יש לנו תגים חדשים בשבילכם!
ההצבעה לגל השני של התגים הסתיימה והתוצאות כאן: תגים למשתמשים - הגל השני זמין עכשיו.
ניתן להוסיף את התגים לפרופיל שלכם דרך לוח הבקרה למשתמש -> פרופיל -> ניהול תגים

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 2950
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי tkhag1 » 18 ספטמבר 2018, 12:52

טעות שלי התבלבלתי עם סיפור אחר.
הנקודה היא איך ילד שהוא מצד אחד די חמור רץ ומסכן את החיים שלו בשביל אנשים שהוא לא מקיר?
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4387
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 18 ספטמבר 2018, 13:31

גם לערס מניאק יש לפחות קצת מצפון (ם אם הוא לא מכיר בקיומו ו/או משתמש בו לעתים קרובות).
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4387
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 3)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 22 ספטמבר 2018, 17:47

פרק 3!
ספוילרהצג
גיא התעורר במערה גדולה וסלעית. הראש שלו כאב מאוד מהמכה, אבל נראה שמישהו חבש את מצחו. הגב שלו היה תפוס מהשינה על הקרקע החשופה. חולצתו הופשטה ממנו. הוא התרומם באנקה, לסקור את המקום.
הלב שלו צנח לתחתונים כשהוא ראה שהענקים תפסו אותם. הוא היה בפינת המערה לצד חמישה אנשים נוספים - גבר זקן שבהה בהשלמה בחלל, אישה כבת 30 שהניקה תינוק, לא מפסיקה ללטף ולומר ''אל תדאג מתוק, הכל יהיה בסדר'' בקול רועד, ונערה בת 15 בערך שישבה מחובקת עם נער צעיר - ארשאקה. הם היו מוקפים גדר סלעים, ושמרו עליהם חמישה ענקים כאלו - אדומי עור ושריריים להחריד, בגובה של לא פחות מ-3 מטרים, חמושים באלות עץ וחניתות אבן. הם היו לבושים רק בתחתונים מעור, והשיער השחור שלהם הסתבך בראסטות בהן ננעצו עצמות מחודדות וטפרים. במרכז המערה הסיקו כמה ענקים נוספים מדורה גדולה.

גיא נשען על הסלע. ''היי'', נאנק. הוא התחרט שהצטרף לקרב המטומטם הזה. הוא היה צריך לברוח משם כמו בן אדם נורמלי, ואז הוא לא היה שבוי אצל הקניבלים האלו. הוא סינן קללה גסה במיטב הסלנג הישראלי. ''התעוררת!'', קרא ארשאקה. ''אתה בסדר?''. ''לא'', רטן גיא. הרועה הצעיר נאנח. ''בכל מקרה, תודה שהצטרפת לקרב שלנו... אתה יודע, זה לא מובן מאליו''. ''וחבל שעשיתי את זה'', ענה גיא. כאב הראש, הגב התפוס, עצם העובדה שהוא שבוי בידי ענקים קניבלים, בהחלט לא הרגיעו את המזג החם שלו. ''בכל מקרה'', התערבה הנערה בשיחה, ''כמו שהבנת, הלייסטריגונים... הם ניצחו בקרב''. היא עצמה את עיניה בחוזקה, וגיא הבחין בדמעה מבצבצת. ארשאקה נענע בכוח את ראשו. צער והזדהות תקפו אותו. הוא תהה מה הם איבדו בקרב הזה - אבא, אמא, אחים. בית.

''לייסטרי... מה?'', גיא שאל, במלוא העדינות שהצליח לגייס. ''ענקים'', אמר הזקן, שעד כה ישב בשקט. הקול שלו היה צרוד אך ברור וכריזמטי. ''הם יושבים בהרים בצפון ובערבות המערביות, מעבר לגבולות הקיסרות ימח שמה, ולמרות שהם אוכלים בעיקר בשר ציד יותר מהכל הם אוהבים בשר אדם... הכפר שלנו יחסית קרוב לגבול. מזמן לא היו התקפות כאלו, אבל נראה שכשהלוחמים של הקיסר הלכו מהגבולות הבהמות קיבלו אומץ''. גיא הנהן, מנסה לעכל את מה שקרה. רק אתמול הוא היה בנחל אבוב ותכנן תעלולים מרושעים למורה ולחבריו לכיתה. עכשיו זה נראה רחוק כל כך... הוא איבד תקווה שהוא הוזה. הכל הרגיש אמיתי בצורה מפחידה, והוא כבר הבין שלצערו - זה לא חלום.

''בכל מקרה...'', אמר ארשאקה, מתופף באצבעותיו על אחד הסלעים. ''תכיר, זו רוסודן, אחותי'', הוא החווה אל הנערה. היא היתה דומה לאחיה בעיניים המעט מלוכסנות ובעצמות הלחיים הגבוהות, וגיא הודה בינו לבין עצמו שהיא נראית לא רע. ''זה וימה החכם'', הוא הרכין את ראשו בכבוד אל הזקן חרוש הקמטים, שיציבתו הראתה על קשיחות מוסתרת מתחת לעצמות החורקות. ''ואלו נינו וצ'הו'', הוא הצביע אל האישה המיניקה, שחייכה אליהם חיוך קלוש. ''ואני גיא'', אמר. ''שם... מיוחד'', ארשאקה אמר. רוסודן הרימה לרגע גבה. וימה נראה מופתע שיש שם שלא הכיר.

''ובכן... גיא'', הזקן אמר לבסוף, ''תוכל לספר לנו מה הסיפור שלך? ארשאקה אמר ש... ובכן, שהגעת מעולם אחר''. הנימה שלו היתה ספקנית מאוד, וגיא לא האשים אותו. הוא סיפר להם את כל מה שקרה החל מהטיול, בלשון ציורית ויצירתית של ערס ישראלי ממוצע.
''אתה לא נראה משקר'', אמר וימה לבסוף. ''ואתה בהחלט לא מספר סיפורים, אם לשפוט לפי השפה שלך...''. ''אני מקווה שאני הוזה'', הודה גיא. ''אני אמיתי לגמרי!'', קרא ארשאקה במחאה.

''בכל מקרה'', גיא אמר, ''תוכלו להסביר לי... מה הולך פה? מי אתם? איפה אנחנו?''. ''אתה רציני?'', שאלה רוסודן, עדיין ספקנית. גיא הביט היישר בעיניים החומות והיפות שלה. ''כן''. וימה הזקן נשם עמוק. ''ובכן, נער... אתה הגעת למישורים התיכונים, אחד מארבעת מחוזות הקיסרות. האימפריה היא... לא מקום נעים לאחרונה''. ''בגלל הלייסטרי... לייסטריגונים?'', שאל גיא, רועד מעט. ענקים קניבלים, בדואים, עכשיו גם אימפריה... זה היה יותר מדי בשבילו.

''בגלל האנשים'', אמר וימה. גיא שם לב שאיש לא פצה פה כשהזקן דיבר. היה להם יחס מיוחד של כבוד אליו, יחס שגיא לא נתן אפילו לא לאמא שלו. ''פעם הקיסרים היו טובי לב, נאמנים, מאמינים, שופטי צדק. היום... עבודת אלילים, עבודת אלילים גמורה''. גיא נחר בספקנות לפני שנזכר שזה לא מנומס. המונח הזה, ''עבודת אלילים'', כמעט עשה לו צרבת. ''לכל אחד יש זכות להאמין במה שהוא רוצה'', הוא אמר. ''לכל אחד יש גם זכות לשרוף את התינוק שלו?'', שאל וימה, עיניו מתקדרות בכעס. ''או לזנות מול הפסל של האליל? אתה יודע על מה אתה מדבר, ילד?''. גיא השתתק.

''ובכן, במאות השנים האחרונות הקיסרים התדרדרו. הם נטשו את מקדשי האל האחד והלכו לסגוד לשדים ולמפלצות, שקעו בחמדנות, זללנות ותאווה. והרוע זלג למטה, אל העם. רוב אנשי המחוז המרכזי הם עבדים לרוע הזה... הצבא הפסיק להגן עלינו כאן, כמו שאתה רואה. ומן הסתם שלמעשים הרעים שלהם יש עונש. שמעתי שהחורף האחרון גשם אחד לא ירד במחוז המרכזי. פליטים בורחים משם בהמונים למחוזות השכנים, לרמות ולמישורים. והקיסרים עדיין לא הבינו במי תלויה האשמה''. הוא השתתק, ונשם עמוק, מביט בסלעים.

גיא ניסה לעכל את מה שהזקן אמר לו. הוא ממש לא אהב את העולם אליו הגיע. ''יש מי שמתנגד לקיסר הזה?'', הוא שאל לבסוף. הפעם ארשאקה ענה. ''שמעתי שאחד מהנסיכים, טוב לב, כזה שדומה לשליטים העתיקים, הקים מרד. אני מקווה שהשמועות נכונות...''. גיא מצא את עצמו מתפלל שזה נכון. אידיוט, גער בעצמו, למי אתה מתפלל? אף אחד לא יענה לך. הם המשיכו לשבת, בשתיקה, למעט שירי הערש היפים ששרה נינו לתינוק. היא שרה בשקט וגיא לא הבין את רובם, אבל הוא הצליח לקלוט שברי מילים - עשב רענן, ירח מחייך, כוכבים משחקים בשמים. הוא תהה אם היא מנסה לעודד את עצמה. היא בטח איבדה את בעלה בקרב.

כל האובדן הזה... לא היה לו הרבה כבוד לטקסים בבית הספר, והוא לא ממש הקשיב יום הזיכרון לחללי המלחמות. אפילו בפעם ההיא שבאה האמא השכולה הוא פטפט בשקט עם אלי, וכשטליה עלתה עליו היא השעתה אותו. זה לא הזיז לו. עכשיו הוא התחרט על מה שעשה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

גיא לא שם לב שנרדם עד שארשאקה העיר אותו. הראש שלו כאב, הגב שלו היה תפוס עוד יותר ממקודם והלב שלו הרגיש כבד כמו עופרת. הוא התרומם באנקה. ''מה?''. המדורה מחוץ למכלאה שלהם כבר היתה גדולה ובוערת, ושני ענקים ערכו מעליה מעמד מסלעים ועליו שיפוד עץ ארוך. הוא הצטמרר. ''מצאנו דרך להימלט'', הרועה הצעיר לחש. '' יש לנו סיכוי לברוח מכאן, אבל...'', הוא הרכין את ראשו. דמעה זלגה במורד לחיו. ''לא כולנו''. ''מה הכוונה?'', גיא שאל בשקט. ברכיו רעדו. הלב שלו הכביד עוד יותר.

''אתם תוכלו לברוח רק בזמן הארוחה'', וימה לחש. ''אני כבר זקן, ולא אוכל לברוח. אני מניח שאני אהיה פחות טעים מכם, אבל הלייסטריגונים כנראה יעדיפו לשמור אתכם לסוף. ואני... אני כבר זקן. כך או כך אמות בקרוב''. מבטו היה עירוב של השלמה ועצב. ''בכל מקרה, ניפרד מאוחר יותר... ארשאקה, תסביר לו את התכנית''. הנער הנהן באטיות. הוא ישב מחובק עם אחותו, שבכתה בשקט, כמעט בלי קול, כאילו הדמעות מטפטפות מעצמן. ''כנראה שהלייסטריגונים ישמרו עלינו בזמן... הכנת הארוחה, אבל כשהם יאכלו, כנראה שלא תהיה שמירה. אולי הם יניחו שאנחנו נשברנו ושלא נתנגד'', אגרופיו נקפצו. ''מתחת הסלע כאן יש רווח שיספיק לנו כדי להזדחל דרכו. אם הבהמות יעשו הרבה רעש בזמן האוכל, אולי הם לא ישימו אלינו לב. אנחנו נתגנב מכאן, ונברח מהר מההרים. נרד אל הערבות, ונלך... נלך לאנשהו''. ''ואם הענקים ישימו אלינו לב ויתפסו אותנו?'', לחש גיא בחשש. הוא התבייש בעצמו מיד - הוא מתנהג כמו בחורה, לעזאזל. אבל הפחד פשוט גאה בו. ''אז הם יהרגו אותנו במקום'', ענה ארשאקה בפנים קודרות.

הכפריים שוחחו בלחש, דומעים. גיא ישב בצד, שותק. הברכיים שלו רעדו, הלב שלו היה כבד להחריד אבל הלם כמו פטיש. ההבנה שהוא עלול למות עכשיו חלחלה אל לבו. ואם הוא ימות... מה אז? הוא מעולם לא האמין בעולם הבא - זה שטויות שאנשים המציאו כדי להתמודד עם החיים הקשים. אבל עכשיו... האפשרות שאחרי שימות הוא יעלם אל הלא כלום השחור היתה נוראה בעיניו. לא יכול להיות... אם יש שם מישהו למעלה, חשב, אז בבקשה תעזור לי.

הוא חשב על המשפחה שלו. אבא, אמא, אחותו הקטנה, האמא החורגת שלו, אחיו החורג. הוא חשב על כל הפעמים שהתחצף אליהם ורב איתם. והנה עכשיו הוא אולי לא יראה אותם יותר לעולם.
הוא קלט שהוא בוכה. הוא רצה לעצור, להפסיק, אבל התחושה היתה כזו משחררת שהוא רק המשיך והמשיך. הוא לא הרגיש את הזרועות נכרכות סביב כתפיו. הוא לא ראה דבר.
הוא רק בכה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

וימה נפרד ממנו אחרון. פניו היו עצובות ומשלימות.
''שמחתי מאוד לדבר איתך... גיא. שהאל יגן עליך''. הוא לחץ את ידו. למרות שהזקן שידר חכמה, ביטחון וכריזמה, ידו היתה חלשה. גיא לא ידע מה לענות. ''גם לך'', פלט לבסוף. הזקן חייך בעצב. ''והנה בא הטבח שלנו'', אמר בעגמומיות, כשלייסטריגון אדום עור תפס אותו בזרוע חזקה והניף אותו על כתפו. גיא הסיט את מבטו. קול פיצוח מחליא נשמע כעבור כמה דקות.

הם ישבו ביחד כמעט שעה נוספת, שותקים, מתאבלים על וימה בזמן שנשאר להם, ואז שוחחו בשקט. כעבור שעתיים או שלוש הלייסטריגונים כבר צלו בשר מעל האש. כל הענקים התכנסו ברעבתנות סביב המדורה, נוהמים בגרגרנות. ''עכשיו'', לחש ארשאקה.
ארשאקה זחל ראשון, ואחריו רוסודן ונינו, שאימצה אל לבה את צ'הו הזעיר. גיא זחל במאסף. אחרי דקה שנמשכה נצח הם יצאו אל מחוץ למכלאה. הלייסטריגונים עדיין לא שמו לב אליהם. הם המשיכו להתגנב במהירות אל הפתח, ממנו נראו הערבות האינסופיות כמעט שמטפסות אל ההרים. הם כבר כמעט יצאו, כשלפתע...
צ'הו התעורר.
קול חד של בכי תינוק פילח את המערה.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 2950
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 3)

שליחה על ידי tkhag1 » 22 ספטמבר 2018, 19:50

הסיפור עקרונית לא בדיוק הטעם שלי אבל זה לא ממש משנה.
משהו שהפריע לי זה השורה הזו:
הח׳אן הטטרי כתב:
22 ספטמבר 2018, 17:47
אז הוא לא היה שבוי אצל הקניבלים האלו
עדיין לא אמרו לו שהם קניבלים בשלב הזה, איך הוא ידע?
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4387
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 3)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 22 ספטמבר 2018, 20:27

אין לי מושג אם ככה למה אתה קורא את זה. לקרוא סיפור שלא לטעמך ואז להגיב תגובה שכל כולה ''זה לא לטעמי'' (למשפט אני אגיע עוד מעט) זה... די טיפשי.
בנוגע למשפט - כנראה שחשבתי מהר מדי, קורה לי הרבה :) אבל אני מניח שבהתחשב בגודל שלהם הוא הבין שהם לא צריכים אותם כעבדים, והיה להם מראה קניבלי למדי.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 2950
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 3)

שליחה על ידי tkhag1 » 22 ספטמבר 2018, 20:36

רק ציינתי שאני אישית לא מת על הסיגנון הזה, ולכן אני לא ממש יכול לתת ביקורת בקשר לתוכן עצמו.
ובקשר לשאלה הזו:
הח׳אן הטטרי כתב:
22 ספטמבר 2018, 20:27
אין לי מושג אם ככה למה אתה קורא את זה. לקרוא סיפור שלא לטעמך ואז להגיב תגובה שכל כולה ''זה לא לטעמי'' (למשפט אני אגיע עוד מעט) זה... די טיפשי.

אני קורא את זה כי משעמם לי ואני סקרן לראות לאיפו תתפתח כסופר.
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4387
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 3)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 16 אוקטובר 2018, 16:09

אחרי הרבה זמן, פרק 4! מקווה שיצא טוב. תודה רבה לת'ור שעזר לי לתקן את הגרסאות הקודמות הזוועתיות של הפרק הזה.
ספוילרהצג
הלייסטריגונים החלו מיד לרוץ לעברם בצעדים כבדים ומגושמים. ''לברוח!'', גיא שמע צרחה גבוהה להחריד. רק כעבור שנייה הוא קלט שהיא שלו. הם החלו לברוח בטירוף מתוך המערה.
מהמערה נשקף נוף יפהפה - ההרים הטרשיים והתלולים נשפכו אל ים העשב הירוק והאינסופי, כשהרחק ממערב נצנץ ים כסוף, וממזרח נראתה עיר קטנה. אבל לגיא לא היה אכפת מכל אלו כרגע. הוא ירד בתזזיתיות בצלע ההר, נמנע באינסטינקט טהור מאבני דרדרת, שיחי קוצים וצוקים קטנים. השמש כבר הנמיכה במערב.

לפתע, גיא שמע צרחה נשית. הוא ראה בזווית העין את נינו מועדת על אבן דרדרת עם צ'הו בזרועותיה... מצוק. השנייה הזו נמשכה נצח. הוא רץ לשם במהירות שהוא לא ידע שהוא מסוגל לה, והושיט יד למטה, בתקווה לתפוס את נינו. הוא תפס אוויר. מתחתיו נשמע קול פיצוח מחליא. הוא הביט למטה לשנייה אחת. הוא הצטער על זה.

נינו נפלה מהצוק היישר על גבה. פניה היו חיוורות, וחזה לא עלה וירד. גיא ראה מעט דם מתחתיה. היא הידקה את צ'הו הקטן לחזה. הוא שרד ללא פגע, ובכה בצרחות. המראה היה נורא. הוא היה יכול איכשהו להשלים עם המוות של וימה. נינו... היא היתה בסך הכל בת 30. היה לה תינוק. גיא הרגיש כאילו פיל התיישב על החזה שלו.

במהרה, ארשאקה ורוסודן הגיעו גם. ''אוי, נינו...''. דמעות נקוו בשולי עיניו, אבל גיא ראה שהוא נלחם בהן. אחותו לא היתה חזקה כמוהו. גיא שם לב בזווית העין שהיא מתמוטטת אחורה, והוא מיהר לתפוס אותה. היא היתה קלה כמו נוצה. הפנים שלה היו חיוורות, כמעט כמו של הגופה, והעיניים שלה נעצמו. גיא כמעט קינא בה - הוא היה שמח להתעלף וזהו, אבל הוא לא זכה לכך. בהאצה קטנה ולא רצונית של הלב מהמגע הקרוב, הוא הניף אותה על כתפיו וירד בזהירות למטה.

הוא תהה באימה מה יעשו עם צ'הו המסכן. רוסודן בהחלט לא תוכל להניק אותו. הוא פקפק בכך שיוכלו למצוא מישהי שכן תוכל. ארשאקה הגיע אחריו, דומע מעט ונושם עמוקות, לא מפסיק להביט בזירת האסון. ''מה נעשה עם צ'הו?'', גיא שאל אותו. הוא קיווה שלרועה הצעיר יהיה איזה רעיון מבריק. ''אני... לא יודע'', הוא הניד בראשו בעצב. ''בכל מקרה, אני יודע להחיות מעולפים, בערך. אני אטפל באחותי'', הוא נטל אותה בזרועותיו, ''ואתה... בינתיים תאסוף אבנים''. ''למה?'', גיא הרים גבה. ארשאקה נשם עמוק. ''לקבור אותה''.

גיא הנהן קצרות, דוחק את המחשבה על הקבר ממוחו, והלך לאסוף אבנים גדולות שהיו פזורות למרגלות הצוק. הוא הסתובב מדי פעם להביט למעלה, אבל הלייסטריגונים כנראה כבר מזמן ויתרו על המרדף וחזרו לארוחת הערב שלהם. הוא היה שקוע בעבודתו כשלפתע שמע קול מתנגן. ''התעוררתי'', רוסודן אמרה, ממהרת אל הסלעים המדממים. גיא שמח כשראה שהתעוררה, אבל העצב היה ברור בקולה כמו בפניה. צ'הו עדיין צרח, והיא ניגשה אליו. היא הרימה אותו אל זרועותיה, והחלה לנדנד אותו. ''אה-אה-אה-אה'', אמרה בשקט, ''אה-אה-אה-אה...''. היא טפחה קלות על גבו. התינוק עדיין צרח, אבל גיא ראה שהוא נרגע. הוא חייך קלות, כשארשאקה בא לעזור לו עם האבנים.

''אז... רוסודן'', הוא אמר אחרי זמן מה. ''אני וארשאקה התלבטנו... אחרי שנינו נהרגה'', הוא נשם עמוק. ''מה יקרה לצ'הו המסכן?''. התינוק נרגע לחלוטין, ומשך בכוח בשמלה של רוסודן. ''די, צ'הו! די... גם אני התלבטתי בנוגע לזה'', היא אמרה בעצב מהוסס. ''לקחת אותו איתנו''. ''רוסודן... זה לא כזה-'', ארשאקה החל לומר. ''לא כזה מה?'', היא קטעה אותו. ''אין לנו מה לתת לו לאכול, והיישוב הכי קרוב לכאן נמצא כנראה במרחק כמה וכמה שעות הליכה, וזה בלי לדבר על הלילה השלם שיש לפנינו''. ''מה אתה רומז בדיוק?'', היא שאלה בחשדנות. ''אני... אני חושב שאין לנו גם ככה סיכוי להציל אותו. הוא ימות ברעב''. הרועה הצעיר השפיל את מבטו, וגיא ראה ששיניו חשוקות. כמה שבילי דמעות נצצו על לחייו. ''עדיף להשאיר אותו כאן, רוסודן''. ''אז אתה רוצה לרצוח אותו, אה?'', היא אמרה. נימת כעס התגנבה לקולה, וארשת פניה התקשחה.

פניו של ארשאקה היו נפולות, והוא היה נראה אומלל במיוחד. ''אני לא רוצה לעשות את זה בדיוק כמוך, אבל-'', ''אבל מה?'', היא אמרה בכעס עצור, לא מפסיקה לנדנד בזרועותיה את צ'הו. ''תקשיבי, רוסודן...'', גיא החליט להתערב, מדבר בעדינות מירבית. ''מה שאנחנו מנסים להגיד הוא שאנחנו לא יכולים להציל את צ'הו. הוא... ימות ברעב''. עיניה של הנערה רשפו, אך קולה עדיין היה מרוסן. ''עכשיו גם אתה? לא מספיק שהוא איבד את אמא שלו, אתם רוצים לרצוח אותו?''. גיא השפיל מבט. הזעם שלה העצים את רגשות האשמה שלו, אבל הוא ידע שאין להם דרך להציל אותו. ''לא'', הוא אמר. ''תשמעי, אנחנו מצטערים לא פחות ממך... אבל אין לנו דרך להאכיל אותו. אין לנו אוכל ומים לעצמנו''. רוסודן לא נכנעה. היא נראתה נואשת יותר מאמיצה, אבל גיא עדיין העריך את זה. ''אין לנו מה לעשות חוץ מלהתפלל שישרוד עד שנגיע לעיר, זה נכון'', היא אמרה. ''אבל אנחנו לא ננטוש אותו. אני מאמינה שתפילה כנה מלב כנה תעזור, ואני לא רוצה את הדם שלו על הידיים שלי'', היא עצרה לרגע. ''וגם לא על שלכם''. הנימה שלה היתה נחרצת. גיא לא ראה טעם להתווכח, ונראה שגם ארשאקה לא.

''ובנוגע לנינו...'', אמר ארשאקה בהיסוס. ''אני יודעת'', אמרה רוסודן בפנים נפולות, ממשיכה לנענע את צ'הו הקטן. הנימה שלה עדיין היתה כועסת, ופניה עדיין היו קשוחות. היא התיישבה בשקט בפינה. ארשאקה סימן לגיא להצטרף למלאכה.
העניין התנהל בצורה טקסית, ולמרות שגיא שנא טקסים הוא לא הרגיש שמץ בוז או חוסר חשק - רק עצב כבד, מוחץ. הם הניחו את נינו בין כמה סלעים. הרועה הצעיר מלמל תפילות בשקט. רוסודן קטפה כמה פרחים לבנים קטנים והניחה אותם בין ידיה של המתה, שפניה היו שלוות ורפויות. למרבה המזל, צ'הו ישן. ''הלוואי שתהיי בכור המצרף זמן מעט ככל האפשר, ושתגיעי אל גן העדן בשמיים'', היא אמרה בעצב. ''הלוואי שתשמרי על התינוק שלך, צ'הו הקטן, משם''. ''הייתי רוצה להעניק לה קבורה ראויה'', ארשאקה לחש אליו. ''אבל... זה מה שיש''. גיא הנהן. ''להתראות'', הוא לחש.
הם הלכו משם, משאירים את נינו לישון לנצח.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ארשאקה מצא מערה קטנה לא רחוק משם. הלילה ירד במהרה ורוחות קרות החלו לנשוב, אבל גיא ידע שאין בגדים חמים פנויים חוץ מהשמלה שלך נינו המתה - אותה בהחלט לא הסירו בקבורה - אז הוא סבל בשקט. הוא והרועה הצעיר ישבו בפינה אחרת, מחובקים כדי להתחמם. רוסודן ישבה מולם, מנסה להרדים את צ'הו, שלמרבה המזל היה שבע. היא שרה את שיר הערש שהוא שמע את נינו שרה במערה. רוסודן שרה הרבה יותר יפה. הקול שלה היה עדין ומלטף, ולצד התקווה והאהבה נשזרו בו גם עצב.

''שכב לישון, שכב לישון, ילדי הקט
עצום את עיניך לאט-לאט
לילה טוב לאלוהים תלחש
הוא יגן עליך משודד ומנחש
לילה טוב לכוכבים תאמר
הנה הם שוכבים לישון כבר
תחלום על כבשה צמרירית
ורכה כמו כרית
תחלום על כלב רועים
הוא ישמור מאנשים רעים.
שכב לישון, שכב לישון, ילדי הקט...''

''תגיד'', הוא לחש בשקט אל ארשאקה. ''נינו... היא היתה קרובת משפחה שלכם?''. ''לא. לא שזה משפר את המוות שלה'', הוא עצם את עיניו לרגע. ''למה?''. ''נראה שרוסודן אוהבת את צ'הו כאילו הוא בן משפחה'', גיא לחש. ''היא אוהבת תינוקות'', הרועה אמר. ''אני לא איך זה אצלכם בעולם, אצלנו הבנות במשפחה עוזרות לאמא בבית, וחלק מזה הוא לעזור עם הילדים. רוסודן עזרה לה עם האחים הקטנים שלנו - בלידה, בטיפול. לי לעומת זאת יש גישה מעולה לכלבים וחיות משק'', הוא חייך מעט. ''הם עדיפים, הם אף פעם לא צורחים או פולטים עליך''. ''אתה תסחב גופה כדי להציל כבשה?''. ''לא, אבל כבר יצא לי לפגוש להקת זאבים קטנה. אני והכלבים הראנו להם מה זה. חבל שלא ראית את השטיח בבקתה שלנו''. גיא חשב ששטיח מפרוות זאב הוא דבר מטריד, אבל שתק.

לבסוף ארשאקה נשכב לישון על הקרקע הקרה, עוצם עיניים, אבל גיא ראה שהוא לא נרדם. הוא מלמל משהו. גיא לא שמע את כל המילים. הוא קלט בהתחלה משהו על תודה, אחר כך משהו על סליחה, על זה שהוא יודע שהוא התנהג לא בסדר. גיא נגע בכתפו קלות. הוא פקח עיניים בבהילות. ''מי- אה, זה אתה''. הוא אמר בהקלה. ''מה רצית?''. ''על.. על מה מלמלת? אל מי?'', הוא לחש. ''הנחתי שתשמע את זה'', הוא נאנח. ''יש לי נטייה להתפלל בקול. שכחתי שאתה לידי. זה... טוב, תפילה לפני השינה. אתה יודע, לבקש סליחה על דברים לא טובים שעשיתי היום. מחשבות רעות. תמיד יש כאלה. להודות על... על זה שהצלחנו לברוח מהמערה. תכננתי להתפלל בנוגע לעוד כמה דברים. בשביל... אנשים אחרים''. ''יש בזה משהו מעודד'', גיא אמר. ''תנסה מתישהו'', ארשאקה אמר, ועצם עיניים. גיא לא היה בטוח, אבל הוא חשב ששמע גם את השם שלו במלמולים.

הוא נשכב לישון לבסוף. הוא היה בטוח שלא יוכל להירדם אחרי מה שקרה היום, אבל העייפות - ואולי גם העצב - פשוט מחצו אותו. רוסודן היתה מעולה בשירי ערש. הוא לא זכר מתי נרדם. הוא חלם בלילה על כבשה, כוכבים וכלב רועים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

השינה שלו הופרעה באמצע הלילה - צ'הו היה רעב, ורוסודן נאלצה להרדים אותו, אבל היא לא התלוננה. הוא הצליח לבסוף להירדם אחר כך לכמה שעות, וכשהרועה הצעיר העיר אותו בבוקר הגב והישבן שלו היו תפוסים לחלוטין. הוא מתח אותם באנקה. ארשאקה נראה כאילו הלילה שלו עבר יחסית בסדר, אבל רוסודן היתה עייפה בבירור. ''כמעט שכחתי איך זה תינוקות'', היא אמרה בשקט. צ'הו ישן בזרועותיה, לופת את השמלה שלה. הוא נראה מתוק. ''לעזור לך לסחוב אותו?'', הוא שאל אותה בעדינות. ''לא, תינוקות זה התחום של הבנות'', היא סירבה בקול הכי תקיף שהצליחה לגייס. ''אני מקווה מאוד שנמצא לו משפחה מאמצת בג'ווארי''. ''סליחה?''. ''אתה רואה את העיר שם?'', ארשאקה התערב בשיחה. הם לא היו גבוהים בהרבה מהמישור, אבל גיא ראה עשרים או שלושים קילומטר מהם עיר קטנה של בתים ועמודי עשן דקים, מוקף חומות בוץ. ''לא מרשים במיוחד'', גיא אמר. ''אתה צוחק? זו העיר הכי גדולה באיזור!'', ארשאקה אמר, לא מאמין. גיא גיחך מעט, אבל הגיחוך נעלם כשהביט לשנייה חטופה בגל האבנים שבראשו היו כמה פרחים לבנים.

המישורים התיכונים היו בוודאי מקום נפלא לדהור בו על סוס אל השקיעה, אבל הם היו מקום גרוע בהליכה. גיא הרגיש כמו בנסיעה בכביש הערבה - נצח מתמשך, חדגוני ושטוח. צ'הו נח על גבה של רוסודן, במנשא מאולתר שהכינו. הוא בהחלט לא נראה מסכן, צחק, ונופף במקלות (צעצוע שארשאקה מצא לו) בצורה לא בטיחותית במיוחד. ''נקווה ששכח, אם הוא כזה שמח'', גיא אמר. רוסודן הנהנה קלות. ככל שהם הלכו גיא הפך לרעב יותר וצמא יותר, למרות שלמרבה המזל רוח קרירה נשבה ולא היה חם - תחילת הקיץ, אמר ארשאקה. הם עצרו להפסקה אחרי שעה בערך, כי צ'הו צרח שהוא רעב (רוסודן אמרה שהיא יודעת לפרש צרחות. גיא לא שאל איך). רוסודן נאנחה בתסכול, והתיישבה על האדמה, צ'הו בידיה.

ארשאקה עמד מהצד והתפלל במלמולים שקטים - גיא לא ראה הרבה דרכים אחרות לעזור לנערה, שנאבקה בתינוק הצורח, שבמהרה החל פשוט להמהם בחולשה. היא שרה שירי ערש עד שהחלה לחזור על עצמה - גיא הניח שהיא שרה את כל אלו שהכירה. כאב לו לראות אותה סובלת ככה לבדה, מביטה בתסכול ודמעות לשמיים, מנסה להרדים את התינוק הנחלש, היתום. הוא נשם עמוק, ניגש אליה, והניח זרוע סביב כתפה. הוא קיווה שהיא תבין שהיא לא לבד. היא הדפה אותו. ''אל תפריע לי'', היא אמרה באנחה עייפה וכמעט מיואשת. גיא נרתע, והנהן קצרות. הוא החליט לא לענות.

אחרי יותר מחצי שעה, צ'הו נחלש כל כך שפשוט קרס לשינה. רוסודן קמה, כושלת. ''המסכן עקשן'', נאנחה בחצי חיוך. ''ארשאקה, תעזור לי לעמוד כאן-'', היא התנודדה מעט כשאחיה מיהר אליה. גיא חייך כשהביט בצ'הו הישן, אבל הוא לא היה בטוח בכלל שישרוד עד ג'ווארי. הוא לא הבין בתינוקות, אבל לא חשב שהם יוכלו לשרוד כל כך הרבה זמן ללא חלב. מבטיהם המודאגים של האח והאחות הראו שהיו להם תהיות דומות. אבל רוסודן סירבה לעזוב את צ'הו.

עייפים ומורעבים, הם המשיכו קדימה.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
D.D.D
הודעות: 8
הצטרף: 23 ינואר 2018, 19:48

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

שליחה על ידי D.D.D » 17 אוקטובר 2018, 19:00

לפני שאפתח את הביקורת אגיד שזה סיפור יפה מאוד שמאוד נהנתי מאיך שהוא התגלגל עד כה ובהחלט רואים את היכולות הספרותיות שלך באות לידי ביטוי פה.
רק היו כמה דברים שהפריעו לי:

1) "ואין לי מושג איך הגעתי לפה, כי זחלתי דרך מאורה בעולם שממנו הגעתי ו-הופ! אני כאן''.
איך הוא יודע שהוא בעולם אחר? זה צרם לי (בתור קורא) בקריאה של הסיפור.
הייתי מציע לתקן את המשפט ככה: "ואין לי מושג איך הגעתי לפה, כי זחלתי דרך מאורת שועלים ו-הופ! אני כאן".
(אם כבר מדברים על המאורה. איך הוא יודע בפרק השני שהוא במאורת שועלים? בפרק הראשון לא מציינים את זה.)

2) כאב הראש, הגב התפוס, עצם העובדה שהוא שבוי בידי ענקים קניבלים, בהחלט לא הרגיעו את המזג החם שלו.
שוב פעם. איך הוא יודע את זה? הוא לא יודע בשלב הזה של הסיפור שהם קניבלים. רק שהם ענקים. כשאני מדמיין ענק אני לא חושב ישר שהוא גם קניבל. הוא לא יכול לדעת את העובדה הזאת אלא אם הוא קיבל את האינפורמציה קודם (משהו בסגנון: "אררררגגגג! אני ענק ואני אוכל לך את הראש!") והוא לא קיבל אותה.

3) חסרות לי מחשבות של גיא בנוגע לעולם החדש שנגלה בפניו. אתה עושה עבודה מצוינת, אך נדמה לקורא שהוא עושה הרבה בלא לחשוב. בלי לעצור שנייה ולהגיד, "אוקיי, מה לעזאזל קרה פה."
כאילו הוא מקבל בהשלמה את העובדה שהוא בעולם חדש והוא צריך לשרוד. אנשים במציאות לא יתנהגו ככה. הם לא יגיעו למקום חדש עם אנשים לא מוכרים וישר יצטרפו להרפתקה. אך יכול להיות שבעיה זאת מפריעה רק לי ואין לשאר הקוראים שום בעיה עם זה. אתה לא חייב לעשות כלום עם עצתי, אלו הן רק חלק מההתרשמויות שלי כקורא.
ספוילרהצג
They say it's what you make
I say it's up to fate
It's woven in my soul
I need to let you go
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4387
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 18 אוקטובר 2018, 19:13

תודה רבה! ואין דבר כזה חוות דעה מיותרת, תמיד טוב לדעת במה להשתפר.

1) הנחתי שהוא הסיק את זה, אב אתה צודק שזה נשמע מוזר. ככל הנראה אערוך.

2) המראה שלהם מתואר כקניבלים קלאסיים מהסרטים, ואני מניח שגם ערס רפה שכל יכול לעשות 1+1 אם הוא שבוי יחד עם עוד כמה אנשים (אף אחד מהם לא גבר בריא וחזק שיכול להיות עבד מוצלח) ובידי ענקים אדומי עור עם ראסטות שמסיקים מדורה גדולה.

3) כבר העירו לי על זה, אולי אשכתב, אבל זה דורש שכתוב לכל הפרקים, אז זה קצת בעייתי. נראה.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
אביעד
הודעות: 1972
הצטרף: 02 מרץ 2014, 11:21

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

שליחה על ידי אביעד » 18 אוקטובר 2018, 20:44

1. או, אז הבנת מה אמרתי!
2. איזה סרטים? בכל מקרה עם שבויים אפשר לעשות הרבה דברים חוץ מלאכול, גם אם הם צעירים. מחנות הכפייה בסיביר או לוכדי עבדים כושים הם דוגמא טובה.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4387
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 18 אוקטובר 2018, 20:57

אתה לא צריך עבדים כשאתה ענק בגובה שלוש מטר עם שרירים מנופחים...
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 2950
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

שליחה על ידי tkhag1 » 18 אוקטובר 2018, 20:59

וגם החברה שלהם מן הסתם לא מפותחת מדי וכך גם שכלם...
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4387
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 18 אוקטובר 2018, 21:01

אכן כן.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
אביעד
הודעות: 1972
הצטרף: 02 מרץ 2014, 11:21

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

שליחה על ידי אביעד » 18 אוקטובר 2018, 22:52

תתפלא, עבדים זה מוצר חיוני. ואפשר גם למכור אותם.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4387
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 20 אוקטובר 2018, 18:43

אממ... עוד משהו?
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה