על גלי האוקיינוס האפל של התודעה. היא חשבה שאלאן נמצא עמוק יותר, וכחסד, הרגה אותו ראשון. גופתו נפלה על פני האדמה, עיניו נעשות זגוגיות. "הארורה," נהם השוטר "היא שוב פרצה לרשת שלנו!"

מוכנה, וינדאריה חשה את זרמי האור מכים כברקים באדמה מסביבה וניתזים שוב למעלה. עתה היא קלטה שזוהי הדרך בה מוחה מייצג את נגיעותיו של מה שהשוטר קרא לו "חרק". היא חשה אותו דוחף אותה בצורה ברורה ובלי שום נסיון להסוות את עצמו. וינדאריה היטתה את ראשה כשהסופה, הנראית רק לעיניה, מסתובבת סביבה והיא מנסה לפצל את... אמה. אם זה עבד אצלה, היא חייבת להיכנס לתוך האוקיינוס של אמה, לתוך האיים שלה. ולהשיב לה את צלילותה. במעורפל היא זכרה שאי אפשר לעשות את זה לפי התפתחות המחלה. לא שהקריינית מבינה משהו. היא רק קראה את מה שאמרו לה לקרוא בפני כולם.

ואז היא הייתה בתוך אמה. היא כפתה על המקום להיראות כמו האוקיינוס שהוא דיבר עליו כדי שתוכל להבין מה עליה לעשות. ועדיין המקום סער, סופות אפלות השתוללו על פניו. "אמא" קראה וינדאריה, נמנעת בכח מליהכנס לעין הסערה. זו המקום בו שכן טירופה. וזהו בדיוק המקום שהיא לא חיפשה. היא מצמצה כשהיא ראתה את האדומה מרחפת מעל.


"את מבזבזת את זמנך, ורודה." סיננה האדומה בעוד כל גופה של אמה רעד. לקח לווינדאריה זמן להבין שברגע שהרפתה את המושכות, השחורה החליטה לתקוף את אמה. היא החליטה להיפטר מהאיום הזה בדרך הישירה ביותר.

" – אבל אני אוהבת את אמי." קראה וינדאריה מול נוף הסערות של תודעתה של אמה. הפציעות, שכן טפריה של וינדאריה היו חדים, הופיעו כקרעים אפלים בתוך שמי האוקיינוס, מפלחים את הסערות ואת הימים.

"אני חלק מוינדאריה בדיוק כמוך." סיננה האדומה "ואני אהיה הכי חזקה שאוכל כנגדו. אמך היא חתיכת בשר מת מבחינתי. הצרה היא שכדי לזכוח בכח, אני צריכה לבוא איתך. ובשמחה, אשאיר אותך למות כאן... רק שאני לא יכולה לעזוב, ורודה."

וקרעים אפלים חדשים פילחו את הנוף מסביבן. וינדאריה חשה את עצמה נקרעת לגזרים כשאמה קרעה את בשרה ודמה בלהב גרזנה האפור. לפחות השחורה הייתה מהירה לחמוק.

"אני לא יכולה להציל אותה כשהיא מנסה להרוג אותי." הסבירה וינדאריה לעצמה ונמוגה. ולפניה ראתה את אמה, עיניה בוהקות בשנאה, כשלהבי גרזן אפורים נוצצים על שני פרקי ידיה, והפצעים על בשרה מטפריה השחורים, שהוורידו, מחלימים הודות לעורה החכם. אותו הכשרון שריפא את וינדאריה ברגע הזה.

ואז האדמה הסתלסלה לצורתו של קוץ ועברה דרך גופה של אמה, שלולית דם נשפכת על האדמה בצל הרעמים של סופת מחשבותיה. וינדאריה הבינה שהיא עתה במגע ישיר איתו. ומחשבותיו הקיפו אותה, מלאות ברעב, בכמיהה ובערגה שאין לה קץ לכל מה שהיה שלה. והיא חסמה אותו. ובלי למצמץ לרגע, סמאר הופיעה, עולה מהמחנה עם הנערים והנערות שלקחו משם, והביטה על גופתו של אלאן בלי הרבה צער על נפילתו. היא חשקה בשפתיה החומות והביטה בווינדאריה לקבלת פקודות. וינדאריה לא שמעה יותר את קריאת השוטר. הוא בטח ניתק אותו כשהייתה בתוך אמה. היא תצטרך זמן לארגן את מחשבותיה בהמשך. בינתיים היא הובילה את סמאר והאחרים לעבר הנקבובית הקרובה יותר. לא לעינברון. הבית שם כבר לא היה בטוח אלא קרוב יותר, למקום רביצתם של הסטויים ליד כוכבתפוז. ורק אז וינדאריה הרשתה לעצמה לבכות. האחרים סביבה היו מחוקים מכדי לשאול אותה, מוצפים מדי.
 
לא ממש הבנתי על מה הפרק - הדברים היחידים שהבנתי הם שבסוף וינדאריה נלחמה קרב מוחי נגד אמה המשוגעת, ושבהתחלה אלאן רצה ללכת לבית זונות ולחנוק מישהי (ואחר כך טען שהוא ילד. אה-הא). לא הבנתי מתי הדיבור עם הבית בושת הופך לקרב ומתי מגיע השוטר וכו'. בקיצור, פרק די מבולגן.
 
תודה על התגובה. הפרק פשוט עמוס באירועים שלי הרגיש מאד אינטנסיבי מאד אחרי הכתיבה אבל אני יכול להבין איך הוא יכול להיות מבלבל. הוא אמור לסגור את החלק הראשון של הסיפור. עתה, לאחר שהקדשתי לעניין מחשבה, החלטתי לכתוב את הסיפור מחדש לאחר שאעשה את מה שלא עשיתי בטיוטה הזו: רקע לדמויות. וגם הצגה מסודרת יותר של התפאורה של הסיפור.
 
חזרה
Top