מתארגן מפגש פונדקאים לקראת תחילת הקיץ, לפרטים ולבחירה של המועדים הפנויים, השתתפו בסקר: מפגש פונדקאים - סקר

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4610
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 4)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 11 ספטמבר 2018, 20:48

ניסיתי כמה פעמים לכתוב סיפורים ארוכים בהמשכים, אבל לא הלך טוב. עכשיו, אחרי שעבר זמן מה ואני מקווה שהשתפרתי, אני רוצה להתחיל לכתוב אחד. הפרקים החדשים יתווספו בהודעה חדשה, ואני אכין כאן תוכן עניינים מסודר.
הערה: ייתכן שיהיו פרקים pg13, במקרה כזה אני אסמן בכותרת.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פרק 1:
ספוילרהצג
לגיא זייתוני לא היו ציפיות מהסיור לנחל אבוב, אבל הוא בהחלט הופתע לטובה.
מהרגע שכיתה ט''4 החלה לדשדש בירידה אל הוואדי, הוא כבר דמיין איך יטפס על הצוקים - שהיו די תלולים אך מדורגים מספיק כדי שיוכל לטפס עליהם. הוא תיאר לעצמו את הבעת פניה של טליה קציר, המחנכת הזקנה שלהם, כשתראה אותו יושב עם דורון ואלי כמה מטרים מעל הקרקפת המקריחה שלה. והכי חשוב, הוא היה משוכנע שזה יגרום לכל הבנות להסתכל עליו, ובתקווה גם מאיה תראה איזה גבר הוא ותסכם סוף סוף להיות חברה שלו.

הכיתה המשיכה להתקדם מטה, מובלת בידי מדריך רשות הטבע במכנסי חאקי. ''שומע, אלי'', פנה גיא אל חברו אליהו, ''כשנעצור לאיזו הפסקת אוכל אני עולה לצוקים האלה. אתה בא?''. אלי היסס מעט. ''לא יודע... ת'יודע, זה די מסוכן...''. גיא לא וויתר. אלי תמיד היה פחדן כזה, עם קצת שידול הוא יסכים. ''רק תחשוב איך טליה תסתכל עלינו'', אמר. אלי עדיין נראה מהוסס. ''אבל עדיין... זה מסוכן, אנחנו יכולים ליפול ולשבור ת'רגל, ואז לא נוכל לבוא לכדורגל, וגם נחטוף על זה בתעודה''. גיא נחר בבוז. ''נו מה אתה, בחורה?''. אלי משך בכתפיו והלך ממנו. בחורה לגמרי, חשב גיא.

אחר כך הוא שאל גם את דורון, שסירב והעדיף להמשיך להסתובב עם החברה שלו - הדס מ-ט''6, שהייתה החברה העשירית שלו אם גיא לא התבלבל בספירה (ומתמטיקה לא הייתה הצד החזק שלו). עצבני, הוא הלך משם לבדו. הוא יעלה בעצמו על הצוק הזה אם הם פחדנים מדי, חשב לעצמו.

הסיור נמשך כבר שעתיים, כשהם סוף סוף עצרו בהפסקת חטיפים ליד צוק רציני שבצלעו נפערה מערה גדולה. טליה היתה ממוקדת בינתיים בהסבר של המדריך, וזה היה מעולה. גיא עלה על אחד הסלעים. אף אחד לא שם לב. עוד חצי מטר. שום תגובה.
במהרה הוא כבר טיפס ארבעה או חמישה מטרים, ואחרי שצילם כמה תמונות מלמעלה והוסיף כיתובים מרושעים למדי והדגשות על מקומות כמו הקרחת הקטנה של טליה, הישבן והכרס של ניר והחזה של נועה, מה שהביא לו הנאה מטופשת ואכזרית משהו, עלה למערה שבצוק.

תקרת המערה היתה שחורה מפיח, וגיא היה די בטוח ששמע זמזום של צרעה. רעד עבר בגופו. הוא אף פעם לא אהב צרעות. הרצפה הייתה מכוסה באפר רך וגללי כבשים יבשים. אחרי תחושת הגועל הראשוני - תחושה מוזרה, כי הגללים היו יבשים לחלוטין וכמעט חסרי ריח - הוא החליט לאסוף כמה כדי לזרוק על מישהו, לא בטוח על מי. ברוב המערה לא היה מה לראות, אבל הוא ראה שמנהרה צרה, שנראתה מותאמת לתינוק בן שנה שעכשיו למד לצלוע, מובילה מהמערה למקום כלשהו. ''בטח עוד יש לי זמן'', הוא אמר לעצמו, הדליק את הפנס בנייד וזחל לשם.

המנהרה הייתה צרה וחנוקה, אבל עצמות קטנות, יבשות ונקיות שגיא מצא על הקרקע בה עודדו אותו לחשוב שבטח ימצא שם משהו מעניין, אולי שועל או תן. הוא יעשה איתו תמונה אחת שכולם באינסטה יראו איזה גבר הוא וילך. או שבעצם, הוא גם יזרוק אותו על טליה.

המנהרה התמשכה והתמשכה, וגיא תהה אם הוא כבר עמוק בתוך ההר, כי לא הייתה לו קליטה. מהסיור הוא כבר כמעט שכח, והוא היה בטוח שהם לא יעזבו בלעדיו. הוא כבר חשב לחזור בזחילת רוורס, כשלפתע...
אנחת התפעלות נפלטה מפיו של הנער. לזה הוא ממש לא ציפה.
פרק 2:
ספוילרהצג
מישור ירוק, מכוסה עשב עשיר ורענן ומנוקד פה ושם בחורשות קטנות, השתרע עד קצה האופק. השמים היו בצבע תכלת מבהיקה, מעוננים חלקית בעננים צמריריים ולבנים כשלג. פה ושם נראו עמודי עשן דקים, מעידים כנראה על מקום מיושב. האוויר הצח, הנקי והיבש הכה בראותיו של גיא, והוא אהב אותו.

גיא ניסה לחזור אחור, אך גילה שהמנהרה נסתמה בדרך פלא והפכה למאורה, ובלית ברירה הוא יצא ממנה. לא היה שום היגיון בזה שנכנס למאורת שועלים בנחל אבוב ויצא באמצע המישור הפסטורלי הזה. גיא, שהיה מדעי ורציונלי מאוד לדעתו (אם כי הידע שלו בנושא התמצה בכמה סרטוני יוטיוב), נתקף כאב ראש מלחשוב על זה. אני חולם, אני מקווה הוא חשב, אבל כמה שלא ניסה כל שיטה לזיהוי חלומות שהכיר - צבט עד זוב דם, ספר אצבעות וקרא משפטים בטלפון (שהיה מחוסר קליטה) - הוא הגיע למסקנה אחת ברורה - הוא ער. הוא דחק את המחשבה, וסרק את הסביבה בחיפוש אחר סימן לעידן המודרני. לשווא.

במהרה הוא הבחין בעדר צאן לא רחוק, מונהג בידי פרש שרכב על סוס קטן וחסון. הוא החל להתקדם לעבר העדר בתקווה לברר מידע על המקום הזה, אך נראה שהכלבים שמו לב אליו ראשונים.
גיא אהב כלבים - לו עצמו היה בוקסר ששמו, ובכן, בוקסר - אבל חיבב אותם פחות כשעמדו מולו בשיניים חשופות, נובחים בעוצמה שהתחרתה בשאגת אריה. הם היו רזים כאילו חיו על שאריות, פרוותם מלוכלכת ומדובללת, וגיא היה בטוח שהם גם לא מחוסנים. הם היו ענקיים, גדולים כמו כלב זאב או דוברמן, ולא היה ספק שהם יקרעו אותו לגזרים אם יתקרב עוד סנטימטר לכבשים.

למזלו של גיא, הרועה מיהר לרכב לעברו בצעקות ''פו!'' ו''שקט!''. הוא היה צעיר להפתיע, בן 12 או 13, והיה לבוש מוזר בצורה מגוחכת. מכנסי העור הרחבים שלו וטוניקת הצמר הגסה שלו הודקו למותניו באבנט בד, בו היתה נעוצה סכין בעלת להב רחב, שגרמה לגיא להחניק מהר את הגיחוך שלו. שערו השחור והארוך נאסף בקוקו, בו ננעצו נוצות לבנות. רגליו היו יחפות. הוא הסריח כמו בדואי, כאילו לא התקלח כמה ימים - תערובת של זיעה, צמר, אפר מדורה ואולי אפילו קצת גללי בהמות. ''מי אתה, זר?'', הוא שאל בעיניים מצומצמות. ''ולמה לעזאזל אתה לבוש ככה?''.

גיא רצה להעיר למטומטם שטריקו בית ספר, ג'ינס, כובע מצחייה ונעלי ספורט לגיטמיים הרבה יותר מהסמרטוטים התנ''כיים שהוא לבש, ובהזדמנות להמליץ לו על מקלחת ודאודורנט, אבל הסכין המושחזת ושלושת כלבי הרועים גרמו לו לשקול את זה מחדש. ''אני גיא זייתוני'', הוא אמר לבסוף, מחניק מילים כמו אם זה אומר לך משהו. ''כיתה ט''4, תיכון נופים. ואין לי מושג איך הגעתי לפה, כי זחלתי דרך מאורה בעולם שממנו הגעתי ו-הופ! אני כאן''.

גיא ציפה שהרועה יגלגל עיניים או ירד עליו - זה מה שהוא היה עושה למי שהיה מספר לו כאלו שטויות. אבל להפתעתו, הנער פער עיניים בהפתעה ובהבנה וזינק מעל הסוס, מתקרב וסוקר את גיא. התיכוניסט עצר את נשימתו, אף שידע בינו לבין עצמו שהריח לא באמת גרוע, ושהוא סתם מנסה לרדת על הרועה - שלא נראה ששם לב למחווה הלבבית. הוא הביט בו ארוכות. ''אז הסיפורים נכונים'', אמר לבסוף.

''סליחה?'', שאל גיא. לא היה לו מושג על מה הנער מדבר. הרועה נשם עמוק. ''זה מסביר הכל... הזקנים והכוהנים בכפר סיפרו לי שאבותינו הגיעו לכאן דרך מערה קסומה כלשהי. לא האמנתי להם אף פעם, זה הרי לא הגיוני, אבל עכשיו אני מבין שזה כן. ובכן, זר בלבוש מוזר, אתה רוצה להסתובב במישורים התיכונים לבדך או לחזור איתי לכפר?''. גיא לא ידע מה הכפר הזה, אבל הניח שאין לו ברירה טובה יותר. ''יאללה''. ''סליחה?'', היה זה תורו של הנער לומר זאת. גיא דפק לעצמו במצח. ''התכוונתי, כן''.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הנער-הרועה, שהתברר ששמו היה ארשאקה ושהוא נשלח לרעות את הצאן של אביו במישורים, צעד ברגל והושיב את גיא על הסוס כדי שינוח מ''המסע הארוך שבוודאי עבר''. למעשה גיא לא היה עייף בכלל, אבל הוא העדיף לשתוק ולנוח לו. שאלה התבשלה במוחו. ''אממ... ארשאקה'', הוא אמר. ''אנחנו במקרה ב... ובכן, תקופת התנ''ך?''. הוא היה די בטוח שרק בתקופת התנ''ך נערים בני 13 רעו צאן, לא התקלחו וגרו בכפרים, למרות שהוא אף פעם לא באמת הקשיב בשיעורי תנ''ך אז הוא לא היה בטוח. לפתע, באיחור, הוא נזכר שגם אז לא היה מושג כזה. ''תנ''ך?'', שאל בתמיהה ארשאקה. ''אה, סתם איזה ספר דפוק מהמקום שממנו באתי, שמספר על איזה זקן שעשה סמים והזה שהוא הופך מים לדם, מזמן חיות טרף והופך אבן למים''. לפתע, פניו של הרועה אורו. ''אני לא יודע אם הוא הזה, אבל המעשים האלה נשמעים כמו כוחות של נביא או מכשף!'', הוא אמר.

גיא הרים גבה. ''אממ... אתה בסדר?''. ארשאקה גלגל עיניים, כאילו אומר איזה מטומטם הוא. ''כן, אני בסדר, תודה ששאלת. נביאים, מכשפים, אין כאלה בעולם שלכם? אצלנו הגיע לכפר נביא כשהייתי ממש קטן. הם די נדירים, אבל מסתובבים בכל העולם. הוא ריפא אותי מאבעבועות שחורות'', הרועה הצטמרר, ''הייתי ממש חולה כשהייתי קטן, ההורים שלו פחדו שאני אמות. הוא גם טיהר לנו את הבאר, כי משום מה היא הורעלה, אבל את זה אבא סיפר לי, אני לא זוכר''.

גיא לא רצה להאמין לארשאקה - כל מה שאמר נגד כל עיקרון מדעי, ולעומת זאת התאים יפה מאוד לקשקושים שלמדו בשיעורי תנ''ך. אבל הוא אשכרה הגיע לעולם אחר דרך מאורת שועלים. עמוק בלב, הוא ידע שהרועה לא צוחק, ממציא או משקר. המחשבה הזו עשתה לו כאב ראש.
הוא דחק אותה לאחור, שאף מהאוויר הצלול, והמשיך לרכב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אחרי כשעתיים של רכיבה, הם התקרבו לכפר קטן - שהיה נראה נורא.
חוץ מהעובדה שהוא היה תפזורת מרווחת של בקתות בוץ, קש וגללים, קולות מחרידים נשמעו ממנו - צעקות רמות, צרחות וצלצולי מתכות מתנגשות. אנשים נלחמו ברחובות במעדרים, מלמדי בקר, סכינים וחניתות, ועופות טרף כסופי נוצות דאו מעליהם בשמים, צווחים קריאות מקפיאות דם ואכזריות.

גיא נתקף רעד. הוא רב מכות לא מעט, אבל קרב אמיתי היה מעל ומעבר בשבילו, ולו רק כצופה. לצידו, ארשאקה נראה מבועת וזועם בו זמנית, והוא התנשף כמו זאב דרוך להתקפה. אך לפתע, הוא התנער, כאילו זרם חשמלי הועבר בו.
''תישאר כאן עם העדר, ורד מהסוס!'', צעק בדחיפות. הרועה זינק אל האוכף במיומנות, שלף את הסכין הארוכה, ודהר משם כמו הרוח.

גיא צפה בו מתרחק. הכלבים המגעילים אפילו לא הזיזו לו. לבו הלם כמו פטיש, פניו הפכו לבנות כנייר. הוא קיווה מאוד שארשאקה ישרוד - אף שהיה בספק שזה יקרה. רגליו ננטעו במקומן מרוב אימה. מי תקף את הכפר? מה הולך שם? ומה יקרה לו אם ייתפס?
המחשבה האחרונה עוררה אותו. הוא נשם עמוק, ועמד לברוח משם. רחוק, רחוק, לכל מקום בעולם ההזוי הזה.

הוא הביט פעם אחת אחרונה אל הקרב. עכשיו שם לב שהמקומיים - הוא הניח שאלו הם, כי הבגדים והשיער שלהם היו דומים לאלו של ארשאקה - נלחמו ביצורים דמויי אדם, שריריים להחריד, שעורם היה אדום וגובהם לא פחות משניים וחצי מטרים. הענקים הניפו אלות עץ כבדות וחניתות גסות, ושאגו שאגות פראיות וברבריות. גיא הצטמרר. היצורים הגבירו את רצונו לברוח משם.
אבל ההבנה עברה בראשו - הוא רק הגיע לעולם הזה. אין לו פה שום מקום כרגע, חוץ מהכפר. אין לו ברירה אלא להגן על האנשים האלה.
ונוסף לזה, היתה לו תחושה עמוקה יותר. הוא אף פעם לא האמין בקיומן של זכויות בני אדם - אם הוא לא יכול לראות, לשמוע או למשש אותן, הן מן הסתם לא קיימות - אבל עכשיו היה לו קשה לנטוש את הכפריים. לא היה לו מושג למה. לברוח הוא הדבר הכי הגיוני לעשות. אבל גיא פשוט לא היה מסוגל.

מתעלם מברכיו המשקשקות הוא תפס ענף עץ כבד, ורץ אל הכפר. ככל שהתקרב המראה היה מזעזע יותר - צחנת הדם, הגופות המתות, הרעש מחריש האוזניים. אבל אדרנלין שטף אותו, ולבינתיים הוא הצליח, איכשהו, להתגבר על הפחד. הוא ראה, מולו, ענק אחד נלחם מול כמה כפריים, גבו מופנה אליו. מנצל את ההזדמנות, הוא רץ אליו, זינק, והכה עם המקל בגבו.

קול פיצוח מחליא נשמע, כשגבו של היצור נשבר. גיא החל מיד לברוח אל המסתור הקרוב - לא היה לו ספק שפעם הבא זה לא יעבוד. הוא החל לרוץ, כשלפתע...
אחד היצורים תפס בחולצתו, וגיא ראה שהוא מתרומם באוויר. הצווארון לחץ על צווארו, מקשה עליו לנשום. אחוז בעתה, הוא חש שהיצור השליך אותו. הוא התקרב, כמעט בהילוך איטי, אל קיר הבוץ של אחת הבקתות...
כאב הבזיק בראשו.
ואז הכל החשיך.
פרק 3:
ספוילרהצג
גיא התעורר במערה גדולה וסלעית. הראש שלו כאב מאוד מהמכה, אבל נראה שמישהו חבש את מצחו. הגב שלו היה תפוס מהשינה על הקרקע החשופה. חולצתו הופשטה ממנו. הוא התרומם באנקה, לסקור את המקום.
הלב שלו צנח לתחתונים כשהוא ראה שהענקים תפסו אותם. הוא היה בפינת המערה לצד חמישה אנשים נוספים - גבר זקן שבהה בהשלמה בחלל, אישה כבת 30 שהניקה תינוק, לא מפסיקה ללטף ולומר ''אל תדאג מתוק, הכל יהיה בסדר'' בקול רועד, ונערה בת 15 בערך שישבה מחובקת עם נער צעיר - ארשאקה. הם היו מוקפים גדר סלעים, ושמרו עליהם חמישה ענקים כאלו - אדומי עור ושריריים להחריד, בגובה של לא פחות מ-3 מטרים, חמושים באלות עץ וחניתות אבן. הם היו לבושים רק בתחתונים מעור, והשיער השחור שלהם הסתבך בראסטות בהן ננעצו עצמות מחודדות וטפרים. במרכז המערה הסיקו כמה ענקים נוספים מדורה גדולה.

גיא נשען על הסלע. ''היי'', נאנק. הוא התחרט שהצטרף לקרב המטומטם הזה. הוא היה צריך לברוח משם כמו בן אדם נורמלי, ואז הוא לא היה שבוי אצל הקניבלים האלו. הוא סינן קללה גסה במיטב הסלנג הישראלי. ''התעוררת!'', קרא ארשאקה. ''אתה בסדר?''. ''לא'', רטן גיא. הרועה הצעיר נאנח. ''בכל מקרה, תודה שהצטרפת לקרב שלנו... אתה יודע, זה לא מובן מאליו''. ''וחבל שעשיתי את זה'', ענה גיא. כאב הראש, הגב התפוס, עצם העובדה שהוא שבוי בידי ענקים קניבלים, בהחלט לא הרגיעו את המזג החם שלו. ''בכל מקרה'', התערבה הנערה בשיחה, ''כמו שהבנת, הלייסטריגונים... הם ניצחו בקרב''. היא עצמה את עיניה בחוזקה, וגיא הבחין בדמעה מבצבצת. ארשאקה נענע בכוח את ראשו. צער והזדהות תקפו אותו. הוא תהה מה הם איבדו בקרב הזה - אבא, אמא, אחים. בית.

''לייסטרי... מה?'', גיא שאל, במלוא העדינות שהצליח לגייס. ''ענקים'', אמר הזקן, שעד כה ישב בשקט. הקול שלו היה צרוד אך ברור וכריזמטי. ''הם יושבים בהרים בצפון ובערבות המערביות, מעבר לגבולות הקיסרות ימח שמה, ולמרות שהם אוכלים בעיקר בשר ציד יותר מהכל הם אוהבים בשר אדם... הכפר שלנו יחסית קרוב לגבול. מזמן לא היו התקפות כאלו, אבל נראה שכשהלוחמים של הקיסר הלכו מהגבולות הבהמות קיבלו אומץ''. גיא הנהן, מנסה לעכל את מה שקרה. רק אתמול הוא היה בנחל אבוב ותכנן תעלולים מרושעים למורה ולחבריו לכיתה. עכשיו זה נראה רחוק כל כך... הוא איבד תקווה שהוא הוזה. הכל הרגיש אמיתי בצורה מפחידה, והוא כבר הבין שלצערו - זה לא חלום.

''בכל מקרה...'', אמר ארשאקה, מתופף באצבעותיו על אחד הסלעים. ''תכיר, זו רוסודן, אחותי'', הוא החווה אל הנערה. היא היתה דומה לאחיה בעיניים המעט מלוכסנות ובעצמות הלחיים הגבוהות, וגיא הודה בינו לבין עצמו שהיא נראית לא רע. ''זה וימה החכם'', הוא הרכין את ראשו בכבוד אל הזקן חרוש הקמטים, שיציבתו הראתה על קשיחות מוסתרת מתחת לעצמות החורקות. ''ואלו נינו וצ'הו'', הוא הצביע אל האישה המיניקה, שחייכה אליהם חיוך קלוש. ''ואני גיא'', אמר. ''שם... מיוחד'', ארשאקה אמר. רוסודן הרימה לרגע גבה. וימה נראה מופתע שיש שם שלא הכיר.

''ובכן... גיא'', הזקן אמר לבסוף, ''תוכל לספר לנו מה הסיפור שלך? ארשאקה אמר ש... ובכן, שהגעת מעולם אחר''. הנימה שלו היתה ספקנית מאוד, וגיא לא האשים אותו. הוא סיפר להם את כל מה שקרה החל מהטיול, בלשון ציורית ויצירתית של ערס ישראלי ממוצע.
''אתה לא נראה משקר'', אמר וימה לבסוף. ''ואתה בהחלט לא מספר סיפורים, אם לשפוט לפי השפה שלך...''. ''אני מקווה שאני הוזה'', הודה גיא. ''אני אמיתי לגמרי!'', קרא ארשאקה במחאה.

''בכל מקרה'', גיא אמר, ''תוכלו להסביר לי... מה הולך פה? מי אתם? איפה אנחנו?''. ''אתה רציני?'', שאלה רוסודן, עדיין ספקנית. גיא הביט היישר בעיניים החומות והיפות שלה. ''כן''. וימה הזקן נשם עמוק. ''ובכן, נער... אתה הגעת למישורים התיכונים, אחד מארבעת מחוזות הקיסרות. האימפריה היא... לא מקום נעים לאחרונה''. ''בגלל הלייסטרי... לייסטריגונים?'', שאל גיא, רועד מעט. ענקים קניבלים, בדואים, עכשיו גם אימפריה... זה היה יותר מדי בשבילו.

''בגלל האנשים'', אמר וימה. גיא שם לב שאיש לא פצה פה כשהזקן דיבר. היה להם יחס מיוחד של כבוד אליו, יחס שגיא לא נתן אפילו לא לאמא שלו. ''פעם הקיסרים היו טובי לב, נאמנים, מאמינים, שופטי צדק. היום... עבודת אלילים, עבודת אלילים גמורה''. גיא נחר בספקנות לפני שנזכר שזה לא מנומס. המונח הזה, ''עבודת אלילים'', כמעט עשה לו צרבת. ''לכל אחד יש זכות להאמין במה שהוא רוצה'', הוא אמר. ''לכל אחד יש גם זכות לשרוף את התינוק שלו?'', שאל וימה, עיניו מתקדרות בכעס. ''או לזנות מול הפסל של האליל? אתה יודע על מה אתה מדבר, ילד?''. גיא השתתק.

''ובכן, במאות השנים האחרונות הקיסרים התדרדרו. הם נטשו את מקדשי האל האחד והלכו לסגוד לשדים ולמפלצות, שקעו בחמדנות, זללנות ותאווה. והרוע זלג למטה, אל העם. רוב אנשי המחוז המרכזי הם עבדים לרוע הזה... הצבא הפסיק להגן עלינו כאן, כמו שאתה רואה. ומן הסתם שלמעשים הרעים שלהם יש עונש. שמעתי שהחורף האחרון גשם אחד לא ירד במחוז המרכזי. פליטים בורחים משם בהמונים למחוזות השכנים, לרמות ולמישורים. והקיסרים עדיין לא הבינו במי תלויה האשמה''. הוא השתתק, ונשם עמוק, מביט בסלעים.

גיא ניסה לעכל את מה שהזקן אמר לו. הוא ממש לא אהב את העולם אליו הגיע. ''יש מי שמתנגד לקיסר הזה?'', הוא שאל לבסוף. הפעם ארשאקה ענה. ''שמעתי שאחד מהנסיכים, טוב לב, כזה שדומה לשליטים העתיקים, הקים מרד. אני מקווה שהשמועות נכונות...''. גיא מצא את עצמו מתפלל שזה נכון. אידיוט, גער בעצמו, למי אתה מתפלל? אף אחד לא יענה לך. הם המשיכו לשבת, בשתיקה, למעט שירי הערש היפים ששרה נינו לתינוק. היא שרה בשקט וגיא לא הבין את רובם, אבל הוא הצליח לקלוט שברי מילים - עשב רענן, ירח מחייך, כוכבים משחקים בשמים. הוא תהה אם היא מנסה לעודד את עצמה. היא בטח איבדה את בעלה בקרב.

כל האובדן הזה... לא היה לו הרבה כבוד לטקסים בבית הספר, והוא לא ממש הקשיב יום הזיכרון לחללי המלחמות. אפילו בפעם ההיא שבאה האמא השכולה הוא פטפט בשקט עם אלי, וכשטליה עלתה עליו היא השעתה אותו. זה לא הזיז לו. עכשיו הוא התחרט על מה שעשה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

גיא לא שם לב שנרדם עד שארשאקה העיר אותו. הראש שלו כאב, הגב שלו היה תפוס עוד יותר ממקודם והלב שלו הרגיש כבד כמו עופרת. הוא התרומם באנקה. ''מה?''. המדורה מחוץ למכלאה שלהם כבר היתה גדולה ובוערת, ושני ענקים ערכו מעליה מעמד מסלעים ועליו שיפוד עץ ארוך. הוא הצטמרר. ''מצאנו דרך להימלט'', הרועה הצעיר לחש. '' יש לנו סיכוי לברוח מכאן, אבל...'', הוא הרכין את ראשו. דמעה זלגה במורד לחיו. ''לא כולנו''. ''מה הכוונה?'', גיא שאל בשקט. ברכיו רעדו. הלב שלו הכביד עוד יותר.

''אתם תוכלו לברוח רק בזמן הארוחה'', וימה לחש. ''אני כבר זקן, ולא אוכל לברוח. אני מניח שאני אהיה פחות טעים מכם, אבל הלייסטריגונים כנראה יעדיפו לשמור אתכם לסוף. ואני... אני כבר זקן. כך או כך אמות בקרוב''. מבטו היה עירוב של השלמה ועצב. ''בכל מקרה, ניפרד מאוחר יותר... ארשאקה, תסביר לו את התכנית''. הנער הנהן באטיות. הוא ישב מחובק עם אחותו, שבכתה בשקט, כמעט בלי קול, כאילו הדמעות מטפטפות מעצמן. ''כנראה שהלייסטריגונים ישמרו עלינו בזמן... הכנת הארוחה, אבל כשהם יאכלו, כנראה שלא תהיה שמירה. אולי הם יניחו שאנחנו נשברנו ושלא נתנגד'', אגרופיו נקפצו. ''מתחת הסלע כאן יש רווח שיספיק לנו כדי להזדחל דרכו. אם הבהמות יעשו הרבה רעש בזמן האוכל, אולי הם לא ישימו אלינו לב. אנחנו נתגנב מכאן, ונברח מהר מההרים. נרד אל הערבות, ונלך... נלך לאנשהו''. ''ואם הענקים ישימו אלינו לב ויתפסו אותנו?'', לחש גיא בחשש. הוא התבייש בעצמו מיד - הוא מתנהג כמו בחורה, לעזאזל. אבל הפחד פשוט גאה בו. ''אז הם יהרגו אותנו במקום'', ענה ארשאקה בפנים קודרות.

הכפריים שוחחו בלחש, דומעים. גיא ישב בצד, שותק. הברכיים שלו רעדו, הלב שלו היה כבד להחריד אבל הלם כמו פטיש. ההבנה שהוא עלול למות עכשיו חלחלה אל לבו. ואם הוא ימות... מה אז? הוא מעולם לא האמין בעולם הבא - זה שטויות שאנשים המציאו כדי להתמודד עם החיים הקשים. אבל עכשיו... האפשרות שאחרי שימות הוא יעלם אל הלא כלום השחור היתה נוראה בעיניו. לא יכול להיות... אם יש שם מישהו למעלה, חשב, אז בבקשה תעזור לי.

הוא חשב על המשפחה שלו. אבא, אמא, אחותו הקטנה, האמא החורגת שלו, אחיו החורג. הוא חשב על כל הפעמים שהתחצף אליהם ורב איתם. והנה עכשיו הוא אולי לא יראה אותם יותר לעולם.
הוא קלט שהוא בוכה. הוא רצה לעצור, להפסיק, אבל התחושה היתה כזו משחררת שהוא רק המשיך והמשיך. הוא לא הרגיש את הזרועות נכרכות סביב כתפיו. הוא לא ראה דבר.
הוא רק בכה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

וימה נפרד ממנו אחרון. פניו היו עצובות ומשלימות.
''שמחתי מאוד לדבר איתך... גיא. שהאל יגן עליך''. הוא לחץ את ידו. למרות שהזקן שידר חכמה, ביטחון וכריזמה, ידו היתה חלשה. גיא לא ידע מה לענות. ''גם לך'', פלט לבסוף. הזקן חייך בעצב. ''והנה בא הטבח שלנו'', אמר בעגמומיות, כשלייסטריגון אדום עור תפס אותו בזרוע חזקה והניף אותו על כתפו. גיא הסיט את מבטו. קול פיצוח מחליא נשמע כעבור כמה דקות.

הם ישבו ביחד כמעט שעה נוספת, שותקים, מתאבלים על וימה בזמן שנשאר להם, ואז שוחחו בשקט. כעבור שעתיים או שלוש הלייסטריגונים כבר צלו בשר מעל האש. כל הענקים התכנסו ברעבתנות סביב המדורה, נוהמים בגרגרנות. ''עכשיו'', לחש ארשאקה.
ארשאקה זחל ראשון, ואחריו רוסודן ונינו, שאימצה אל לבה את צ'הו הזעיר. גיא זחל במאסף. אחרי דקה שנמשכה נצח הם יצאו אל מחוץ למכלאה. הלייסטריגונים עדיין לא שמו לב אליהם. הם המשיכו להתגנב במהירות אל הפתח, ממנו נראו הערבות האינסופיות כמעט שמטפסות אל ההרים. הם כבר כמעט יצאו, כשלפתע...
צ'הו התעורר.
קול חד של בכי תינוק פילח את המערה.
פרק 4:
ספוילרהצג
הלייסטריגונים החלו מיד לרוץ לעברם בצעדים כבדים ומגושמים. ''לברוח!'', גיא שמע צרחה גבוהה להחריד. רק כעבור שנייה הוא קלט שהיא שלו. הם החלו לברוח בטירוף מתוך המערה.
מהמערה נשקף נוף יפהפה - ההרים הטרשיים והתלולים נשפכו אל ים העשב הירוק והאינסופי, כשהרחק ממערב נצנץ ים כסוף, וממזרח נראתה עיר קטנה. אבל לגיא לא היה אכפת מכל אלו כרגע. הוא ירד בתזזיתיות בצלע ההר, נמנע באינסטינקט טהור מאבני דרדרת, שיחי קוצים וצוקים קטנים. השמש כבר הנמיכה במערב.

לפתע, גיא שמע צרחה נשית. הוא ראה בזווית העין את נינו מועדת על אבן דרדרת עם צ'הו בזרועותיה... מצוק. השנייה הזו נמשכה נצח. הוא רץ לשם במהירות שהוא לא ידע שהוא מסוגל לה, והושיט יד למטה, בתקווה לתפוס את נינו. הוא תפס אוויר. מתחתיו נשמע קול פיצוח מחליא. הוא הביט למטה לשנייה אחת. הוא הצטער על זה.

נינו נפלה מהצוק היישר על גבה. פניה היו חיוורות, וחזה לא עלה וירד. גיא ראה מעט דם מתחתיה. היא הידקה את צ'הו הקטן לחזה. הוא שרד ללא פגע, ובכה בצרחות. המראה היה נורא. הוא היה יכול איכשהו להשלים עם המוות של וימה. נינו... היא היתה בסך הכל בת 30. היה לה תינוק. גיא הרגיש כאילו פיל התיישב על החזה שלו.

במהרה, ארשאקה ורוסודן הגיעו גם. ''אוי, נינו...''. דמעות נקוו בשולי עיניו, אבל גיא ראה שהוא נלחם בהן. אחותו לא היתה חזקה כמוהו. גיא שם לב בזווית העין שהיא מתמוטטת אחורה, והוא מיהר לתפוס אותה. היא היתה קלה כמו נוצה. הפנים שלה היו חיוורות, כמעט כמו של הגופה, והעיניים שלה נעצמו. גיא כמעט קינא בה - הוא היה שמח להתעלף וזהו, אבל הוא לא זכה לכך. בהאצה קטנה ולא רצונית של הלב מהמגע הקרוב, הוא הניף אותה על כתפיו וירד בזהירות למטה.

הוא תהה באימה מה יעשו עם צ'הו המסכן. רוסודן בהחלט לא תוכל להניק אותו. הוא פקפק בכך שיוכלו למצוא מישהי שכן תוכל. ארשאקה הגיע אחריו, דומע מעט ונושם עמוקות, לא מפסיק להביט בזירת האסון. ''מה נעשה עם צ'הו?'', גיא שאל אותו. הוא קיווה שלרועה הצעיר יהיה איזה רעיון מבריק. ''אני... לא יודע'', הוא הניד בראשו בעצב. ''בכל מקרה, אני יודע להחיות מעולפים, בערך. אני אטפל באחותי'', הוא נטל אותה בזרועותיו, ''ואתה... בינתיים תאסוף אבנים''. ''למה?'', גיא הרים גבה. ארשאקה נשם עמוק. ''לקבור אותה''.

גיא הנהן קצרות, דוחק את המחשבה על הקבר ממוחו, והלך לאסוף אבנים גדולות שהיו פזורות למרגלות הצוק. הוא הסתובב מדי פעם להביט למעלה, אבל הלייסטריגונים כנראה כבר מזמן ויתרו על המרדף וחזרו לארוחת הערב שלהם. הוא היה שקוע בעבודתו כשלפתע שמע קול מתנגן. ''התעוררתי'', רוסודן אמרה, ממהרת אל הסלעים המדממים. גיא שמח כשראה שהתעוררה, אבל העצב היה ברור בקולה כמו בפניה. צ'הו עדיין צרח, והיא ניגשה אליו. היא הרימה אותו אל זרועותיה, והחלה לנדנד אותו. ''אה-אה-אה-אה'', אמרה בשקט, ''אה-אה-אה-אה...''. היא טפחה קלות על גבו. התינוק עדיין צרח, אבל גיא ראה שהוא נרגע. הוא חייך קלות, כשארשאקה בא לעזור לו עם האבנים.

''אז... רוסודן'', הוא אמר אחרי זמן מה. ''אני וארשאקה התלבטנו... אחרי שנינו נהרגה'', הוא נשם עמוק. ''מה יקרה לצ'הו המסכן?''. התינוק נרגע לחלוטין, ומשך בכוח בשמלה של רוסודן. ''די, צ'הו! די... גם אני התלבטתי בנוגע לזה'', היא אמרה בעצב מהוסס. ''לקחת אותו איתנו''. ''רוסודן... זה לא כזה-'', ארשאקה החל לומר. ''לא כזה מה?'', היא קטעה אותו. ''אין לנו מה לתת לו לאכול, והיישוב הכי קרוב לכאן נמצא כנראה במרחק כמה וכמה שעות הליכה, וזה בלי לדבר על הלילה השלם שיש לפנינו''. ''מה אתה רומז בדיוק?'', היא שאלה בחשדנות. ''אני... אני חושב שאין לנו גם ככה סיכוי להציל אותו. הוא ימות ברעב''. הרועה הצעיר השפיל את מבטו, וגיא ראה ששיניו חשוקות. כמה שבילי דמעות נצצו על לחייו. ''עדיף להשאיר אותו כאן, רוסודן''. ''אז אתה רוצה לרצוח אותו, אה?'', היא אמרה. נימת כעס התגנבה לקולה, וארשת פניה התקשחה.

פניו של ארשאקה היו נפולות, והוא היה נראה אומלל במיוחד. ''אני לא רוצה לעשות את זה בדיוק כמוך, אבל-'', ''אבל מה?'', היא אמרה בכעס עצור, לא מפסיקה לנדנד בזרועותיה את צ'הו. ''תקשיבי, רוסודן...'', גיא החליט להתערב, מדבר בעדינות מירבית. ''מה שאנחנו מנסים להגיד הוא שאנחנו לא יכולים להציל את צ'הו. הוא... ימות ברעב''. עיניה של הנערה רשפו, אך קולה עדיין היה מרוסן. ''עכשיו גם אתה? לא מספיק שהוא איבד את אמא שלו, אתם רוצים לרצוח אותו?''. גיא השפיל מבט. הזעם שלה העצים את רגשות האשמה שלו, אבל הוא ידע שאין להם דרך להציל אותו. ''לא'', הוא אמר. ''תשמעי, אנחנו מצטערים לא פחות ממך... אבל אין לנו דרך להאכיל אותו. אין לנו אוכל ומים לעצמנו''. רוסודן לא נכנעה. היא נראתה נואשת יותר מאמיצה, אבל גיא עדיין העריך את זה. ''אין לנו מה לעשות חוץ מלהתפלל שישרוד עד שנגיע לעיר, זה נכון'', היא אמרה. ''אבל אנחנו לא ננטוש אותו. אני מאמינה שתפילה כנה מלב כנה תעזור, ואני לא רוצה את הדם שלו על הידיים שלי'', היא עצרה לרגע. ''וגם לא על שלכם''. הנימה שלה היתה נחרצת. גיא לא ראה טעם להתווכח, ונראה שגם ארשאקה לא.

''ובנוגע לנינו...'', אמר ארשאקה בהיסוס. ''אני יודעת'', אמרה רוסודן בפנים נפולות, ממשיכה לנענע את צ'הו הקטן. הנימה שלה עדיין היתה כועסת, ופניה עדיין היו קשוחות. היא התיישבה בשקט בפינה. ארשאקה סימן לגיא להצטרף למלאכה.
העניין התנהל בצורה טקסית, ולמרות שגיא שנא טקסים הוא לא הרגיש שמץ בוז או חוסר חשק - רק עצב כבד, מוחץ. הם הניחו את נינו בין כמה סלעים. הרועה הצעיר מלמל תפילות בשקט. רוסודן קטפה כמה פרחים לבנים קטנים והניחה אותם בין ידיה של המתה, שפניה היו שלוות ורפויות. למרבה המזל, צ'הו ישן. ''הלוואי שתהיי בכור המצרף זמן מעט ככל האפשר, ושתגיעי אל גן העדן בשמיים'', היא אמרה בעצב. ''הלוואי שתשמרי על התינוק שלך, צ'הו הקטן, משם''. ''הייתי רוצה להעניק לה קבורה ראויה'', ארשאקה לחש אליו. ''אבל... זה מה שיש''. גיא הנהן. ''להתראות'', הוא לחש.
הם הלכו משם, משאירים את נינו לישון לנצח.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ארשאקה מצא מערה קטנה לא רחוק משם. הלילה ירד במהרה ורוחות קרות החלו לנשוב, אבל גיא ידע שאין בגדים חמים פנויים חוץ מהשמלה שלך נינו המתה - אותה בהחלט לא הסירו בקבורה - אז הוא סבל בשקט. הוא והרועה הצעיר ישבו בפינה אחרת, מחובקים כדי להתחמם. רוסודן ישבה מולם, מנסה להרדים את צ'הו, שלמרבה המזל היה שבע. היא שרה את שיר הערש שהוא שמע את נינו שרה במערה. רוסודן שרה הרבה יותר יפה. הקול שלה היה עדין ומלטף, ולצד התקווה והאהבה נשזרו בו גם עצב.

''שכב לישון, שכב לישון, ילדי הקט
עצום את עיניך לאט-לאט
לילה טוב לאלוהים תלחש
הוא יגן עליך משודד ומנחש
לילה טוב לכוכבים תאמר
הנה הם שוכבים לישון כבר
תחלום על כבשה צמרירית
ורכה כמו כרית
תחלום על כלב רועים
הוא ישמור מאנשים רעים.
שכב לישון, שכב לישון, ילדי הקט...''

''תגיד'', הוא לחש בשקט אל ארשאקה. ''נינו... היא היתה קרובת משפחה שלכם?''. ''לא. לא שזה משפר את המוות שלה'', הוא עצם את עיניו לרגע. ''למה?''. ''נראה שרוסודן אוהבת את צ'הו כאילו הוא בן משפחה'', גיא לחש. ''היא אוהבת תינוקות'', הרועה אמר. ''אני לא איך זה אצלכם בעולם, אצלנו הבנות במשפחה עוזרות לאמא בבית, וחלק מזה הוא לעזור עם הילדים. רוסודן עזרה לה עם האחים הקטנים שלנו - בלידה, בטיפול. לי לעומת זאת יש גישה מעולה לכלבים וחיות משק'', הוא חייך מעט. ''הם עדיפים, הם אף פעם לא צורחים או פולטים עליך''. ''אתה תסחב גופה כדי להציל כבשה?''. ''לא, אבל כבר יצא לי לפגוש להקת זאבים קטנה. אני והכלבים הראנו להם מה זה. חבל שלא ראית את השטיח בבקתה שלנו''. גיא חשב ששטיח מפרוות זאב הוא דבר מטריד, אבל שתק.

לבסוף ארשאקה נשכב לישון על הקרקע הקרה, עוצם עיניים, אבל גיא ראה שהוא לא נרדם. הוא מלמל משהו. גיא לא שמע את כל המילים. הוא קלט בהתחלה משהו על תודה, אחר כך משהו על סליחה, על זה שהוא יודע שהוא התנהג לא בסדר. גיא נגע בכתפו קלות. הוא פקח עיניים בבהילות. ''מי- אה, זה אתה''. הוא אמר בהקלה. ''מה רצית?''. ''על.. על מה מלמלת? אל מי?'', הוא לחש. ''הנחתי שתשמע את זה'', הוא נאנח. ''יש לי נטייה להתפלל בקול. שכחתי שאתה לידי. זה... טוב, תפילה לפני השינה. אתה יודע, לבקש סליחה על דברים לא טובים שעשיתי היום. מחשבות רעות. תמיד יש כאלה. להודות על... על זה שהצלחנו לברוח מהמערה. תכננתי להתפלל בנוגע לעוד כמה דברים. בשביל... אנשים אחרים''. ''יש בזה משהו מעודד'', גיא אמר. ''תנסה מתישהו'', ארשאקה אמר, ועצם עיניים. גיא לא היה בטוח, אבל הוא חשב ששמע גם את השם שלו במלמולים.

הוא נשכב לישון לבסוף. הוא היה בטוח שלא יוכל להירדם אחרי מה שקרה היום, אבל העייפות - ואולי גם העצב - פשוט מחצו אותו. רוסודן היתה מעולה בשירי ערש. הוא לא זכר מתי נרדם. הוא חלם בלילה על כבשה, כוכבים וכלב רועים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

השינה שלו הופרעה באמצע הלילה - צ'הו היה רעב, ורוסודן נאלצה להרדים אותו, אבל היא לא התלוננה. הוא הצליח לבסוף להירדם אחר כך לכמה שעות, וכשהרועה הצעיר העיר אותו בבוקר הגב והישבן שלו היו תפוסים לחלוטין. הוא מתח אותם באנקה. ארשאקה נראה כאילו הלילה שלו עבר יחסית בסדר, אבל רוסודן היתה עייפה בבירור. ''כמעט שכחתי איך זה תינוקות'', היא אמרה בשקט. צ'הו ישן בזרועותיה, לופת את השמלה שלה. הוא נראה מתוק. ''לעזור לך לסחוב אותו?'', הוא שאל אותה בעדינות. ''לא, תינוקות זה התחום של הבנות'', היא סירבה בקול הכי תקיף שהצליחה לגייס. ''אני מקווה מאוד שנמצא לו משפחה מאמצת בג'ווארי''. ''סליחה?''. ''אתה רואה את העיר שם?'', ארשאקה התערב בשיחה. הם לא היו גבוהים בהרבה מהמישור, אבל גיא ראה עשרים או שלושים קילומטר מהם עיר קטנה של בתים ועמודי עשן דקים, מוקף חומות בוץ. ''לא מרשים במיוחד'', גיא אמר. ''אתה צוחק? זו העיר הכי גדולה באיזור!'', ארשאקה אמר, לא מאמין. גיא גיחך מעט, אבל הגיחוך נעלם כשהביט לשנייה חטופה בגל האבנים שבראשו היו כמה פרחים לבנים.

המישורים התיכונים היו בוודאי מקום נפלא לדהור בו על סוס אל השקיעה, אבל הם היו מקום גרוע בהליכה. גיא הרגיש כמו בנסיעה בכביש הערבה - נצח מתמשך, חדגוני ושטוח. צ'הו נח על גבה של רוסודן, במנשא מאולתר שהכינו. הוא בהחלט לא נראה מסכן, צחק, ונופף במקלות (צעצוע שארשאקה מצא לו) בצורה לא בטיחותית במיוחד. ''נקווה ששכח, אם הוא כזה שמח'', גיא אמר. רוסודן הנהנה קלות. ככל שהם הלכו גיא הפך לרעב יותר וצמא יותר, למרות שלמרבה המזל רוח קרירה נשבה ולא היה חם - תחילת הקיץ, אמר ארשאקה. הם עצרו להפסקה אחרי שעה בערך, כי צ'הו צרח שהוא רעב (רוסודן אמרה שהיא יודעת לפרש צרחות. גיא לא שאל איך). רוסודן נאנחה בתסכול, והתיישבה על האדמה, צ'הו בידיה.

ארשאקה עמד מהצד והתפלל במלמולים שקטים - גיא לא ראה הרבה דרכים אחרות לעזור לנערה, שנאבקה בתינוק הצורח, שבמהרה החל פשוט להמהם בחולשה. היא שרה שירי ערש עד שהחלה לחזור על עצמה - גיא הניח שהיא שרה את כל אלו שהכירה. כאב לו לראות אותה סובלת ככה לבדה, מביטה בתסכול ודמעות לשמיים, מנסה להרדים את התינוק הנחלש, היתום. הוא נשם עמוק, ניגש אליה, והניח זרוע סביב כתפה. הוא קיווה שהיא תבין שהיא לא לבד. היא הדפה אותו. ''אל תפריע לי'', היא אמרה באנחה עייפה וכמעט מיואשת. גיא נרתע, והנהן קצרות. הוא החליט לא לענות.

אחרי יותר מחצי שעה, צ'הו נחלש כל כך שפשוט קרס לשינה. רוסודן קמה, כושלת. ''המסכן עקשן'', נאנחה בחצי חיוך. ''ארשאקה, תעזור לי לעמוד כאן-'', היא התנודדה מעט כשאחיה מיהר אליה. גיא חייך כשהביט בצ'הו הישן, אבל הוא לא היה בטוח בכלל שישרוד עד ג'ווארי. הוא לא הבין בתינוקות, אבל לא חשב שהם יוכלו לשרוד כל כך הרבה זמן ללא חלב. מבטיהם המודאגים של האח והאחות הראו שהיו להם תהיות דומות. אבל רוסודן סירבה לעזוב את צ'הו.

עייפים ומורעבים, הם המשיכו קדימה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אני תוהה אם הסגנון היה נמוך מדי, אבל קשה לי לכתוב בלשון ספרותית כשגיא מדבר כמו הנער (שלא לומר ערס) הישראלי הממוצע.
אשמח לכל ביקורת שהיא!
נערך לאחרונה על ידי הח׳אן הטטרי ב 16 אוקטובר 2018, 16:10, נערך 7 פעמים בסך הכל.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
אביעד
הודעות: 2335
הצטרף: 02 מרץ 2014, 11:21
תשובות: 29

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 1)

שליחה על ידי אביעד » 11 ספטמבר 2018, 20:53

זו לא עלילה, אלא תמונה. אבל התמונה בנויה יפה ויש למה לצפות בפרק 2!
מחכה בקוצר רוח!
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4610
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 1)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 11 ספטמבר 2018, 20:56

זה פרק ראשון, שתהיתי אם לסווג כהקדמה.
תודה!
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5148
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
תשובות: 7
מיקום: I have NOOOOOOO idea

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 1)

שליחה על ידי ת'ור » 12 ספטמבר 2018, 12:11

הייתי מוסיף תיאור כלשהו של מה שהוא ראה. הנחתי שהוא הולך לגלות משהו קסום\שער לעולם אחר, אז לסיים את הפרק עם אישוש ההנחה אבל בלי הפרטים קצת מציק. במקרה הזה הייתי אומר שקליףהאנגר לא חשוב כמו לספק את הקורא, במיוחד שעדיין אין מספיק קשר עם הדמות בשביל שהקליףהאנגר יעבוד.

השפה דווקא עובדת מעולה, היא מאפיינת את גיא בצורה מצוינת. קצת מפריע לי שהוא דמות די לא סימפטית - רמז לצד חיובי שלו היה עושה פלאות - אבל נראה איך הוא יתפתח.

בהצלחה בהמשך!
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4610
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 14 ספטמבר 2018, 21:00

פרק שני. תודה לת'ור שהעביר לי ביקורת על הגרסה הראשונית שלו. הפרק יוסף גם בהודעה הראשונה.
ספוילרהצג
פרק 2:



מישור ירוק, מכוסה עשב עשיר ורענן ומנוקד פה ושם בחורשות קטנות, השתרע עד קצה האופק. השמים היו בצבע תכלת מבהיקה, מעוננים חלקית בעננים צמריריים ולבנים כשלג. פה ושם נראו עמודי עשן דקים, מעידים כנראה על מקום מיושב. האוויר הצח, הנקי והיבש הכה בראותיו של גיא, והוא אהב אותו.

גיא ניסה לחזור אחור, אך גילה שהמנהרה נסתמה בדרך פלא והפכה למאורה, ובלית ברירה הוא יצא ממנה. לא היה שום היגיון בזה שנכנס למאורת שועלים בנחל אבוב ויצא באמצע המישור הפסטורלי הזה. גיא, שהיה מדעי ורציונלי מאוד לדעתו (אם כי הידע שלו בנושא התמצה בכמה סרטוני יוטיוב), נתקף כאב ראש מלחשוב על זה. אני חולם, אני מקווה הוא חשב, אבל כמה שלא ניסה כל שיטה לזיהוי חלומות שהכיר - צבט עד זוב דם, ספר אצבעות וקרא משפטים בטלפון (שהיה מחוסר קליטה) - הוא הגיע למסקנה אחת ברורה - הוא ער. הוא דחק את המחשבה, וסרק את הסביבה בחיפוש אחר סימן לעידן המודרני. לשווא.

במהרה הוא הבחין בעדר צאן לא רחוק, מונהג בידי פרש שרכב על סוס קטן וחסון. הוא החל להתקדם לעבר העדר בתקווה לברר מידע על המקום הזה, אך נראה שהכלבים שמו לב אליו ראשונים.
גיא אהב כלבים - לו עצמו היה בוקסר ששמו, ובכן, בוקסר - אבל חיבב אותם פחות כשעמדו מולו בשיניים חשופות, נובחים בעוצמה שהתחרתה בשאגת אריה. הם היו רזים כאילו חיו על שאריות, פרוותם מלוכלכת ומדובללת, וגיא היה בטוח שהם גם לא מחוסנים. הם היו ענקיים, גדולים כמו כלב זאב או דוברמן, ולא היה ספק שהם יקרעו אותו לגזרים אם יתקרב עוד סנטימטר לכבשים.

למזלו של גיא, הרועה מיהר לרכב לעברו בצעקות ''פו!'' ו''שקט!''. הוא היה צעיר להפתיע, בן 12 או 13, והיה לבוש מוזר בצורה מגוחכת. מכנסי העור הרחבים שלו וטוניקת הצמר הגסה שלו הודקו למותניו באבנט בד, בו היתה נעוצה סכין בעלת להב רחב, שגרמה לגיא להחניק מהר את הגיחוך שלו. שערו השחור והארוך נאסף בקוקו, בו ננעצו נוצות לבנות. רגליו היו יחפות. הוא הסריח כמו בדואי, כאילו לא התקלח כמה ימים - תערובת של זיעה, צמר, אפר מדורה ואולי אפילו קצת גללי בהמות. ''מי אתה, זר?'', הוא שאל בעיניים מצומצמות. ''ולמה לעזאזל אתה לבוש ככה?''.

גיא רצה להעיר למטומטם שטריקו בית ספר, ג'ינס, כובע מצחייה ונעלי ספורט לגיטמיים הרבה יותר מהסמרטוטים התנ''כיים שהוא לבש, ובהזדמנות להמליץ לו על מקלחת ודאודורנט, אבל הסכין המושחזת ושלושת כלבי הרועים גרמו לו לשקול את זה מחדש. ''אני גיא זייתוני'', הוא אמר לבסוף, מחניק מילים כמו אם זה אומר לך משהו. ''כיתה ט''4, תיכון נופים. ואין לי מושג איך הגעתי לפה, כי זחלתי דרך מאורה בעולם שממנו הגעתי ו-הופ! אני כאן''.

גיא ציפה שהרועה יגלגל עיניים או ירד עליו - זה מה שהוא היה עושה למי שהיה מספר לו כאלו שטויות. אבל להפתעתו, הנער פער עיניים בהפתעה ובהבנה וזינק מעל הסוס, מתקרב וסוקר את גיא. התיכוניסט עצר את נשימתו, אף שידע בינו לבין עצמו שהריח לא באמת גרוע, ושהוא סתם מנסה לרדת על הרועה - שלא נראה ששם לב למחווה הלבבית. הוא הביט בו ארוכות. ''אז הסיפורים נכונים'', אמר לבסוף.

''סליחה?'', שאל גיא. לא היה לו מושג על מה הנער מדבר. הרועה נשם עמוק. ''זה מסביר הכל... הזקנים והכוהנים בכפר סיפרו לי שאבותינו הגיעו לכאן דרך מערה קסומה כלשהי. לא האמנתי להם אף פעם, זה הרי לא הגיוני, אבל עכשיו אני מבין שזה כן. ובכן, זר בלבוש מוזר, אתה רוצה להסתובב במישורים התיכונים לבדך או לחזור איתי לכפר?''. גיא לא ידע מה הכפר הזה, אבל הניח שאין לו ברירה טובה יותר. ''יאללה''. ''סליחה?'', היה זה תורו של הנער לומר זאת. גיא דפק לעצמו במצח. ''התכוונתי, כן''.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הנער-הרועה, שהתברר ששמו היה ארשאקה ושהוא נשלח לרעות את הצאן של אביו במישורים, צעד ברגל והושיב את גיא על הסוס כדי שינוח מ''המסע הארוך שבוודאי עבר''. למעשה גיא לא היה עייף בכלל, אבל הוא העדיף לשתוק ולנוח לו. שאלה התבשלה במוחו. ''אממ... ארשאקה'', הוא אמר. ''אנחנו במקרה ב... ובכן, תקופת התנ''ך?''. הוא היה די בטוח שרק בתקופת התנ''ך נערים בני 13 רעו צאן, לא התקלחו וגרו בכפרים, למרות שהוא אף פעם לא באמת הקשיב בשיעורי תנ''ך אז הוא לא היה בטוח. לפתע, באיחור, הוא נזכר שגם אז לא היה מושג כזה. ''תנ''ך?'', שאל בתמיהה ארשאקה. ''אה, סתם איזה ספר דפוק מהמקום שממנו באתי, שמספר על איזה זקן שעשה סמים והזה שהוא הופך מים לדם, מזמן חיות טרף והופך אבן למים''. לפתע, פניו של הרועה אורו. ''אני לא יודע אם הוא הזה, אבל המעשים האלה נשמעים כמו כוחות של נביא או מכשף!'', הוא אמר.

גיא הרים גבה. ''אממ... אתה בסדר?''. ארשאקה גלגל עיניים, כאילו אומר איזה מטומטם הוא. ''כן, אני בסדר, תודה ששאלת. נביאים, מכשפים, אין כאלה בעולם שלכם? אצלנו הגיע לכפר נביא כשהייתי ממש קטן. הם די נדירים, אבל מסתובבים בכל העולם. הוא ריפא אותי מאבעבועות שחורות'', הרועה הצטמרר, ''הייתי ממש חולה כשהייתי קטן, ההורים שלו פחדו שאני אמות. הוא גם טיהר לנו את הבאר, כי משום מה היא הורעלה, אבל את זה אבא סיפר לי, אני לא זוכר''.

גיא לא רצה להאמין לארשאקה - כל מה שאמר נגד כל עיקרון מדעי, ולעומת זאת התאים יפה מאוד לקשקושים שלמדו בשיעורי תנ''ך. אבל הוא אשכרה הגיע לעולם אחר דרך מאורת שועלים. עמוק בלב, הוא ידע שהרועה לא צוחק, ממציא או משקר. המחשבה הזו עשתה לו כאב ראש.
הוא דחק אותה לאחור, שאף מהאוויר הצלול, והמשיך לרכב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אחרי כשעתיים של רכיבה, הם התקרבו לכפר קטן - שהיה נראה נורא.
חוץ מהעובדה שהוא היה תפזורת מרווחת של בקתות בוץ, קש וגללים, קולות מחרידים נשמעו ממנו - צעקות רמות, צרחות וצלצולי מתכות מתנגשות. אנשים נלחמו ברחובות במעדרים, מלמדי בקר, סכינים וחניתות, ועופות טרף כסופי נוצות דאו מעליהם בשמים, צווחים קריאות מקפיאות דם ואכזריות.

גיא נתקף רעד. הוא רב מכות לא מעט, אבל קרב אמיתי היה מעל ומעבר בשבילו, ולו רק כצופה. לצידו, ארשאקה נראה מבועת וזועם בו זמנית, והוא התנשף כמו זאב דרוך להתקפה. אך לפתע, הוא התנער, כאילו זרם חשמלי הועבר בו.
''תישאר כאן עם העדר, ורד מהסוס!'', צעק בדחיפות. הרועה זינק אל האוכף במיומנות, שלף את הסכין הארוכה, ודהר משם כמו הרוח.

גיא צפה בו מתרחק. הכלבים המגעילים אפילו לא הזיזו לו. לבו הלם כמו פטיש, פניו הפכו לבנות כנייר. הוא קיווה מאוד שארשאקה ישרוד - אף שהיה בספק שזה יקרה. רגליו ננטעו במקומן מרוב אימה. מי תקף את הכפר? מה הולך שם? ומה יקרה לו אם ייתפס?
המחשבה האחרונה עוררה אותו. הוא נשם עמוק, ועמד לברוח משם. רחוק, רחוק, לכל מקום בעולם ההזוי הזה.

הוא הביט פעם אחת אחרונה אל הקרב. עכשיו שם לב שהמקומיים - הוא הניח שאלו הם, כי הבגדים והשיער שלהם היו דומים לאלו של ארשאקה - נלחמו ביצורים דמויי אדם, שריריים להחריד, שעורם היה אדום וגובהם לא פחות משניים וחצי מטרים. הענקים הניפו אלות עץ כבדות וחניתות גסות, ושאגו שאגות פראיות וברבריות. גיא הצטמרר. היצורים הגבירו את רצונו לברוח משם.
אבל ההבנה עברה בראשו - הוא רק הגיע לעולם הזה. אין לו פה שום מקום כרגע, חוץ מהכפר. אין לו ברירה אלא להגן על האנשים האלה.
ונוסף לזה, היתה לו תחושה עמוקה יותר. הוא אף פעם לא האמין בקיומן של זכויות בני אדם - אם הוא לא יכול לראות, לשמוע או למשש אותן, הן מן הסתם לא קיימות - אבל עכשיו היה לו קשה לנטוש את הכפריים. לא היה לו מושג למה. לברוח הוא הדבר הכי הגיוני לעשות. אבל גיא פשוט לא היה מסוגל.

מתעלם מברכיו המשקשקות הוא תפס ענף עץ כבד, ורץ אל הכפר. ככל שהתקרב המראה היה מזעזע יותר - צחנת הדם, הגופות המתות, הרעש מחריש האוזניים. אבל אדרנלין שטף אותו, ולבינתיים הוא הצליח, איכשהו, להתגבר על הפחד. הוא ראה, מולו, ענק אחד נלחם מול כמה כפריים, גבו מופנה אליו. מנצל את ההזדמנות, הוא רץ אליו, זינק, והכה עם המקל בגבו.

קול פיצוח מחליא נשמע, כשגבו של היצור נשבר. גיא החל מיד לברוח אל המסתור הקרוב - לא היה לו ספק שפעם הבא זה לא יעבוד. הוא החל לרוץ, כשלפתע...
אחד היצורים תפס בחולצתו, וגיא ראה שהוא מתרומם באוויר. הצווארון לחץ על צווארו, מקשה עליו לנשום. אחוז בעתה, הוא חש שהיצור השליך אותו. הוא התקרב, כמעט בהילוך איטי, אל קיר הבוץ של אחת הבקתות...
כאב הבזיק בראשו.
ואז הכל החשיך.
נערך לאחרונה על ידי הח׳אן הטטרי ב 16 ספטמבר 2018, 07:34, נערך פעם 1 בסך הכל.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
אביעד
הודעות: 2335
הצטרף: 02 מרץ 2014, 11:21
תשובות: 29

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי אביעד » 15 ספטמבר 2018, 21:59

"יצא כמו סוריקטה"? לא הבנתי את ההקשר כי אני מכיר סוריקטות או יודע איך הן יוצאות ממקומות, אלא כי (אחרי כמה קריאות) הבנתי מה קרה פה. נשמע כמו דרך להשוויץ בידע טריוייה. ממליץ לך ללכת לאחד נגד 100 או תכנית אחרת בסגנון :D
"בעולם שממנו הגעתי"? יפה שהוא הצליח להבין כל כך מהר שהוא עבר עולם, ושרועה הצאן מאמין לו במקום לחפש את בית החולים הפסיכיאטרי הקרוב.
"הזה שעשה סמים"? אני לא ממש רוצה לדעת למי התכוונת, ולא מבין למה אני ממשיך לכתוב את התגובה הזאת. אם כבר מדברים על מישהו שהייתי חושד בו שצרך סמים - הוא מופיע בפסקה הקודמת.
וברור שהוא מפחד מהכלבים אבל רץ כמו שד כדי להילחם בענק. אבל זה כמובן בגלל החוש הנבואי שיש לו, שבגללו הוא יודע שהוא בתקופת התנ"ך כמובן.
"ואז הכל החשיך" - כמו בסיפור הקודם, אני עדיין לא מכיר את הדמויות ולא התחברתי אליהן. זה שאני לא יודע מה קרה לו לא אומר שאני דואג לו.
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 3184
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי tkhag1 » 15 ספטמבר 2018, 23:18

זה חמוד, לא מקצועי אבל חביב.
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4610
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 16 ספטמבר 2018, 06:51

אלישע - מה לשפר? מה לשמר? קצת קשה להשתפר בכתיבה אם הביקורת כוללת רק 6 מילים...

אביעד -
א. אין קשר לידע טריוויה, אם כי אני מבין שהתיאור היה מיותר. נערך.
ב. בהתחשב במה שקרה זו הייתה האופציה הכי הגיונית. איזו עוד מכרת שועלים בנגב תוביל למישור ירוק ופרימיטיבי? ובהתחשב בבגדים ובמראה היה ברור שגיא לא מקומי, ואם הוא הגיח משום מקום ויש סיפורים על בני אדם שבאו מעולם אחר קל לעשות 1+1.
ג. שמעתי יותר מדי בדיחות גרועות שמשה רבנו עשה סמים והזה שאלוהים מדבר אליו. לזה הייתה הכוונה. בכל מקרה זה גיא, לא אני.
ד. אז מה הייתי אמור לתאר?
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
אביעד
הודעות: 2335
הצטרף: 02 מרץ 2014, 11:21
תשובות: 29

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי אביעד » 16 ספטמבר 2018, 08:57

ב. לך תדע. בכל אופן, תסתכל במה שכתבת אני מבין שאצלך הידע כבר נמצא בראש, אבל גיא לא שמע שום סיפור על עולם אחר כשהוא בא ואמר שהוא בעולם חדש. ואילו אני הייתי רועה הצאן, ייתכן מאוד שהייתי מתייחס באופן מאוד ספקני לנביאים, כמו שתמיד עשו.
ג. בוא נעשה מצעד של דמויות דתיות שסיפרו עליהן בדיוק את אותה בדיחה סרת טעם, ואעצור את הדיון הזה כאן.
ד. אין לי מושג על מה מוסבת השאלה שלך. אם אתה מתכוון למה לתאר כדי שאתחבר לדמויות, לא יודע. אולי להוסיף עוד עלילה. אם אתה מתכוון למה צריך לתאר בסוף הפרק - את תחילת הפרק הבא. שנדע קצת ממה שקורה שם. למשל אם הוא מוצא את עצמו במערה של הענקים, אנחנו יכולים לקבל תיאור קצר של המערה, לפני שאחד הענקים נכנס כדי לדבר איתו/לבשל אותו.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4610
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 16 ספטמבר 2018, 10:40

ב. גיא הגיע בדרך לא מדעית בעליל אל מקום שלא קשור או קרוב לנחל בנגב בשום צורה. עומד מולו נער צעיר בבגדים ארכאיים שרועה צאן. שום סימן למודרניזציה. והוא לא חולם או הוזה. בהתחשב באלו, כנראה שהוא כן עבר עולם.
ג. אני לא מבין מה הפואנטה שלך.
ד. אני מעדיף להשאיר אתכם במתח...
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
אביעד
הודעות: 2335
הצטרף: 02 מרץ 2014, 11:21
תשובות: 29

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי אביעד » 16 ספטמבר 2018, 14:23

ב. למעשה זה נראה כאילו הוא כן הוזה, ומשוכנע בהזיה שלו לחלוטין. עולם חדש הוא אופציה בלתי סבירה בעליל, ואנשים נכנסים להלם על פחות מזה. הוא מרגיש לי כאילו "עברתי עולם, סבבה. מה הלאה?"
ד. כבר הסברתי למה אני לא במתח. זה לא גורם לי אפילו קצת לרצות לקרוא את הפרק הבא. אתה משאיר כאן קצה פתוח כדי למתוח אותנו, אבל לי לא אכפת מזה, כי הדמות לא מעניינת אותי. זה שהוא התעלף לא נותן לי שום פירור מידע שאני יכול לנסות לשער מה הלך שם, ולהסתקרן. הפרק הבא הוא סיפור חדש, שהפרק הקודם כאילו ולא מחדש לי כלום לגביו. למה שארצה לקרוא סיפור חדש על סמך טיזר לא מספק?
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5148
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
תשובות: 7
מיקום: I have NOOOOOOO idea

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי ת'ור » 16 ספטמבר 2018, 15:16

אביעד, אתה בהחלט מגזים. באופן כללי אני מסכים שכדאי לתת טעימה מההמשך - הפרק הראשון, למשל, היה כדאי לסיים בתיאור של מה גיא ראה. ולכותבים מתחילים יש נטייה לסיים סצנות באיבוד הכרה, כי זו דרך קלה לעבור בין סצנות. אבל במקרה הזה אני חושב שזו בחירה לגיטימית לחלוטין. אין באמת מתח לגבי הישרדות הגיבור, ואולי היה מעניין אם גיא רק היה שובר איבר ולא מתעלף, אבל אז היה צורך להמשיך את הסצנה וזה היה לוקח די הרבה זמן בלי לתרום יותר מדי. היה אפשר לגוון קצת שהעילפון יהיה בגלל אימה מוחצת ולא בגלל מכה (מה שבהמשך היה גורם לגיא בושה ולתגובות מעניינות יותר מסתם איבוד הכרה), אבל אני לא רואה בעיה אמיתית בלסיים שם את הפרק.

ולגבי התלונה שלך שהדמות "לא מעניינת"... בסדר? לוקחות שנים של כתיבה בשביל ללמוד ליצור דמויות מושכות, וגם אז זה עניין סובייקטיבי. ובהשוואה לדמויות הקודמות של הח'אן יש שיפור ניכר - לגיא יש אופי די מוגדר, והוא מרגיש טבעי למדי. אז יש מקום לשיפור. תמיד יש.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
סמל אישי של משתמש
אביעד
הודעות: 2335
הצטרף: 02 מרץ 2014, 11:21
תשובות: 29

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי אביעד » 16 ספטמבר 2018, 23:24

ת'ור - אתה טוען בנשימה אחת שאני מגזים וגם שהטענה שלי צודקת. אני טוען שאין שום מתח וציפייה לפרק הבא (טענה איתה הסכמת) מ2 סיבות: 1. הגיבור לא מעניין. 2. הוא לא מגלה כלום על הסצינה הבאה. על הסיבה הראשונה אתה מסכים איתי. על השנייה לא. למרות שאנחנו מסכימים על כך שהתעלפות היא דרך לגיטימית למעבר בין סצינות, אני בהחלט חושב שאפשר ומומלץ לגלות עוד מהסצינה הבאה, ואז לסיים את הפרק בהרגשה של מתח.
ולגבי ה"תלונה" (כאילו שהח'אן חייב לי משהו) שלי שהדמות לא מעניינת - אני מודה, זה לא שאני יודע לכתוב דמויות מעניינות. תאמין לי שאם הייתי יודע הייתי מנסה לעזור בזה. אלא, שההערה שלי הייתה לגבי היעדר מתח בסיום הפרק. מכיוון שאני לא יודע לכתוב דמויות מעניינות, הצעתי לו לגלות מהסצינה הבאה, כדי ליצור מתח כזה.

ח'אן - ביקשת גם שבחים, תקבל. (למרות שאמרתי שתקבל אותם מחר בסוך מצאתי זמן לתת אותם היום)
א. גיא אכן נשמע אמין כדמות. בנוסף, התיאורים של המקומות ממש יפים ומפורטים ומעניינים ממש - יש פרטים קטנים כאלה שפשוט עושים את האווירה אחרת. גם התיאורים של המחשבות נשמעים אמינים. יש דגש על גיא כדמות ראשית, למשל על ידי השמעת המחשבות שלו ורק שלו.בנוסף, המעבר בין התמונות בתוך הפרק מתבצע בצורה חלקה מאוד.

נ.ב. שמתי לב עכשיו -
הח׳אן הטטרי כתב:
14 ספטמבר 2018, 21:00
הוא אף פעם לא האמין בקיומן של זכויות בני אדם - אם הוא לא יכול לראות, לשמוע או למשש אותן, הן מן הסתם לא קיימות
אמפיריציסט אמיתי. הוא גם לא ראה את ההיגיון שעומד בבסיס הטענה שלו ואכמ"ל :D
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4610
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 17 ספטמבר 2018, 16:44

אני לא חושב שהייתי יכול לתאר מה הוא ראה כשהתעורר בלי לגלוש לסצנה שלמה...

תודה!

נ.ב.: זה הרעיון.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4610
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

כך תמיד לרודנים - סיפור בהמשכים (פרק 2)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 18 ספטמבר 2018, 12:42

tkhag1 כתב:הסיפור בעל מימד ילדותי ולא אמין, גם בעולם של קסם תיירים בין מימדיים הם מחזה נדיר.
הגיבור נשמע ילדותי ולא אמין במיוחד מבחינת אופי, מצד אחד הוא פרחח מרדן ומצד שני יש לו לב זהב, האופי הזה לעוס למדי ומזכיר יותר מדי את סרטי דיסני.
יש הרגה די ברורה שהרוע הצעיר הוא ניצב חסר חשיבות, רואים שהוא דמות קרטון.
באשר לקטע עם הכלב: הגיבור גר בישוב נכון? כל אחד שגר בישוב יודע טוב מאוד להתרחק מרוב כלבי העבודה.
מן הסתם שהם מחזה נדיר, אבל לכל אחד יכולה להיות תגובה שונה. זה שהרועה האמין בזה לא אומר שהשאר יאמינו בזה.
לא יודע למה החלטת שהוא פרחח בעל לב זהב, די הבהרתי שהוא בחור לא סימפטי באופן כללי (זומם לזרוק שועל על המורה שלו, מצלם ילדים שמנים ונערות עם חזה [או בלי, זה לא משנה] ואולי מתוך כוונה לשלוח, מנבל פה וכמעט ולא מפספס הזדמנות ''לרדת'' על מישהו).
לא יודע מה אתה רוצה שאני אעשה עם הרועה. הסיפור הוא מנקודת המבט של גיא.
אין לי מושג למה החלטת שגיא גר בישוב...
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה